www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

ורנאסי אהובתי          


ורנאסי אהובתי
מאת: עינת עמית


כוס קפה על הגג וכבר אני יוצאת לשייט עם זריחה בגנגס, שייט שיוצא מהגסטהאוס כל בוקר עם זריחה וכל ערב עם שקיעה, כחלק מהאירוח. הסמטאות צרות אך הדרך קצרה, כיוון שהשתכנתי בגסטהאוס הממוקם מעל גהאט השרפה המרכזית, בדיוק כפי שרציתי, להיות קרובה למרכז ההתרחשות.


 
 
ורנסי במבט מנהר הגאנגס – החיים המתנהלים על הגדה  (צילום: יובל נעמן)
 

המזרח הרחוק




 
מאמינים טובלים בנהר, צלוחיות צפות עם פרחים ונר במרכז, ערב רב של טיפוסים לוכדים את עיני ואני שותה בצימאון כל מראה שנגלה לי.
ילדים מנסים למכור לנו צלוחיות פרחים אך אני מגלה אדישות, עד ש..בחורה יפנית שיושבת איתי בסירה רוכשת אחת, מדליקה סיגריה אותה היא נועצת במרכז הצלחת ושולחת לנהר. כולנו מביטים בתמיהה ואני גם שואלת לפשר הדבר ותשובתה: "זה לזכר אימי שאהבה לעשן"תשובתה מעלה בעיני דוק של דמעות התרגשות ומיד אני רוכשת לי צלחת משלי, אותה אני שולחת לנהר עם ברכה לאחי, אותו איבדתי לפני שני עשורים.
לינה בורנאסי שעל גדת נהר הגנגס - מחירים והזמנות
 
משלוח מנחות במורד הגנגס, עם תפילה לאלים   (צילום: יובל נעמן)
 
הזריחה על הגנגס מרהיבה, מצד אחד, ומן הצד השני על גדת הנהר עשן מתמר, עשן השרפה.
הרבה סיפורים סופרו על הריחות בהודו ובעיקר בורנסי - האמת? סיפורים...
נכון שמידי פעם עולה ריח של שתן (וכאן בארץ לא?). הריח בורנסי הוא ריח מדורות - בדיוק כמו הריח בכל ל"ג בעומר. אין ריח של בשר חרוך ואת הסיבה לכך אבין מאוחר יותר.
בסיום השייט אני יורדת לגדה והולכת לשתות צ'אי בדהבה (תה תערובת הודי במסעדת הרחוב), עם שתי בנות שפגשתי, ומיד אחר-כך נפרדת מהן לשלום ויוצאת לחקור את העיר, לבדי.
פני לגדת הנהר ובעזרת חוש הכיוון בו בורכתי אני מוצאת אותה בקלות, לא לפני שהספקתי להסתובב ברחוב שוק, עם ספרי רחוב, מוכרי פרחים ועוד (בעצם כל הודו היא שוק אחד גדול וססגוני, בדיוק כמו שאני אוהבת).
 
רכשתי לי שרשרת פרחים ואני עונדת אותה בגאווה. באבות ("באבא" ברבים) מנסים לשדל אותי לשאת ברכה לבני משפחתי, רוכלים מציעים לי מרכולתם ואני מתבוננת.
בשעה עשר בבוקר אני מחליטה שהגיע הזמן למנוחה קצרה והתרעננות, שהרי אני נעה ונדה כבר יומיים תמימים... מקלחת קצרה ואני כבר רואה שהחדר שלקחתי לא מציאה, התקרה במקלחת דולפת והחדר עצמו קטנטן. כמה מילים עם בעל הגסטהאוס ובדיקת שני חדרים פנויים וכבר שודרגתי לחדר מדהים, עם חלונות לנהר ועוד באותו מחיר!  (80 רופי שהם שמונה שקלים - לא זו לא בדיחה...)
 
