www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



באלי - אי המקדשים הציוריים


מאת: אתי ישיב


האי הקטן באלי התפרסם בעולם כאחד מגני העדן הטרופיים הנחשקים ביותר. אנשי רוח וידוענים רבים ביקרו בו ופרסמו את מחקריהם או את סיפוריהם. הוא התפרסם במיוחד בעקבות המחזמר ההוליוודי משנות החמישים: דרום פסיפיק, ושיר הנושא של הסרט, "באלי היי". 60 שנה אחרי, האי אמנם התמסחר לא מעט, אבל עדיין שורה עליו קסם מיוחד במינו של טבע יפהפה, אנשים עדינים, עושר תרבותי, הנהגים כאילו מיסטיים והרמוניה המקשרת בין כל אלה, באמצעות הטקסים הדתיים.


באלי (Bali) הוא אי קטן שכל שטחו 5,000 קילומטרים רבועים (כרבע מישראל) וצורתו כצורת פטרייה על רגל או אפרוח בן יומו, כיד הדמיון הטובה של כל אחד. שלושה וחצי מיליון תושביו מתגוררים בכמה ערים קטנות ובמאות כפרים השוכנים במרכזו, במזרחו ובעיקר בחלקו הפורה ביותר - רגל הפטרייה שבדרום. רוב חלקו המערבי הוא שמורות טבע שאינן מיושבות כמעט.
 
מיקומו של האי הזעיר באלי בארכיפלג האינדונזי
 
 
צורתו של האי באלי - פטרייה, אפרוח או דג?


המזרח הרחוק



 

מקדש אין סופי
באלי נראתה לי כמו מקדש גדול אחד הנמשך ומתפתל בכל האי, ובאמת, היא מלאה מקדשים. מקדש לכל בית, מקדשים של השכונה, מקדשים בכל כפר (שלושה לפחות),[1] ומקדשים אזוריים. יש גם מקדשים של הסובאקים (Subak)  שהם מעין קואופרטיבים כפריים להקצאת מים לשדות, ומקדשים לצוקי החוף ולשדות האורז וליערות ולמה לא? עשרות אלפי מקדשים קטנים וגדולים מקשטים את כל הכפרים והדרכים באי. היה ויש לצד הכביש כמה מטרים פנויים ממקדש, הרי שם מוכרים עבודות אמנות מקומית (בעיקר לתיירים) ואת פסלי האלים, השדים והחיות המיתולוגיות (בעיקר למקומיים). עבודות היד והפסלים הם בכל גודל ומכל חומר: עץ, אבן ובטון. אם רואים בצמתים ובאיי התנועה פסלים ולידם שמשיות, או מונומנטים עטופים בבדים, הרי גם הם מן הסתם מקדשונים או צלמי אלים, עד שהכל מתערבב זה בזה.
 
לי לפחות כל באלי נראתה כמו מקדש אחד גדול. אין פלא. הבאלינזים משייכים את כל תופעות החיים לאלים. כך למשל, ברור שיבולי אורז טובים הם פרי מאמציה של אלת הפריון והאורז, ויש לחלות את פניה, לרצותה ולהודות לה. בכל אבן, בכל עץ וגם במים שוכנות רוחות וגם אותן חייבים לרצות. באי מתקיים גם פולחן אבות, וכך, משילוב משולש זה של הינדואיזם, אנימיזם ופולחן האבות, נוצרה הדת הבאלינזית הייחודית באלי-אגמה. באלי הוא האי היחיד באינדונזיה שתושביו לא התאסלמו ונותרו הינדים. הם עוברים את חייהם כשחלק גדול מזמנם ומכספם הדל (40-30 דולר לנפש לחודש) מוקדשים לטקסים ופסטיבלים ולהכנות לטקסים ולפסטיבלים.
 
[1] בכל כפר יש פורה-פושה (מקדש הטבור) המוקדש לאבות הקדמונים, פורה-דאלם שהוא מקדש למתים וממוקם ליד אתר השרפה, ופורה באלה-אגונג שהוא מקדש התפילה המרכזי של הכפר.
 
