www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



האי סולאווסי - בארץ הטוראג'ה


מאת: אתי ישיב


כתבה זו היא המשך לכתבה סוּלָאווֵסִי - קלידוסקופ של דתות ואמונות, בה עשינו היכרות עם האי סוּלָאווֵסִי ופגשנו באנשי האורז והים. בכתבה זו נמשיך ונבקר בארץ הטוראג'ה (Tana Toraja), ארצם של אנשי ההרים.


 
 
גגות בתי הטוראג'ה
 

המזרח הרחוק





בני טוראג'ה - נצרות עם פולחני אבות ורוחות
על פי המיתולוגיה המקומית, הגיעו שמונת הבנים של אמא אדמה לסולאווסי בסירות קנו מהאי פונגקו (Pongko), נגררו בסערה במעלה נהר סדן עד שנעצרו על ראשי ההרים והתיישבו שם. במציאות, הם הגיעו כנראה בדרך הים מיערות הגשם של קמבודיה. בשנים המוקדמות של המאה העשרים, הביאו עימם סוחרים מזדמנים ומיסיונרים הולנדים לארץ ההרים את השפעות העולם החיצון והטוראג'ה הוטבלו לנצרות. למרות זאת הם המשיכו לשמור על המבנה החברתי הקודם שלהם ועל המנהגים הישנים, הקשורים באנימיזם (פולחן הרוחות השוכנות בכל אבן, עץ, הר או נהר), בפולחן האבות ובניגודים שבטבע, כמו בין חיים ומוות, בין צפון לדרום, בין מזרח למערב, או בין זריחה ושקיעה.

בית ומשפחה בתרבות הטוראג'ה
הדבר החשוב ביותר במסורת הטוראג'ה הוא הטונגקונאן (Tongkonan), הבית בו נולדו האבות. ככל שגדול יותר מספר בני המשפחה, חשיבותה של המשפחה עולה. כל בניה מחויבים כלפי הבית ותורמים לאחזקה, בנייה ושיפוצים - כל אחד כפי יכולתו. לכל פריט בטונגקונאן יש משמעות והוא מסמל משהו: הבית כולו מסמל את העולם, הגג - את השמים, הצבע השחור הוא צבע המוות, הצהוב - צבע הטוראג'ה, הלבן - טהרה, העיטורים הגיאומטריים - שורשי צמחים ועצים כסמל לשורשי המשפחה, התרנגול - מעבר מחיים למוות, וראש השור - סמל לעושר. הבתים ניצבים על עמודים וגגותיהם דמויי סירה ומתרוממים כלפי מעלה בחזית ובירכתיים, אלמנט מיוחד לזכר הסירות שנשאו לכאן את אבותיהם. הם בנויים תמיד בשורה, כשהחזית פונה צפונה לכיוון הרוחות הטובות ואילו הצד האחורי פונה דרומה לכיוון המוות והרוחות הרעות. לפניהם אסמי אורז קטנים, שגם גגותיהם דמויי סירות. הבתים מקושטים להפליא, עם גילופים או ציורים צבעוניים, גיאומטריים, שדמויות תרנגול ושור משולבות בהם. גולגולות שוורים תלויות ממרכז הגג - וכל המרבה בהן הרי זה משובח.

הטקסים החשובים ביותר של הטוראג'ה, עד העידן הנוצרי, היו טקסי החיים והמוות, שהיו מלווים בהקרבת קורבנות. בטקסי החיים הוקרבו גם קורבנות אדם ובטקסי המוות - רק בעלי חיים. במאמץ לכבוש את לבות הטוראג'ה, החליטו המיסיונרים הנוצרים להשלים עם טקסי המוות ואילו הטוראג'ה, הם מצידם זנחו את טקסי החיים ומתרכזים היום בטקסי המוות. גם בנושא המעמדות הייתה להולנדים הצלחה חלקית בלבד. שלושת המעמדות הקיימים הם: הראשון- האצילים השליטים והסוחרים העשירים, השני - פשוטי העם והחקלאים והשלישי והנחות הם העבדים המשרתים, שהטוראג'ה ממשיכים להחזיק, למרות שכבר ב- 1905 ההולנדים ביטלו באופן רשמי את העבדות.
 
