s america_120(2).jpg)
.jpg)
המחאות בכיכר טיאנאנמן - ביג'ינג 1989
נערך על ידי: יובל נעמן
כיכר טיאנאנמן היא הכיכר המרכזית בבייג'ינג, בירת סין. פירוש שמה הוא "שער השלווה השמימית", והיא קרויה כך על שמו של שער טיאנאנמן, הנמצא בצפון הכיכר ומפריד בינה לבין העיר האסורה.
כיכר טיאנאנמן ונוכחות בולטת של דגלי סין (צילום:
.jpg)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
המחאות בכיכר טיאנאנמן
המחאות בכיכר סדרה של מחאות עממיות בסין, אשר התרחשו בין ה־15 באפריל 1989 לבין ה־4 ביוני באותה השנה, ואשר מרכזן היה בכיכר טיאנאנמן, הכיכר המרכזית בבירה בייג'ינג. עיקר המחאה היה למעשה "כיבושה" של הכיכר על ידי סטודנטים מרחבי סין, אשר דרשו לערוך רפורמות דמוקרטיות במדינה, שמרנים שהתנגדו לכל רפורמה, אנרכיסטים שחיפשו מקום לפורקן יצריהם ואופורטוניסטים מכל סוג, כולל פורעי חוק וסדר.
המאוזולאום של מאו, המבנה המרכזי בכיכר טיאנאנמן (צילום: )
הרקע למחאות טיאנאנמן
מאז 1978, הוביל דנג שיאופינג שורה של רפורמות כלכליות ופוליטיות, אשר הביאו להחדרה הדרגתית של עקרונות כלכלת שוק למדינה וליברליזציה מסוימת, אשר הפחיתה את שליטתה של הממשלה בעם. רפורמות אלו גרמו להיווצרות שתי קבוצות אשר לא היו שבעות רצון מן המהלך. הקבוצה הראשונה, שהורכבה מסטודנטים ואינטלקטואלים, האמינה שהרפורמות לא הרחיקו לכת כנדרש. אנשיה זעמו על השליטה הסוציאל-פוליטית אשר נשארה בידי המפלגה הקומוניסטית. בנוסף הושפעה הקבוצה מהליברליזציה הפוליטית שבוצעה באותו זמן בברית המועצות, תחת השם גלסנוסט, על ידי מיכאיל גורבצ'וב.
הקבוצה השנייה, שכללה בעיקר פועלי תעשייה עירוניים, האמינה כי הרפורמות הרחיקו לכת מדי, מאחר והסרת הפיקוח הממשלתי על הכלכלה גרמה ליצירת אינפלציה ואבטלה, אשר איימו על אורח חייהם.
התומכים העיקריים של המהלך אותו הובילה הממשלה, היו איכרים באזורי הכפר, אשר משכורתיהם עלו במהלך שנות ה-80 כתוצאה מהרפורמות. אך תמיכה זו כמעט ולא באה לידי ביטוי, כיוון שהתומכים היו מפוזרים באזורי כפר מבודדים, לעומת שתי קבוצות ההתנגדות אשר היו מאוגדות בערים תחת אוניברסיטאות או יחידות עבודה. הגורם שהצית את המהומות היה מותו ממחלה של המזכיר הכללי לשעבר של המפלגה הקומוניסטית הו יאובאנג, אשר סולק מתפקידו בפברואר 1987. יאובאנג נתפס בעיני העם כליברל, אשר העברתו מתפקידו בשל מהומות הסטודנטים של 1987, שאותן לא מנע, הייתה לא הוגנת. בנוסף, מותו של יאובאנג אפשר למוחים להביע חוסר שביעות רצון מיורשיו, ללא חשש מדיכוי פוליטי, כיוון שהיה זה מביך מאוד למנוע מהעם להעניק כבוד אחרון למנהיג המפלגה לשעבר.
