www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



האי באלי - העולם כולו במה
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין


האי באלי באינדונזיה נמצא בהחלט במקום מכובד בשורה הראשונה של אתרי התיירות של דרום מזרח אסיה. זו מעבדה אנושית תרבותית ואנתרופולוגית מהמרוכזות והנחקרות בעולם. תרבותה של באלי מציעה חוויה אנתרופולוגית, המורכבת ממגוון פעילויות דתיות, תיאטרליות, אומנותיות וטקסיות, שכמעט לא נותרו כמותן בעולם. בבאלי אין כמעט אפשרות להפריד בין חיי הדת והבמה. אומנויות הבמה הבאלינזיות אינן עומדות בפני עצמן, בלי שילובן בחיי הדת, המקיפה כמעט את כל חיי היומיום של אנשי באלי.


בכתבה זו אסקור כמה ממאפייני התרבות של האי באלי, אחד האיים המתויירים ביותר של אינדונזיה. אקח אותכם אל במות הריקוד, הנגינה, התיאטרון והטקסים הדתיים המרתקים.


ריקוד אופייני בבאלי וג'אווה  (צילום: גילי חסקין)
 

המזרח הרחוק



 
ריקוד אנשי באלי – קרוב לאדמה
הריקוד הוא חלק חשוב בחייהם של תושבי באלי. "הריקוד תופס מקום מרכזי בכל שלבי חייו של אדם, מילדות עד מוות", כתבו זואטה ושפיץ בספרם Dance and Drama in Bali (1937). בכל האזור שמבורמה דרומה נראים קווים דומים של ריקוד: המחול המזרח-אסייתי עובד על אגן נמוך - קשור לאדמה, בעוד שהריקוד שלנו, כאילו שואף להגיע לשמים, להינתק מהאדמה. (הריקוד האסייתי העובד על אגן הגיע מצפון הודו והשפיע דרך הצוענים על הפלמנקו האנדלוסי).
 
הריקוד הבאלינזי מאופיין במגוון של מסיכות, חספוס, ומשהו בלתי יציב במקצב. לעתים מתפרץ, לעתים קפוא. זהו גלגול של ריקוד הודי ושילוב של אלמנטים זרים. המוּדְרוֹת[1] פשוטות יותר מאשר בהודו ושפת הידיים פשוטה יותר. בקראלה ההודית מאבחנים שפת ידיים של למעלה מ- 450 סימנים. כאן אין אימאז'ים קונקרטיים - הם בעיקר מופשטים ודקורטיביים. הגברים לרוב לובשים סארונגים ופלג גופם העליון עירום. יש שימוש רב בצעיפים. הם רוקדים ברגליים פשוקות, כפות רגליים פונות החוצה באצבעות מורמות, הברכיים כפופות והראש מוטה - סימן לצניעות. התנועות מחקות את החיים ולא בהכרח מביעות משמעות. פעמים רבות הלהקה מבוססת על גברים, חלקם מופיע בתפקידי נשים.
 
בריקוד הבאלינזי, כמו ב'קומדיה דל ארטה' האיטלקית, יש אילתור. גם כאן המסכות קובעות את התפקיד. תפקיד הצעיף, כמו המסכה ביפן והמניפה בספרד: לעתים מסתתרים אחריו, לעתים משמש להביע רגש. הוא כלי אוניברסאלי להבעת מסרים מופשטים. קיים טשטוש בין ריקוד לבין תיאטרון שמבוצע בריקוד, ולכן אפשר לראות בו מעיין מחול.
סוגי התיאטראות המוכרים ביותר הם: ריקוד מסכות הנקרא טופנג (Topeng), ריקוד קופים הנקרא קצ'אק (Kecak) וריקוד בין המכשפה ראנגדה (Rangda) למפלצת הבארונג (Barong). 
 
 [1] מודרה = כלי של התנועה.
 
