www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



האי באלי - נופים ותרבות 


מאת: אתי ישיב


אנו נמצאים בעיירת החוף קוטה שבצדו הדרום-מערבי של האי באלי. מלון חלומי, שגניו גובלים בקו מי האוקיינוס ההודי. חדרים מרווחים ויפים, גנים פורחים, בריכת שחיה נעימה, מסעדות מקורות ופרוצות לאוויר ולרוח, אולם קבלה ענק צופה אל הים, שדרת פרחי סחלב לבנים מפארת אותו והמון נופשים אוסטרלים. בשבילנו באלי זה כמעט סוף העולם. בשבילם, רק שעה וחצי טיסה מהבית בדארווין.


 בכתבה הקודמת: האי באלי - טקסים ואמונות, נחשפנו לתרבותם העשירה של תושבי האי באלי. בכתבה זאת נטייל באי ונראה אותו כמוקד תיירות מוביל.
 

פסטורליה בשדות האורז של באלי  (
צילום: אוריאל ישיב)
 

המזרח הרחוק



 

ה"גראונד זירו" של באלי
עיירת הנופש קוטה (Kuta) קטנה אבל סואנת וסוערת, עם המון מסעדות מכל סוג, מאפיות, קונדיטוריות, ברים, דיסקוטקים. ביניהם גם אתר זיכרון ל-202 ההרוגים ו-240 הנפגעים בפיגוע שאירע ב-12 באוקטובר 2002 בשני דיסקוטקים של תיירים בעיירה. האתר מכונה כאן "גראונד זירו".
 
בעיירה התיירותית יש חנויות בגדים, סנדלים, מזכרות מקומיות, בתי כלבו זולים וגם מרכז מסחרי גדול, חדיש ויקר, הנקרא "גלריה". Sogo הוא כלבו יפני יקר ואיכותי, שאפשר למצוא בו סנדלים של "ניין ווסט" האמריקני, מזוודות סמסונייט מקוריות ובגדים ברמה (כמעט רק בגדי קיץ אותם לובשים כאן כל השנה). הכל פתוח עד עשר, אחת עשרה בלילה. התנועה בכבישים כה רבה וכדי להגיע לצדו השני של הרחוב נעזרנו באנשי בטחון, העומדים בפתחן של חנויות או מסעדות, שעצרו לכבודנו את תנועת המכוניות, הטוסטוסים והכרכרות הרתומות לסוסים ואפשרו לנו לחצות את הכביש. לתוך כל ההמולה מגיעות נשים נושאות מנחות ומניחות אותן למרגלות פסל האנומן מלך הקופים.
 
מוקדם בבוקר טיילנו על חוף הים באחורי המלון. בתי המלון מוציאים אל החוף החולי כסאות ושולחנות לאורחים ולעוברים ושבים. משפחות שלמות מגיעות לבלות את היום על החוף שיש לו חיים משלו. קולעות צמות מקצועיות מטפלות בשערותיהן של שלוש ילדות-אחיות, קוסמטיקאית מציעה לי טיפול פנים או פדיקור בסלון המאולתר בחול, דוכני אוכל, רוכלים מוכרים בגדים, תכשיטים, צדפים מרהיבים, מחרוזות פנינים, משקפי שמש. מוכר קשתות וחצים מדגים לנו איך הקשת הענקית שבידו מתפרקת עד שנוצרת חבילה קטנטונת, מתנה לילדים בבית, שנוח לשאת במזוודה. לזכותם יאמר: הם מנסים למכור, אבל לא נדבקים. לא רוצה? - לא צריך! גם תחנת שימור וטיפול בצבי ים מצאנו בחוף וכל כמה מטרים ניצבים מקדשים, מקדשונים ונשים המגישות מנחות.
 