בבייג'ינג החלו סטודנטים, בהשראת מוריהם ואינטלקטואלים שונים, להשתתף במחאות, תוך שהם מקימים אגודות סטודנטים אשר התנגדו לאגודות הסטודנטים הקיימות שהיו תחת שליטת המפלגה. הסטודנטים ראו בעצמם פטריוטים, ממשיכי דרכם של אנשי תנועת ה-4 במאי וממשיכיהם של המוחים בכיכר טיאנאנמן ב- 1975 (מחאה שהביאה לסילוקה של כנופיית הארבעה). מהבעת אבל על הו יאובאנג, שנתפס על ידי הסטודנטים כמבשר הדמוקרטיה, הפכה עד מהרה ההתארגנות למחאה על שחיתות השלטון, משם לדרישה לחופש העיתונות ולבסוף דרישה לסילוקה של המפלגה הקומוניסטית מהשלטון, יחד עם מנהיגה מאחורי הקלעים דנג שיאופינג.
למרות שהמחאות החלו על ידי קבוצת הסטודנטים אשר סברו כי יש להרחיב את הרפורמות, לא עבר זמן רב לפני שגם אנשי הקבוצה שטענה כי הרפורמות היו מוגזמות הצטרפו למחאות, זאת בשל ההתמקדות בשחיתות בצמרת המפלגה שאיחדה את שתי הקבוצות.
המוני סינים ותיירים מציפים את כיכר טיאנאנמן בכל שעות היום (צילום: )
ההסלמה במחאה
שלא כמו המחאות בכיכר טיאנאנמן בשנת 1987, שנערכו בעיקר על ידי סטודנטים ואינטלקטואלים, המהומות של 1989, זכו לתמיכה נרחבת של אנשי תעשייה, שהיו חרדים גם הם למידת השחיתות בשלטון, וכך למעשה נוצר מצב שבו רוב התושבים תומכים בהפגנות ובמחאה. בשיאן של ההפגנות התרכזו בכיכר טיאנאנמן למעלה ממיליון איש.
שביתות ומחאות החלו להופיע באוניברסיטאות ומכללות בערים נוספות בסין וסטודנטים רבים עשו דרכם אל עבר הבירה, כדי להשתתף במחאה הראשית. לרוב היו ההפגנות מסודרות ומאורגנות היטב, כאשר במהלכן נערכים מצעדי תמיכה והזדהות של סטודנטים מרחבי המדינה עם המאבק. הצעד הסופי שננקט במחאה היה שביתת רעב שהונהגה בקרב המוחים. נפוצו שמועות כי מספר שובתים רעבו למוות, למרות שאין תיעוד לאירוע שכזה. ניסיונות הידברות עם ראשי השלטון, שהיו מסוגרים במטה המפלגה הסמוך לכיכר, נחלו הצלחה חלקית. ביקורו של מיכאיל גורבצ'וב בסין שנערך באותה עת גרם להימצאותם של כתבים ועיתונאים רבים בעיר, ואלה לרוב גילו יחס אוהד למפגינים בדיווחיהם (למרות שהם עשו זאת בעיקר כדי לנסות ולהפסיק את המחאות על ידי חשיפתן לעיני העולם). לקראת סוף המחאה, ב- 30 במאי, הוצב בכיכר פסלה של אלת הדמוקרטיה, פסל בגובה 10 מטרים אשר פוסל בידי סטודנטים לאמנות, בהשראת פסל החירות האמריקני, אשר הפך עד מהרה לסמלה של המחאה בקרב צופי הטלוויזיה ברחבי העולם. 
הסטודנט Pu Zhiqiang בכיכר טיאנאנמן וכיתוב בסינית האומר:
רוצים בחופש העיתונות וחופש ההתארגנות (צילום: sfchoi8964 )
ראשי המפלגה הקומוניסטית וזקניה (אישים שפרשו מהנהגת המפלגה, אך עדיין ניהלו אותה מעמדות כוח שונות) קיוו בהתחלה כי המחאות ידעכו מעצמן במהרה, וששינויים קוסמטיים קטנים שיערכו יספקו את המפגינים. הם רצו להימנע מאלימות ככל האפשר, והסתמכו על יכולתם של מנגנוני הביון של המפלגה לשכנע את המפגינים להניח למחאה ולחזור אל ספסל הלימודים. אך הממשלה נתקלה בקשיים לעצור את המחאה בדרכי נועם, גם עקב תמיכה של אנשי מפתח במפלגה, במספר דרישות שאותן הציגו הסטודנטים, ובעיקר בדרישה לניקוי השחיתות. בעיה נוספת הייתה שהמפגינים הורכבו ממספר קבוצות בעלות אג'נדות שונות, מה שהקשה על המפלגה להחליט מול מי לנהל משא ומתן להפסקת ההפגנות.