 
המחול המזרח אסייתי עובד על אגן נמוך - קשור לאדמה
 
תיאטרון ואומנות הבמה
יש כמה סוגים של תיאטרון באלינזי. וויינג גולק (Wayang Golek) הוא תיאטרון של בובות מעץ, בו המפעיל מכניס יד אחת מתחת לבגדי הבובה ומזיז את הראש, וביד אחרת את מוטות הידיים. ווינג אורנג (Wayang Orang) הוא תיאטרון של שחקנים, עם מסיכות או בלעדיהן. וויינג טופנג (Wayang Topeng) היא דרמת ריקוד במסכות, המתבססת על סיפורים ממקורות רבים. המילה וויינג, המשמשת ל"תיאטרון", משמעה "צללית". כל צורות התיאטרון צמחו מה-וויינג קוליט (Wayang Kulit), שהוא תיאטרון צלליות. אלו דמויות שטוחות מעור בופלו, הצבועות בצבעי אדמה. יש גם בובות צללית הצבועות בזהב, שחור ולבן. הנשים קלות מהגברים. דמויותיהן רזות, הראש והכתפיים מושפלים. הצלליות מסמלות את העולם המיסטי.
 

דהלאנג - מפעיל של תיאטרון צלליות
 
תיאטרון הצלליות של באלי
מפעיל תיאטרון הבובות הוא הדהלאנג (dhalang) - פקיד מכובד בקהילה. המפורסמים שבהם מפליאים בלהטוטים. זהו תפקיד גברי. הדהלאנג מעביר מסרים ולעתים משמש כלי בידי אינטרסנטים. כשהושתת משטר צבאי, אסרו השלטונות את הופעות התיאטראות. הממשלה עושה שטיפת מוח דרך הדהלאנג. את התפקיד יכול ללמוד הדהלאנג מאביו או בבתי ספר בג'וגג'קרטה. לפני ההצגה הוא מקריב מנחה לאלים, מעלה קטורת ומברך את הערב. מבקש להתרחק מהבית. מגן על הצופים. בג'אווה הקהילה חייבת לבוא להופעות מעין אלו, אחרת לא תהיה לפרט הגנה מפני הרוחות הרעות. בבאלי יש לפרט יותר אפשרויות להתגונן מפני הרוחות הרעות. בהצגה מופיעות הרבה בובות (לעתים 300). דמות שהופיעה כבר, תופיע שוב כבובה חדשה. הדמויות מהאפוסים ההינדיים מופיעות בכל מקום. הסצינות המפורסמות ביותר הן מה-מאהבארטה ובעיקר מהראמאינה. פופולארי מאד הוא הפנצ'י (Panchy) - אפוס על נסיך המאבד את זוגתו. הדמויות עוברות שינויים, עם הזמן ניכרים בהן יותר ויותר קווים אירופאים. מצד ימין מופיעות הבובות הטובות, שלא מופיעות בהצגה הערב. מצד שמאל מופיעות הבובות הרעות שאינן מופיעות בהצגה הערב.
 
מפעיל של תיאטרון צלליות בפעולה
 
הצגה כל הלילה
בבאלי ההצגה קצרה יחסית, אורכת כשעתיים וחצי או שלוש. בג'אווה ההופעה ארוכה הרבה יותר. מ- 20:00 עד 24:00 מציגים את מה שעומד לקרות בסיפור. לאחר הצגת הבעיה מוצג האירוע שיועלה. אחריו מופיע הגיבור. בין 24:00 ל- 03:00 קורה משהו אחר: הגיבור נתקל בבעיה ועושה מדיטציה. אנשים בקהל מנצלים זמן זה לשינה בטוחה ומוגנת. בשעה 03:00 המדיטציה מסתיימת. הקהל מתעורר לאחר שהגיבור קיבל תשובה כיצד לפתור את הבעיה. אין ניצחון מוחלט של הטוב. הדהלאנג מדבר אל תיבת תהודה שמסתירה לו את העיניים. הוא לא רואה מה הוא עושה, כי הוא במצב תודעה אחר.
הקהל הולך להצגות שוב ושוב, בגלל ההיטהרות והמדיטציה. בג'אווה ההצגה היא בשפת קאווי שאיש אינו מבין. בכל הצגה, רק הליצנים מדברים בשפה שאנשים מכירים. הדהלאנג בבאלי מדבר בשפה הג'אוונזית העתיקה. כאשר הליצנים מגיעים הוא מדבר בשמם באלינזית.
 
