www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



ג'אווה - אי של תרבות
מאת: אתי ישיב


בעוד דקות מעטות ננחת בנמל התעופה של העיר ג'וגג'קארטה שבדרום האי האינדונזי ג'אווה. מתחתינו מרחבים של יערות גשם, שרשרת הרים, טרסות מעובדות המשתפלות ממנה למטה, בתים חבויים בין העצים, מפוזרים בשטח כאילו מישהו עבר עם שק ופיזר אותם, כביש מתפתל בתוך הג'ונגל, גשר על נהר, אגם דמוי פרח.


אנחנו נוחתים ומוצאים עצמנו בתוך ערב רב של נוסעים, מוסלמים עם כיפות גדולות לראשיהם, נשותיהם עטופות שחורים מכף רגל ועד ראש, כשרק העיניים מציצות מבעד לחריצים הצרים, נזירות נוצריות במדיהן הלבנים והמעומלנים וילדים מתרוצצים. מחוץ לבניין מקבלים מכת חום ועוברים לצלו של עץ בניאן (פיקוס הודי) אדיר מימדים. דגלים צבעוניים מתנופפים ברוח. סלמאת, סלמאת אינדונזיה.

 
 
רוכבי טוסטוסים מחכים ברמזור  (צילום: אוריאל ישיב)
 

המזרח הרחוק




 
הגעה לאי ג'אווה - חוויות ראשונות
הגענו לאי ג'אווה (Java). אחד מ- 6,000 האיים המיושבים של אינדונזיה. אחד מחמשת האיים הגדולים במקבץ של 17,508 האיים הפזורים לאורך של יותר מ- 5,000 קילומטר, המרכיבים את המדינה המוזרה והמלאכותית אינדונזיה, השוכנת משני עברי קו המשווה. 240 מיליון תושבים חיים באינדונזיה (רביעית בעולם) ובהם מגוון עצום של קבוצות אתניות, שפות, דתות, מנהגים, ארכיטקטורה, נופים ויותר ממאתיים הרי געש.
 
מי לא היה באינדונזיה במהלך ההיסטוריה? מהגרים מהודו, מבורמה ומסין, סוחרים ערבים שהביאו לאיים את האיסלאם, פורטוגזים, הולנדים ואנגלים, ששלטו באיים החל מהמאה ה- 16 עד סילוקם הסופי ב- 1949. נוסעים מפורסמים, כמו מרקו פולו, שהגיע ב- 1292 אל חופי מזרח האי סומטרה, מגלה הארצות פרדיננד מגלאן, שתכנן את מסעו סביב העולם ב- 1520 בכוונה להגיע אל איי מאלוקו (Maluku) שבמזרח אינדונזיה (ונרצח לפני שהשיג את מטרתו), או קפטן קוק שב- 1770 הגיע עם ספינתו לנמל בטאוויה שבאי ג'אווה.
 
 
האי ג'אווה (באדום) במרכז הארכיפלג 
 
תושבי האי ג'אווה 
ג'אווה הוא אי ארוך וצר. על פני 1,000 קילומטר של אורכו מרוכזים כ- 120 הרי געש – הריכוז הגדול ביותר של הרי געש בעולם. מתגוררים בו בצפיפות רבה כ- 60% (!) מכל תושבי אינדונזיה, הממשיכים לנהור אליו מכפרי האיים האחרים, בשל אפשרויות התעסוקה שהם מוצאים בו.

ההיסטוריה המפוארת של האי משליכה על תושביו, הנחשבים לטובים, ליפים ולמשכילים מכל אדם. הם עדינים ומנומסים. שפתם שונה מהבהאש'ה אינדונזיה (Bahasa Indonesia), שהיא תערובת של מאלאית, ערבית והולנדית, שאומצה בכל אינדונזיה ומדוברת בכל האיים. לא שיש להם שפה אחרת, אבל יש שימוש שונה של התבטאות, כמו פנייה אל אדם אחר הנעשית פה בהתאם לדרגתו, לגילו ולמעמדו. להיות ג'אווניס זה הדבר הנחשב והמכובד ביותר באינדונזיה. לא מספיק להיוולד באי כדי להיות כזה. הילדים למשל, אינם נחשבים ג'אווניסים, אלא משלמדו לא לבכות ולא להתלונן. אמא תיקח את בנה לביקור ובכניסה לבית המארחים תאמר: באתי לבקר אבל אני מתנצלת, הילד שלי עוד לא ג'אווניס. כלומר, הוא פרא אדם...
 
 
תיאטרון צלליות
 
יוצאים אל העיר המשגשגת ללא מלחמות - העיר ג'וגג'ה
שלוש ערים גדולות יש בג'אווה: ג'אקרטה - הבירה הצפופה והפקוקה בצפון מערב האי, סוראבאיה - עיר נמל והבירה התעשייתית של מזרח האי, וג'וגג'קארטה (Yogyakarta, המכונה ג'וגג'ה) - במרכז האי.
 