בקרב ראשי השלטון נחלקו הדעות בעניין שיטת הטיפול בהפגנות. מזכירה הכללי של המפלגה ג'או דזה-יאנג צידד בגישה העדינה, בעוד לי פנג טען שיש לדכא את המהומות בכוח. לבסוף החליטו זקני המפלגה, שראו בהפגנות איום ליציבות המדינה ופתח להידרדרותה חזרה לתוהו ששרר בה בתקופת המהפכה התרבותית, על דיכוין בכוח. למרות שמרבית הזקנים לא שימשו בתפקיד רשמי, הם שלטו בצבא, מאחר ודנג שיאופינג שימש כראש הוועדה הצבאית ויכול היה להכריז על מצב צבאי מיוחד במדינה.
כיכר טיאנאנמן ותמונתו הכמעט אלוהית של מאו דזה-דונג, שעדיין תלויה במקומות רבים בסין (צילום: )
דיכוי המחאות במחיר אלפי הרוגים
ב-20 במאי 1989 הוכרז בסין שלטון צבאי, אך צעד זה לבדו לא הרתיע את המפגינים מלהמשיך במחאותיהם שזכו לתמיכה רחבה. לאחר מספר שבועות התקבלה ההחלטה לפנות את הכיכר ממפגינים תוך שימוש בכוח. כניסת החיילים לכיכר נתקלה בהתנגדות מצד תושבי בייג'ינג וכמה חיילים אף נפצעו ונהרגו. התושבים גם חסמו את צירי ההגעה לכיכר, דבר שעיכב את הכוחות אך לא מנע מהם לטהר את הכיכר מאנשים בליל ה-4 ביוני 1989. הקרבות בין המפגינים לצבא נמשכו ברחובות הסמוכים לכיכר, כאשר המפגינים שמנסים לחזור לכיכר נתקלים בירי אש חיה מרובי הקלצ'ניקוב של החיילים. הפצועים הרבים פונו באמצעות ריקשות שהורשו לנוע בתווך שבין החיילים והמפגינים. דיכוי המהומות גרם להתמרמרות רבה בשורות הצבא, ומשפטי שדה מהירים נערכו לקצינים שסירבו לפעול נגד המפגינים. את דיכוי המחאות מסמלת לרבים בעולם המערבי התמונה המפורסמת, שצולמה ב-5 ביוני 1989, בה נראה מפגין בודד כשהוא עומד ועוצר בגופו שיירת טנקים. האיש עמד במקומו במשך מחצית השעה, עד שלבסוף נמשך מהמקום על ידי צופה מן הצד. למרות מאמצים רבים, זהותו של האיש בצילום לא נתגלתה עד היום. המגזין "טיים" כינה אותו "המורד האלמוני" והכניס אותו לרשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר במאה ה-20. בקרב המפגינים נחלקו הדעות, בין התומכים בנסיגה שקטה לבין אלו שהאמינו כי יש להישאר בכיכר, אפילו במחיר של גרימת מרחץ דמים בהתנגשויות עם הצבא. לבסוף נתקבלה ההחלטה לסגת בשקט, והמפגינים עזבו את הכיכר וסביבותיה. לטענת הממשלה הסינית לא היו הרוגים בכיכר, טענה נכונה מן הפן הטכני אך לא מן הפן המהותי, מכיוון שבכיכר אכן לא נהרג אף אדם, אבל ברחובות המובילים אליה נהרגו לפי הערכות הצלב האדום כ-2,600 איש (המספר האמיתי עודנו סוד מדינה בסין) ונפצעו כעשרת אלפיים אזרחים. לאחר שוך הסערה עשתה ממשלת סין מאמצים כבירים לעצור ולהביא לדין את הסטודנטים מנהיגי המחאה. אלה שלא הצליחו להימלט מהמדינה נשפטו למאסר ולאחר זמן מה הורשו לעזוב את המדינה לארצות הברית. בהנהגת המפלגה ג'או דזה-יאנג, שהתנגד להפעלת משטר צבאי, הועבר מתפקידו כמזכ"ל המפלגה ובמקומו קודם לתפקיד ג'יאנג דזה-מין, שהיה ראש עיריית שנגחאי בתקופת המהומות ולא לקח כל חלק באירועי כיכר טיאנאנמן. המחאות מחוץ ל המשיכו מספר ימים לאחר דיכויה של ההפגנה בכיכר טיאנאנמן, אך הממשלה הצליחה לדכאן ללא אבדות בנפש לשני הצדדים.