מקהלת גברים בטראנס ה"קצ'אק"
 





ריקוד הטראנס קצ'אק
זהו ריקוד קוף, שמקורו בריקוד טראנס שנקרא סנגיאנג (Sanghyang), בו אדם מרכזי במצב של טראנס מתקשר עם האלים או האבות. מסביב נמצאת מקהלת גברים, החוזרים בריתמוס קולני "קצ'אק, קצ'אק, קצ'אק", הקריאות המביאות אותם למצב של כמעט טראנס, נתנו לריקוד את שמו. הריקוד מספר את הראמיאנה, עת הנסיכה סיטה ניצלה מארץ השדים בעזרת צבא של קופים. ריקוד זה הינו יצירה חדשה באופן יחסי והובא לבאלי במאה ה- 20 על ידי וולטר שפיץ, שחיבר מסורת של ריקוד מקהלה עם המסורת של הראמאינה.
 
האנומן מלך הקופים המציל את הנסיכה סיטה מראוונה הרע
 
המכשפה הרעה והמפלצת הטובה
גם זהו סוג של ריקוד טראנס, המסמל את מלחמת האל ברשע. פעמים רבות מתקיים במסגרת חגיגה שעורכים לכבודו של מת. המקור הפולקלוריסטי איננו ברור. ראנגדה היא מכשפה איומה והיא מנהלת קרב טקסי עם מפלצת מלבבת הנקראת בארונג. בדרמה, הנבנית בצורה של ריקוד מסכות, מופיעה המכשפה, המצוירת כאלמנה זקנה ובלה, כזונה וכטורפת ילדים - כדי לזרוע מגיפה ומוות על פני הארץ. את הראנגדה רוקד רקדן בודד, והיא יצור מכוער ונתעב. הראנגדה נתקלת בהתנגדות של המפלצת, הבארונג, המצוירת כמעין הכלאה שבין דב מגושם, כלב טיפשון ודרקון סיני מנופח. את הבארונג יוצרים שני אנשים תחת כיסוי זהב ומסיכה. הבארונג עוטה בדרך כלל פרווה שעירה של כלב רועים, והוא מקושט בפרחים, אבנטים, נוצות ומראות. בדומה לריקוד האריה הסיני. ייתכן מאד כי מקורו אכן מריקוד האריה בראש השנה הסיני.

המפלצת הטובה  (צילום: אוריאל ישיב)
 
התנגשות בין זוועה למגוחך
המסכות ניחנות בכוח של ממש והן נשמרות במקדשי הכפרים. ראנגדה היא האנשה של הרשע. מסמלת את צד האימה בחיים הבאלינזיים. מסיכת הבארונג משמשת כפטרונית של הכפר. גם הבארונג הוא יצור שדי, עיניו מתפרצות מחוריהן ומלתעותיו הנוראות חורקות בקולות נפץ, בהתייצבו מול הראנגדה או מול איומים אחרים על כבודו. אך במקרה זה מאוזן רושם האימה על ידי צלצולי פעמונים התלויים על קצה זנבו, המקושט עד כדי גיחוך, ומצליחים ליטול איכשהו את עוקצה של האימה. אם ראנגדה הוא דמות שטנית, בארונג הוא דמות של פארסה. ההתנגשות בין הזוועה למגוחך היא התנגשות בלתי מוכרעת. הראנגדה מסוגלת לעתים להיטרף מרוב שנאה ופחד.
 
