.jpg)
ואראנסי אהובתי
מאת: עינת עמית
כוס קפה על הגג וכבר אני יוצאת לשייט עם זריחה בגנגס, שייט שיוצא מהגסטהאוס כל בוקר עם זריחה וכל ערב עם שקיעה, כחלק מהאירוח. הסמטאות צרות אך הדרך קצרה, כיוון שהשתכנתי בגסטהאוס הממוקם מעל גהאט השרפה המרכזית, בדיוק כפי שרציתי, להיות קרובה למרכז ההתרחשות.
.jpg)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
מאמינים טובלים בנהר, צלוחיות צפות עם פרחים ונר במרכז, ערב רב של טיפוסים לוכדים את עיני ואני שותה בצימאון כל מראה שנגלה לי. ילדים מנסים למכור לנו צלוחיות פרחים, אך אני מגלה אדישות, עד ש... בחורה יפנית שיושבת איתי בסירה רוכשת אחת, מדליקה סיגריה אותה היא נועצת במרכז הצלחת ושולחת לנהר. כולנו מביטים בתמיהה ואני גם שואלת לפשר הדבר, ותשובתה: "זה לזכר אימי שאהבה לעשן". תשובתה מעלה בעיני דוק של דמעות התרגשות ומיד אני רוכשת לי צלחת משלי, אותה אני שולחת לנהר עם ברכה לאחי, אותו איבדתי לפני שני עשורים.
צלוחיות צפות עם פרחים ונר במרכז (צילום: traveler1116)
ואראנסי - העיר הקדושה ביותר בהודו
העיר ואראנסי ( Varanasi) ממוקמת על גדות נהר הגנגס ( Ganges), הזורם לאורך 2,500 ק"מ, ונחשב לנהר הקדוש ביותר בדת ההינדית. גם ואראנסי נחשבת לעיר הקדושה ביותר, על פי האמונה ההינדית, והיא בירתה של מדינת אוטר פרדש (Uttar Pradesh), אשר במרכז הודו.
תיירים רבים מגיעים לעיר, רובם הודים המגיעים לכאן כדי למות או כדי ללוות את יקיריהם בדרכם האחרונה. הינדואים אדוקים מגיעים כדי לרחוץ בגנגס, להשתתף בטקסי פוג'ה ולעשות מדיטציה על גדות הנהר. לאמונתם טבילה בנהר הגנגס שוטפת את החטאים, ופיזור אפרה של גופה בנהר משפר את חיי המת בגלגול הבא. הם מאמינים שכל אדם שמת בוואראנסי, ישתחרר ממעגל הלידות והמוות ויזכה בגאולה.
העיר קדושה גם עבור בני דת הג'ייניזם, דת הודית שהתפתחה במקביל לבודהיזם במאה השישית לפנה"ס, וגם הסיקים מייחסים חשיבות רוחנית לעיר.
הזמן הנעים ביותר לביקור הוא בחודשי החורף - אוקטובר עד מרץ, שכן בחודשים האחרים חם מאד.
מיקומה של העיר ואראנסי (A), דרומית-מזרחית לבירת הודו - ניו דלהי (B),
מלון מיוחד לגדות נהר הגנגס: מלון בריג'ראמה פאלאס - מלון 5 כוכבים בארמון מהמאה ה- 18
זריחה על הגנגס הזריחה על הגנגס מרהיבה, מצד אחד, ומן הצד השני על גדת הנהר עשן מיתמר, עשן השרפה . נכון שמידי פעם עולה ריח של שתן (וכאן בארץ לא?). הריח בוואראנסי הוא ריח מדורות - בדיוק כמו הריח בל"ג בעומר . אין ריח של בשר חרוך, ואת הסיבה לכך אבין מאוחר יותר .
בסיום השייט אני יורדת לגדה והולכת לשתות צ'אי בדהבה, תה תערובת הודי, במסעדת הרחוב, עם שתי בנות שפגשתי, ומיד אחר-כך נפרדת מהן לשלום ויוצאת לחקור את העיר, לבדי . פני לגדת הנהר ובעזרת חוש הכיוון בו בורכתי אני מוצאת אותה בקלות, לא לפני שהספקתי להסתובב ברחוב שוק, עם ספרי רחוב, מוכרי פרחים ועוד. כל הודו היא שוק אחד גדול וססגוני, בדיוק כמו שאני אוהבת.
רכשתי לי שרשרת פרחים ואני עונדת אותה בגאווה. באבות ("באבא" ברבים) מנסים לשדל אותי לשאת ברכה לבני משפחתי, רוכלים מציעים לי מרכולתם ואני מתבוננת . בשעה עשר בבוקר אני מחליטה שהגיע הזמן למנוחה קצרה והתרעננות, שהרי אני נעה ונדה כבר יומיים תמימים... מקלחת קצרה ואני כבר רואה שהחדר שלקחתי לא מציאה, התקרה במקלחת דולפת והחדר עצמו קטנטן. כמה מילים עם בעל הגסטהאוס ובדיקת שני חדרים פנויים וכבר שודרגתי לחדר מדהים, עם חלונות לנהר ועוד באותו מחיר !
וראנסי מוקדם בבוקר, רגע לפני שהיא מוצפת בהמון אדם (צילום: shylendrahoode)
תאמיני לי בובה אל תאמיני לאף אחד
ארוחת בוקר על הגג וכבר אני מוכנה לצאת לדרכי שוב, לא לפני ששיווה (מה תפקידו בכוח, אין לי מושג, אבל הוא יושב על הגג וגם גובה את התשלומים על הארוחות) קורא לי ומזהיר אותי : " תקשיבי, כאן בואראנסי כולם רמאים. אל תאמיני לאף אחד " חחח.. אני מגחכת לעצמי ונזכרת במשפט כל כך ישראלי " תאמיני לי בובה, אל תאמיני לאף אחד ..." ושיוה מוסיף: "אם את צרכה משהו, אם יש לך שאלה, תבואי רק אלי, אני אשמור עליך ".
נו, טוב, הוא הקטנצ'יק הזה, שנראה כמו רבע עוף ומגיע בקושי לכתפי יהיה שומר הראש שלי - יחי האשליות אני מודה לו ויוצאת לכוון הגהאט המרכזית - דאסאסוואמד גהאט ( ) שנמצאת מתחתינו .
גהאט היא שורה של מדרגות היורדות לעבר נהר, או גוף מים מקודש. על פי ה 
דאסאסוואמד גהאט, טבילה בנהר הקדוש (צילום: Water Alternatives Photos)
ההלוויה ושרפת הגופות
בדרך אני עוקבת אחר מסע הלוויה. גופה עטופה בבד כתום מונחת על אלונקה עשויה מוטות עץ, סרטים מזהב משתלשלים ממנה ועל הכול שרשראות פרחים. המלווים מורידים את האלונקה לנהר וטובלים את הגופה במי הגנגס, ואז מניחים אותה בהמתנה לשרפה (בו זמנית נשרפות כעשרים גופות).
השרפה מבוצעת על פי אזורים המחולקים לקאסטות. פשוטי העם למטה והברהמינים למעלה, כאשר באמצע לפי אזור כל השאר. בזמן ההמתנה האבלים, גברים בלבד - כלומר הבנים והבעל אם זו אישה, יושבים אצל הספר בכניסה לגהאט. הוא מגלח את פניהם ושער ראשם, כאשר במרכז הראש נשארת ציצית קטנה שהיא הסימן לאבל. הם גם מחליפים בגדיהם למין סארי לבן של אבלים. בטקס כולו משתתפים רק גברים.
