האומנם הכול אבוד?
תגובה על כתבתו של יואב קרני – "איבדנו את טורקיה"
מאת: יותם יעקבסון
תדהמה גדולה אחזה בי עת שקראתי את דעתו של יואב קרני על טורקיה. "קשה להיפרד מהרגלים", כותב קרני בסוף דבריו ואני לא יכול להימנע מלאשר את דבריו. אכן, קשה להיפרד מהרגלים, ובפרט מההרגל המגונה שלנו לראות בכולם אויבים, מתחושת הנרדפות הנצחית ומהמחשבה שכולם שונאים אותנו, במיוחד מוסלמים.
לצערי הרב קרני אינו היחיד שסבור שיחסנו עם טורקיה הגיעו לקיצם. אומנם הוא אינו אומר זאת בדבריו, אך בשבועות האחרונים תדיר מושמעת סביבי העמדה שצריך להעניש את הטורקים, לפחות על ידי מניעה מהם את הכספים המגיעים להם דרך תיירות ישראלית. בימים אלו ממש הייתי אני אמור להיות בטורקיה, כמדריך במסע שנועד לכלול בין השאר את החגיגות השנתיות הגדולות על קברו של ג'לאל-אדין רומי בעיר קוניה שבלב ליבה הגיאוגרפי והאמוני של המדינה.
נוף בהרי הקצ'קר בטורקיה (צילום: תומר וייס)
קשה להיפרד מהרגלים
המסע לא יצא לדרך. מיד עם הפצתו בקרב רשימת התפוצה של מטיילי החלו התגובות להגיע. חלקן מסויגות וזהירות: "האם לא מסוכן לטייל שם עכשיו?" - נשאל בהן. תגובות אחרות היו מתלהמות ונוקשות: כמי שיזם מסע לטורקיה בימים טרופים אלו, הוצגתי באופן עדין כמי שאינו רואה את המציאות נכוחה, ובאופן בוטה יותר כצורר ישראל, כאנטישמי, כמי שנמנה עם אותם אנשים שעושים כדי להשחית ולהרוס את המדינה שאך קמה ושנאבקת על קיומה.
בהסתמך על דבריו של קרני אני שב ומאשר, כמוהו – קשה עד מאד להשתחרר מהרגלים. אולם ההרגלים עליהם מדבר קרני ועליהם אני מדבר הם שונים לחלוטין. ביני לביני אני שב ותוהה - את מי משרתת השנאה המלובה תדיר? מה מניע אנשים מלהיתפס ללהט הנקמה בטורקים שפתאום "שונאים אותנו"? מפגשי עם טורקים, גם בעת האחרונה, בשדות תעופה שונים ברחבי אסיה, אישרו לי בבהירות את שהייתי משוכנע לגביו: רובם לא יודעים שהם צריכים לשנוא אותנו, כדי שיחסינו אליהם יוצדק. הם גם לא עומדים בשום אופן מאחורי דבריהם של כמה מהפוליטיקאים שלהם. כמה פוליטיקאים, לא כולם, יש לציין!
כתבות על יעדי טיול בטורקיה
בין הפטיש לסדן
טורקיה המודרנית נמצאת בעמדה כלל לא פשוטה, המחייבת אותה לערוך לא מעט תמרונים. מבחינות רבות את המורכבות הזו יוצר המערב, שיחסו אליה, הנגוע בכפל פנים, מעורר השתוממות ותרעומת. מצד אחד עשתה טורקיה מעשה שאין לו אח ורע בעולם האיסלאם – מאז ימיו של אטאטורק (Atatürk) קיימת בה הפרדה בין דת למדינה. הרפובליקה הטורקית, שהרוב המוחלט של תושביה הם מוסלמים, היא מדינה חילונית מאז כינונה בשת 1923. לעובדה זו ישנו תוקף משפטי מובהק, המסעיר את המדינה פעם אחר פעם גם בעניינים קשים, העולים לכותרות מפעם לפעם, כגון סוגיית כיסוי הראש של הנשים.
המערב, וישראל עמו, נהנה מאד מהיותה של טורקיה בת ברית קרובה וחילונית, חברה בנאט"ו. טורקיה היא בסיס טוב לצאת ממנו לתקיפות בעיראק, שטחיה העצומים נתפשים כברכה עבור חיל האוויר הישראלי המתאמן בשמיה (כן, כן, גם בימים אלו! ולמה אף אחד לא מזכיר זאת?), שווקיה הפוריים, מזמינים יזמים רבים לעשות בה עסקים. במקביל דורשים מטורקיה להודות בטבח העם הארמני, היא צריכה לנהוג עדינות יתירה במרידות הכורדיות ואז, אולי אז, היא תתקבל כנחותה בין שוות לאיחוד האירופאי, שמזה שנים היא שואפת להצטרף אליו. כן, היא צריכה להיות כמובן דמוקרטית, אך כל עוד השלטון הנבחר הוא השלטון שאותו רוצה המערב, אולי זה שמוכפף לרצונותיו בהרכנת ראש צנועה. במובן זה בהחלט אפשר לראות בקריקטורה שנבחרה לעטר את רשימתו של קרני כאופן שבו תופשים הטורקים את מעמדה של טורקיה בזירה הבינלאומית – מדינה שמופעלים עליה כוחות מנוגדים הלוחצים מכל עבר.