 הרנטה (Rante) אתר ההלוויות וטקסי האבל בפאתי הכפר
 
קרבות תרנגולים בשוק של רנטפאו
עברנו את בירת המחוז מקאלה (Makale) בעוד 18 קילומטר, ובתום עשר שעות נסיעה הגענו אל מרכז התיירות של ארץ הטוראג'ה - העיר רנטפאו (Rantepao), עיירה של בתי מלון קטנים, מסעדות, חנויות, מרכזי אריגה, בטיק ומלאכות יד אחרות, מוקפת כפרים עם בתים מסורתיים, שווקים מדהימים ואתרי קבורה, שכמותם לא ראינו באף מקום בעולם.

העיירות בסביבה מכוערות ומלוכלכות ואילו הכפרים יפים בזכות הצמחייה העשירה שלהם. בכניסה לשוק הבוקר ברנטפאו נערך קרב תרנגולים, אבל כשהבחינו בנו בעלי התרנגולים, הפסיקו מיד את הקרב הלא חוקי מפחד השלטונות.

בשוק הצפוף, המתפתל בתוך סמטאות צרות להפליא, מככבות רוכלות עליזות המוכרות פלפלים בכל צבע, טעם וגודל, תבלינים, דגים ועופות, שמנים, קוקוסים, קפה, פירות וירקות, גושים חומים של סוכר דקל, גושי מלח לטיהור מים, המון תכשיטים, בדי בטיק צבעוניים, עבודות יד מקש ומעץ וגם משהו מוזר - מעין "עריסות גומי להובלת גורי חזירונים", מסבירים לנו. בסמטה הכי צרה שבקושי אפשר לעבור בה, יושב צעיר, מנגן בגיטרה ושר בקולי קולות. שמח כאן. די מוזר לראות בתוך כל המהומה הזו את הכנסיות הקטנות עם הצלבים בחזית. ליד מסגד קטן קראנו שלט: "שירותי תפילה 24 שעות ביום".

אנחנו חולפים ליד נהר סדן, שלפחות בקטע הזה נראה כמו נהר בוץ אדום, וחורשות במבוקים מרהיבות. לאורך הדרך כלובים מהודרים ובהם תרנגולים המחכים לקרב חייהם האסור, כזכור, על פי חוק.
 
רוכלת ומשפחתה בשוק בעיר רנטפאו
 
פולחן מוות המשתלט על החיים
ליד הכפר לאמו (Lemo), לצד שדות אורז, עצרנו ליד צוק סלע גבוה. הרמתי את הראש ובמעלה הצוק ראיתי מרפסות חצובות בסלע ובהן יושבות או עומדות דמויות משונות של גברים ונשים, כמו בתאי אופרה, או כמו פעם במרפסות תל-אביב. אלו הן בובות טאו-טאו ("איש קטן"), מגולפות מעץ בדמות המת, לבושות בבגדיו ונושאות את נשמתו. כמה מהן היו ישנות מאוד ובגדיהן בלויים, ואחרות - חדשות לגמרי ולפי מצבן אפשר היה להבחין אם טקס קבורת המת נערך מזמן או לאחרונה.
היה זה המפגש הראשון שלי עם מנהגי המוות המיוחדים והצבעוניים של בני הטוראג'ה, הבאים להבטיח שנשמת המת תעבור לעולם הבא באופן המתאים למעמד ממנו נהנה בעודו בחיים, ותעניק משם את ברכותיה לכל בני המשפחה החיים.
 לאחר המוות וטרם קבורתו, נחשב המת הטוראג'י ל"חולה" בלבד. גופתו נחנטת והוא מונח בישיבה, בחדר הדרומי של ביתו, כשפניו למערב. שם ינוח בשלום, ימים, חודשים או שנים, כשהוא זוכה למזון ולביקורים, עד שהמשפחה תארגן את הלווייתו. הדבר החשוב בנושא ההלוויות הוא האיחוד המשפחתי. שוב נחלצים בני המשפחה, גם אלה שעברו בינתיים לגור בעיר אחרת ואפילו באי אחר, והם אוספים כסף לטקס, שעל מועדו יקבלו הודעה מוקדמת. מי שיביא את המנחות הגדולות ביותר יזכה גם בנתח גדול יותר של ירושת המת. אגב, מתוך התחשבות בקרובים (והיום גם בתיירים), נערכים הרבה מהטקסים בחודשים יולי - ספטמבר, שבהם מזג האוויר באיים נחשב כנוח ביותר והם גם חודשי החופשות ועונת השיא בתיירות. הטקס עצמו עשוי להימשך אפילו שבוע תמים והוא נערך בשני שלבים, כשמומחה "מוות" מפקח על כל התהליך.
 
