www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

ורנאסי - לורד שיוה בקאשי


ורנאסי - לורד שיוה בעירו קאשי
מאת: פנינה שררה 


קאשי (שמה הקדום של העיר וראנסי) היא, ללא ספק, עירו של לורד שיווה - האל העליון בפנתיאון האלים ההודים.


המבקר בעיר הנמצאת במרכז הודו לא יכול שלא להבחין בנוכחותו של האל בכל מקום ובכל אספקט של החיים. בהליכה על הגהאטות (המדרגות היורדות לנהר), יבחין מיד במספרם הרב של אלה המכונים "באבא" או "סאדהו" (=איש טוב)- אותם פרושים וסגפנים, אשר רובם משתייכים למסדרים שונים, העובדים את האל שיוה.


אלה מושכים את תשומת הלב בלבושם הצבעוני: אדום, כתום, צהוב, לבן, שחור ואפילו "זהב" (הלקוח מבדים מוזהבים שהוסרו מגופות המתים רגע לפני שריפתן). שכיח הוא גם מראם של אלה המתהלכים עירומים לגמרי או כמעט עירומים (כשפיסת בד זעירה מכסה את אזור החלציים שלהם) וגופם מרוח באפר הלקוח מאתרי שריפת הגופות. אלה ייראו לעיתים קרובות כשהם יושבים מסביב ל"דוני" (מדורה) ומעשנים "צ'ילום" (כלי לעישון "צאראס" – חומר המופק ממיצוי של צמח הקנאביס).
כתבה נוספת על ורנאסי

כתבות על מרכז הודו


 

 
סאדהו – איש שנטש את הבלי העולם הזה ומשפר מעמדו לגילגול הבא של נשמתו (צילום: פנינה שררה)
 

המזרח הרחוק




 
נוכחותו של לורד שיוה בעיר מורגשת גם במספרם הרב של מקדשי שיוה בעיר. מספרם של אלה מוערך באלפים, החל מן המקדשים הגדולים והחשובים, כגון: מקדש וישוואנאט ומקדש קידר, וכלה במקדשים הקטנים או אלה המאולתרים מתחת לעצים, בפתחי בתים וכדומה.
במקדשים אלה עובדים המאמינים את השיוה-לינגם - סימלו הפאלי של שיוה, ולא את דמותו. בסמל זה מוצג ה"לינגם" (איבר המין הזכרי) כשהוא יושב על ה"יוני" (איבר המין הנקבי).
המבקר יוכל גם לשמוע את השם מאהאדב (אחד מ- 1008 שמותיו של לורד שיוה) נישא בפי כל. "מאהאדב" היא ברכת השלום המקומית, כמו גם מילת עידוד או הערכה. המהלך על הגהאטות בשעות הבוקר המוקדמות של ימי החורף הקרים, ישמע את קריאות ה- "מאהאדב" מגיעות ארוכות וחזקות, מתוך הערפל הסמיך המכסה את פני ה"גנגה" (נהר הגנגס). אלה הם השחיינים הקבועים, המעודדים אחד את השני בשמו של האל, לקיים את טבילת ושחיית הבוקר שלהם.
כתבות על הודו
 

שיוה-לינגם, סמל המציג ה"לינגם" - איבר המין הזכרי, כשהוא יושב על ה"יוני" - האבר הנקבי (צילום: פנינה שררה)
 
מיהו האל שיוה וכיצד קיבל את מעמדו כאדונה של העיר קאשי ?
דמותו של האל שיוה, כפי שניתן לראות באיקונוגרפיה המקובלת, היא דמותו של יוגי, היושב במדיטציה ועוסק בהתבוננות פנימה. ביתו הוא בהר קאיילש שבהימלאיה (במערב טיבט), שם הוא מסתובב עירום או לבוש בפיסת עור של טיגריס או של פיל, ואת גופו הוא מורח באפר, הנלקח מאתרי שריפת הגופות. נחשים כרוכים על צווארו כמחרוזות, הפר נאנדי משמש ככלי רכבו, כשהוא מחזיק קלשון תלת-שיניים ככלי נשק.
כתבה על הר קאיילש
 