ג'וגג'ה, שפירוש שמה הוא "העיר המשגשגת ללא מלחמה", נחשבת ערש התרבות והאמנות של ג'אווה ושל אינדונזיה כולה. התיירים נוהרים אליה ואל סביבתה לראות את המקדשים העתיקים, הארמונות האיסלאמים, תיאטראות המחול, הצלליות, הבובות ומלאכות היד הטיפוסיות שהיא משופעת בהם.

יותר מחצי מיליון תושבים גרים בג'וגג'ה ועוד תשעה וחצי מיליון בסביבתה הכפרית. בכל קילומטר מצטופפות יותר מאלף נפשות. בתי העיר צפופים מאוד וגגות הרעפים או הקש שלהם ממש נוגעים זה בזה.
אנחנו נוסעים בכביש ההומה והצר, שהוא הכביש הראשי משדה התעופה העירה. לפנינו, לידנו ומאחורינו, מאות טוסטוסים, שהם כנראה הרכב הלאומי במדינה. בעוד ימים אחדים, ב- 17 באוגוסט, יחגגו באינדונזיה את הכרזת יום העצמאות של 1945, אותה עצמאות שהתקבלה רק ב- 1949, לאחר מאבק קשה בכובשים ההולנדים. בינתיים כל הכבישים, הרחובות, הבתים, החנויות ובתי המלאכה, מתקשטים כל יום בעוד ועוד דגלים צבעוניים, המתעופפים ברוח ומוסיפים להמולה היום יומית.
 
 
רקדנים בקבלת פנים מסורתית לאורחים




 
 
ארמון סולטני ג'וגג'ה
מחוץ למלון נמצא חניון לריקשות-אופניים ("בקקים", כפי שזוכר אותם ברק אובמה משנות ילדותו באי). פנינו היום אל הקראטון (Kraton) המלכותי, ארמון סולטני ג'וגג'ה שבלב העיר העתיקה, והחלטנו שזהו בדיוק הרכב המתאים להגיע בו אל הארמון. התיישבנו כל אחד בריקשה משלו ונתנו ל"נהג" לדווש, כשאנחנו נהנים בנחת מהעיר, שבשעה תשע וחצי בבוקר רק התחילה להתעורר משנתה. הריקשה הביאה אותנו אל אחד משערי הארמון. העיר אולי עוד ישנה, אבל מוכרי המזכרות כאן ערים ועוד איך, ובקושי נחלצנו ממעגלי הרוכלים שכיתרו אותנו ונכנסנו פנימה.

המילה ארמון מטעה קצת. הארמון הוא למעשה מרכזה של עיר קטנה, מוקפת חומות, בתוך העיר הגדולה. כ- 25 אלף נפשות מתגוררות במתחם, הכולל בתי ספר, מסגד, חנויות, שוק, גנים נהדרים, ביתני מופעים, שפעמים אחדות בשבוע אפשר לשמוע בהם קונצרטים של תזמורות גמלאן מסורתיות או לראות מופעי ריקוד מסורתיים. עצי פיקוס עתיקים, אורוות, מגורי חיילים ומגרש מסדרים וגם האולמות המרהיבים של הארמון, שניבנה לראשונה לפני יותר ממאתיים שנה ומאז נהרס וניבנה פעמים אחדות.
 
לסולטנים של ג'וגג'ה, שהיו שותפים פעילים במאבק נגד הכובשים ההולנדים, נותר מעמד מיוחד במדינה בה כל המלכים איבדו את מעמדם והסולטנים האחרים את הסולטניות שלהם. כתר הסולטנות בג'וגג'ה הוא היחיד העובר עדיין בירושה מאב לבן,  ומשפחת הסולטן נשארה חלק מהממסד השלטוני של האי. אולם הכתר הוא אחד הביתנים המרשימים ביותר במתחם. כמוהו גם המוזיאון הקטן, המספר על הסולטן האגדי חאמגקו-בואונו התשיעי (Hamengku Buwono IX), אביו של הסולטן הנוכחי, שעמד באומץ מול ההולנדים. מעניין לראות גם את הביתן ההיסטורי, בו נחתם הסכם העצמאות עם הולנד. הרהיטים המוצבים בו הם הולנדים, ואילו הדקורציה - ג'אוונסית. למרות שהסולטן מוסלמי, כמו כל תושבי ג'אווה, האפריון המלכותי מקושט בדרקונים ובפרחי לוטוס ובחזיתו ניצב בגאווה גארודה, הציפור-אדם המיתולוגית, שבמקור ההינדי משמש כלי רכב לאל ווישנו ואילו כאן הוא אמור לשמור על הסולטנים.
 
