האומנם איבדנו את טורקיה?
תגובה לתגובתו של יותם יעקבסון "האמנם הכל אבוד?" על כתבתו של יואב קרני, "קשה להיפטר מההרגלים"
מאת: ד"ר גילי חסקין
כמו יותם יעקבסון, גם אני קראתי את כתבתו של יואב קרני ואני חולק עמו את הדעה שמסקנתו של קרני אכן גורפת ונמהרת; אולם מצאתי לנכון להגיב ולהביע דעתי על האמור בתגובתו של יעקבסון. גם אני, כמו יעקבסון, מתפרנס, בין היתר מתיירות לטורקיה (מאז 1983). גם לי יש עניין שמטיילים ימשיכו לנסוע לשם. אולם אני משתדל להפריד בין ההוויה לבין התודעה.
נוף טיפוסי להרי הקצ'קר במזרח טורקיה (צילום: תומר וייס)
לבה החשוך של טורקיה
יעקבסון מקונן על מטייליו שנמנעו מלצאת לטיול, לחגיגות השנתיות על קברו של הקדוש הסופי ג'לאל א-דין א רומי. הקבר, לדברי יעקבסון, נמצא "בלבה הגיאוגרפי, והאמוני של המדינה". לא רק. הוא נמצא קודם כל, בלבה הפנטי, הקנאי והחשוך של המדינה. קוניה, כמו סיווס, אורפה וארזרום, הינה מוקד ללאומנות מוסלמית ולקנאות דתית, והיא לצנינים בעיניהם של רבים. לא רק של מערביים, הרואים את התהליכים המסוכנים שהמדינה עוברת ועיניהם כלות, אלא גם של טורקים רבים שהאמינו, כמו מייסד הרפובליקה אתא תורכ, שיש להפריד בין דת ומדינה ושטורקיה צריכה להביט מערבה ולהפנות את גבה מזרחה. בעיקר לטובתה היא.
יעקבסון מתפעל מיופיו של הריקוד הסופי, ואני נזכר בצמרמורת בהסתה הדתית ובביטויי הקנאות החשוכה שהיו מתלווים לריקודים אלה. הצוּפים, שהוא מתרפק על האסלאם שהם מייצגים, נחשבים לקיצונים ולמסוכנים שבין הפנאטים המוסלמים. הם נרדפו כבר על ידי העות'מנים, שרצו לקצץ את ראשם, תרתי משמע. סלים הקודר ראה בקנאות שלהם איום על האימפריה שלו ובמסעו הגדול לכיבוש המזרח טבח אלפים מהם. מוסטפא כמאל אתא-תורכ עצמו הוציא את התנועה אל מחוץ לחוק, אסר על ריקודיהם ואת הקבר המדובר הפך למוזיאון. אולם גחלי הדת העממית ממשיכה לרחוש, להפיץ את חומה המסוכן ואפילו לאיים על טורקיה המערבית, השפויה. לו הייתי מוציא טיול כשל יעקבסון, הייתי מבטל את הסיור לקוניה. טורקיה כה עשירה ומגוונת ואינני מוצא את ההיגיון לנסוע דווקא לעין הסערה, דווקא בתקופה שההסתה האנטי ישראלית בתקשורת וההסתה האנטי יהודית ברחוב נמצאת בשיאה. דווקא בימים שהרחוב בוער.
כתבות על יעדי טיול בטורקיה
מקדש קבורה בהר נמרוד (צילום: משרד התיירות הטורקי)
הסתת ההמונים או רצון העם
יעקבסון מסביר בתגובתו, שיש להפריד בין העם לבין הפוליטיקאים: האחרונים מסיתים נגדנו ואילו ההמונים, כביכול, אינם יודעים על כך. בכך הוא מאושש את התזה המעט פשטנית, המפרידה בין המנהיגים מחרחרי המלחמה, לבין העם הרוצה שלום. אני חושב שההיפך הוא הנכון. הפוליטיקאים רק מבצעים את רצון העם. הם לא היו מלבים את השנאה האנטי ישראלית אלמלא אזני בוחריהם היו קשובות לה. ההסתה האנטי ישראלית ולעיתים האנטי יהודית, נופלת על אוזניים שהן מאד כרויות לשמוע אותה.
