www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



האי סולאווסי - קלידוסקופ של דתות ואמונות


מאת: אתי ישיב


במפות גיאוגרפיות, האי סולאווסי (Sulawesi) שבאינדונזיה נראה כמו פרח סחלב בעל ארבע זרועות, מוזר ויפהפה. במציאות זהו אי עתיר מפרצים ואין-סוף חופים. לאן שלא נוסעים בו, תמיד רואים את הים לא רחוק מהכביש, וגם אם לא רואים, הוא נמצא קרוב.


האי סולאווסי על קו המשווה ובמרכז אינדונזיה
 

המזרח הרחוק




 
במרכז אינדונזיה ועל קו המשווה
מקבץ של 17,508 איים, הפזורים לאורך של יותר מ-5,000 קילומטר, מרכיבים את המדינה המלאכותית אינדונזיה.

סולאווסי הוא אחד מ-6,000 האיים המיושבים ואחד מחמשת האיים הגדולים באינדונזיה. הוא נמצא על קו המשווה, במרכז הארכיפלג האינדונזי, בין יערות הגשם של קלימאנטאן (Kalimantan) - החלק האינדונזי של האי בורניאו (Borneo), ואיי מאלוקו (Maluku) - איי התבלינים האגדיים.

בשל מיקומו המרכזי ספג האי השפעות מבחוץ והיה מרכז נוח להגירה בין האיים ולפעילות מסחרית. למרות הפיזור הגיאוגרפי, השכילה אינדונזיה לשמר את המבנה המדיני שנוצר על ידי השלטון הקולוניאלי ההולנדי ולשמור את מרבית האיים כמדינה אחת, עם שפת ה- IndonesiaBahasa שפותחה ב-1928 ואומצה כשפה הלאומית והרשמית. אבל עדיין הקשר בין כל האיים הוא בעיקר קשר מסחרי, כלכלי ולא כזה של תרבות ומסורת. בקרב 240 מיליון התושבים באינדונזיה יש מגוון אדיר של קבוצות אתניות, שפות, דתות, מנהגים, ארכיטקטורה ונופים. האי סולאווסי, עם אוכלוסיה של 16 מיליון נפש, נטל את חלקו בנופים מופלאים ובשבטים אקזוטיים, המדברים בינם לבין עצמם 40 ויותר שפות שונות.

סלאמאת דטאנג (Selamat Datang) סולאווסי. ברוכים הבאים!
 
תאו מים מתפלש בבוץ. זהו כלי עבודה, כלי גרירה ורכיבה ומנת הבשר כשצריך (צילום: אוריאל ישיב)
 
האי סולאווסי
האי מנוקד בהרים תלולים, המגיעים עד לגובה של 3,478 מטר, 11 הרי געש פעילים המתפרצים תדיר[1], עמקים עמוקים, נהרות שוצפים, אגמים כחולים במישורי ההרים, יערות גשם, דקלים מיתמרים, טרסות אורז וחופי חולות לבנים. בעלי החיים באי, שרבים מהם, כמו קופי מקאק שחורים, שוורי תאו ננסים, שגובהם אינו עולה על מטר אחד והם אינם ניתנים לביות, ועשרות רבות של עופות ייחודיים (אנדמיים) לאי. סולאווסי, שאחד מפירושי שמו הוא "אי הברזל", עשיר במחצבים (זהב, גופרית, נחושת ושני שדות נפט בלתי מנוצלים עדיין). חיות בו אוכלוסיות מגוונות, כמו שבטי הבוגי, המנדאר והמאקסאר החיים על הים, חקלאים החיים על האדמה ומגדלים אורז, תירס, טבק, סויה, ירקות ודקלים ומגדלי התבלינים, המטפחים את הווניל והציפורן, את הקקאו, הקפה, הזעפרן ואגוז המוסקט.