המפלצת הטובה בארונג בחגיגת האודלאן  (צילום: אוריאל ישיב)
 
הכנת מנחות לאלים
הדרך הטובה ביותר לריצוי האלים הן מנחות ובכל מקום בבאלי אפשר לראות אותן במקדשים, בבתים, בכבישים, בצמתים ועל גשרים. נשים מגיעות עם מנחה ביד, מתפללות תפילה קצרה, מלוות את התפילה בתנועות ידיים מסוגננות, מדליקות קטורת ומגישות את המנחה. נראה כי נשות באלי עסוקות כמעט כל יום בהכנת מנחות קטנות או גדולות. בתוך מגשים או סלסלות עלי דקל הן שמות קונוסים מעוצבים מבצק אורז צבעוני (המסמלים את ההר הקדוש), פטריות (המסמלות את הים), פרחים, עלים ירוקים, פירות, גרגירי אורז, אגוזי ארקה. לפעמים הן יושבות בביתן ומכינות את המנחה ולפעמים, לפני טקסים גדולים וחשובים, מתרכזות כל נשות הכפר ועובדות ימים אחדים בהכנות. אלו קולעות סלסלות, אלו יוצרות דמויות מבצק האורז ואחרות ממלאות בטעם רב את המכלים. באפוס ההינדי מאהאברטה אומר האווטר קרישנה: מי שמציע לי במסירות עלה, פרח, פרי, או מים, וזו הצעה של אהבה, של לב טהור, אני מקבלה", וזהו המוטו של נשות באלי בהכינן מנחות.
 
נשות הכפר בהכנת מנחות לטקס האודלאן, "יום ההולדת של המקדש"   (צילום: אוריאל ישיב)
 
 
חגיגות האדולאן
לקראת ה"אודלאן" (Odalan), הפסטיבל של המקדשים הנערך אחת ל'שנה', לפי לוח השנה המקומי שהוא בן 210 ימים, מטהרים הגברים את המקדש ויחד עם הכוהנים מקשטים אותו בדגלים ובשמשיות טקסיות. הנשים מכינות את עמודי "המנחות הגבוהות". חרוטים אלה מתנשאים לגובה של 3-1 מטר ומשובצים בהם עוגות, פירות, פרחים ואפילו ברווז צלוי או חזירון, כשכל פרט מסמל משהו מהפילוסופיות המקומיות. הנשים היפות נושאות אותם על ראשיהן כשהן הולכות זקופות וגאות כל הדרך מביתן אל המקדש.

למראה החיוכים שפיזרו לעברנו הנשים, נראה שהן די נהנות מהמצלמות המתקתקות של תיירים מצחיקים, שלכבוד האירוע במקדש קושרים ברשלנות סארונגים (Sarong)[2] למותניהם. אגב, האודלאנים מכונים "יום ההולדת של המקדש", אבל למעשה זה החג בו יורדים האלים מהר מרו (Mt. Meru) ומבלים יומיים שלושה במקדש. בימים אלה נערכות תהלוכות מרהיבות של נשים נושאות מנחות, לבושות בסארונג חגיגי וחולצת תחרה עדינה. הן מלוות בגברים ובילדים בבגדי לבן נוצץ. לצידן הולכות תזמורות גאמלאן (Gamelan) שחבריהן, גברים כולם, לבושים מעילים אדומים ומנגנים במצלתיים, תופים וקסילופונים, בהם הם מכים עם פטישים.

הכוהנים, גם הם בבגדי לבן, מקבלים את המנחות, נושאים תפילות, עורכים טקסי היטהרות ומזים מים קדושים. מאוחר יותר נמשכים הטקסים בלי נוכחות אורחים זרים, כשהחוגגים נערכים לריקודי קבלת הפנים לאלים. כשהאלים מחליטים לחזור לעולמם גם הנשים חוזרות הביתה, נושאות עימן חזרה חלק גדול מהמנחה שהביאו למקדש. זה יהיה מזונה העיקרי של משפחתן בימים הקרובים. הגברים והכוהנים מפשיטים את המקדש מקישוטיו והאודלאן מסתיים. המקדש יישאר שומם עד הטקס הבא.
 