 

סיפורי הרמאיאנה בפסל חוצות  
(צילום: אוריאל ישיב)
 
 
מראות הדרכים בכפרי האי
את הימים אנחנו מקדישים לסיורים באי. הכבישים צרים ואנחנו מחלקים מדליות לנהגים המקומיים על הסבלנות, העדינות וההתחשבות שהם מגלים בכבישים. הם מפנים את הדרך לאוטובוס גדול שאינו יכול לסיים את הפנייה החדה, זזים הצידה כדי שהמכונית הבאה ממול תעבור בגשרון צר או בשלולית בוץ, והכול בשקט, בלי צעקות ובלי צפירות מזרזות. ממש חוויה לראות כיצד הם מתמרנים עם הטוסטוסים. הנה רוכב המחזיק ביד ימין שלושה קני במבוק ארוכים, רגלו הימנית על הדוושה והשמאלית על הקרקע והוא רוכב-הולך כדי לשמור על שיווי המשקל. טוסטוס אחר עמוס כל כך לעייפה עד שלא רואים כלל את הרוכב עליו. אחר מוביל על הרכב שלו את אשתו מאחוריו, ילד אחד לפניו ועוד ילדה פעוטה בינו ובין אשתו - כל הארבעה חבושים קסדות מגן.
 
הכפרים הקטנים נושקים זה לזה, לאורך כבישים ראשיים החוצים אותם. המבנים שלאורכם הם בעיקר מקדשים, חנויות, סדנאות ובתי מלאכה. שבילים קטנים, שיריעות ניילון פרושות עליהם לייבוש גרגירי אורז או תבלינים, מובילים פנימה אל מרכז הכפר, שהוא לרוב עץ בניאן (סוג של פיקוס) קדוש, עתיק ועתיר רוחות כמובן, וסביבו גדר נמוכה. בתי המגורים שמסביב סגורים מאחורי חומות מצועצעות ואין סוף להפתעות. בכניסה לאחד הבתים ניצבים פסלי שומרים אימתניים, במקום אחר רובצים פסלי לטאות ענקיים. מוכר סלי קש נושא באסל שעל כתפיו עשרות סלים. ראשו של מוכר מברשות נראה כמו עוד מברשת מהערימה שהוא סוחב על גבו. בכבישים, ברחובות ובצמתים מוצבים מונומנטים ופסלים, שהם מופעי ענק של סצנות או גיבורים מהאפוסים ההינדים מאהבראטה וראמאיאנה. אלים גרוטסקיים, חיות אגדיות, בודהא ענק באחד מגלגוליו, סתם רקדנית מטרפת או מנהיגים היסטוריים.
 
 

רקדנים "גיבורי הרמאיאנה", לאחר מופע  
(צילום: אוריאל ישיב)
 
 
מקדשים באלינזיים
"רשת" של מודיעים מגלה לנו כל בוקר אם ובאיזה מקדש או כפר יתקיים טקס כלשהו, ואנחנו משנים את התוכניות שלנו כדי "להשתתף" בו. לפני ביקור במקדשים אנחנו עושים "טוטו מדרגות", שהרי המקדשים בנויים לרוב במורדות הנחלים או במעלה ההרים. כך אנו עולים ויורדים, או יורדים ועולים כל יום כמה מאות מדרגות, ותורמים באותה הזדמנות לסיבולת הלב שלנו.

בינתיים למדנו להכיר את המבנה הכמעט קבוע של המקדשים באי. שני "שומרים" בכניסה וזוג נוסף לפני השער הבאלינזי הטיפוסי, שהוא בדמות הר חצוי לשניים, דרכו יכולים לעבור כל האנשים ה"ישרים". לאורך הציר המרכזי גנים מסוגננים, בריכות טהרה ומקדשונים שגגותיהם מכוסים שערות קוקוס. ככל שמתקדמים לאורך הציר הזה, המקום נעשה קדוש יותר, עד שעוברים את השער השני הנועד ל"טובים". אחריו נמצא השער השלישי שנועד ל"צדיקים" בלבד. בחצר שאחריו נמצא המקדש המרכזי והוא קדוש כל כך שלעולם לא נוכל לעבור את ספו - אפילו לא עם חצאיות הסארונג שאנחנו חוגרים למותנינו.
 