הטקס מסקרן אותי ואני עולה למרפסת תצפית מעל הגהאט. מקומיים מספרים לי שהמרפסת ממוקמת בהוספיס, אליו מגיעות נשים זקנות וחולות ללא משפחה, שם הן ממתינות למותן. במדרגות מקבלות את פני שלוש נשים קמוטות, שאכן נראות כמי שיומן קרב. כמה "מדריכים" ניגשים אלי ומציעים לי הסברים, אבל אני מבקשת מהם להניח לי לנפשי. רובם מבינים ולאלו שלא, לא נותרת לי ברירה אלה להיות גסה ולגרש אותם במילת הקסם "צ'לו" ("עופו לי מהעיניים" בתרגום חפשי, אמירה שימושית, שכל כך שנואה עלי ונשמרת כנשק אחרון).
טקס שרפת הגופות, רק גברים (צילום: SwastikArora)
עשן שרפת הגופות מיתמר מעל נהר הגנגס בוואראנסי (צילום: shylendrahoode)
גופה מונחת על במת עצים. מניחים מעליה עוד עצים, ולמרגלותיה שמים קש לבערה מהירה. אז שופכים על הגופה כל מיני חומרי ריח ואבקה (מה שכנראה מסביר את הסיבה לכך שאין ריח של בשר חרוך), מעט מים מהגנגס, והבן מדליק את המדורה .
משך השרפה הוא כשלוש שעות. איני ממתינה את כל הזמן, אך כיוון שכל כך הרבה גופות נשרפות במקביל, אני מצליחה לראות את כל השלבים גם בעומדי במרפסת שעה אחת בלבד. כשהבערה מסתיימת ונשאר רק עפר, מתחילים להעביר מים בכד חרס מהנהר למקום השרפה, בשיטת הסרט הנע, והבן או הבעל שופך את המים למדורה. כשהאש כמעט כבתה, הוא נעמד עם הגב לגופה וזורק את כלי החרס לאחור מעל לראשו, כך שהכלי נשבר אל תוך האפר, והולך מבלי להביט לאחור ביחד עם המלווים .
הגברים מחליפים בגדיהם לסארי של אבלים (צילום: romangashanin)
בדרך חזרה בסמטאות העיר, אני נכנסת לחנויות מצעים בהן נודעת ואראנסי ובאחת מהן פוגשת את אנטוני, זה שעד מהרה הופך לחברי הטוב, אשר ילווה אותי במהלך כל המשך הדרך בהודו וישמור על קשר גם היום כשאני בישראל .
בדים רבותי בדים – משי בזול...
"מי צריך מודן? מי צריך כיתן? הכל תוכל למצוא, אצל באבא הקטן..." (צילום: יובל נעמן)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
החיים על גגות העיר
אחר הצהריים על הגג, מול הגנגס, קופים בהמונים רצים על הגגות ועשרות עפיפונים עפים באוויר. מוות, קדושה, מסחר ושעשועי יום-יום, הכול בכפיפה אחת מוזרה . שתי וערב של חיים ומוות ומה שבינהם.
בערב ואראנסי אינה נעימה לשוטטות לבד, ולכן אני מסיימת את יומי על הגג. יכולתי בקלות להתחבר לחבורת ישראלים, אבל מעדיפה לנהל עמם שיחה קלילה ולהמשיך בדרכי, לבד. הרחובות כאן צרים בטרוף. אם פרה הולכת ברחוב, עליך להיצמד לקיר כדי לעבור מבלי געת בה .
על הגגות מתנהלים חיים שלמים - ילדים מעיפים עפיפונים, מבוגרים יושבים ומשחקים קלפים או סתם מתגודדים לשיחה משפחתית . מאלפי היונים גם הם תופעה בפני עצמה. בעזרת בחור ישראלי עמו שוחחתי, אני עוקבת אחר התופעה של ערבוב להקות ותוך כדי כך גניבת יונים האחד מהשני. מרתק .
מוכרת צלוחיות עם פרחים ונרות לטקס הפוג'ה (צילום: balouriarajesh)
הניגוד עם חיי התיירים העשירים
כבר חלפו להם שבועיים מאז שנחתתי בהודו ואיני שבעה. נראה כי מהודו אי אפשר לשבוע. כל מקום דומה אבל שונה בתכלית מקודמו. לפרקים נדמה כי זו הזיה. תם לו היום הראשון בואראנסי, אני בטוחה כי חיוך מתוק ממלא את פני בשנתי.
הימים האחרונים היו מלאי פעילות וחוויות לא קלות. היום החלטתי להתפנק . אורזת בגד ים ופונה לחלקה האחר של העיר, לבריכה שנמצאת באחד מבתי המלון המפוארים .
נסיעה של חצי שעה מובילה אותי לעולם אחר. בכניסה למלון, עוד לפני שדרכה רגלי בקרקע, השוער פותח לי את הדלת ותמורת 200 רופי אני נכנסת לבריכה שנמצאת בלב גן יפהפה. תא לשמירת חפצים, מיטת שיזוף, תאי הלבשה ומקלחת חמה . למעט זוג קוריאנים, שיעזבו מעט אחרי שהגעתי, אני נמצאת לבדי, בריכה פרטית . אי של עושר בתוך הג'יפה של ואראנסי. הניגוד מדהים .
אחרי שחייה קצרה, מתפרקדת לי על המיטה וכותבת. סנאים משתובבים מולי, עצי קוקוס לנוי, בננה, דקלים ועוד צמחיה, כל אלה עוטפים אותי. כשאצא שוב יכו בי הצפיפות, העוני והפשטות .
בדרכי חזרה נהג הריקשה מוריד אותי בכניסה לעיר העתיקה, אך משום מה איני מוצאת את הדרך לגאסטהאוס, דבר שמלחיץ אותי לא מעט, בפרט שכמה הודים שאני פונה אליהם לא יודעים לכוון אותי. העיר עמוסה בהמון אדם ורכב, לבד בעיר זרה, לא מוצאת את הדרך ... כמובן שבסופו של דבר נמצא מי שיעזור לי ואף ילווה אותי עד לנקודה ממנה אני מזהה את דרכי .
מלון בריג'ראמה פאלאס, מלון 5 כוכבים בארמון מהמאה ה- 18,
מעל ההמולה של דאסאסוואמד גהאט לגדות נהר הגנגס (צילום: Brijrama Palace, Varanasi)
מלון בריג'ראמה פאלאס - ניגוד חד בין הפינוק לתיירים לחיי הרחוב (צילום: Brijrama Palace, Varanasi)
טקס פוג'ה עם שקיעה
אני פוגשת על הגג גבר, שגם הוא מטייל לבד, ומציעה לו לחבור יחדיו בערב כדי ללכת לטקס פוג'ה על אסי גהאט. זוהי גהאט קטנה, הדרומית ביותר בוואראנסי, במקום בו נשפך נהר אסי אל הגנגס, כאן נערך טקס אותנטי של המקומיים, בשונה מהפוג'ה המרכזית שנועדה בעיקר לתיירים. את הערב אנחנו מעבירים בשייט ובטקס פוג'ה. שוב אני שולחת פרחים לנהר.
בדרך חזרה לגסטהאוס אני מתוודעת לגלוב-ג'מון (עוגה מתוקה, חמה וטעימה שמוגשת בתוך קערית עשויה עלה).
תוך כדי אכילה חולף על פני מסע הלוויה. הפעם אני מקשיבה למזמור אותו הם אומרים: "רם נס, סטייה, הה", שפירושו – "שם האלוהים הוא האמת". ההתענגות על העוגה לצד הגופה מפתיעה אותי, אבל הכול כל כך טבעי כאן, החיים והמוות שזורים בחוט בלתי נפרד ומשפיעים גם עלי.