לעתים הדמויות מטילות עצמן במחול שדים לתוך תזמורת הגמלאן ומפחידות את הצופים. הבארונג, שאף על פי שהאנשים המגלמים אותו שקועים בטראנס, מתקשה מאד להיות רציני. הוא משתובב עם חבורת השדונים שלו, המוסיפים תעלולים פרחחיים משלהם. הניגוד איננו מוחלט, שכן גם לראנגדה יכולים להיות רגעים קומיים. לעתים היא משעשעת את הקהל, כשהיא מעמידה פנים שהיא מבריקה את המראות מעל פרוותו של בארונג. הבארונג נעשה יותר רציני לאחר הופעתה. הוא נוקש את לסתותיו בעצבנות ולבסוף תוקף אותה חזיתית. כמו כן לא תמיד נשמרת ההפרדה הנוקשה בין ההומוריסטי למחריד: לעתים מראים דמויות בסצנות גרוטסקיות, העוברות בהיסטריה מצחוק לבכי וחוזר חלילה. הבארונג והראנגדה הוא תמצית המאבק בין האימה לעליצות, הן שזורות בתוך הדרמה במארג סבוך. הדרמה נסובה בעצם על היחסים ביניהן. הנקודה המרכזית היא שעבור הבאלינזים הדרמה איננה מחזה לצפות בו, אלא פולחן שנוטלים בו חלק פעיל. לעתים קרובות הקהל הופך להיות חלק מהאירוע.
 
במקרים רבים מגיעים גברים מבני הכפר, חמושים בכריס (פגיון מפותל; כלי מאגי), מתנפלים על ראנגדה ורוצים לנעוץ בה את הפגיון. הראנגדה מכשפת אותם, הם נכנסים לטראנס ונועצים את הפגיון בחזם. הראנגדה איננה מנוצחת. במלחמה בין הטוב והרע אין ניצחון.
 
הבארונג היא דמות מפחידה המייצגת את הטוב ותפקידה להפחיד את הרעים.רעיון השימוש במסכה מפחידה ומברכת הוא אוניברסאלי. קיימות ווריאציות של הבארונג, מיפן ועד טיבט. ביפן הוא מעניק ברכה. בסין קיימת דמות בשם שישי, מילולית: אריה. זוהי דמות שתפקידה להפחיד את הילדים, המפחדים וצוחקים. הפחדה ריטואלית. לבארונג לסת תחתונה מתנועעת, אלמנט המוכר בכל אסיה. אמהות מכניסות ראש של ילדיהן לפי הבארונג. במופעים משולבים קטעים רבים של ליצנים וקטעים פורנוגרפיים גסים, מבחינת ההתנהגות ומבחינת ההופעה.
 

ריקוד טראנס הנקרא ריקוד הסוסים
Jatilan
 
ריקוד המלאכים הקדושים
ריקוד המלאכים הקדושים - סנְגְיאנְג דדארִי" (Sanghyang dedari), נחשב לריקוד הטראנס היפה ביותר. הוא מורכב מ- sang- (אדון) ו- Hyong (אל). נערות צעירות רוקדות במחול גירוש שדים, כשברקע מקהלת גברים ונשים בשירת הודיה. הרקדנים הם קרובים של עובדי המקדש ופעמים רבות אין להם מקצוע עצמאי. בסוף הריקוד הם צועדים על פחם בוער.
 
ריקוד הנערות
ריקוד הלגונג (Legong) הוא ריקוד באלינזי של נערות בגילאים שבין שמונה לגיל העשרה (אם כי כיום מציגים לתיירים גם רקדנים מקצועיים מבוגרים). הריקוד נוצר בראשית המאה ה-18. אין זה ריקוד טראנס אלא ריקוד הדורש מיומנות פיזית. במופע מככבות שלש רקדניות. Legong Kraton הוא סיפור שנלקח מתוך אגדות מהאי ג'אווה, על הנסיך פנג'י שציפור הזהירה אותו מפני סכנת מלחמה. הוא התעלם ונפל בקרב. הריקוד נחשב ליפה ולנשי ביותר מבין הריקודים הבאלינזיים. הנערות מתלבשות בבד משי עדין וחובשות כובעים מיוחדים. הרקדנים אינם מדברים או שרים, והסיפור מועבר על ידי מקהילה המלווה בתזמורת גמלאן. בשל דרישות הריקוד הנערות מחונכות ספרותית ופיזית מגיל צעיר ומגיעות למיומנות גבוהה.
 