"אנשים קטנים" - בובות טאו טאו משקיפות ממרפסות
 




 
טקס הלוויה
בבוקר גשום אחד "התבשרנו" שבעוד שעות אחדות יתחיל טקס הלוויה באחד מכפרי הסביבה. מיהרנו לדרך (וכמונו עוד כמה עשרות תיירים), כשאת החלק האחרון, התלול, הבוצי והחלקלק שלה אנחנו עושים ברגל. הגענו אל מקום הטקס, הרנטה (Rante) שבפאתי הכפר, שם כבר הייתה בעיצומה חגיגת שחיטה של תאו אחד, חזירים אין ספור ותרנגולות. בסככות עץ מוצלות, עם גגות דמויי סירה בראשן, כרעו-ישבו בנחת בני המשפחה הרבים של הנפטר, לבושים כולם שחור, צבע המוות. אורחיהם משוחחים ביניהם בשקט ומפנים לנו בעדינות מקומות ישיבה בצל. כל אורח חדש הגיע ומנחתו-קורבנו בידו - מי מוביל תאו (הוא הנכבד ביותר), מי גורר או נושא חזיר, ומי אגוזים, פירות, יין דקלים, טבק, או כמונו - כסף מזומן (עכשיו כבר מובן מדוע מתחשבים גם בתיירים בקביעת מועד ההלוויות). אגב, כדי שאף אחד לא יתרושש, מקבל כל אורח חזרה מחצית מהמנחה שהביא (כמו חלקי בשר ועור). בינתיים הגיעה גופת הנפטר בארון עץ חום ומהודר, הונחה כשפניה צפונה, ומרגע זה נחשב ה"חולה" סוף סוף למת. ליד הארון ישבה האלמנה, מקבלת את מבקריה בלחיצת יד מכובדת. לא ראינו על פניה סימני אבל, צער או ריגוש, כפי שקורה במקומותינו, שהרי המוות כאן הוא רק מסדרון לחיים טובים בעולם הבא.
 
 
נושאים חזיר לשחיטה בטקס ההלוויה
 
טקס הפרידה מהמת
שוב נשחט תאו בהינף אחד של חרב, לקול צלילי גונג וקריאות המשתתפים. אחד אחד נקראו שמות מביאי המתנות (גם שלנו כנראה, כי עכשיו הביע ראש הכפר שמחה לא ברורה על היותנו ישראלים. לדבריו, אנשי הכפר הזה הם פרו -ישראלים) ונמשכה השחיטה. ראשי החזירים היו מוטלים במרכז השטח וחלקי גופות בכל מקום, כשכלבים משוטטים ביניהם, מרחרחים ולפעמים נוגסים. את השחיטה, פשיטת העור וביתור הבהמה, עושים הגברים. על בישול הבשר בדם הבהמות השחוטות וההגשה, ממונות הנשים, שהסתובבו אצילות, זקופות גו, קומקומים ומגשים בידיהן, בין האבלים והאורחים. את קרני התאו יוסיפו מאוחר יותר לגג ביתו של המת, להאדרתו ולפרסום עושרו. חלפו להן שעות ואנחנו נאלצנו לעזוב את הטקס, שמי יודע כמה ימים עוד יימשך. בשלב זה מכינים כבר האומנים את בובת הטאו-טאו ואת הלקיאן (Lakkian), שהוא מגדל ההלוויה, והאורחים מבלים את השעות בשירה ובריקודים טקסיים. בערב היום האחרון יונח ארון המת על מגדל ההלוויה ויינשא לחלקת הקבר המשפחתית. נשמת המת פורחת אל ממלכת הקדמונים ובובת הטאו-טאו שלו מצטרפת אל קרוביה במרפסת, לצפות ממנה אל שדות האורז של ארץ הטוראג'ה. לחילופין, ייקבר המת בבית קברות נוצרי רגיל.
 