[2] קאין סארונג (kain sarung), שפירושו "בד סארונג", הוא שמה האינדונזי של 'חצאית' בד לא תפורה, עשויה מלבן בד כותנה צבוע בבטיק או הדפס, בגודל של כמטר על 1.5-2 מטר. הסארונג משמש לבוש תחתון לגברים ונשים בכל רחבי אסיה, בחצי האי ערב ובקרן אפריקה. הסארונג נקרא במקומות אחדים לונגי, דהוטי או מונדו.
 


מנחה מכובדת לטקס אודלאן במקדש  
 (צילום: אוריאל ישיב)




 
מלווים את המת בדרכו - ההכנות
באמצע הכביש הצר, בכפר טונקולה, התחיל להתארגן מסע הלווייתו של נזיר מקומי, ערירי, בן 70, שנפטר בעת טקס שריפת גופתה של אשתו, שנפטרה 22 יום לפניו. גופת הנפטר שכבה בראש מגדל מתים מיוחד, שהוא מעין אפיריון במבוק יפהפה, צבוע צבעי זהב ולבן ומקושט ביריעות בד לבנות מבהיקות.

עשרות נושאי האפיריון, נשים נושאות מנחות בידיהן או על ראשיהן, גברי הכפר, ואנחנו - שהצטרפנו, לא מוזמנים, למסע ההלוויה. המתנו בסבלנות בשמש הצהריים הקופחת עד שהגיע למקום מיתקן נוסף - מדרגות במבוק עם משטח בראשן. עכשיו אפשר כבר לצאת לדרך. אפשר? עוד לא. כי עתה פתחו נושאי האפיריון במעין ריקוד, כשהם מסובבים איתם את האפריון המתנדנד עם גויית הנפטר השוכב בראשו. פעם סיבוב מלא ימינה ופעם שמאלה, ושוב ושוב, שהרי אם ייצאו פשוט לדרך, עלולה נשמת המת, מתוך הרגל, לחזור אל הכפר וזה ממש לא רצוי, אז מבלבלים אותה קצת עם סיבובים.
 
הכנת האפריון לגוויית נזיר ערירי   (צילום: אוריאל ישיב)
 
טקס שרפת גופה
סוף סוף יוצאים לדרך, מלווים בתזמורת הגאמלאן המסורתית של הכפר. עוברים שדות מעובדים וסמטאות צרות, שחוטי חשמל מתוחים לאורכן. בעזרת קני במבוק ארוכים מרימים את חוטי החשמל, כדי לאפשר לאפיריון-המגדל ומה שהוא נושא בראשו לעבור בשלום. המסע הגיע למקום השריפה, בשדה ריק מעל ואדי, שם חיכה כבר המיתקן האחרון, מיתקן השריפה בדמותו של שור חייכן.

הנשים המלוות הגישו את המנחות שהביאו עמן לכוהן, שנטל אותן והניחן על האפיריון. את גופת המת העטופה בתכריכים הורידו בעדינות במדרגות הבמבוק והניחו על גב השור במיתקן השריפה. האפריון והמדרגות נזרקו אל הוואדי. עוד מנחות הוגשו, שתי יונים צחורות שוחררו למרומים, ועכשיו הצטרפו לטקס שורפי הגופות.

האש החזקה שהבעירו אחזה במיתקן, ליחכה את דמות השור וגם את המנחות וקיבלה את המת אל בין זרועותיה המתפתלות. מאוחר יותר ייאסף אפר המת ויישפך אל מי הים, או למי נהר המגיע אל הים, ויסתיים טקס הפרידה הגדול, ה-Ngaben.

האם ישוב המת אי פעם לעולם החיים? ההלוויה, מפוארת ככל שתהיה, לא תיקבע זאת, אלא גורלו ומעשיו של האדם בחייו.
 
שרפת הגווייה במתקן השור, בתקווה שרוחו לא תשוב לעולם החיים   (צילום: אוריאל ישיב)
 