כמאל אטאטורק
תהיי יפה ותשתקי
יותר מכל דורשים מטורקיה לא לחשוף את פניה המוסלמים בפומבי. פנים מוסלמים לא נראים טוב בעולם מאז האחד עשר בספטמבר 2001 ובישראל עוד הרבה קודם לכן. זו אולי הנקודה שצרמה לי יותר מכל בדבריו של קרני. אם לזקק מדבריו, המנוסחים (לצערי הרב!) היטב, את העיקר, הרי שמתקבלת המשוואה הפשוטה והמצמררת: איסלאם = בעיה. לדעתי לא ייתכן להציג תרבות שלמה ועשירה כמו תרבות האסלאם באופן בו היא מוצגת. נכון, יש טרור מוסלמי, יש קנאות, יש רוע ואלימות בל יתוארו, אך האם בכך ניתן לסכם את עולם האיסלאם? והאם הקנאות והאכזריות היא נחלתו של האיסלאם בלבד? מה באשר ליופיו של מסגד הסולימנייה והטאג'-מאהל שנבנו על ידי שליטים מוסלמים? מה באשר לעומק ההגות הסופית ויפי הריקוד הסופי? דרשות החדית' העשירות בתוכן? אחדות האמונה המשתקפת בשיריו של כאביר?
מה ביחס לעובדה שמשך מאות בשנים דווקא השלטון המתירני של האסלאם היה זה שאפשר את קיומו של הזר בחיקו, על כל המשתמע מכך? זאת בעוד אירופה הנוצרית, אותה אירופה הנאורה של ימינו, הציגה את הזר (למשל את העם היהודי), כדמות המשולה לעיוורון, שיש לנערה מתרדמתה או לחסלה, ופעלה נמרצות בעניין?
אין זה המקום להיכנס לעובי הקורה, אך בהחלט ניתן לשרטט סכימה משכנעת לפיה האסלאם הקיצוני והאלים, שאינו נחלת האסלאם כולו, צמח במקומות בהם נוצר גירוי. את הגירוי יצרו מעצמות המערב מתוך אמונתן בכוחן ומתוך דאגה לאינטרסים שלהן בלבד. זה קרה במצריים החל מכיבושי נפוליאון, זה קרה במהלך חלוקת הראג' הבריטי בהודו וזה קרה באפגניסטן שמשך שנים הייתה שסועה בין ארה"ב לברית המועצות. מה לעשות, קורה שבועות ורודות מתפוצצות בפרצוף.
ומה איתנו?
מזה כעשור אני מדריך טיולים בטורקיה בכלל ובקצ'קר בפרט. במהלך השנים לא יכולתי שלא לשים לב לשינוי היחס התהומי שחל בקרב אוכלוסיית הרכס המוריק אלינו, הישראלים. כמה קל לומר: "נו, בטח! כולם כאן מוסלמים שונאי ישראל!". כמה קל, הרי כך אנו ממשיכים לנו אל היעד הבא, פטורים מכל אחריות. הסיבה לשינוי היחס, שאירע לנגד עיני, לא נבע מהיותנו ישראלים וגם לא מתוך שנאת יהודים, גם אין לו כל קשר למלחמה בעזה. הוא נבע בראש ובראשונה מחוסר הכבוד שחלקנו לתושבי האזור.
יש לכך כמה רמות: ברמה הבסיסית ביותר – הגסות שבה אנו נוהגים במקומיים. למשל - האופן בו אנו מתמקחים על המחירים בהם נוקבים (מעולם לא רומיתי אני או איש ממטיילי בקצ'קר. נהפוך הוא. לא אחת טעו מטייליי במניין השטרות והכסף הושב להם). ברמה הכוללת יותר - חלק ניכר מסוכנויות הטיולים הישראליות המוציאות טיולים לקצ'קר עושות זאת מתוך תחרות גדולה על קהל המטיילים הישראלי, שרואה בדרך כלל קודם כל את השורה האחרונה: המחיר. על המחיר הזול משלמים בדרך כלל הטורקים – תשר (הגם שהוא מופיע כסעיף במחיר הטיול) לא ניתן לנותני השירותים סבלים, למלצרים ולנהגים. חברות הנסיעות עוקפות את החוק הטורקי ונמנעות משכירת מדריך מקומי טורקי. בהתחשב בעובדה שרוב המדריכים הישראלים אינם מוכשרים לתפקידם ואינם מכירים את השטח ואת אורחותיו נוצר לא אחת מצב של עימות, המביא לכעס הולך וגובר. הדברים הללו באים לביטוי בכך שקבוצות ישראליות נכנסות לבריכת החמאם מבלי להתרחץ קודם (דבר הנתפש כטאבו בעיני הטורקים וגורם לכל המקומיים לצאת מן המים ולהמתין), בכך ששיירות טיולי הגי'פים לא נותנות זכות קדימה למקומיים, בקטיף פירות ממטעים פרטיים ללא רשות, בחציית שדות מעובדים ברכב וברגל ועוד.