תאמיני לי בובה אל תאמיני לאף אחד
ארוחת בוקר על הגג וכבר אני מוכנה לצאת לדרכי שוב, לא לפני ששיוה (מה תפקידו בכוח, אין לי מושג, אבל הוא יושב על הגג וגם גובה את התשלומים על הארוחות) קורא לי ומזהיר אותי:" תקשיבי, כאן בורנסי כולם רמאים. אל תאמיני לאף אחד"
חחח.. אני מגחכת לעצמי ונזכרת במשפט כל כך ישראלי "תאמיני לי בובה אל תאמיני לאף אחד..."
"ושיוה מוסיף: אם את צרכה משהו, אם יש לך שאלה, תבואי רק אלי, אני אשמור עליך".
נו, טוב, הוא הקטנצ'יק הזה שנראה כמו רבע עוף ומגיע בקושי לכתפי יהיה שומר הראש שלי - יחי האשליות
אני מודה לו ויוצאת לכוון הגהאט המרכזית (דאסאסוואמד גהאט) שנמצאת מתחתינו. (גהאט היא שורה של מדרגות היורדות לעבר נהר או גוף מים מקודש).
 
 
ייבוש כביסה על מדרגות הגהאט   (צילום: יובל נעמן)
 
ההלוויה / שרפת הגופות
בדרך אני עוקבת אחר מסע הלוויה. גופה עטופה בבד כתום מונחת על אלונקה עשויה מוטות עץ, סרטים מזהב משתלשלים ממנה ועל הכול שרשראות פרחים. המלווים מורידים את האלונקה לנהר וטובלים את הגופה במי הגנגס, ואז מניחים אותה בהמתנה לשרפה (בו זמנית נשרפות כעשרים גופות).
השרפה מבוצעת על פי אזורים המחולקים לקאסטות. פשוטי העם למטה והברהמינים למעלה, כאשר באמצע לפי אזור כל השאר. בזמן ההמתנה האבלים, גברים בלבד - כלומר הבנים והבעל אם זו אישה, יושבים אצל הספר בכניסה לגהאט. הוא מגלח את פניהם ושער ראשם, כאשר במרכז הראש נשארת ציצית קטנה שהיא הסימן לאבל.
הם גם מחליפים בגדיהם למין סארי לבן של אבלים. בטקס כולו משתתפים רק גברים.
 
הטקס מסקרן אותי ואני עולה למרפסת תצפית מעל הגהאט. מקומיים מספרים לי שהמרפסת ממוקמת בהוספיס, אליו מגיעות נשים זקנות וחולות ללא משפחה, שם הן ממתינות למותן. במדרגות מקבלות את פני שלוש נשים קמוטות, שאכן נראות כמי שיומן קרב. כמה "מדריכים" ניגשים אלי ומציעים לי הסברים, אבל אני מבקשת מהם להניח לי לנפשי. רובם מבינים ולאלו שלא, לא נותרת לי ברירה אלה להיות גסה ולגרש אותם במילת הקסם "צ'לו" (="עופו לי מהעיניים" בתרגום חפשי, אמירה שימושית שכל כך שנואה עלי ונשמרת כנשק אחרון).
עכשיו לבדי, אני עוקבת אחר מהלך הטקס.
 
 
שריפת גופות נפטרים ומצבורי עצים לשם כך   (צילום: יובל נעמן)
 