ההר שהגיע מהודו
האי באלי, הנטוע באזור קו המשווה, הוא אי מופלא, שבגלל מימדיו הזעירים (140 ק"מ ממזרח למערב, 80 ק"מ מצפון לדרום) הכל מרוכז בו מאוד - שרשרת הרי געש, יערות עד, אגמים, נחלים, חופי אוקיינוס חוליים וצוקים נישאים הנשפכים לתוך הים. יש בו מטעי פרי טבעיים של קוקוס ובננות ומדרגות אורז, שבשל יופיין עוצר הנשימה הן מכונות "מדרגות האלים". על היופי הזה, למי תודה ולמי ברכה? להרי הגעש כמובן. בזכות האפר הוולקאני הדשן הנפלט מהם, האדמה המנוצלת כאן באינטנסיביות נשארת פורייה כל כך. לא זאת בלבד, אלא שבזכותם נעצרים העננים באי ומורידים עליו גשמי ברכה. משום כך נתפסים הרי הגעש כמקור החיים של האי וכמקום מושבם של האלים. ברור שכל המקדשים פונים אל ההרים ובבתים הפרטיים מכוונים אליהם את החלקים המוערכים יותר של הבית.
 
מכל הרי הגעש, הר אגונג (Gunung Agung), שגובהו 3,142 מטר, הוא הגבוה ביותר ולכן הקדוש ביותר. ההר הוא מקום מושבם של רוב האלים, וגם של רוחות האבות, שהיטהרו לאחר מותם על ידי שרפת גופותיהם. על פי אמונת התושבים ההר המסוים הזה, תאמינו או לא, הגיע כולו (בטיסה כנראה) מהודו, קודם כל לאי ג'אווה ומשם, לאחר חנייה קצרה, המשיך ונחת היישר באי באלי. כמיצגו של הר מרו עלי אדמות הוא משמש בעיני הבאלינזים כמרכז העולם... [3]

על מורדות הר אגונג שוכן מקדש בסאקי (Pura Besakih) "אם כל המקדשים". זהו מתחם בן כאלף שנים ובו כשלושים מקדשים מטופחים הבנויים על שבעה מפלסים בצדו הדרומי של ההר. לכפרים שונים ולשושלות מלכים בבאלי יש בבסאקי מקדש משלהם ובו הם עורכים את הטקסים היותר חשובים של המשפחה או של הכפר. היום המלכים הם כבר ללא כתר של ממש. אין להם זכויות יתר ומה שנותר להם הוא רק תוארם, חלק מרכושם ומשרה ציבורית כלשהי.
 
[3]עם כל קדושתו של הר אגונג, בשנת 1963, לאחר שהיה רדום כ-120 שנה, כעס ההר על התושבים ובסדרת התפרצויות גרם למותם של לפחות 1,700 מקומיים.
 
מקדש "בסאקי" על הר אגונג - נכס שימור עולמי של אונסק"ו   (צילום: אוריאל ישיב)
 
חם ולח באינדונזיה
בקרנו באינדונזיה בחודש אוגוסט, שיא העונה עונת התיירות. כל השנה חם ולח באינדונזיה ובעונת הגשמים, המשתנה בהתאם למיקום האיים, גם רטוב מאוד. אבל בחודש אוגוסט, שהוא חודש יבש יחסית, מגיעות לאיים רוחות קרירות מחצי הכדור הדרומי, השרוי בעונת החורף שלו, ואלו ממתנות קצת את מזג האוויר. אז היה נעים? לא. היה אמנם מקסים אבל חם ולח. רק בהרים זכינו להפוגת מה, בעיקר מהלחות הנוראה.
מתוך 17,508 האיים המרכיבים את אינדונזיה ביקרנו בשלושה: ג'אווה, סולאווסי ובאלי. כל אחד יחיד ומיוחד, אבל באלי - זה המקום שחיכינו לו במיוחד. "אי האושר", "גן העדן האבוד" - כך לפחות הוא טבוע במוחנו.

מידע נוסף
בתי מלון באינדונזיה - השוואת מחירים והזמנות
לינה ואירוח באי באלי - השוואת מחירים והזמנות







 
אודות הכותבים
אתי ואוריאל ישיב, עוסקים שנים רבות בתיירות. ב- 1989 ייסדו את העיתון המקצועי לענף הנסיעות והתיירות "חדשות תיירות". ב- 1992 הקימו את מגזין התיירות "רואים עולם" שהוקדש כולו לכתבות תיירות וכיסה יעדים מקוטב לקוטב. גם היום מרבים לנסוע בעולם. כתבותיהם מתפרסמות בכתבי עת שונים ובאתר האינטרנט tnet.org.il

לקריאת כתבות נוספות של אתי ואוריאל








מספר צפיות: 7763
2268