www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



האי סולאווסי - טקסי מוות ועץ החיים
מאת: בינה דיבון


באי הרחוק סולאווסי שבמדינת אינדונזיה, שוכנים בני שבט "ההררים", שיחסם למתים ייחודי. לדעתם, המתים מקיימים יחסי גומלין תמידיים עם בני משפחותיהם החיים.


 
בין 17,508 האיים מהם מורכבת אינדונזיה, מצוי האי סולאווסי (Celebes/Sulawesi), ובו מקום הנקרא טאנה-טוראג'ה (Tana Toraja, ארץ האנשים ההרריים). מתגוררים בו בני שבט הטוראג'ה, שאורח חייהם ובעיקר יחסם אל המוות ואל המתים מיוחדים במינם. ניתן לומר כי אין להם דת, במובן המערבי של המילה. אמנם באופן רשמי מרביתם הם נוצרים פרוטסטנטים , שאף מבקרים בכנסיה, אך במקביל הם ממשיכים לנהוג לפי המנהגים והאמונות העתיקים.

לפי ה"אלוק טודולו" - לוח המנהגים המשלב מנהגי יום-יום עם אמונות ופולחנים, נמצאים החיים והמוות באינטראקציה בלתי פוסקת. לכן קיימת תקשורת תמידית בין החיים למתים.
האי סולאווסי נמצא על קו המשווה בין בורנאו לפפוואה/גינאה החדשה
 

המזרח הרחוק





שני מעגלי ריקודים
רוחות המתים מגינות על החיים, עוזרות בהבשלת היבול ושומרות מפני אסונות; ועל החיים לדאוג למתים: לכבד את גופותיהם ואת קברותיהם ולהקריב קרבנות לרוחות המתים. ברוח השקפה זו מקבל טקס הלוויית המתים חשיבות עליונה. ההכנות מרובות ומסובכות (ויקרות) תוך הקפדה על כללים מאד מדויקים לקיום הטקס לפי גיל המת ומעמדו. לפיכך, עובר זמן רב (לפעמים עד עשר שנים) ממותו של אדם עד הלווייתו. בינתיים, גופתו נחנטת והוא נחשב "איש חולה". הטקס נערך בכפר מיוחד ונמשך 5-7 ימים. הוא מתחיל בתהלוכה של קרובי משפחה, מכרים ואנשי הכפרים הסמוכים. כולם נושאים מתנות על פי כללים מוגדרים. בפתח הכפר יושבים שניים מבני משפחת ה"חולה", מקבלים את המתנות ורושמים מה הביא כל אחד, כדי שיוכלו להחזיר לו ביום פטירתו.

במרכז הכפר שני מעגלי ריקודים - של גברים ושל נשים. הריקודים נמשכים ללא הפסקה, רק הרוקדים מתחלפים. בשדה קרוב נערכים קרבות ותחרויות בין התאואים שהובאו כמתנות (מחיר כל אחד מהם מתקרב לאלפיים דולר!), מעל מגדל גבוה שרים שירים על מעלליו של המת ועל אופיו, ונותנים לו עצות לקראת המעבר אל עולם הרוחות.
 
לא לפגוע ברוח המת
רוח המת נמצאת כל הזמן בין החוגגים ולכן חייבים כל בני המשפחה, כולל קרובים רחוקים, להיות נוכחים במקום, לבל ייעלב המת ויפגע בהם.
המתנות משמשות לאכילה במשך ימי הטקס, ואת התאואים שוחטים: נתחי בשר מושלכים לקהל. החלקים הטובים יותר ניתנים לנכבדי הכפר, והשאר - לאחרים. בתום הטקס הכיכר מכוסה בדם ובחלקי בשר, כאילו התקיים בה טבח נורא.
בתום הטקסים מחליטים בני המשפחה כי רוח המת אינה רוצה להבריא, ולכן יש להביא את נשמתו לעולם הרוחות.
 
בובות טאו-טאו המסמלות כל אחת את המת  (צילום: אוריאל ישיב)
 
 
בובות שומרות על הקברים
לטוראג'ה שתי שיטות קבורה המיועדות לאנשים מבוגרים ולילדים ששיניהם כבר צמחו. המקובלת יותר היא קבורה בתוך מערות חצובות בסלע, אליהן ניתן להגיע רק בעזרת חבלים. הדרך השנייה היא קבורה בארונות עץ התלויים על מדפי סלעים.
בחוץ, לפני המערה או לפני מדף הסלע, מעמידים בובה. הבובה נקראת טָאוֹ-טָאוֹ (tau-tau). היא מגולפת בידי אמן הכפר בדמותו של המת ובקומתו, ומולבשת בבגדיו. תפקידה כפול: לשמור על הקברים, אך גם על בני המשפחה החיים.
 
קבורת מבוגרים במערות קבורה בצוק כשבובות הטאו-טאו ניצבות בחזית  (צילום: אוריאל ישיב)
לילדים שטרם הצמיחו שיניים - צורת קבורה מיוחדת: חופרים מעין מערה בגזע עץ הנקרא עץ החיים, ומכניסים לשם את ארון הקבורה המקושט והמגולף. אחר כך סותמים בענפי עץ את הפתח, ובמשך הזמן מתאחה הגזע ורק רשת הענפים מעידה שכאן קבור ילד.
על עולם הרוחות משגיח מלאך מיוחד. הוא קובע את מקומו של המת ומברר אם הטקסים נערכו כיאות. אם לאו, צריכה רוח המת להמתין מחוץ לעולם הרוחות, וזהו כמובן עלבון נורא הגורר נקמה מצדו של המת. "נאלצתי למכור כמעט את כל אדמותיי כדי לשאת בהוצאות קבורת אבי", מספר לי בן שבט הטוראג'ה.
"האם לא יכולת לחסוך קצת?", אני שואלת, והוא משיב: "מה, את רוצה שרוח אבי תרדוף אותי כל ימי חיי?"
 
קבורת ילדים בעץ בכפר Kambira  (צילום: אוריאל ישיב)
 






בינה דיבון
 
אודות הכותבת
בינה דיבון, בעבר מנהלת בית ספר וכיום יו"ר עמותת ליל"ך (לחיות ולמות בכבוד), הדוגלת באוטונומיה של האדם על גופו ובמתן אפשרות למי שרוצה בכך לא להאריך את חייו בעזרת מכשירים מאריכי חיים אם יגיע למצב סופני. 

לקריאת כתבות נוספות של בינה








מספר צפיות: 8693
1623