טקס פוג'ה, טקס הפולחן הבסיסי שעורך המאמין הדתי בהינדואיזם (צילום: arpitsahani96)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
רק אני והסארי שלי
בבוקר אני הולכת עם איזה מאכר, ש"מתקרצץ" עלי כבר יומיים, לרובע המוסלמי . זו הפעם הראשונה בה לא חשתי בנוח בהודו, ועל כן לאחר סיור קצרצר אני מבקשת לחזור לגאסטהאוס .
מאוחר יותר אני פונה לאנטוני, שהבטיח ללמד אותי ללבוש את הסארי שקניתי עוד בדלהי. מה אומר לכם, מקצוענית. אחרי שלבשתי את הסארי אנחנו עוד יושבים ומתפלספים על החיים, על האדם, והכול בעברית, אותה דובר אנטוני באופן מושלם.
רגליי מוליכות אותי לגהאט השרפה של הברהמינים ואני נעמדת צמוד לשתי מדורות. אני רואה את הראש עטוף בלבן ורגליים גלויות מציצות מהמדורה. הגופה הראשונה עוד נראית לי כבובה, אבל השנייה, רגליה מציצות, עבות בשר וצלקת מעטרת אותן, מה שממחיש לי כי מדובר כאן בגופת אדם, שעד לא מכבר חי ונשם כמוני בדיוק. הרגל נפרדת מהגוף, שהפך לאפר, ואחד העובדים מרים אותה בעזרת שני מקלות במבוק ירוקים וזורק אותה למוקד המדורה .
רגשותיי מתערבלים, העשן נכנס לעיני וחום המדורה ממיס אותי. מספיק. בערב אני מתקשרת הביתה לדבר עם בני, שמגיע להודו עוד שלושה ימים . " אימא, בחיים לא שמעתי את הקול שלך ככה, את נשמעת כל-כך רגועה", הוא אומר לי . וואללה, הטיול הזה עושה לי טוב מכל הבחינות. הלבד שלי, ההתחברות לחבר'ה הצעירים, העניין והסקרנות שלי מקבלים משנה תוקף . טוב לי, אני מאושרת ומסתובבת עם חיוך דבילי שמרוח לי על הפנים, בדיוק החיוך הזה כשמתאהבים .
מדיטציה על גדות הגנגס (צילום: Instants)
הודו אוהבת אותי ואני אוהבת אותה!
חוויה מתערבבת בחוויה ואני מודה לעצמי על היומן הזה שבלעדיו ודאי הייתי שוכחת פרטים מעניינים. בבוקר אצא לשייט אחרון עם זריחה ובערב כבר אצא לכיוון דלהי, לקבל את פניו של בני שמגיע מהארץ.
סוחרים שנדבקים אלי בדרך חזרה מהשייט, מצליחים להוציא אותי משלוותי, כנראה שההתרגשות לקראת הגעתו של בני נותנת אותותיה ובשלב מסוים אני מתפרצת עליהם שיניחו לי לנפשי. לאחר מכן, בסיור היומי שלי, שוב ההצמדות שלהם מייגעת אותי. קבצנית עם תינוק צורח נצמדת אלי והניצול הזה של בכי תינוקות מטריף את חושיי.
היום הזה מרגיש לי יותר מדי. פתאום אני חשה בעומס של רגשות המציפים אותי ולכן פונה לגג. דווקא היום אני נהנית להיות בחברת הישראלים ולנהל שיחות נפלאות. יופי של חבר'ה יש כאן על הגג והשיחה עמם היא עונג צרוף. השיחה החזירה לי את שלוות הנפש שוואראנסי העניקה לי.
כל היום המעצבן שהיה לי נמוג ואני יוצאת את הגסטהאוס לכיוון הרכבת, מלאה באהבה להודים ובעיקר לעיר. אני יוצאת לכיוון הרכבת עם עוד שני חבר’ה ואנחנו לוקחים שלוש ריקשות ומבקשים מהם לנסוע ריקשה אחר ריקשה. בדרך אנחנו דואגים אחד לשני, בודקים שכולנו בשיירה, דורשים מהנהג להמתין לאחר ושומרים איש על רעהו.
אין ספק כי זו נסיעה מלחיצה משהו בתוך ההמון הבלתי נתפס הזה. הדרך לתחנת הרכבת פקוקה. פקוקה עד כדי כך שאיני יודעת איך אגיע בזמן, והיום במחשבה לאחור גם איני מצליחה להעלות בדמיוני את הצפיפות, ובכל זאת בשעה היעודה אנחנו מגיעים וכל אחד תופס את מקומו ברכבת. הנה זה בא... כאבי בטן נוראיים תוקפים אותי ובלית ברירה אני מבלה חצי מהלילה בשירותים של הרכבת, וכיוון שהם הסתיימו ברגע שירדתי ממנה, אני מבינה שבינם ובין האוכל אין כל קשר, זה הפחד מהנסיעה (כולם דאגו להזהיר בנוגע לגנבות ברכבת הספציפית הזו) וההתרגשות לקראת בואו של בני.
סאדהו בוואראנסי, סגפנות לצורך התחברות לניצוץ האלוהי (צילום: Instants)
לילה טוב הודו, הנה עומד להסתיים הפרק ראשון במסע שלי, הפרק שלי עם עצמי. עוד מעט קט ויהיה לי שותף למסע.
מידע נוסף
כתבות נוספות
תיירים רבים מגיעים לעיר, רובם הודים המגיעים לכאן כדי למות או כדי ללוות את יקיריהם בדרכם האחרונה. הינדואים אדוקים מגיעים כדי לרחוץ בגנגס, להשתתף בטקסי פוג'ה ולעשות מדיטציה על גדות הנהר. לאמונתם טבילה בנהר הגנגס שוטפת את החטאים, ופיזור אפרה של גופה בנהר משפר את חיי המת בגלגול הבא. הם מאמינים שכל אדם שמת בוואראנסי, ישתחרר ממעגל הלידות והמוות ויזכה בגאולה.
העיר קדושה גם עבור בני דת הג'ייניזם, דת הודית שהתפתחה במקביל לבודהיזם במאה השישית לפנה"ס, וגם הסיקים מייחסים חשיבות רוחנית לעיר.
הזמן הנעים ביותר לביקור הוא בחודשי החורף - אוקטובר עד מרץ, שכן בחודשים האחרים חם מאד.
מיקומה של העיר ואראנסי (A), דרומית-מזרחית לבירת הודו - ניו דלהי (B),
מלון מיוחד לגדות נהר הגנגס: מלון בריג'ראמה פאלאס - מלון 5 כוכבים בארמון מהמאה ה- 18
וראנסי מוקדם בבוקר, רגע לפני שהיא מוצפת בהמון אדם (צילום: shylendrahoode)
תאמיני לי בובה אל תאמיני לאף אחד
ארוחת בוקר על הגג וכבר אני מוכנה לצאת לדרכי שוב, לא לפני ששיווה (מה תפקידו בכוח, אין לי מושג, אבל הוא יושב על הגג וגם גובה את התשלומים על הארוחות) קורא לי ומזהיר אותי : " תקשיבי, כאן בואראנסי כולם רמאים. אל תאמיני לאף אחד " חחח.. אני מגחכת לעצמי ונזכרת במשפט כל כך ישראלי " תאמיני לי בובה, אל תאמיני לאף אחד ..." ושיוה מוסיף: "אם את צרכה משהו, אם יש לך שאלה, תבואי רק אלי, אני אשמור עליך ".