 
גופה מונחת על במת עצים. מעליה מניחים עוד עצים (לא לפני שהורידו את הבד הכתום שעטף את האלונקה), מתחתיה שמים קש לבערה מהירה. אז שופכים על הגופה כל מיני חומרי ריח ואבקה (מה שכנראה מסביר את הסיבה לכך שאין ריח של בשר חרוך), מעט מים מהגנגס והבן מדליק את המדורה.
משך השרפה הוא כשלוש שעות. איני ממתינה את כל הזמן, אך כיוון שכל כך הרבה גופות נשרפות במקביל, אני מצליחה לראות את כל השלבים גם בעמדי במרפסת שעה אחת בלבד. כשהבערה מסתיימת ונשאר רק עפר מתחילים להעביר מים בכד חרס מהנהר למקום השרפה (בשיטת הסרט הנע) והבן או הבעל שופך את המים למדורה. כשהאש כמעט כבתה הוא נעמד עם הגב לגופה וזורק את כלי החרס לאחור מעל ראשו, כך שהכלי נשבר אל תוך האפר, והולך מבלי להביט לאחור ביחד עם המלווים.
בדרך חזרה בסמטאות העיר, אני נכנסת לחנויות מצעים בהן נודעת ורנסי ובאחת מהן פוגשת את אנטוני, זה שעד מהרה הופך לחברי הטוב, אשר ילווה אותי במהלך כל המשך הדרך בהודו וישמור על קשר גם היום כשאני בישראל.
 
 
להקות יונים בשמי ורנסי   (צילום: יובל נעמן)
 
החיים על גגות העיר
אחר הצהריים על הגג, מול הגנגס, קופים בהמונים רצים על הגגות ועשרות עפיפונים עפים באוויר. מוות, קדושה, מסחרה ושעשועי יום-יום, הכול בכפיפה אחת מוזרה.
שתי וערב של חיים ומוות ומה שבניהם. בערב ורנסי אינה נעימה לשוטטות לבד (כמו למשל בדהרמקוט), ולכן אני מסיימת את יומי על הגג. יכולתי בקלות להתחבר לחבורת ישראלים, אבל מעדיפה לנהל עמם שיחה קלילה ולהמשיך בדרכי, לבד. הרחובות כאן צרים בטרוף. אם פרה הולכת ברחוב עליך להיצמד לקיר כדי לעבור מבלי געת בה.
 
על הגגות מתנהלים חיים שלמים-  ילדים מעיפים עפיפונים, מבוגרים יושבים ומשחקים קלפים או סתם מתגודדים לשיחה משפחתית.
מאלפי היונים גם הם תופעה בפני עצמה. בעזרת בחור ישראלי עמו ששוחחתי, אני עוקבת אחר התופעה של ערבוב להקות ותוך כדי כך גניבת יונים האחד מהשני. מרתק.
 
 
מאלף היונים בגגות העיר   (צילום: יובל נעמן)
 
חיים כמו בסרט
כבר חלפו להם שבועיים מאז שנחתתי בהודו ואיני שבעה.
נראה כי מהודו אי אפשר לשבוע. כל מקום דומה אבל שונה בתכלית מקודמו. לפרקים נדמה כי זו הזיה.
תם לו היום הראשון בורנסי, אני בטוחה כי חיוך מתוק ממלא את פני בשנתי.
בבוקר אני פוגשת על הגג גבר, שגם הוא מטייל לבד, ומציעה לו לחבור יחדיו בערב כדי ללכת לטקס פוג'ה באסי-גהאט. זו היא גהאט קטנה, בה נערך טקס אותנטי של המקומיים, בשונה מהפוג'ה המרכזית שנועדה בעיקר לתיירים.
 
הימים האחרונים היו מלאי פעילות וחוויות לא קלות. היום החלטתי להתפנק.
אורזת בגד ים ופונה לחלקה האחר של העיר, לברכה שנמצאת באחד מבתי המלון המפוארים.
נסיעה של חצי שעה מובילה אותי לעולם אחר. בכניסה למלון, עוד לפני שדרכה רגלי בקרקע, השוער פותח לי את הדלת ותמורת 200 רופי אני נכנסת לברכה שנמצאת בלב גן יפיפה. תא לשמירת חפצים, מיטת שיזוף, תאי הלבשה ומקלחת חמה.
למעט זוג קוריאנים, שיעזבו מעט אחרי שהגעתי, אני נמצאת לבדי, בריכה פרטית.
אי של עושר בתוך הג'יפה של ורנסי. הניגוד מדהים.
אחרי שחייה קצרה, מתפרקדת לי על המיטה וכותבת. סנאים משתובבים מולי, עצי קוקוס לנוי, בננה, דקלים ועוד צמחיה, כל אלה עוטפים אותי, כשאצא שוב תכה בי הצפיפות, העוני והפשטות...
 