הכרנו את האולם המרכזי המרובע, הבנוי מעצי דקל וקש, מקורה ופרוץ למעברי אוויר. הוא משמש לטקסים, הכנות, למופעי ריקוד ולפעמים גם לקרבות תרנגולים, גם את מגדל הפעמון. קראנו את כל שלטי ההנחיות (הכתובים גם אנגלית) ואנחנו כבר יודעים שלנשים בימי טומאה של נידה והריון הכניסה אל המקדשים אסורה.
כאלה הם למשל המקדש-ארמון מנגוואי (Mengwi) שבכפר טאמאן איון, או מקדש אולון (Ulun) המדהים ביופיו, השוכן בחלק ההררי של האי, קרוב להר הגעש בדוגול (Bedugul) ועל גדת אגם בראטאן (Beratan), ועוד רבים בכל רחבי האי.

|על יד מקדש אולון כדאי לבקר בשוק הקטן, המשרת את תושבי המקום כמו גם את התיירים הפוקדים אותו. ירקות ופירות נהדרים - ענבים שחורים, רמבוטן, סלק, תות שדה, בננות, קלמנטינות - כולם מסודרים באמנות ובטעם בדוכנים. מזכרות, מסכות, תכשיטים זולים, שעוני-יד בשני דולר ("מחיר מיוחד לישראלים", הפציר בנו המוכר), מפות, עפיפונים ותבלינים. חיפשתי את תבלין הזעפרן והמוכרת התרגשה ואמרה שהוא דווקא יקר מאוד - "כמשקלו בזהב". שתי חפיסות עלו לי 60 אלף רופיות (כעשרים ומשהו שקלים), ממש כלום כסף עבורנו. יש גם "שירותים" בשוק, שכמו ברוב המקומות באי הם פרטיים וכרוכים בתשלום של כשקל אחד. על אחד מהם אנחנו קוראים שלט: Deluxe Western Toilets
 
שמי האי מלאים עפיפונים. אלה, בדמות פרפרים או ציפורים, מתעופפים כל הזמן ולפעמים לא הייתי בטוחה אם ציפור אני רואה או עפיפון. בבאלי מפריחים אותם דווקא המבוגרים, שכן גם הם הינם מנחות לאלים, שאולי מתעופפים בדיוק עכשיו בשמים בדרכם מכאן לשם או ממקדש חזרה להר געש. זו אחת המזכרות הפופולריות שתיירים קונים בבאלי - לילדים שבבית או למבוגרים כמותנו.
 

נשים בטקס אודלאן  
(צילום: אוריאל ישיב)
 
 
פירות טרופיים
נופי האי יפהפיים. טרסות האורז כל כך יפות עד שהנשימה נעתקת. עכשיו יושב עליהן ענן הצובע אותן באור מיוחד, וטיפות גשם זוהרות מטפטפות ומוסיפות גם הן לזוהר.
עוצרים ליד דוכן פירות בדרך, לראות את פרי הדוריאן - מהפירות הגדולים בעולם. קליפתו מחוספסת-קוצנית ובתוכו גוש לבן, קמחי משהו. בדרום מזרח אסיה הוא נחשב לפרי הטעים ביותר, אבל הריח המזעזע שלו מרתיע ואפילו להתקרב אליו קשה. באמת, מי צריך את הריח הנורא הזה כשיש פירות כמו פרי הג'ק (Jack Fruit), מנגוסטין מתוק וטעים להפליא, קוקוס, בננות, מנגו, אנונה, רמבוטן ומה לא.
 