דמות זו של שיוה הייתה זרה ומנוגדת לחוקי הדהארמה (חוקי המוסר, אורח החיים והסדר החברתי), שהיו מקובלים בתקופת הוודות (הכתבים הדתיים ההינדים שנכתבו החל מאמצע האלף השני לפנה"ס). על כן בתקופה זו לא היה האל שיוה מוכר או מוערך במיוחד. ללא רכוש, משפחה או שושלת, כשהוא חי מחוץ לחברה, לא היה לאל שיוה דבר בעל ערך ארצי להציע לאדם מן השורה. אולם, כיוגי העוסק ביוגה, במדיטציה ובסיגופים שונים, היה הוא דמות של מורה דרך והאל הנערץ על ידי הנזירים והפרושים, אלה אשר חיו מחוץ לחברה ועסקו בתרגולים שונים על מנת להשיג את המטרה הנכספת: מוקשה, שהיא חרות מלאה ושחרור ממעגל הלידה מחדש.
 

דמותו היוגית של לורד שיוה במרומי הר קאיילש, בשערו הארוך, העין השלישית, עם עור הטיגריס, קלשון המלחמה ונאנדי הפר 
 (צילום: יובל נעמן)
 
בהדרגה לקראת אמצע האלף הראשון לפנה"ס, השתנה מעמדו של האל שיוה והוא קיבל מעמד של אל עליון בפנתיאון האלים ההינדי. האופנישאדות (הכתבים המאוחרים של הוודות) מן המאה ה-4 לפנה"ס, מאשרות כי האל שיוה הוא בעצם האל רודרה-שיוה- האל העליון, האחד שהוא מלא עולם, המופיע בריג-וודה (כתבי הדת ההינדית העתיקים ביותר).
עלייתו של שיוה למעמד של אל עליון, קשורה ככל הנראה לפנים הרבות והמנוגדות אותן הוא מציג. הוא היוצר והמשמר אך גם ההורס, הוא נורא כשם שהוא נהדר, הוא מעניש והורג כשם שהוא מברך ומרפא, הוא מושך כשם שהוא דוחה ועוד. המיתולוגיה מתארת כיצד היוגי המתבודד מן ההרים, שעסק ביוגה, במדיטציה ובסיגופים שונים ללא הפסק, לא יכול היה לעמוד בפני קסמה וכוחה של היוגינית פרואטי, בת ההימלאיה, וכיצד נשא אותה לאישה, למרות התנגדות הוריה ועסק איתה במעשי אהבה שנמשכו שנים רבות.
שיוה כאל העליון נתפס כמציאות המוחלטת, ההכרה המוחלטת, הידע העליון, האחד שממנו הכול התחיל.
 
העיר היפה לאשה היפה
הקשר של שיוה עם העיר קאשי החל, על פי הכתבים השונים, כבר מימי הבריאה ממש. בכתבי הקאשי קאנדה (שנערכו במאה ה-14), מתייחסים אל קאשי כאל האדמה הראשונה, שנוצרה על ידי שיוה ופרואטי רעייתו, כששום מקום אחר לא היה קיים, כשכל העולם כולו היה מכוסה במים. לאחר שיצרו אותה, עמדו עליה ויצרו את כל השאר.
כתבים אחרים מתארים כיצד בתקופה מאוחרת יותר, לאחר שכבר הייתה מיושבת, משכה קאשי את תשומת ליבו של האל. היה זה לאחר נישואיו של שיוה- היוגי מן ההרים, לפרואטי היפה- בת ההימלאיה. כאשר הפסיק האל את העיסוק הבלתי פוסק במדיטציה והפך לבעל בית, הוא חיפש מקום מגורים הולם להביא אליו את רעייתו. ממקום מושבו בפסגות ההימלאיה, סקר את הארץ כולה ובחר בקאשי, אשר זהרה ביופייה בשל ארמונותיה, גניה ומקדשיה, להיות מקום משכנו הארצי. לאחר שבחר בה, הבטיח האל כי לעולם ישכון בה ולא יעזבנה.
 
האמונה הרווחת היא כי שמה של העיר קשור אף הוא לשיוה. השם קאשי נובע מן השורש הסנסקריטי "קאש", שמשמעותו להאיר, והוא מתייחס לשיוה כמקור האור של העיר. שיוה שהוא האור המוחלט, המציאות המוחלטת, ההכרה, הידע העילאי הזוהר באופן קבוע בקאשי, ובכך מאפשר למאמיניו להגיע להארה ולגאולה ולהשתחרר ממעגל הלידה מחדש.
הקשר של לורד שיוה לעיר קאשי התחזק כל כך במשך השנים, עד כי אומרים שכל אבן בקאשי היא "שיוה-לינגם", כלומר שמהותה של קאשי היא מהותו של האל.
 