כתבה על העיר שנגחאי | כתבה על העיר בייג'ינג
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
תוצאות המחאה
ההפגנות בכיכר טיאנאנמן פגעו קשות בתדמיתה של סין בעיני העולם המערבי. עובדה זאת נזקפת בעיקר לזכות הימצאותם של עיתונאים רבים ב לקראת ביקורו של גורבצ'וב, אשר יכלו לסקר את הדיכוי בכיכר בשידורים חיים, כיוון שהבלבול בצמרת המפלגה מנע ממנה לסגור מיידית את אמצעי השידור. רשת CNN , למשל, שידרה שידורים רבים מהכיכר, עד שקיבלה הוראה מפורשת להפסיק את שידוריה. הרשת, שניסתה להתעלם מההוראה, המשיכה לשדר, אך לאחר ניתוק הקשר ללווין בידי הממשלה עברה לשידור טלפוני בלבד.
תמונות המפגינים, יחד עם התמונות שהגיעו באותו זמן ממש מאירועי קריסת הקומוניזם בברית המועצות ובמזרח אירופה, עיצבו במידה רבה את מדיניות המערב כלפי סין בסוף המאה ה- 20. סטודנטים סינים התקבלו בקלות ללימודים באמריקה ובאירופה וממשלות המדינות הללו הכריזו על אמברגו נשק לסין. סין, שבמהלך שנות ה-80 נדמתה כמשתנה, מתפתחת ועתידה להוות בעלת ברית של המערב כנגד ברית המועצות, התדרדרה חזרה למדינה הנשלטת בידי משטר חשוך ומדכא. קולות רבים נשמעו בעולם להפסקת המסחר עם סין מאחר והיא מהווה מקור כוח ותוקפנות המסכן את השלום בעולם. בהונג-קונג יצרו האירועים בסין פחדים לגבי אמינות הבטחתה של סין ליצור "מדינה אחת - שתי שיטות" לאחר האיחוד הקרב עם הונג קונג, דבר שהביא לחיכוכים בין הונג-קונג לסין.
כתבה על הונג קונג
פסל אלת הדמוקרטיה
אלת הדמוקרטיה (ידועה גם כאלת הדמוקרטיה והחופש) הייתה פסל בגובה 10 מטר שהוצב בכיכר טיאנאנמן בעת המחאות בכיכר. פסל זה נבנה באמצעות קלקר ונייר גבס תוך ארבעה ימים בלבד מתחילת המהומות, בידי סטודנטים סינים של המרכז האקדמי לאמנויות היפות.
הסטודנטים החליטו לבנות את הפסל גדול ככל הניתן על-מנת שהממשלה לא תוכל להעבירו או לפרקו, ותישאר בידה רק האפשרות להרוס אותו באופן גלוי - דבר שיתפרש כצעד אנטי-דמוקרטי מובהק, או להשאיר את הפסל במקומו - אפשרות שהייתה בלתי סבירה.
הפסל היה דומה בצורתו ובמשמעות שניתנה לו לפסל החירות שבניו יורק, אף שלא הייתה זאת מטרתו ואף שניסו לעצבו באופן שונה, על מנת שיהיה מקורי ושלא יתפרש כיותר מדי ליברלי ופרו-אמריקאי. ב-30 במאי 1989 הוצב הפסל בכיכר טיאנאנמן, כאשר מבטה של הדמות היה מופנה לעבר תמונתו של מאו דזה דונג, שהוצבה בשער הכיכר. הדבר סימל מרידה בשלטון הקומוניסטי הסיני, שמאו דזה דונג היה ממייסדיו ומשליטיו החשובים והרודניים ביותר.