האי הוא גם קלידוסקופ של אמונות ודתות: אם האי ג'אווה כולו מוסלמי והאי באלי כולו הינדי, הרי בסולאווסי הרוב המוסלמי הגדול חי בסובלנות ובהרמוניה עם נוצרים, בודהיסטים, הינדים, אנימיסטים, מאמיני פולחן האבות ומי יודע מי עוד, כשכל אחד תורם לחגיגת הטקסים, המנהגים והאומנויות. למגוון הזה של טבע ואדם אחראית הגיאוגרפיה של האי, שיצרה ארבע זרועות לפרח הסחלב, שכל אחת מהן נפרדת ושונה מאחיותיה ומתחברת רק במרכז האי.
 
[1] ההתפרצות הקטלנית האחרונה ארעה ב-1991, אולם התפרצויות ופליטת מגמה ואפר וולקני מתועדות כמעט כל שנה.
 
נוף הררי. ירוק מלוא העין   (צילום: אוריאל ישיב)
 
מקאסאר
נחתנו בעיר מקאסאר Makassar), לשעבר אוג'ונג פאנדאנג), שער הכניסה למזרח אינדונזיה ולדרום האי. מקאסאר היא בירת דרום סולאווסי והמרכז המנהלי והעסקי שלו ושל מאות איים קטנים אחרים בארכיפלג הסמוך. העיר, שנוסדה באמצע מאה ה-16 על ידי ממלכת גואה, נכבשה כמאה שנים מאוחר יותר על ידי ההולנדים, שבנו אותה מחדש והותירו בה מבצר בסגנון הולנדי, המאכלס כיום את המוזיאון ההיסטורי של האי ואת הקונסרבטוריון למוסיקה ולמחול. אוג'ונג פאנדאנג ("עיר מחטי האורן"), שמה ההיסטורי הישן של העיר שעדיין שגור על פי כל, היא עיר מודרנית בת 1.3 מיליון תושבים, תוססת וצפופה. הסיבה העיקרית לביקורנו בה היתה היותה נקודת היציאה לטיולים באי. בכל זאת - אטרקציה אחת קסומה מצאנו בה - הנמל העתיק שלה עם אווירתו הקולוניאלית הפורטוגזית-הולנדית, המשמש מעגן ל"פראהוס", מפרשיות הסחר המצוירות היפהפיות, שמשייטות עד היום בין איי הארכיפלג. מי שזמנו בידו, ימצא שישבעיר פניני תיירות רבות, בהן הטראנס-סטודיו השלישי בגדלו בעולם (מקבילושליוניברסל סטודיו האמריקני), המסגד הגדול ועוד.
 
אנשי האורז
יצאנו מחוף הים אל ארץ הטוראג'ה (Toraja), "אנשי ההרים", שהם הסיבה האמיתית והעיקרית של ביקורנו באי. הטוראג'ה חיים בגובה של 1,200 מטר, באגן נהר הסדן. הכבישים שיוליכו אותנו לאורך 320 קילומטר, עד שנגיע אליהם, צרים ומשובשים. לאורכם משתרעים שדות אורז נרחבים מוצפי מים, ששוורי תאו המים טובלים בהם ואנפיות בקר לבנות עומדות על גבם.

מתחת לשמשיות הנטועות בשדות עובדות נשים, כשהן מצליפות באלומות אורז קטנות, מפרידות את הגרגרים מהגבעולים. מוטות במבוק ארוכים "לבושים" חולצות, נטועים אף הם בתוך השדות, נראו לי כדחלילים או סמני חלקות. באזור הטרופי כל העונות מתאימות לשתילת אורז וכך אנחנו רואים זה לצד זה: שדה טרי שאך זה נשתל, שדה עם שיבולי אורז גבוהות ושדה קצור.
 
עובדים בשדות האורז   (צילום: אוריאל ישיב)
 