סאדהו (צילום: פנינה שררה)
 




 
מהו ה"שיוה-לינגם", מה הוא מסמל ואלה מנהגים קשורים בו?
ה"שיוה-לינגם" הוא סימלו של האל שיוה והוא מרכז העבודה במקדשי שיוה (ולא דמותו של האל, כפי שמקובל בדרך כלל אצל אלים אחרים). האגדה המתארת את הופעתו של ה"לינגם" הראשון ומסבירה כיצד הפך הוא לסמלו של שיוה, מהווה רובד נוסף בהבנת מהותה של העיר קאשי ובהבנת הקשר העמוק של האל שיוה לעיר.
 
מספרים כי היה זה בקאשי שהאלים ברהמה ווישנו התווכחו מי מבינהם הוא הנעלה ביותר. והינה בעודם מתווכחים הופיע חוצץ בינהם עמוד עצום של אש. העמוד היה עצום כל כך שהוא חצה את העולמות התחתונים וקרע את הרקיעים ולא היה ניתן לראות את קצהו. ברהמה ווישנו החליטו לחקור את מקורו ולגלות מי אחראי לעמוד האש הזה. וישנו תפס את דמות החזיר (שהיא אחת מגלגוליו) וירד לחקור בעומק העולמות התחתונים, ואילו ברהמה נעזר באווזים לעוף ולחקור ברקיעים. אלפי שנים הם טעו בחיפוש אחר קצהו העליון והתחתון של העמוד, אך ללא הצלחה. לבסוף הופיעה מתוך העמוד דמותו של האל שיוה, וברהמה ווישנו נאלצו להכיר בעליונותו של שיוה, האל אשר מהותו אור ההכרה העליונה מתבטא בעמוד האש (שהיה בצורה של "לינגם"). ה"לינגם" של אש, שהיה ה"לינגם" הראשון, הופיע בקאשי ועל פי האמונה זהו ה"לינגם" הנמצא ב"מקדש וישוואנאט" – המקדש החשוב ביותר בקאשי היום.
ה"לינגם" אינו עומד בפני עצמו והוא מופיע תמיד כשהוא יושב על ה"יוני", ובכך מסמל את השלמות, שכן שיוה- האחד הוא, למעשה: שיוה ושאקטי (האנרגיה הנשית, אנרגיית החיים).
היכולת של המהות, ה"אחד" שהוא ללא צורה, להתגלות בעולם, היא באמצעות יצירה-התרבות המיוצגים על ידי הצד הנשי שלו.
בקאשי, לא רחוק מ"מקדש וישוואנאט", נמצא מקדשה של "אנאפורנה", האלה המלכה של העיר. כתבי ה"קאשי קאנדה" מתייחסים אליה כאל "בהוואני", הצד הנשי של "בהאווה" (שיוה). הם מציינים שכשם שאין אב טוב יותר משיוה כך אין אם טובה יותר מאנאפורנה. דמותה נראית כשהיא מחזיקה סיר וכפית ומספרים שהיא הגיעה להסכם עם שיוה שהיא תספק מזון ושפע גשמי והוא יספק חופש ושחרור מוחלט ממעגל הלידה מחדש. אנשי העיר הושפעו מנוכחותה ופיתחו מנהג של חלוקת אוכל לכל נזקק. בכל יום, במקומות שונים ברחבי העיר, מתקיימות "בנדרות", בהן מאכילים אלפי אנשים רעבים: קבצנים, אלמנות, עניים וסניאסים (אלה אשר ויתרו על הנאות העולם עבור חיים של חיפוש רוחני).
 
  
סאדהו (צילום: פנינה שררה)
 
שיוה, ועישון הקנביס
מנהג עישון הצ'ילום (מקטרת מאורכת לחשיש), המקובל בקרב הסאדהו בחלק מן הזרמים ה"שייויסטיים" (אלה שעובדים את שיוה), קשור אף הוא ל"שיוה-לינגם". למעשה הוא נחשב כדרך נוספת בעבודת האל, שכן צורתו של הצ'ילום מזכירה את הלינגם. באמצעות עישון הצ'אראס (חשיש, שרף צמח הקנאביס) חווים המעשנים נשה (תחושת אופוריה), הנחשבת כמתנתה של שאקטי (האלה האם הקדומה, הכוח הרוחני הנשי, הנסתר. לא רק אצלנו בני האדם, אלא בכל היקום. היא האנרגיה של הבריאה והיצירה. היא כוחה של התודעה לדעת את עצמה).
 