בדרכי חזרה נהג הריקשה מוריד אותי בכניסה לעיר העתיקה, אך משום מה איני מוצאת את הדרך לגאסטהאוס, דבר שמלחיץ אותי לא מעט (קבעתי עם הבחור לצאת לשיט ולטקס הפוג'ה), בפרט שכמה הודים שאני פונה אליהם לא יודעים לכוון אותי. העיר עמוסה בהמון אדם ורכב, לבד בעיר זרה, לא מוצאת את הדרך...
כמובן שבסופו של דבר נמצא מי שיעזור לי ואף ילווה אותי עד לנקודה ממנה אני מזהה את דרכי.
 
 
טקס "פוג'ה" עם שקיעה   (צילום: יובל נעמן)
 
את הערב אנחנו מעבירים בשיט ובטקס פוג'ה (שוב אני שולחת פרחים לנהר).
בדרך חזרה לגסטהאוס אני מתוודעת לגלוב-ג'מון (עוגה מתוקה, חמה וטעימה שמוגשת בתוך קערית עשויה עלה).
תוך כדי אכילה חולף על פני מסע הלוויה. הפעם אני מקשיבה למזמור אותו הם אומרים: "רם נס, סטייה, הה", שפירושו – "שם האלוהים הוא האמת". ההתענגות על העוגה לצד הגופה מפתיעה אותי, אבל הכול כל כך טבעי כאן, החיים והמוות ששזורים בחוט בלתי נפרד משפיעים גם עלי...
על הגג שוב פוגשת את החבר'ה, חולקים חוויות ו..לילה טוב ורנסי.
 
 
בדים רבותי בדים – משי בזול...
"מי צריך מודן? מי צריך כיתן? הכל תוכל למצוא, אצל באבא הקטן..."   (צילום: יובל נעמן)
 
חיוך המרוח על הפנים
בבוקר אני הולכת עם איזה מאכר, ש"מתקרצץ" עלי כבר יומיים, לרובע המוסלמי.
זו הפעם הראשונה בה לא חשתי בנח בהודו ועל כן לאחר סיור קצרצר אני מבקשת לחזור לגאסטהאוס.
מאוחר יותר אני פונה לאנטוני, שהבטיח ללמד אותי ללבוש את הסארי שקניתי עוד בדלהי. מה אומר לכם, מקצוענית. אחרי שלבשתי את הסארי אנחנו עוד יושבים ומתפלספים על החיים, על האדם, והכול בעברית, אותה דובר אנטוני באופן מושלם.
פונה לדרכי כטווס, כשהסארי עוטף את גופי, וקוצרת מחמאות מאנשי הרחוב.
 
 
רחצה טקסית בנהר   (צילום: יובל נעמן)
 




 
רגלי מוליכות אותי לגהאט השרפה של הברהמינים ואני נעמדת צמוד לשתי מדורות. אני רואה את הראש עטוף בלבן ורגליים גלויות מציצות מהמדורה. הגופה הראשונה עוד נראית לי כבובה, אבל השנייה, רגליה מציצות, עבות בשר וצלקת מעטרת אותן, מה שממחיש לי כי מדובר כאן בגופת אדם שעד לא מכבר חי ונשם כמוני בדיוק. הרגל נפרדת מהגוף, שהפך לאפר, ואחד העובדים מרים אותה בעזרת שני מקלות במבוק ירוקים וזורק אותה למוקד המדורה.
 