נו, טוב, הוא הקטנצ'יק הזה, שנראה כמו רבע עוף ומגיע בקושי לכתפי יהיה שומר הראש שלי - יחי האשליות אני מודה לו ויוצאת לכוון הגהאט המרכזית - דאסאסוואמד גהאט ( ) שנמצאת מתחתינו .
גהאט היא שורה של מדרגות היורדות לעבר נהר, או גוף מים מקודש. על פי ה )
ההלוויה ושרפת הגופות
בדרך אני עוקבת אחר מסע הלוויה. גופה עטופה בבד כתום מונחת על אלונקה עשויה מוטות עץ, סרטים מזהב משתלשלים ממנה ועל הכול שרשראות פרחים. המלווים מורידים את האלונקה לנהר וטובלים את הגופה במי הגנגס, ואז מניחים אותה בהמתנה לשרפה (בו זמנית נשרפות כעשרים גופות).
השרפה מבוצעת על פי אזורים המחולקים לקאסטות. פשוטי העם למטה והברהמינים למעלה, כאשר באמצע לפי אזור כל השאר. בזמן ההמתנה האבלים, גברים בלבד - כלומר הבנים והבעל אם זו אישה, יושבים אצל הספר בכניסה לגהאט. הוא מגלח את פניהם ושער ראשם, כאשר במרכז הראש נשארת ציצית קטנה שהיא הסימן לאבל. הם גם מחליפים בגדיהם למין סארי לבן של אבלים. בטקס כולו משתתפים רק גברים.
הטקס מסקרן אותי ואני עולה למרפסת תצפית מעל הגהאט. מקומיים מספרים לי שהמרפסת ממוקמת בהוספיס, אליו מגיעות נשים זקנות וחולות ללא משפחה, שם הן ממתינות למותן. במדרגות מקבלות את פני שלוש נשים קמוטות, שאכן נראות כמי שיומן קרב. כמה "מדריכים" ניגשים אלי ומציעים לי הסברים, אבל אני מבקשת מהם להניח לי לנפשי. רובם מבינים ולאלו שלא, לא נותרת לי ברירה אלה להיות גסה ולגרש אותם במילת הקסם "צ'לו" ("עופו לי מהעיניים" בתרגום חפשי, אמירה שימושית, שכל כך שנואה עלי ונשמרת כנשק אחרון).
טקס שרפת הגופות, רק גברים (צילום: SwastikArora)
עשן שרפת הגופות מיתמר מעל נהר הגנגס בוואראנסי (צילום: shylendrahoode)
גופה מונחת על במת עצים. מניחים מעליה עוד עצים, ולמרגלותיה שמים קש לבערה מהירה. אז שופכים על הגופה כל מיני חומרי ריח ואבקה (מה שכנראה מסביר את הסיבה לכך שאין ריח של בשר חרוך), מעט מים מהגנגס, והבן מדליק את המדורה .
משך השרפה הוא כשלוש שעות. איני ממתינה את כל הזמן, אך כיוון שכל כך הרבה גופות נשרפות במקביל, אני מצליחה לראות את כל השלבים גם בעומדי במרפסת שעה אחת בלבד. כשהבערה מסתיימת ונשאר רק עפר, מתחילים להעביר מים בכד חרס מהנהר למקום השרפה, בשיטת הסרט הנע, והבן או הבעל שופך את המים למדורה. כשהאש כמעט כבתה, הוא נעמד עם הגב לגופה וזורק את כלי החרס לאחור מעל לראשו, כך שהכלי נשבר אל תוך האפר, והולך מבלי להביט לאחור ביחד עם המלווים .
הגברים מחליפים בגדיהם לסארי של אבלים (צילום: romangashanin)
בדרך חזרה בסמטאות העיר, אני נכנסת לחנויות מצעים בהן נודעת ואראנסי ובאחת מהן פוגשת את אנטוני, זה שעד מהרה הופך לחברי הטוב, אשר ילווה אותי במהלך כל המשך הדרך בהודו וישמור על קשר גם היום כשאני בישראל .
בדים רבותי בדים – משי בזול...
"מי צריך מודן? מי צריך כיתן? הכל תוכל למצוא, אצל באבא הקטן..." (צילום: יובל נעמן)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
החיים על גגות העיר
אחר הצהריים על הגג, מול הגנגס, קופים בהמונים רצים על הגגות ועשרות עפיפונים עפים באוויר. מוות, קדושה, מסחר ושעשועי יום-יום, הכול בכפיפה אחת מוזרה . שתי וערב של חיים ומוות ומה שבינהם.
בערב ואראנסי אינה נעימה לשוטטות לבד, ולכן אני מסיימת את יומי על הגג. יכולתי בקלות להתחבר לחבורת ישראלים, אבל מעדיפה לנהל עמם שיחה קלילה ולהמשיך בדרכי, לבד. הרחובות כאן צרים בטרוף. אם פרה הולכת ברחוב, עליך להיצמד לקיר כדי לעבור מבלי געת בה .
על הגגות מתנהלים חיים שלמים - ילדים מעיפים עפיפונים, מבוגרים יושבים ומשחקים קלפים או סתם מתגודדים לשיחה משפחתית . מאלפי היונים גם הם תופעה בפני עצמה. בעזרת בחור ישראלי עמו שוחחתי, אני עוקבת אחר התופעה של ערבוב להקות ותוך כדי כך גניבת יונים האחד מהשני. מרתק .
מוכרת צלוחיות עם פרחים ונרות לטקס הפוג'ה (צילום: balouriarajesh)
הניגוד עם חיי התיירים העשירים
כבר חלפו להם שבועיים מאז שנחתתי בהודו ואיני שבעה. נראה כי מהודו אי אפשר לשבוע. כל מקום דומה אבל שונה בתכלית מקודמו. לפרקים נדמה כי זו הזיה. תם לו היום הראשון בואראנסי, אני בטוחה כי חיוך מתוק ממלא את פני בשנתי.
הימים האחרונים היו מלאי פעילות וחוויות לא קלות. היום החלטתי להתפנק . אורזת בגד ים ופונה לחלקה האחר של העיר, לבריכה שנמצאת באחד מבתי המלון המפוארים .
נסיעה של חצי שעה מובילה אותי לעולם אחר. בכניסה למלון, עוד לפני שדרכה רגלי בקרקע, השוער פותח לי את הדלת ותמורת 200 רופי אני נכנסת לבריכה שנמצאת בלב גן יפהפה. תא לשמירת חפצים, מיטת שיזוף, תאי הלבשה ומקלחת חמה . למעט זוג קוריאנים, שיעזבו מעט אחרי שהגעתי, אני נמצאת לבדי, בריכה פרטית . אי של עושר בתוך הג'יפה של ואראנסי. הניגוד מדהים .
אחרי שחייה קצרה, מתפרקדת לי על המיטה וכותבת. סנאים משתובבים מולי, עצי קוקוס לנוי, בננה, דקלים ועוד צמחיה, כל אלה עוטפים אותי. כשאצא שוב יכו בי הצפיפות, העוני והפשטות .
בדרכי חזרה נהג הריקשה מוריד אותי בכניסה לעיר העתיקה, אך משום מה איני מוצאת את הדרך לגאסטהאוס, דבר שמלחיץ אותי לא מעט, בפרט שכמה הודים שאני פונה אליהם לא יודעים לכוון אותי. העיר עמוסה בהמון אדם ורכב, לבד בעיר זרה, לא מוצאת את הדרך ... כמובן שבסופו של דבר נמצא מי שיעזור לי ואף ילווה אותי עד לנקודה ממנה אני מזהה את דרכי .