אולם, בעישון הצ'אראס יש יותר מכך. הצ'אראס מופק מצמח הקנאביס, הנחשב כצמח קדוש, משום שהתגלה (או נוצר) על ידי האל שיוה. בשל יכולתו להביא את המעשן למצבים שמעבר להכרה, משתמשים בו היוגים והסאדהו כדי להתאחד עם האלוהי-הנצחי.
אולם, בעוד עישון הצ'אראס הוא נחלתם של מעטים, צריכת הבאנג, המופק אף הוא מצמח הקנביס, היא נחלתם של רבים בכל שכבות האוכלוסייה.
 

כביסה במים קדושים (צילום: פנינה שררה)
 




 
חלום שהוא מציאות בעירו של לורד שיוה
באנג מופק מהתפרחות הנקביות של צמח הקנאביס. אלו נכתשות היטב עד שנוצר בצק ירוק ובתוספת של חלב, חמאה ותבלינים שונים, יוצרים ממנו כדורים אשר נצרכים בדרכים שונות. הבאנג מקושר במיתולוגיה עם לורד שיוה. המקורות מתארים כיצד לאחר שחבצו האלים והשדים את ים החלב, שהיה אז מה שנותר מהעולם הקודם, והצליחו לחלץ מתוכו את נקטר החיים החשוב להמשך קיומם, עלה הנקטר כשהוא אינו מזוכך. על מנת לטהרו יצר אז שיוה מגופו את הבאנג ועל כן צריכת הבאנג בכל צורה שהיא מאחדת את המאמין עם האל.
 
מקורות אחרים מייחסים לשיוה את גילוי תכונותיו המופלאות בתחום ההכרה והריפוי הפיזי. בקאשי תלמידי סנסקריט לא מתחילים את לימודיהם ללא שתייה של באנג, היוגים משתמשים בו למדיטציה ובאיורוודה (הרפואה ההודית) נעשה בו שימוש לרפוי מחלות. האמונה בקדושתו התפתחה כל כך, שאומרים כי לחלום עליו הוא סימן טוב להצלחה ועושר, להתאוות אליו מביא שמחה ובשתייתו מתכפרים לאדם חטאיו והוא הופך לשיוה ממש.
 
הבאנג מקובל בכל רחבי הודו אך כמובן שבקאשי עירו של שיוה יש לו חשיבות מיוחדת. בעבר נהגו אנשי העיר לעסוק בהכנתו על הגהאטות, מנהג שכבר אינו קיים. אולם החנויות הממשלתיות המוכרות את הבאנג נמצאות בכל פינה בעיר, וכמעט כל מוכר לאסי (משקה יוגורט) יכין לך באנג-לאסי כבקשתך: חזק, בינוני או חלש. באירועים משפחתיים וכמובן בפסטיבלים- השימוש בו הוא כמעט חובה. צריכתו נעשית בדרכים שונות: אכילת הכדורים או ערבובם במאכלים או משקאות מתוקים, כגון, הלאסי או הטאנדאי (משקה חלב ושקדים). במהלך הפסטיבלים החשובים בעיר כמעט בכל הבתים קונים באנג ומכינים ממנו מטעמים. השפעתו של הבאנג ברחובות מורגשת ממש, בעיקר בפסטיבל הולי ובשיווואראטרי.
 
שיוואראטרי הוא הפסטיבל השנתי החשוב ביותר בקאשי, בשל היותו חגו של לורד שיוה. הוא נקרא גם הלילה של לורד שיוה והוא נחוג בירח חסר של חודש פאלגון (פברואר-מרץ), בתחילת האביב. האגדות הקשורות ביום זה הן רבות ושונות. האגדה הפופולארית היא כי זהו יום נישואיהם של שיוה ורעייתו פרואטי ועל כן זהו יום חשוב במיוחד לנשים. נשים נשואות מתפללות לשלום בעליהן ונשים לא נשואות מתפללות לזכות בבעל כמו שיוה.
 