אנשי הים
לפני שעזבנו את ארץ הבוגים (Boggi) על כפרי הדייגים שלה הבנויים לאורך החוף, עצרנו באחד הכפרים לראות בית בוגי טיפוסי. בין עצי בננה וקוקוס עומד על כלונסאות מיבנה העץ הרעוע הצבוע חום. מדרגות מובילות אל מרפסת כניסה כחולה, מקושטת בעציצים פורחים ובראש הגג קבוע "וי" גדול, המסמל זוג קרני בופאלו. הגברים, אנשי הים, נמצאים עכשיו בעבודה, ובבית קיבלה את פנינו אשה צעירה שתפרה משהו על מכונת התפירה שלה. בסלון המשמש גם חדר שינה, המון קישוטים על הקירות ועל השידה, ולא מפתיע לגלות ביניהם נעליים וטחנות רוח מיניאטוריות מחרסינה כחולה-לבנה - מורשת השלטון ההולנדי ארוך השנים באינדונזיה. בחדר נוסף יש עוד מיטות שינה, פינת מטבח, מכונת התפירה ושקי אורז. ה"שירותים" - בשדות, והרחצה - במי נחל או בתעלות מים. מתחת לבית, בין הכלונסאות, מתנהלים החיים: נשים קולפות ירקות, צעירים משחקים טניס שולחן, אמהות צעירות מיניקות תינוקות או מקפיצות אותם על הברכיים.

מהכביש אנחנו רואים את הגברים בים, פורשים רשתות דיג, מורידים אותן אל המים בעזרת מוטות ומעלים שוב כשהן מלאות דגים. הים כאן עשיר בדגה ובין היתר דגים בו דגי טונה, סרטנים ואפילו כרישים, ושולים ממנו פירות ים למיניהם. בצדי הכביש מייבשים דגים ומוכרים אותם בקיוסקים. המקומיים - קונים, אנחנו - מצלמים.
 
ילדה בשוק בעיר רנטפאו   (צילום: אוריאל ישיב)
 
אנשי ההרים
היום הוא ה- 17 באוגוסט - חג הכרזת העצמאות האינדונזי, היום בו הכריזה בשנת 1945 אינדונזיה על עצמאותה מהשלטון ההולנדי (עצמאות שהוכרה רק ב-1949). לכבוד החג התמלאו כל האיים בדגלים צבעוניים ובכיכר הכפר, לצד המסגד, במגרש מסדרים גדול נערך טקס חגיגי. מחלקות של אנשי צבא, איכרים, סטודנטים, אחיות בתי חולים במדיהן, צופים וצופות גם הם במדיהם, מקשיבים לנאומים ארוכים של נכבדי היישוב, רובם אנשי צבא במדים לבנים בוהקים. הנאומים מתישים ובנות ממחלקת הצופות נופלות בחום הכבד זו אחר זו כאילו תקפה אותן מגפה ומובלות לטיפול באמבולנסים של הסהר האדום החונים בפאתי השדה.
המשכנו בנסיעה. ההרים המיוערים מעל שדות האורז יפים להפליא. בדוכנים קטנים מוכרים פומלות, אגוזי קוקוס, ג'ק-פרוט הבולט בגודלו, פפאיות, אבטיחים, מלונים ושלושה סוגי בננות: הירוקות הגדולות לטיגון, הצהובות קטנות יותר, והאדומות המתוקות ביותר. הדרך הולכת ונעשית צרה ומשובשת. אנחנו נאלצים מדי פעם לרדת ממנה ולעלות חזרה, וכל כלי רכב שבא מולנו פירושו עצירה ותמרון.
שמונה שעות נסיעה, שכל דקה בהן מרתקת, חלפו להן. סוף סוף הגענו אל שער ארץ הטוראג'ה (Tana Toraja), ארץ אנשי ההרים. כמנהג המקום, ירדנו מהאוטובוס ועברנו את השער ברגל, כשהאוטובוס ממתין לנו בצדו השני.
עובדים בשדות האורז   (צילום: אוריאל ישיב)
 
 






 
אודות הכותבים
אתי ואוריאל ישיב, עוסקים שנים רבות בתיירות. ב- 1989 ייסדו את העיתון המקצועי לענף הנסיעות והתיירות "חדשות תיירות". ב- 1992 הקימו את מגזין התיירות "רואים עולם" שהוקדש כולו לכתבות תיירות וכיסה יעדים מקוטב לקוטב. גם היום מרבים לנסוע בעולם. כתבותיהם מתפרסמות בכתבי עת שונים ובאתר האינטרנט tnet.org.il

לקריאת כתבות נוספות של אתי ואוריאל








מספר צפיות: 5850
1652