תהלוכה / ריקוד הבאת מנחות בטקס אודלאן
 
תזמורת הגמלאן
הגמלאן היא התזמורת המייחדת את התרבות המוסיקאלית של האיים באלי וג'אווה. גמלאן פירושו: תזמורת כלי הקשה (למעט סולינג - חליל - ורבאב). אלה הרכבים כליים שונים, שברבים מהם בולטים כלי הקשה ממתכת ובעיקר גונג בצורותיו השונות.
תזמורות אלו מלוות את הדרמות הריקודיות, חגיגות שונות וכן את מחזה הצלליות. גמלאן מנגנים בדרך כלל בפנדופו - סוג של פביליון. זהו משטח מלבני, מוגבה מעט, מקורה בגג משופע הנתמך עמודים, אשר נמצא בחזית הבית. כאן נהוג לקבל אורחים, לערוך טקסים ולנגן בגמלאן. הפנדופו הוא מאותם מבנים שיש בהם הד לרוח התרבות שיצרה אותם. הוא מתווה חלל מלבני ברור, שאינו סגור ומופרד מן החלל החיצוני, אלא פתוח משלושה צדדים, וצלילי הגמלאן מתערבבים עם הצלילים מבחוץ. יש כלים הנשמעים היטב בכל חלקי הפנדופו ויש כלים הנשמעים רק מצד מסוים.
 

הקהל הצופה בהופעת תיאטרון צלליות במשך הלילה כולו






מקום בתזמורת עד המוות
מוסיקת הגמלאן מהווה חלק בלתי נפרד מהופעות תיאטרון, ריקוד, חתונות וטקסי מילה. המוסיקה עשויה שכבות. כל כלי מוסיף תפקיד מלודי אידיומטי למרקם הכולל, ואין בה מקום לסולנים. הכלים וקולות הזמרים (אם ישנם כאלה), מתייחסים כולם למנגינת שלד - באלונגן (Balungan), אם כי בחלקים גדולים של מוסיקת הגמלאן קשה לאתר את הבאלונגן. לפיכך, נכון יותר לתאר את מוסיקת הגמלאן כצירוף של קווי מנגינה שונים, השזורים זה בזה. שפע הצלילים יוצר מרקם צלילים מורכב ונדיר ביופיו.
 
יש כלים הנותנים פיסוק של המשפט המוזיקלי. לגונגים יש טונים שונים, שהם למעשה תווים הנותנים הנחיות. היסוד המבני החשוב במוסיקת הגמלאן הוא מחזורי זמן, המסומנים על ידי קבוצת כלים מסוימת. הגונג הגדול מציין את סיומו של מחזור והכלים האחרים ממשפחת הגונג מסמנים את חלוקת המשנה שלו. המוסיקה הג'אוונזית היא תמיד חלק ממשהו, היא אינה עומדת בפני עצמה. המוסיקה מיועדת לאוזניים והיא מלווה את התיאטרון, שאמור לתת את ההרמוניה לעיניים.
 
מספרם של נגני הגמלאן אינו קבוע - לרוב בין עשר לחמישים. אין זה נהוג, כמו במערב, שאדם ייקח את כלי הנגינה שלו ויעבור לתזמורת אחרת. אלה אנשים הקשורים לכליהם ולתזמורתם. מדובר בחבורה קבועה, בעלת מבנה קבוע ועיטורים מיוחדים. אדם מנגן רק עם ובתוך חבורתו, וכאשר הוא מת, מישהו יחליף אותו.
 

הופעת ריקוד


מידע נוסף
בתי מלון באינדונזיה - השוואת מחירים והזמנות

כתבות נוספות
ואלס עם דרקון קומודו

האי באלי - אי המקדשים הציוריים
האי באלי - נופיו ותרבותו

האי ג'אווה - אי של תרבות
האי ג'אווה - הרי הגעש ומקדשי פאר
האי סולאווסי - טקסי מוות ועץ החיים
האי סולאווסי - מקאסארים ובוגים






גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין
 
לקריאת כתבות נוספות של גילי








מספר צפיות: 8095
2613