לא נהירה לי הצגת דברי יעקבסון ביחס לעמדה הטורקית מול המערב. מתגובתו ניכר כי הוא מוצא טעם לפגם בכך שהמערב דורש מהטורקים להכיר בטבח הארמנים, וכמעט נעלב מכך שאירופה חוששת לקבל את טורקיה לשוק המשותף. האם באמת יש להניח לטורקים להשכיח את הפרק הנורא הזה בהיסטוריה שלהם? (האם איננו צריכים לחוש בושה שמדינת ישראל, שמחתה בקול ניחר "העולם שתק", ממלאת את פיה מים בכול הקשור לאסון הארמני ואפילו לא מניחה לארמנים שבתחומה להזכיר את חורבנם, וכל זאת רק כדי לרצות את טורקיה?)
האם טורקיה עומדת בקריטריונים שמאפשרים לקבל אותה כחברה בשוק המשותף? האם אפשר להעמיד את ההסתייגות האירופית רק על שנאה למוסלמים?
גם אם יש בכך ממש, נראה שלתושבי אירופה סיבה טובה לחשוש מן האסלאם. הם רואים את עריהם משחירות, לא רק מצבעי הרעלות אלא גם מהאפלה התרבותית הנלווית אליהן. הם חוזים במהגרים המסרבים להשתלב בתרבות האירופאית, ומשליטים בכוח את תרבותם שלהם, גם על המוסלמים החיים באירופה וגם על האירופאים עצמם. הם עושים זאת בתוקפנות ובאלימות בהן לא היו מעיזים לנקוט בארצותיהם. רבים מהם משליטים פחד בערי אירופה, משפיעים על תכניות הלימודים וממלאים את קווי מתאר יישוביהן בצריחי מסגדים. יש לאירופאים הם סיבה טובה לחשוש מהאסלאם ולדעתי אינם חוששים מספיק. הבעיה אינה בכך שהמוסלמים אינם רוצים להרכין את ראשם בהכנעה, כדברי יעקבסון, אלא משום שלעניות דעתי, אירופה דמוקרטית מדי ומתנהגת קרוב יותר לעמדתו מאשר לעמדתי. גם דמוקרטיה איננה צריכה לאבד את עצמה לדעת.
ראשיתו של הטלאי הצהוב
צודק יעקבסון כשהוא מזכיר לנו להימנע מהמשוואה אסלאם = טרור. אני אפילו מסכים עם דבריו, שבמהלך ההיסטוריה סבלו בני עמנו מן הנוצרים יותר מאשר מן המוסלמים. אולם מאמרו חוטא באותה מדה של הכללה, כמו קרני עמו הוא מתפלמס. אכן יש לא מעט יופי בתרבות האסלאם. אולם במאמרו מציג יעקבסון את עולם האסלאם בעיקר כעולמם של אכבר וקדיר ואת הרשע וגילויו החמור ביותר, הטרור, הוא מציג כיוצא מן הכלל, כפרי באושים. תמהני. אם נתבונן בהיסטוריה של האסלאם, נזכר במלחמתו של מוחמד ביהודי מדינה, שהסתיימה בשחיטתם וגזילת נשותיהם, נמשיך עם בגידתו ביהודי ח'ייבר, ובמצור על יהודי מקנה, להם הבטיח חסות, תמורת השפלתם. תקדים מקנה ובהמשך תקנות עומר השני, קיבעו את מעמדם של היהודים והנוצרים כמושפלים, שאינם רשאים לתת עדות כנגד מוסלמי ועוד תקנות מפלות רבות. נזכיר כאן שראשיתו של הטלאי הצהוב הוא דווקא בימי האסלאם. לימים, נאסר על יהודי אירן ללכת בגשם שמא הטיפות היורדות על גופם יטמאו את האדמה .
רצוי לזכור גם את השליטים הפטימים הקנאים ובראשם הקנאי החשוך אל-חאכם באמר אללה ( الحاكم بأمر الله - "השולט בצו האל"), שנודע ברדיפותיו את הנוצרים והיהודים. בשנת 1009 הוא הרס את כנסיית הקבר הקדוש בירושלים, ואילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ ברוחב ובאורך של חצי מטר סביב הצוואר.
האם צריך להזכיר את הרדיפות בתימן במאה ה-11, שגרמו ליהודים שם להתאסלם מן השפה ולחוץ ולרמב"ם לעודד אותם ב"אגרת השמד"?
ומה עם המווחדון, שושלת מוסלמית קנאית, שרדפה את נתיניה הנוצרים והיהודים בספרד וגרמה להם לחיות כאנוסים תחת שלטון האסלאם? ומה עם אנוסי משהד? והתנועה הלאומית הפלסטינית, שהמופתי, מנהיגה השטני ביותר היה איש דת? וכמובן המהפכה האסלאמית באיראן, קנאי האסלאם בפקיסטן, חמאס ומה לא?