רגשותיי מתערבלים, העשן נכנס לעיני וחום המדורה ממיס אותי, מספיק
בערב אני מתקשרת הביתה לדבר עם בני, שמגיע להודו עוד שלושה ימים.
"אימא, בחיים לא שמעתי את הקול שלך ככה, את נשמעת כל-כך רגועה" הוא אומר לי.
וואללה, הטיול הזה עושה לי טוב מכל הבחינות. הלבד שלי, ההתחברות לחבר'ה הצעירים, העניין והסקרנות שלי מקבלים משנה תוקף.
טוב לי, אני מאושרת ומסתובבת עם חיוך דבילי שמרוח לי על הפנים, בדיוק החיוך הזה שמתאהבים.
 
 
רגע של תפילה   (צילום: יובל נעמן)
 
הודו אוהבת אותי ואני אוהבת אותה!
חוויה מתערבבת בחוויה ואני מודה לעצמי על היומן הזה שבלעדיו ודאי הייתי שוכחת פרטים מעניינים.
בבוקר אצא לשייט אחרון עם זריחה ובערב כבר אצא לכיוון דלהי, לקבל את פניו של בני שמגיע מהארץ (אחלה נחיתה רכה, ישר לזרועותיה של אמא...)
 
סוחרים שנדבקים אלי בדרך חזרה מהשיט, מצליחים להוציא אותי משלוותי, כנראה שההתרגשות לקראת הגעתו של בני נותנת אותותיה ובשלב מסוים אני מתפרצת עליהם שיניחו לי לנפשי.
לאחר מכן, בסיור היומי שלי, שוב ההצמדות שלהם מייגעת אותי.             
קבצנית עם תינוק צורח נצמדת אלי והניצול הזה של בכי תינוקות מטריף את חושיי.
 
 
חיי משפחה ברחוב   (צילום: יובל נעמן)
 
היום הזה מרגיש לי יותר מידי. פתאום חשה בעומס של רגשות המציפים אותי ולכן פונה לגג.
דווקא היום אני נהנית להיות בחברת הישראלים ולנהל שיחות נפלאות. יופי של חבר'ה יש כאן על הגג והשיחה עמם היא עונג צרוף. השיחה החזירה לי את שלוות הנפש שורנסי העניקה לי.
כל היום המעצבן שהיה לי נמוג ואני יוצאת את הגסטהאוס לכיוון הרכבת, מלאה באהבה להודים ובעיקר לעיר.
אני יוצאת לכיוון הרכבת עם עוד שני חבר’ה ואנחנו לוקחים שלוש ריקשות ומבקשים מהם לנסוע ריקשה אחר ריקשה. בדרך אנחנו דואגים אחד לשני, בודקים שכולנו בשיירה, דורשים מהנהג להמתין לאחר ושומרים איש על רעהו.
 
אין ספק כי זו נסיעה מלחיצה משהו בתוך ההמון הבלתי נתפס הזה.
הדרך לתחנת הרכבת פקוקה. פקוקה עד כדי כך שאיני יודעת איך אגיע בזמן, והיום במחשבה לאחור גם איני מצליחה להעלות בדמיוני את הצפיפות, ובכל זאת בשעה היעודה אנחנו מגיעים וכל אחד תופס את מקומו ברכבת. הנה זה בא... כאבי בטן נוראיים תוקפים אותי ובלית ברירה אני מבלה חצי מהלילה בשירותים של הרכבת וכיוון שהם הסתיימו ברגע שירדתי ממנה, אני מבינה שבינם ובין האוכל אין כל קשר, זה הפחד מהנסיעה (כולם דאגו להזהיר בנוגע לגנבות ברכבת הספציפית הזו) וההתרגשות לקראת בואו של בני.
לילה טוב הודו, הנה עומד להסתיים הפרק ראשון במסע שלי, הפרק שלי עם עצמי, עוד מעט קט ויהיה לי שותף למסע...
 
 
מנקת הרציפים   (צילום: יובל נעמן)








מספר צפיות: 7964
1620