מנחת בשר למת ולאורחים
 
עץ הקבורה של התינוקות
נושא המוות המשיך ללוות אותנו בכל ימי ביקורנו באי סולאווסי, גם כאשר טיולנו בין טרסות האורז הרחבות זימנו לנו חוויות אחרות. עצרנו במשתלת אורז להתבונן במלאכתה של השותלת המומחית לדבר, שאיגדה בידיה שתילים לאלומות, קשרה אותם בשרוכי דקל, העבירה אותם אל דפנות הטרסה והשאירה במשתלה רק את כמות השתילים המדויקת הנדרשת לשתילה בשטח, לאחר שיפונה מהמשתלה. על שפת הטראסה עמד תרנגול צבעוני, בבואתו הגאה משתקפת במים. מלכי הכפר הם התרנגולים האלה, המסתובבים בכל חצר, עומדים על כרכובי הגגות, מעל דלתות הכניסה לבתים, מטיילים בניחותא בדרכים ובשדות האורז, כאילו הם בעלי הבית, וממלאים את האוויר בקריאות הגבר שלהם.

ביום אחר, בנוף אחר ובטיול בשדות אורז אחרים, הגענו למערת טאו-טאו מסתורית, בה לאן שלא הבטנו, נתקלנו בבובות המוזרות הללו שכאילו החזירו לנו מבט. לא רחוק מהמערה נעצרנו למרגלות עץ עבות, שבגזעו חצובים כוכים מלבניים. לגודל ההפתעה, התברר כי אלו הם קברים של תינוקות רכים, שמתו טרם צמחו שיניהם. רשת ענפים דקה סוגרת את הכוכים והעץ ממשיך לצמוח עם התינוקות המתים בגזעו.

במקום אחר, בתוך השדה ממש, הגענו לסככה יפהפייה שאומן טאו-טאו ישב בה כשהוא מגלף בעץ את בובות המתים. בסככות אחרות מוכרים עבודות בטיק ועץ, מזכרות, ומי יכול להתאפק ולא לקנות משהו בתוך שדה אורז...
 
עץ קבורת התינוקות
 
סולאווסי יש רק אחת
ביקרנו בכפר מוזיאלי קטן, קטי קסו (Keti Kessu). שורת הבתים וממגורות האורז הקטנות שלפניהם, משמשים היום לתצוגה. בקומות התחתונות, ששימשו פעם לאחסון ולבעלי החיים, פועלות כיום סדנאות אומנים וחנויות למלאכות יד מקומיות. סולם עץ מוליך אל הקומות העליונות, אליהן נכנסים דרך דלת כניסה שגובהה כחצי קומת אדם. זוהי הקומה המרכזית של הבית, שמרכזה נועד לבישול ואכילה, חלקה הקדמי - לילדים, האחורי - להורים וקומת הגג - לאחסון אוכל וכלים.

שוב נתקלנו בפולחן המוות: בנסיעה אל ההרים עברנו שטח גדול, מלא כיפות סלעי בזלת, שקברים ומרפסות טאו-טאו חצובים בהם. בראש כמה מהם ניצבת סירה טוראג'ית קטנה. למעלה על ההר, בפונדק דרכים קטן הצופה אל הנוף המיוער שרק גגות-סירות בולטים פה ושם בין עציו, היה סוף סוף קר. שתינו את הנוף ואכלנו בהנאה קערת אטריות מלווה במרק חריף, מחמם. תרנגול הבית עמד על הגג וקרא בקול, רוכל על אופניים הגיע עמוס כלי פלסטיק וצעצועים זולים. חמישה ילדים, מצוידים ב"יו-יו", כרכו סביב אצבעותיהם את החוטים והתחרו ביניהם על הזריקה המוצלחת ביותר. נדמה היה לי שאני נמצאת בסוף העולם, בעידן אחר.

הגיע הזמן להיפרד מארץ הטוראג'ה. הנסיעה הייתה שוב אטית ונמשכה כתשע שעות. אני, צמודה אל חלון המכונית, מצטערת על כל דקה חולפת המרחיקה אותי ממנה ומחזירה אותי אל העיר מאקאסאר, ממנה נמריא אל האי הבא באינדונזיה, ואל חוויות אחרות, נהדרות, אבל שונות. כי סולאווסי יש רק אחת.







 
אודות הכותבים
אתי ואוריאל ישיב, עוסקים שנים רבות בתיירות. ב- 1989 ייסדו את העיתון המקצועי לענף הנסיעות והתיירות "חדשות תיירות". ב- 1992 הקימו את מגזין התיירות "רואים עולם" שהוקדש כולו לכתבות תיירות וכיסה יעדים מקוטב לקוטב. גם היום מרבים לנסוע בעולם. כתבותיהם מתפרסמות בכתבי עת שונים ובאתר האינטרנט tnet.org.il

לקריאת כתבות נוספות של אתי ואוריאל








מספר צפיות: 6279
1877