האסלם ואירופה
אכן, במשך שנים היו מדינות האסלאם מרכזים תרבותיים, לא רק של שירה והגות, אלא גם של פילוסופיה ומדע. אפשר להזכיר בקצרה כמה שמות מובילים כמו אבן רושד (אוורוס) בקורדובה, שהיה פילוסוף סוקרטי באופיו וקדם לרמב"ם כמעט בחצי דור. עד היום מהללים כותבי הרשומות, ובצדק, את המתמטיקאי אל-ח'וארזמי, את הבוטנאי אבן סינא, את המוסיקאי עומר אל כיאם, את האסטרונום ביירוני, שקדם במסקנותיו לקופרניקוס, והרשימה עוד ארוכה.
במאמרו מסביר יעקבסון כי האסלאם הפך לקנאי ושטוף שנאה כתוצאה מהחיכוך עם אירופה, בעוד שעיון בהיסטוריה מוכיח את ההיפך: האסלאם הגיע לשיאיו התרבותיים כל עוד היה מחובר לתרבות האירופאית, בעיקר לפילוסופיה היוונית שאירופה שכחה. משום כך אותם ימי הביניים, הפכו במדינות האסלאם דווקא לעידן של פריחה. כל עוד והאסלאם היה מחובר לתרבות אירופה, הוא האיר ושגשג. אבל כאשר הוא ניתק מאירופה וארצותיו נשלטו על ידי אָיוּבּים, ממלוכים ועות'מנים, הוא דעך ובאירופה התחולל רנסאנס.
בושה מכוחנות המטיילים הישראליים
נשוב לטורקיה. אני מסכים עם כל מילה של יעקבסון על כך שהמטיילים הישראלים קונים את עוינות המקומיים ביושר, ואני מלא בושה מהכוחנות שהם מפגינים. אבל האם באמת ההפגנות האנטי ישראליות נובעות מהווכחנות ומהקמצנות של חלק מהמטיילים? האם באמת ההסתה של ארדואן היתה נמנעת לו כל מטייל ישראלי היה בן דמותה של האמא תרזה?
לארדואן יש אג'נדה משלו. הוא היה מתחבר לציר הרשע וסוחף אחריו את הרחוב, גם אם הישראלים היו מתקינים ברזי זהב בבתי המלון במקום לגנוב אותם.
יעקבסון טוען שהישראלים נוהגים בטורקיה אֵיפָה וְאֵיפָה. הוא גוזר גזירה שווה בין שיתוף הפעולה הצבאי, ההולך ומצטמצם, לבין ה"חרם התיירותי". אני מתקשה לקבל את הלוגיקה בדבריו: שיתוף הפעולה הצבאי הוא עניין של אינטרסים הדדיים. עדיין קיימים בטורקיה כוחות שרואים בקשר עם ישראל משום גשר על המערב והם אינם ששים לשרוף אותו. לעומת זאת, ההסתייגות מנסיעה לצורך ובילוי, היא עניין אישי וכמובן רגשי.
עד כאן
כמו יעקבסון, אינני מאמין שאבדנו את טורקיה באופן סופי. אני כולי תקווה שטורקיה תתעשת ותציל את עצמה מעצמה. אני מקווה שהכוחות השפויים, כמו בית המשפט העליון, ישכילו לבלום את המגמות המסוכנות בפוליטיקה וברחוב, ואני רוצה לקוות שהצבא טרם אמר את המילה האחרונה. מי יודע, אולי הצבא, שהציל את טורקיה ממנדרס ב-1960, יציל אותה גם מארדואן ב-2010.
גם אם זה לא יקרה, אני סבור שאין טעם להגיב בחרם. אינני חושב שאם הישראלים ידירו את רגליהם מאדמת טורקיה הדבר יפגע בכלכלתה. אולם אני מכבד את אותם ישראלים, הרואים את טורקיה נעשית עוינת יותר ויותר, נפגעים נוכח ההסתה הפרועה ואומרים "עד כאן"!
הכתבות אליהן מתיחסת התגובה:
כתבתו של יואב קרני "איבדנו את טורקיה" שהתפרסמה באתר גלובס 12/2009
הכתבה אליה מתייחסת התגובה "האמנם הכל אבוד?" באתר זה.