מלון בריג'ראמה פאלאס, מלון 5 כוכבים בארמון מהמאה ה- 18,
מעל ההמולה של דאסאסוואמד גהאט לגדות נהר הגנגס (צילום: Brijrama Palace, Varanasi)
מלון בריג'ראמה פאלאס - ניגוד חד בין הפינוק לתיירים לחיי הרחוב (צילום: Brijrama Palace, Varanasi)
טקס פוג'ה עם שקיעה
אני פוגשת על הגג גבר, שגם הוא מטייל לבד, ומציעה לו לחבור יחדיו בערב כדי ללכת לטקס פוג'ה על אסי גהאט. זוהי גהאט קטנה, הדרומית ביותר בוואראנסי, במקום בו נשפך נהר אסי אל הגנגס, כאן נערך טקס אותנטי של המקומיים, בשונה מהפוג'ה המרכזית שנועדה בעיקר לתיירים. את הערב אנחנו מעבירים בשייט ובטקס פוג'ה. שוב אני שולחת פרחים לנהר.
בדרך חזרה לגסטהאוס אני מתוודעת לגלוב-ג'מון (עוגה מתוקה, חמה וטעימה שמוגשת בתוך קערית עשויה עלה).
תוך כדי אכילה חולף על פני מסע הלוויה. הפעם אני מקשיבה למזמור אותו הם אומרים: "רם נס, סטייה, הה", שפירושו – "שם האלוהים הוא האמת". ההתענגות על העוגה לצד הגופה מפתיעה אותי, אבל הכול כל כך טבעי כאן, החיים והמוות שזורים בחוט בלתי נפרד ומשפיעים גם עלי.
טקס פוג'ה, טקס הפולחן הבסיסי שעורך המאמין הדתי בהינדואיזם (צילום: arpitsahani96)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
רק אני והסארי שלי
בבוקר אני הולכת עם איזה מאכר, ש"מתקרצץ" עלי כבר יומיים, לרובע המוסלמי . זו הפעם הראשונה בה לא חשתי בנוח בהודו, ועל כן לאחר סיור קצרצר אני מבקשת לחזור לגאסטהאוס .
מאוחר יותר אני פונה לאנטוני, שהבטיח ללמד אותי ללבוש את הסארי שקניתי עוד בדלהי. מה אומר לכם, מקצוענית. אחרי שלבשתי את הסארי אנחנו עוד יושבים ומתפלספים על החיים, על האדם, והכול בעברית, אותה דובר אנטוני באופן מושלם.
רגליי מוליכות אותי לגהאט השרפה של הברהמינים ואני נעמדת צמוד לשתי מדורות. אני רואה את הראש עטוף בלבן ורגליים גלויות מציצות מהמדורה. הגופה הראשונה עוד נראית לי כבובה, אבל השנייה, רגליה מציצות, עבות בשר וצלקת מעטרת אותן, מה שממחיש לי כי מדובר כאן בגופת אדם, שעד לא מכבר חי ונשם כמוני בדיוק. הרגל נפרדת מהגוף, שהפך לאפר, ואחד העובדים מרים אותה בעזרת שני מקלות במבוק ירוקים וזורק אותה למוקד המדורה .
רגשותיי מתערבלים, העשן נכנס לעיני וחום המדורה ממיס אותי. מספיק. בערב אני מתקשרת הביתה לדבר עם בני, שמגיע להודו עוד שלושה ימים . " אימא, בחיים לא שמעתי את הקול שלך ככה, את נשמעת כל-כך רגועה", הוא אומר לי . וואללה, הטיול הזה עושה לי טוב מכל הבחינות. הלבד שלי, ההתחברות לחבר'ה הצעירים, העניין והסקרנות שלי מקבלים משנה תוקף . טוב לי, אני מאושרת ומסתובבת עם חיוך דבילי שמרוח לי על הפנים, בדיוק החיוך הזה כשמתאהבים .
מדיטציה על גדות הגנגס (צילום: Instants)
הודו אוהבת אותי ואני אוהבת אותה!
חוויה מתערבבת בחוויה ואני מודה לעצמי על היומן הזה שבלעדיו ודאי הייתי שוכחת פרטים מעניינים. בבוקר אצא לשייט אחרון עם זריחה ובערב כבר אצא לכיוון דלהי, לקבל את פניו של בני שמגיע מהארץ.
סוחרים שנדבקים אלי בדרך חזרה מהשייט, מצליחים להוציא אותי משלוותי, כנראה שההתרגשות לקראת הגעתו של בני נותנת אותותיה ובשלב מסוים אני מתפרצת עליהם שיניחו לי לנפשי. לאחר מכן, בסיור היומי שלי, שוב ההצמדות שלהם מייגעת אותי. קבצנית עם תינוק צורח נצמדת אלי והניצול הזה של בכי תינוקות מטריף את חושיי.
היום הזה מרגיש לי יותר מדי. פתאום אני חשה בעומס של רגשות המציפים אותי ולכן פונה לגג. דווקא היום אני נהנית להיות בחברת הישראלים ולנהל שיחות נפלאות. יופי של חבר'ה יש כאן על הגג והשיחה עמם היא עונג צרוף. השיחה החזירה לי את שלוות הנפש שוואראנסי העניקה לי.
כל היום המעצבן שהיה לי נמוג ואני יוצאת את הגסטהאוס לכיוון הרכבת, מלאה באהבה להודים ובעיקר לעיר. אני יוצאת לכיוון הרכבת עם עוד שני חבר’ה ואנחנו לוקחים שלוש ריקשות ומבקשים מהם לנסוע ריקשה אחר ריקשה. בדרך אנחנו דואגים אחד לשני, בודקים שכולנו בשיירה, דורשים מהנהג להמתין לאחר ושומרים איש על רעהו.
אין ספק כי זו נסיעה מלחיצה משהו בתוך ההמון הבלתי נתפס הזה. הדרך לתחנת הרכבת פקוקה. פקוקה עד כדי כך שאיני יודעת איך אגיע בזמן, והיום במחשבה לאחור גם איני מצליחה להעלות בדמיוני את הצפיפות, ובכל זאת בשעה היעודה אנחנו מגיעים וכל אחד תופס את מקומו ברכבת. הנה זה בא... כאבי בטן נוראיים תוקפים אותי ובלית ברירה אני מבלה חצי מהלילה בשירותים של הרכבת, וכיוון שהם הסתיימו ברגע שירדתי ממנה, אני מבינה שבינם ובין האוכל אין כל קשר, זה הפחד מהנסיעה (כולם דאגו להזהיר בנוגע לגנבות ברכבת הספציפית הזו) וההתרגשות לקראת בואו של בני.
סאדהו בוואראנסי, סגפנות לצורך התחברות לניצוץ האלוהי (צילום: Instants)
לילה טוב הודו, הנה עומד להסתיים הפרק ראשון במסע שלי, הפרק שלי עם עצמי. עוד מעט קט ויהיה לי שותף למסע.
מידע נוסף
כתבות נוספות
דאסאסוואמד גהאט, טבילה בנהר הקדוש (צילום: Water Alternatives Photos)
בדרך אני עוקבת אחר מסע הלוויה. גופה עטופה בבד כתום מונחת על אלונקה עשויה מוטות עץ, סרטים מזהב משתלשלים ממנה ועל הכול שרשראות פרחים. המלווים מורידים את האלונקה לנהר וטובלים את הגופה במי הגנגס, ואז מניחים אותה בהמתנה לשרפה (בו זמנית נשרפות כעשרים גופות).