יסלחו לי, הקוראים הלאים, על מתן הדוגמאות הספציפיות, הכמעט קטנוניות. נדמה לי שממפגשים זוטים כאלה בדיוק מורכבים החיים, שמהם ודרכם מתעצבת דעה, שהופכת עמדה, שמתגבשת לכלל מילים ומעשים.
לפני כשנתיים, במהלך הפסטיבל השנתי הנערך מידי יולי בעיירה ארטווין שבקצ'קר, נאם אחד הבכירים בעיר ואמר מפורשות כי יש להפסיק לעבוד עם הישראלים הנצלנים, הרוצים מקסימום בתמורה למינימום. דברים אלו, שעולים ומושמעים תדיר, נופלים על אוזניהם של בני אחד האזורים הנחשלים ביותר בטורקיה מבחינה כלכלית. אחוזי האבטלה באזור הקצ'קר עומדים על יותר מ- 12%. מחקרים רבים מצביעים על כך שהאיסלאם הקיצוני והלאומני קונה לו אחיזה שהולכת ומתפשטת בראש ובראשונה בקרב קבוצות אלו של האוכלוסייה. האם ניתן לסכם את השינוי ביחס האוכלוסייה כלפינו בלאומנות אסלאמית גוברת, או שמא יש לנו, המטיילים הישראלים, אחריות בדבר? האם הפתרון הנכון הוא אכן הענשת הטורקים על ידי הימנעות מטיול בארצם?
הרי הקצ'קר, האם נחזור לטייל שם? (צילום: תומר וייס)
ומה בכל זאת?
בשום פנים ואופן איני תומך בגיבוי מכל סוג לטרור, גם איני איש של התלהמות מילולית. קנאות דעות והחזקה נוקשה בעקרונות החורגים ממוסר בסיסי אינה דרכי, ובוודאי שלא כפיית עצמי על הזולת. נדמה כי ביחסנו אל הטורקים יש משום עשיית איפה ואיפה (הישובו מטוסינו מאימוניהם מאזור אגם ואן?). אנו בוחרים לראות ולזכור את מה שבוחרים להראות לנו ולהזכיר לנו, ותהיינה הסיבות אשר תהיינה. יחס סטריאוטיפי ומסמא עיניים זה, שקל להאמין לו, נמנה על פחדיי הגדולים ביותר, מכיוון שהוא זה שלאורך כל ההיסטוריה הביא לתפישת האחר כזר ומוזר, כמאוס וכשנוא.
כיצד ניתן לגשר על תמצית דבריו של קרני שהאיסלאם הוא בעיה? טורקיה היא מדינה מוסלמית! עד היום ניהלנו איתה מערכת יחסים פורייה, באפיקים רבים ומבורכים. מהו חלקנו ביצירת שסעים שקשה לגשר מעליהם. ומהי המשמעות של קביעה פטאלית כגון "איבדנו את טורקיה", המופיע ככותרת גדולה בראש עמוד בעיתון?
בהנחה שדבריו של קרני נכונים וכי מנהיג המפלגה אכן "נהנה מנאמנות שהייתה אופיינית יותר למסדר סופי מאשר למפלגה פוליטית", ארשה לעצמי לסיים את תגובתי בציטוט שניים משיריו של ג'לאל-אדין רומי (מאה 13 לסה"נ), שרבבות פוקדים בימים אלו את קברו. אלו מוכיחים ברגליהם וברחשי לבם שיש אסלאם שונה מזה שמנסים להראות לנו ולשסות אותנו נגדו. אסלאם שרווח גם בטורקיה.
|
"רגלים זוג, ידיים זוג וזוג עיניים.
|
|
אין להפריד בין שני האהבים.
כל הגדרה תחתוך לשניים,
תוליד רק כינוים ריקים ושקרים.
כמו "מוסלמים", "נוצרים", או "יהודים".
"מעבר לכפירה ולאסלם ישנו שדה,
שם אנו ניפגש. ראש להניח על הדשא
ואין כפירה, ואין אסלאם,
לא פה, לא שם."
(מתוך "הדיוואן" אוסף שירי שמסי טבריז מאת ג'לאל-אדין רומי, בתרגום אלכסנדר פייגן, הוצאת 'עולם קטן')
|
כתבה זו מתפרסמת כתגובה לכתבתו של יואב קרני "איבדנו את טורקיה" שהתפרסמה באתר גלובס 12/2009
s america_120(2).jpg)
.jpg)
.jpg)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
.jpg)
.jpg)