אגדה אחרת מתארת כי ביום זה ביצע שיוה את ריקוד הטאנדווה- הריקוד הקוסמי שהוא המקור לבריאה, שימור והריסה של העולם. ריקוד שעל שמו הוא נקרא שיוה נטראג'ה (אמרתי שיש לו 1008 שמות?). אמונה שהיא בעלת חשיבות מיוחדת לקאשי, היא האמונה כי ביום זה התגלה, לראשונה, האל (שאין לו דמות) בצורה של לינגם (הופעתו של לינגם של אש, שהייתה בקאשי). ואכן, שיוואראטרי אשר נחוג בכל רחבי הודו ונפאל ואף במקומות נוספים בעולם, מקבל חשיבות מיוחדת בקאשי. ביום זה כל מקדשי שיוה בעיר עמוסים במאמינים, אשר באים לכבד את הלינגם, להציע לו מנחות של פרחים ופירות ולשטוף את הלינגם בחמאה, דבש, יוגורט, מים או חלב (לעיתים מעורב עם באנג). הטקסים במקדשים מתבצעים כל שלוש שעות וכמובן שמקדש וישוואנאט הוא העמוס ביותר. התור למקדש ובפרט לפוג'ה (טקס) הנערך בחצות הלילה הוא ארוך מאד ומתפתל לאורך הסמטאות של העיר העתיקה.
 
במהלך היום והלילה מקפידים רוב האנשים על צום אשר ישברו רק למחרת בבוקר לאחר לילה של ערות. במהלך הלילה מתקיימים ברחבי העיר אירועים מוזיקליים שונים החל משירת בז'נים (שירי דבקות) במקדשים וכלה בקונצרטים שונים. הגדול בניהם, פסטיבל הדרופד-מאלה (ה"דרופד" הוא סגנון שירה קלאסי עתיק שהיה נהוג במקדשים), מתקיים במשך שלושה לילות ברציפות ומגיע לשיאו בלילה זה. על מנת להישאר ערים כל הלילה נוהגים תושבי קאשי לאכול באנג או לשתות באנג-לאסי. אבל האירוע הגדול ביותר בעיר במהלך ליל השיוואראטרי, הוא ללא ספק: הפאנצאקרושי יאטרה. זהו מסלול מעגלי מסביב לקאשי, בו עולי הרגל מבקרים מקדשים חשובים שונים, אשר בדרך כלל לוקח חמישה ימים. אולם, בליל השיוואראטרי עשרות אלפי גברים (בעיקר צעירים), תחת השפעה של באנג, רצים את כל המסלול בלילה אחד, תוך שהם צועקים: "הרה הרה מאהאדב" (שמו של שיוה). מראה הגברים, הרצים באקסטאזה מוחלטת, הוא מחזה מדהים אולם מסוכן. הנשים מנועות מלצאת מביתן, שכן האווירה היא גברית מאד ועלולה להיות אלימה. הגברים עוברים על פני המקדשים השונים (108 במספר) וזורקים תוך כדי ריצה אורז, פרחים ומנחות אחרות.
 
מקומות קדושים אלה נחשבים על פי האמונה כחלקים בגופו של שיוה, ושטח העיר כולו, התחום על ידי מקומות אלה, נחשב ל"לינגם" של אש. כך שקאשי היא לא רק עירו של שיוה אלא היא שיוה ממש. ההינדי המאמין בהזכירו את קאשי- יזכיר את שיוה באותה נשימה. ואכן זוהי משאלתו של כל מאמין, לבקר לפחות פעם אחת בחייו במקדש: "קאשי וישוואנאט",לזכות לראות את "וישוואנאט"- הלורד של כולם השוכן לנצח בעירו קאשי.






פנינה שררה
 
אודות הכותבת
פנינה שררה אוהבת וחיה את הודו. מטיילת ותיקה בכל רחבי תת היבשת ההודית ובחמש השנים האחרונות מתגוררת בוורנאסי שעל שפת הגנגס ולומדת שירה הודית קלאסית. בעלת תואר שני בחנוך מיוחד, עסקה בארץ במשך שנים בהוראה ובהדרכה וכיום מדריכת תיירים בהודו. מדריכה בחברת "אקו – טיולי שטח"

לקריאת כתבות נוספות של פנינה








מספר צפיות: 6165
1447