השרפה מבוצעת על פי אזורים המחולקים לקאסטות. פשוטי העם למטה והברהמינים למעלה, כאשר באמצע לפי אזור כל השאר. בזמן ההמתנה האבלים, גברים בלבד - כלומר הבנים והבעל אם זו אישה, יושבים אצל הספר בכניסה לגהאט. הוא מגלח את פניהם ושער ראשם, כאשר במרכז הראש נשארת ציצית קטנה שהיא הסימן לאבל. הם גם מחליפים בגדיהם למין סארי לבן של אבלים. בטקס כולו משתתפים רק גברים.
טקס שרפת הגופות, רק גברים (צילום: SwastikArora)
עשן שרפת הגופות מיתמר מעל נהר הגנגס בוואראנסי (צילום: shylendrahoode)
הגברים מחליפים בגדיהם לסארי של אבלים (צילום: romangashanin)
בדים רבותי בדים – משי בזול...
"מי צריך מודן? מי צריך כיתן? הכל תוכל למצוא, אצל באבא הקטן..." (צילום: יובל נעמן)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
החיים על גגות העיר
אחר הצהריים על הגג, מול הגנגס, קופים בהמונים רצים על הגגות ועשרות עפיפונים עפים באוויר. מוות, קדושה, מסחר ושעשועי יום-יום, הכול בכפיפה אחת מוזרה . שתי וערב של חיים ומוות ומה שבינהם.
בערב ואראנסי אינה נעימה לשוטטות לבד, ולכן אני מסיימת את יומי על הגג. יכולתי בקלות להתחבר לחבורת ישראלים, אבל מעדיפה לנהל עמם שיחה קלילה ולהמשיך בדרכי, לבד. הרחובות כאן צרים בטרוף. אם פרה הולכת ברחוב, עליך להיצמד לקיר כדי לעבור מבלי געת בה .
על הגגות מתנהלים חיים שלמים - ילדים מעיפים עפיפונים, מבוגרים יושבים ומשחקים קלפים או סתם מתגודדים לשיחה משפחתית . מאלפי היונים גם הם תופעה בפני עצמה. בעזרת בחור ישראלי עמו שוחחתי, אני עוקבת אחר התופעה של ערבוב להקות ותוך כדי כך גניבת יונים האחד מהשני. מרתק .
מוכרת צלוחיות עם פרחים ונרות לטקס הפוג'ה (צילום: balouriarajesh)
הניגוד עם חיי התיירים העשירים
כבר חלפו להם שבועיים מאז שנחתתי בהודו ואיני שבעה. נראה כי מהודו אי אפשר לשבוע. כל מקום דומה אבל שונה בתכלית מקודמו. לפרקים נדמה כי זו הזיה. תם לו היום הראשון בואראנסי, אני בטוחה כי חיוך מתוק ממלא את פני בשנתי.
הימים האחרונים היו מלאי פעילות וחוויות לא קלות. היום החלטתי להתפנק . אורזת בגד ים ופונה לחלקה האחר של העיר, לבריכה שנמצאת באחד מבתי המלון המפוארים .
נסיעה של חצי שעה מובילה אותי לעולם אחר. בכניסה למלון, עוד לפני שדרכה רגלי בקרקע, השוער פותח לי את הדלת ותמורת 200 רופי אני נכנסת לבריכה שנמצאת בלב גן יפהפה. תא לשמירת חפצים, מיטת שיזוף, תאי הלבשה ומקלחת חמה . למעט זוג קוריאנים, שיעזבו מעט אחרי שהגעתי, אני נמצאת לבדי, בריכה פרטית . אי של עושר בתוך הג'יפה של ואראנסי. הניגוד מדהים .
אחרי שחייה קצרה, מתפרקדת לי על המיטה וכותבת. סנאים משתובבים מולי, עצי קוקוס לנוי, בננה, דקלים ועוד צמחיה, כל אלה עוטפים אותי. כשאצא שוב יכו בי הצפיפות, העוני והפשטות .
בדרכי חזרה נהג הריקשה מוריד אותי בכניסה לעיר העתיקה, אך משום מה איני מוצאת את הדרך לגאסטהאוס, דבר שמלחיץ אותי לא מעט, בפרט שכמה הודים שאני פונה אליהם לא יודעים לכוון אותי. העיר עמוסה בהמון אדם ורכב, לבד בעיר זרה, לא מוצאת את הדרך ... כמובן שבסופו של דבר נמצא מי שיעזור לי ואף ילווה אותי עד לנקודה ממנה אני מזהה את דרכי .
מלון בריג'ראמה פאלאס, מלון 5 כוכבים בארמון מהמאה ה- 18,
מעל ההמולה של דאסאסוואמד גהאט לגדות נהר הגנגס (צילום: Brijrama Palace, Varanasi)
מלון בריג'ראמה פאלאס - ניגוד חד בין הפינוק לתיירים לחיי הרחוב (צילום: Brijrama Palace, Varanasi)
טקס פוג'ה עם שקיעה
אני פוגשת על הגג גבר, שגם הוא מטייל לבד, ומציעה לו לחבור יחדיו בערב כדי ללכת לטקס פוג'ה על אסי גהאט. זוהי גהאט קטנה, הדרומית ביותר בוואראנסי, במקום בו נשפך נהר אסי אל הגנגס, כאן נערך טקס אותנטי של המקומיים, בשונה מהפוג'ה המרכזית שנועדה בעיקר לתיירים. את הערב אנחנו מעבירים בשייט ובטקס פוג'ה. שוב אני שולחת פרחים לנהר.
בדרך חזרה לגסטהאוס אני מתוודעת לגלוב-ג'מון (עוגה מתוקה, חמה וטעימה שמוגשת בתוך קערית עשויה עלה).
תוך כדי אכילה חולף על פני מסע הלוויה. הפעם אני מקשיבה למזמור אותו הם אומרים: "רם נס, סטייה, הה", שפירושו – "שם האלוהים הוא האמת". ההתענגות על העוגה לצד הגופה מפתיעה אותי, אבל הכול כל כך טבעי כאן, החיים והמוות שזורים בחוט בלתי נפרד ומשפיעים גם עלי.
טקס פוג'ה, טקס הפולחן הבסיסי שעורך המאמין הדתי בהינדואיזם (צילום: arpitsahani96)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
רק אני והסארי שלי
בבוקר אני הולכת עם איזה מאכר, ש"מתקרצץ" עלי כבר יומיים, לרובע המוסלמי . זו הפעם הראשונה בה לא חשתי בנוח בהודו, ועל כן לאחר סיור קצרצר אני מבקשת לחזור לגאסטהאוס .
מאוחר יותר אני פונה לאנטוני, שהבטיח ללמד אותי ללבוש את הסארי שקניתי עוד בדלהי. מה אומר לכם, מקצוענית. אחרי שלבשתי את הסארי אנחנו עוד יושבים ומתפלספים על החיים, על האדם, והכול בעברית, אותה דובר אנטוני באופן מושלם.
רגליי מוליכות אותי לגהאט השרפה של הברהמינים ואני נעמדת צמוד לשתי מדורות. אני רואה את הראש עטוף בלבן ורגליים גלויות מציצות מהמדורה. הגופה הראשונה עוד נראית לי כבובה, אבל השנייה, רגליה מציצות, עבות בשר וצלקת מעטרת אותן, מה שממחיש לי כי מדובר כאן בגופת אדם, שעד לא מכבר חי ונשם כמוני בדיוק. הרגל נפרדת מהגוף, שהפך לאפר, ואחד העובדים מרים אותה בעזרת שני מקלות במבוק ירוקים וזורק אותה למוקד המדורה .