 

מעדן דרום-מזרח אסייתי: פרי הדוריאן. מסריח בטירוף אבל טעים…  
(צילום: אוריאל ישיב)
 





 
לראות את שקיעת השמש
לקראת ערב חוזרים אל חוף הים ובנקודת הנוף המדהימה לצד מקדש טאנה לוט Tanah Lot), מילולית "אדמה בים") עוצרים לראות את שקיעת השמש בינות לצוקי סלע מדהימים, שגלי הים מתנפצים לרגליהם. לפני שנים רבות הגיע לכאן נזיר קדוש, התבונן בנוף והחליט שזהו המקום היפה ביותר בעולם לראות בו את השקיעה. אחרי מותו בנו לזכרו מקדש על הצוק. דווקא היום השמש מסתתרת מאחורי ענן והשקיעה אינה נראית, אך עדיין, באור אחרון, כשרגלינו טובלות במי הים, הסלעים מרשימים מאוד וצללית המקדש יפהפייה ממש.
 
ערב אחר ועוד ניסיון לראות את השקיעה עלה בתוהו. הפעם עמדנו על מצוק מתפתל המקיף את החוף, וראינו את הגן ואת מקדש אולו ואטו (Ulu Watu), כשלהקת קופי מקק חמדנים מלווה אותנו. כל דבר נוצץ נחטף על ידם - סיכות ראש, צעיף ססגוני וגם המשקפיים של בן זוגי, שקופיף חצוף חטף אותם ממש מחוטמו והשליכם מעבר לצוק. גם כאן, לפני שהלילה כבש את הנוף, יצר האור האחרון על צללית המקדש תמונה מופלאה.
 
 
צללית מקדש טאנה-לוט בעת שקיעת השמש  (צילום: אוריאל ישיב)
 
 
"חסקה, חסקה"
אין סוף להפתעות. 590 מדרגות גבוהות, ירוקות טחב, הבנויות בתוך נוף ג'ונגל מדהים, הובילו אותנו מטה. חגורים חליפות הצלה, חבושים כובעי מגן ומחזיקים כל אחד משוט בידו, היישר לתוך סירות מתנפחות קטנות שהמתינו לנו במורד נהר איונג (Ayung) הזורם בקניון מרהיב. שעתיים תמימות חתרנו במי הנהר, עוברים בדרך צמחיה עשירה, מפלי מים יפהפיים, גשרים תלויים, חיטובי סלע ובהם דמויות מהמיתולוגיות המקומיות, שלדגים ונחשי מים. שייט מקומי מדריך אותנו בעברית! "קדימה", "אחורה", "סטופ" (טוב, לא רק בעברית...) ומעביר אותנו בשלום דרך כל הסלעים והמפלונים שבמים. הוא שר איתנו בקולי קולות "חסקה, חסקה" ו"לכובע שלי שלוש פינות". אנחנו מן הסתם לא הישראלים הראשונים שהוא משיט.
 
 

שילוב באלינזי: צוקים, קדושה, ים ו... ים של תיירים  
(צילום: אוריאל ישיב)
 