 
גארודה האינדונזי בארמון הסולטן. באינדונזיה גארודה - איש הציפור הוא כמעט רק ציפור 
תענוגות מלכותיים
במערב הקראטון נמצאים שרידים וחורבות של טאמאן סארי (Taman Sari), גני תענוגות מלכותיים, שניבנו במחצית המאה ה- 18 ונזנחו. ממה שנשאר מהם קל לדמיין איזה חיים משוגעים עשו שם הסולטנים. ארמון מקסים, המכונה "ארמון המים", ניצב בתוך אגם מלאכותי. סביבו מערכת של תעלות, מעברים תת קרקעיים ובריכות שחיה במפלסים אחדים. אחת הבריכות נועדה לנשים, לנסיכות ולפילגשים. בריכה אחרת, קטנה יותר, נועדה לסולטן, שמראש מגדל יכול היה לצפות אל הנשים ולבחור לו אחת מהן לשעשועי היום... ובכל זאת, נראה שלא רק נשים העסיקו אותו, שכן שביל מתפתל הוביל מבריכות השחייה אל מיבנה מיוחד, דמוי מקדש סיני קטן, להתבודדות ומדיטציה.
 
לפני שעוזבים את סביבת הקראטון, כדאי לבקר בשוק הציפורים (Pasar Ngasem) וחיות המחמד. מבחר אדיר של הציפורים וכלובים נהדרים, ובעיקר הקונים היושבים מרוכזים מול הכלובים, בודקים מקור, כנפיים, רגליים, מקשיבים לקולות ולאיכות הצליל, ומשקיעים מאות דולר בציפור הנבחרת. מי יודע? אולי תזכה באחת מתחרויות היופי לאיכות הצליל הנערכות כאן?
גם במוזיאון הלאומי הקטן והקומפקטי כדאי לבקר, ולראות בו דוגמאות יפות של בטיק מקומי, עתיק וחדש, צלליות תיאטרון, תיאטרון בובות, כלי כסף, פסלים, גילופי עץ לדלתות ולחלונות ועוד.
 
בוחרים ציפור מחמד בשוק
 
אומנויות מקומיות והראמאיאנה הנצחי באי ג'אווה
בינתיים העיר התעוררה לגמרי. כל החנויות ודוכני הרחוב נפתחו ואנחנו יצאנו לסיבוב שיפגיש אותנו עם אומנים עכשוויים. התחלנו ב- Tom Silver, שהוא קומפלקס גדול של אמנות ומלאכת יד, ובו בית מלאכה גדול בו עובדים יוצרי הצלליות, בוני הבובות וצורפי הכסף. ליד שולחנות נמוכים עוסק כל אחד ביצירתו המיוחדת ובחנות הענקית נמכרות היצירות של כל האומנים הללו ובנוסף גם אבני חן, פנינים ויהלומים. גם תיאטרון צלליות יש פה ובעיני לפחות הוא גולת הכותרת של המקום. הצלליות היפהפיות, הגזורות מעורות דקיקים, הן דמויות מהאפוס ההינדי העתיק הראמאיאנה, והמפעיל המיומן מניע אותן לכאן ולשם כשהן מלוות במוזיקה של תזמורת גמלאן מסורתית. מנגנים בתופים, בגונגים, במצילתיים ובקסילופונים שונים העשויים ברונזה, נחושת או ברזל, שהנגנים מקישים בהם עם פטישים חדים.
המשכנו את סיבוב האמנות שלנו בבית המלאכה Plentong בו קיבלנו שעור מרתק על התהליך הארוך של יצירת הבטיק, ממריחת השעווה הראשונה על הבד ועד המפות הנהדרות והבגדים היפהפיים הנמכרים בחנות המפעל הצמודה. עבודות בטיק נמכרות, אגב, בכל פינה בעיר ויש בה גם גלריות מיוחדות לבטיקים אמנותיים.
 
את הסיבוב סיימנו בלילה ב- Purawisata. אחרי ארוחת מזנון אינדונזית עם נגיעה אירופית, במסעדת גן יפה, עברנו לתיאטרון פתוח לצפות במופע בלט הראמאיאנה. לפני המופע הספקנו לבקר בחדרי ההלבשה של השחקנים-רקדנים, המתאפרים עם שכבות צבע כבדות. איך הם סובלים את כל התיירים האלה (אותנו) עם המצלמות, רגע לפני שהם עולים על הבמה? זוהי כנראה המשמעות של העדינות והנימוס הטבעיים שלהם. הלילה זכינו לראות את קטע הראמאיאנה בו חוטף מלך השדים ראוונה בדרכי מרמה את הנסיכה סיטה לארמונו וכיצד, אחרי הרפתקאות רבות, מצליח הנסיך ראמה לנצח את ראוונה ולהחזיר אליו את אשתו סיטה. המופע הקסום היה מרתק. תנועות הרקדנים, נשים כגברים, מסוגננות ומלוטשות להפליא, ותזמורת הגמלאן, שאין מופע, פסטיבל או אירוע טקסי בלעדיה, מצוינת.
 
 
קמע השומר על הבית – מעין מזוזה. הקמע המסוים הזה נמצא בכניסה לארמון הסולטן
 





גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין
 
לקריאת כתבות נוספות של גילי








מספר צפיות: 7049
1814