רגשותיי מתערבלים, העשן נכנס לעיני וחום המדורה ממיס אותי. מספיק. בערב אני מתקשרת הביתה לדבר עם בני, שמגיע להודו עוד שלושה ימים . " אימא, בחיים לא שמעתי את הקול שלך ככה, את נשמעת כל-כך רגועה", הוא אומר לי . וואללה, הטיול הזה עושה לי טוב מכל הבחינות. הלבד שלי, ההתחברות לחבר'ה הצעירים, העניין והסקרנות שלי מקבלים משנה תוקף . טוב לי, אני מאושרת ומסתובבת עם חיוך דבילי שמרוח לי על הפנים, בדיוק החיוך הזה כשמתאהבים .
מדיטציה על גדות הגנגס (צילום: Instants)
הודו אוהבת אותי ואני אוהבת אותה!
חוויה מתערבבת בחוויה ואני מודה לעצמי על היומן הזה שבלעדיו ודאי הייתי שוכחת פרטים מעניינים. בבוקר אצא לשייט אחרון עם זריחה ובערב כבר אצא לכיוון דלהי, לקבל את פניו של בני שמגיע מהארץ.
סוחרים שנדבקים אלי בדרך חזרה מהשייט, מצליחים להוציא אותי משלוותי, כנראה שההתרגשות לקראת הגעתו של בני נותנת אותותיה ובשלב מסוים אני מתפרצת עליהם שיניחו לי לנפשי. לאחר מכן, בסיור היומי שלי, שוב ההצמדות שלהם מייגעת אותי. קבצנית עם תינוק צורח נצמדת אלי והניצול הזה של בכי תינוקות מטריף את חושיי.
היום הזה מרגיש לי יותר מדי. פתאום אני חשה בעומס של רגשות המציפים אותי ולכן פונה לגג. דווקא היום אני נהנית להיות בחברת הישראלים ולנהל שיחות נפלאות. יופי של חבר'ה יש כאן על הגג והשיחה עמם היא עונג צרוף. השיחה החזירה לי את שלוות הנפש שוואראנסי העניקה לי.
כל היום המעצבן שהיה לי נמוג ואני יוצאת את הגסטהאוס לכיוון הרכבת, מלאה באהבה להודים ובעיקר לעיר. אני יוצאת לכיוון הרכבת עם עוד שני חבר’ה ואנחנו לוקחים שלוש ריקשות ומבקשים מהם לנסוע ריקשה אחר ריקשה. בדרך אנחנו דואגים אחד לשני, בודקים שכולנו בשיירה, דורשים מהנהג להמתין לאחר ושומרים איש על רעהו.
אין ספק כי זו נסיעה מלחיצה משהו בתוך ההמון הבלתי נתפס הזה. הדרך לתחנת הרכבת פקוקה. פקוקה עד כדי כך שאיני יודעת איך אגיע בזמן, והיום במחשבה לאחור גם איני מצליחה להעלות בדמיוני את הצפיפות, ובכל זאת בשעה היעודה אנחנו מגיעים וכל אחד תופס את מקומו ברכבת. הנה זה בא... כאבי בטן נוראיים תוקפים אותי ובלית ברירה אני מבלה חצי מהלילה בשירותים של הרכבת, וכיוון שהם הסתיימו ברגע שירדתי ממנה, אני מבינה שבינם ובין האוכל אין כל קשר, זה הפחד מהנסיעה (כולם דאגו להזהיר בנוגע לגנבות ברכבת הספציפית הזו) וההתרגשות לקראת בואו של בני.
סאדהו בוואראנסי, סגפנות לצורך התחברות לניצוץ האלוהי (צילום: Instants)
לילה טוב הודו, הנה עומד להסתיים הפרק ראשון במסע שלי, הפרק שלי עם עצמי. עוד מעט קט ויהיה לי שותף למסע.
מידע נוסף
כתבות נוספות
בערב ואראנסי אינה נעימה לשוטטות לבד, ולכן אני מסיימת את יומי על הגג. יכולתי בקלות להתחבר לחבורת ישראלים, אבל מעדיפה לנהל עמם שיחה קלילה ולהמשיך בדרכי, לבד. הרחובות כאן צרים בטרוף. אם פרה הולכת ברחוב, עליך להיצמד לקיר כדי לעבור מבלי געת בה
מוכרת צלוחיות עם פרחים ונרות לטקס הפוג'ה (צילום: balouriarajesh)
כבר חלפו להם שבועיים מאז שנחתתי בהודו ואיני שבעה. נראה כי מהודו אי אפשר לשבוע. כל מקום דומה אבל שונה בתכלית מקודמו. לפרקים נדמה כי זו הזיה. תם לו היום הראשון בואראנסי, אני בטוחה כי חיוך מתוק ממלא את פני בשנתי.
מלון בריג'ראמה פאלאס, מלון 5 כוכבים בארמון מהמאה ה- 18,
מעל ההמולה של דאסאסוואמד גהאט לגדות נהר הגנגס (צילום: Brijrama Palace, Varanasi)
מעל ההמולה של דאסאסוואמד גהאט לגדות נהר הגנגס (צילום: Brijrama Palace, Varanasi
מלון בריג'ראמה פאלאס - ניגוד חד בין הפינוק לתיירים לחיי הרחוב (צילום: Brijrama Palace, Varanasi)
טקס פוג'ה עם שקיעה
אני פוגשת על הגג גבר, שגם הוא מטייל לבד, ומציעה לו לחבור יחדיו בערב כדי ללכת לטקס פוג'ה על אסי גהאט. זוהי גהאט קטנה, הדרומית ביותר בוואראנסי, במקום בו נשפך נהר אסי אל הגנגס, כאן נערך טקס אותנטי של המקומיים, בשונה מהפוג'ה המרכזית שנועדה בעיקר לתיירים. את הערב אנחנו מעבירים בשייט ובטקס פוג'ה. שוב אני שולחת פרחים לנהר.
בדרך חזרה לגסטהאוס אני מתוודעת לגלוב-ג'מון (עוגה מתוקה, חמה וטעימה שמוגשת בתוך קערית עשויה עלה).
תוך כדי אכילה חולף על פני מסע הלוויה. הפעם אני מקשיבה למזמור אותו הם אומרים: "רם נס, סטייה, הה", שפירושו – "שם האלוהים הוא האמת". ההתענגות על העוגה לצד הגופה מפתיעה אותי, אבל הכול כל כך טבעי כאן, החיים והמוות שזורים בחוט בלתי נפרד ומשפיעים גם עלי.
טקס פוג'ה, טקס הפולחן הבסיסי שעורך המאמין הדתי בהינדואיזם (צילום: arpitsahani96)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
רק אני והסארי שלי
בבוקר אני הולכת עם איזה מאכר, ש"מתקרצץ" עלי כבר יומיים, לרובע המוסלמי . זו הפעם הראשונה בה לא חשתי בנוח בהודו, ועל כן לאחר סיור קצרצר אני מבקשת לחזור לגאסטהאוס .
מאוחר יותר אני פונה לאנטוני, שהבטיח ללמד אותי ללבוש את הסארי שקניתי עוד בדלהי. מה אומר לכם, מקצוענית. אחרי שלבשתי את הסארי אנחנו עוד יושבים ומתפלספים על החיים, על האדם, והכול בעברית, אותה דובר אנטוני באופן מושלם.