 
בלי קניות אי אפשר...
הגענו אל העיירה אובוד (Ubud) שבמרכז האי. שמה של העיר הוא שיבוש של המלה - Ubad "מקום צמחי המרפא". הבאלינזים ידועים בעושר תרבותי בלתי רגיל ובאומנויות מגוונות, שרובן נוצרו כדי ללוות את הפעילויות היום יומית שלהם. יש בהם ציירים, פסלים, מוסיקאים, רקדנים ושחקנים. הריכוז הגדול ביותר של אומנים נמצא בעיירה אובוד, שנוסדה עוד במאה השמינית לספירה והייתה תמיד קטנה ומבודדת מן החופים.
כשגילתה אותה התיירות לפני כשמונים שנה, החל באובוד פיתוח כה מהיר וגדול, עד שהיום היא עיירה תיירותית, צפופה וממוסחרת, אבל עדיין מקסימה. היא קלידוסקופ של תנועה וצבע, מלאת גלריות לאמנות מסורתית ועכשווית וחנויות יפות. יש בה מסעדות טובות לזרים, עם אווירה מקומית, ודוכני אוכל ברחובות המוכרים שיפודי בשר או דג. יש בה גם מסעדות למקומיים, האוכלים בידיים כדורי אורז ופיסות מבשר עוברי חזירונים, שניצלו שלמים ומוגשים בתוך קעריות עלי דקל, מלווים בחלב קוקוס מאגוזים גדולים.
במרכז העיירה שוק נהדר וצפוף, גדוש עבודות יד, מקומיות ומאיים אחרים באינדונזיה, בגדים מקומיים, תיקי עור וקש, ציורים, פסלים, תכשיטים, שטיחי קיר, מפות ושמיכות טלאים. זהו המקום הטוב ביותר בו ביקרתי באינדונזיה לרכז בו את הקניות - המבחר עצום המחירים מצוינים.
 
 

גברים ממתינים לטקס אודלאן  
(צילום: אוריאל ישיב)
 
 
מלכה באלינזית אמיתית
בעיירה אובוד שני ארמונות מפוארים של מלכים, שהיום הם אמנם "לשעבר" ובכל זאת מלכים. באחד מהארמונות פגשנו את המלכה יושבת במרפסת ביתה המפואר, הבנוי בתוך גנים מרהיבים וכולל ביתנים רבים, במות ומרפסות עם וילונות מבהיקים. בבית יש רהיטים מערביים כבדים, עם קישוטי זהב באלינזים, פסלי גארודות (איש הציפור המיתולוגי), כדי פורצלן וחרס. בעלה המלך נפטר לפני עשרה ימים והוא שוכב חנוט בחדר סמוך, בהמתנה להלווייתו שתיערך מי יודע מתי. האלמנה אינה נראית עצובה. ובאמת, מה יש להצטער? הרי המוות הוא זמני ורוחו של בעלה האהוב, כך היא מקווה, תשוב לבאלי למחזור נוסף של חיים.
 
בביקור בעיירה אובוד כדאי מאוד לבקר גם במוזיאון המקומי לאמנות ובמוזיאון בלאנקו, שהוא מפעל של צייר אחד, ספרדי שהתיישב בבאלי, כשהפילוסופיה שלו הייתה: "מה הם החיים? לאחוז מנגו ביד אחת וטוסיק של אישה ביד השנייה". המוזיאון הוא פנטזיה אמיתית, המכילה בלעדית את ציוריו של הצייר, אבל בתוך איזו תפאורה! מהקומה העליונה של הבית נגלית פנורמה של 360 מעלות, המשקיפה על כל הסביבה: נהר זורם, ג'ונגל, בתים מציצים בינות לעצים, שדות אורז - באלי בהקטנה.
 
האי באלי קטן, כבר אמרנו. אנחנו נסענו וביקרנו וחרשנו וחתרנו ולא ראינו אפס קצהו. גם ממה שראינו לא סיפרנו אלא מעט שבמעט. נותרנו עם כמיהה לחזור, שהלוואי ותתגשם.
 
 
טראסות אורז - נוף באלינזי במיטבו  (צילום: אוריאל ישיב)
 







 
אודות הכותבים
אתי ואוריאל ישיב, עוסקים שנים רבות בתיירות. ב- 1989 ייסדו את העיתון המקצועי לענף הנסיעות והתיירות "חדשות תיירות". ב- 1992 הקימו את מגזין התיירות "רואים עולם" שהוקדש כולו לכתבות תיירות וכיסה יעדים מקוטב לקוטב. גם היום מרבים לנסוע בעולם. כתבותיהם מתפרסמות בכתבי עת שונים ובאתר האינטרנט tnet.org.il

לקריאת כתבות נוספות של אתי ואוריאל








מספר צפיות: 9452
2673