רגליי מוליכות אותי לגהאט השרפה של הברהמינים ואני נעמדת צמוד לשתי מדורות. אני רואה את הראש עטוף בלבן ורגליים גלויות מציצות מהמדורה. הגופה הראשונה עוד נראית לי כבובה, אבל השנייה, רגליה מציצות, עבות בשר וצלקת מעטרת אותן, מה שממחיש לי כי מדובר כאן בגופת אדם, שעד לא מכבר חי ונשם כמוני בדיוק. הרגל נפרדת מהגוף, שהפך לאפר, ואחד העובדים מרים אותה בעזרת שני מקלות במבוק ירוקים וזורק אותה למוקד המדורה .
רגשותיי מתערבלים, העשן נכנס לעיני וחום המדורה ממיס אותי. מספיק. בערב אני מתקשרת הביתה לדבר עם בני, שמגיע להודו עוד שלושה ימים . " אימא, בחיים לא שמעתי את הקול שלך ככה, את נשמעת כל-כך רגועה", הוא אומר לי . וואללה, הטיול הזה עושה לי טוב מכל הבחינות. הלבד שלי, ההתחברות לחבר'ה הצעירים, העניין והסקרנות שלי מקבלים משנה תוקף . טוב לי, אני מאושרת ומסתובבת עם חיוך דבילי שמרוח לי על הפנים, בדיוק החיוך הזה כשמתאהבים .
מדיטציה על גדות הגנגס (צילום: Instants)
הודו אוהבת אותי ואני אוהבת אותה!
חוויה מתערבבת בחוויה ואני מודה לעצמי על היומן הזה שבלעדיו ודאי הייתי שוכחת פרטים מעניינים. בבוקר אצא לשייט אחרון עם זריחה ובערב כבר אצא לכיוון דלהי, לקבל את פניו של בני שמגיע מהארץ.
סוחרים שנדבקים אלי בדרך חזרה מהשייט, מצליחים להוציא אותי משלוותי, כנראה שההתרגשות לקראת הגעתו של בני נותנת אותותיה ובשלב מסוים אני מתפרצת עליהם שיניחו לי לנפשי. לאחר מכן, בסיור היומי שלי, שוב ההצמדות שלהם מייגעת אותי. קבצנית עם תינוק צורח נצמדת אלי והניצול הזה של בכי תינוקות מטריף את חושיי.
היום הזה מרגיש לי יותר מדי. פתאום אני חשה בעומס של רגשות המציפים אותי ולכן פונה לגג. דווקא היום אני נהנית להיות בחברת הישראלים ולנהל שיחות נפלאות. יופי של חבר'ה יש כאן על הגג והשיחה עמם היא עונג צרוף. השיחה החזירה לי את שלוות הנפש שוואראנסי העניקה לי.
כל היום המעצבן שהיה לי נמוג ואני יוצאת את הגסטהאוס לכיוון הרכבת, מלאה באהבה להודים ובעיקר לעיר. אני יוצאת לכיוון הרכבת עם עוד שני חבר’ה ואנחנו לוקחים שלוש ריקשות ומבקשים מהם לנסוע ריקשה אחר ריקשה. בדרך אנחנו דואגים אחד לשני, בודקים שכולנו בשיירה, דורשים מהנהג להמתין לאחר ושומרים איש על רעהו.
אין ספק כי זו נסיעה מלחיצה משהו בתוך ההמון הבלתי נתפס הזה. הדרך לתחנת הרכבת פקוקה. פקוקה עד כדי כך שאיני יודעת איך אגיע בזמן, והיום במחשבה לאחור גם איני מצליחה להעלות בדמיוני את הצפיפות, ובכל זאת בשעה היעודה אנחנו מגיעים וכל אחד תופס את מקומו ברכבת. הנה זה בא... כאבי בטן נוראיים תוקפים אותי ובלית ברירה אני מבלה חצי מהלילה בשירותים של הרכבת, וכיוון שהם הסתיימו ברגע שירדתי ממנה, אני מבינה שבינם ובין האוכל אין כל קשר, זה הפחד מהנסיעה (כולם דאגו להזהיר בנוגע לגנבות ברכבת הספציפית הזו) וההתרגשות לקראת בואו של בני.
סאדהו בוואראנסי, סגפנות לצורך התחברות לניצוץ האלוהי (צילום: Instants)
לילה טוב הודו, הנה עומד להסתיים הפרק ראשון במסע שלי, הפרק שלי עם עצמי. עוד מעט קט ויהיה לי שותף למסע.
מידע נוסף
כתבות נוספות
טקס פוג'ה, טקס הפולחן הבסיסי שעורך המאמין הדתי בהינדואיזם (צילום: arpitsahani96)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
מדיטציה על גדות הגנגס (צילום: Instants)
הודו אוהבת אותי ואני אוהבת אותה!
חוויה מתערבבת בחוויה ואני מודה לעצמי על היומן הזה שבלעדיו ודאי הייתי שוכחת פרטים מעניינים. בבוקר אצא לשייט אחרון עם זריחה ובערב כבר אצא לכיוון דלהי, לקבל את פניו של בני שמגיע מהארץ.
סוחרים שנדבקים אלי בדרך חזרה מהשייט, מצליחים להוציא אותי משלוותי, כנראה שההתרגשות לקראת הגעתו של בני נותנת אותותיה ובשלב מסוים אני מתפרצת עליהם שיניחו לי לנפשי. לאחר מכן, בסיור היומי שלי, שוב ההצמדות שלהם מייגעת אותי. קבצנית עם תינוק צורח נצמדת אלי והניצול הזה של בכי תינוקות מטריף את חושיי.
היום הזה מרגיש לי יותר מדי. פתאום אני חשה בעומס של רגשות המציפים אותי ולכן פונה לגג. דווקא היום אני נהנית להיות בחברת הישראלים ולנהל שיחות נפלאות. יופי של חבר'ה יש כאן על הגג והשיחה עמם היא עונג צרוף. השיחה החזירה לי את שלוות הנפש שוואראנסי העניקה לי.
כל היום המעצבן שהיה לי נמוג ואני יוצאת את הגסטהאוס לכיוון הרכבת, מלאה באהבה להודים ובעיקר לעיר. אני יוצאת לכיוון הרכבת עם עוד שני חבר’ה ואנחנו לוקחים שלוש ריקשות ומבקשים מהם לנסוע ריקשה אחר ריקשה. בדרך אנחנו דואגים אחד לשני, בודקים שכולנו בשיירה, דורשים מהנהג להמתין לאחר ושומרים איש על רעהו.
אין ספק כי זו נסיעה מלחיצה משהו בתוך ההמון הבלתי נתפס הזה. הדרך לתחנת הרכבת פקוקה. פקוקה עד כדי כך שאיני יודעת איך אגיע בזמן, והיום במחשבה לאחור גם איני מצליחה להעלות בדמיוני את הצפיפות, ובכל זאת בשעה היעודה אנחנו מגיעים וכל אחד תופס את מקומו ברכבת. הנה זה בא... כאבי בטן נוראיים תוקפים אותי ובלית ברירה אני מבלה חצי מהלילה בשירותים של הרכבת, וכיוון שהם הסתיימו ברגע שירדתי ממנה, אני מבינה שבינם ובין האוכל אין כל קשר, זה הפחד מהנסיעה (כולם דאגו להזהיר בנוגע לגנבות ברכבת הספציפית הזו) וההתרגשות לקראת בואו של בני.
סאדהו בוואראנסי, סגפנות לצורך התחברות לניצוץ האלוהי (צילום: Instants)
לילה טוב הודו, הנה עומד להסתיים הפרק ראשון במסע שלי, הפרק שלי עם עצמי. עוד מעט קט ויהיה לי שותף למסע.
מידע נוסף
כתבות נוספות
סאדהו בוואראנסי, סגפנות לצורך התחברות לניצוץ האלוהי (צילום: Instants)