כתבות על ניו יורק
צבא השחרור העממי של סין הרס את הפסל במהלך דיכוי ההפגנות ב-4 ביוני.
מידע נוסף
כתבות נוספות
המאוזולאום של מאו, המבנה המרכזי בכיכר טיאנאנמן (צילום:
המוני סינים ותיירים מציפים את כיכר טיאנאנמן בכל שעות היום (צילום:
ההסלמה במחאה
שלא כמו המחאות בכיכר טיאנאנמן בשנת 1987, שנערכו בעיקר על ידי סטודנטים ואינטלקטואלים, המהומות של 1989, זכו לתמיכה נרחבת של אנשי תעשייה, שהיו חרדים גם הם למידת השחיתות בשלטון, וכך למעשה נוצר מצב שבו רוב התושבים תומכים בהפגנות ובמחאה. בשיאן של ההפגנות התרכזו בכיכר טיאנאנמן למעלה ממיליון איש.
שביתות ומחאות החלו להופיע באוניברסיטאות ומכללות בערים נוספות בסין וסטודנטים רבים עשו דרכם אל עבר הבירה, כדי להשתתף במחאה הראשית. לרוב היו ההפגנות מסודרות ומאורגנות היטב, כאשר במהלכן נערכים מצעדי תמיכה והזדהות של סטודנטים מרחבי המדינה עם המאבק. הצעד הסופי שננקט במחאה היה שביתת רעב שהונהגה בקרב המוחים. נפוצו שמועות כי מספר שובתים רעבו למוות, למרות שאין תיעוד לאירוע שכזה. ניסיונות הידברות עם ראשי השלטון, שהיו מסוגרים במטה המפלגה הסמוך לכיכר, נחלו הצלחה חלקית. ביקורו של מיכאיל גורבצ'וב בסין שנערך באותה עת גרם להימצאותם של כתבים ועיתונאים רבים בעיר, ואלה לרוב גילו יחס אוהד למפגינים בדיווחיהם (למרות שהם עשו זאת בעיקר כדי לנסות ולהפסיק את המחאות על ידי חשיפתן לעיני העולם). לקראת סוף המחאה, ב- 30 במאי, הוצב בכיכר פסלה של אלת הדמוקרטיה, פסל בגובה 10 מטרים אשר פוסל בידי סטודנטים לאמנות, בהשראת פסל החירות האמריקני, אשר הפך עד מהרה לסמלה של המחאה בקרב צופי הטלוויזיה ברחבי העולם.
הסטודנט Pu Zhiqiang בכיכר טיאנאנמן וכיתוב בסינית האומר:
רוצים בחופש העיתונות וחופש ההתארגנות (צילום: sfchoi8964 )
ראשי המפלגה הקומוניסטית וזקניה (אישים שפרשו מהנהגת המפלגה, אך עדיין ניהלו אותה מעמדות כוח שונות) קיוו בהתחלה כי המחאות ידעכו מעצמן במהרה, וששינויים קוסמטיים קטנים שיערכו יספקו את המפגינים. הם רצו להימנע מאלימות ככל האפשר, והסתמכו על יכולתם של מנגנוני הביון של המפלגה לשכנע את המפגינים להניח למחאה ולחזור אל ספסל הלימודים. אך הממשלה נתקלה בקשיים לעצור את המחאה בדרכי נועם, גם עקב תמיכה של אנשי מפתח במפלגה, במספר דרישות שאותן הציגו הסטודנטים, ובעיקר בדרישה לניקוי השחיתות. בעיה נוספת הייתה שהמפגינים הורכבו ממספר קבוצות בעלות אג'נדות שונות, מה שהקשה על המפלגה להחליט מול מי לנהל משא ומתן להפסקת ההפגנות.
בקרב ראשי השלטון נחלקו הדעות בעניין שיטת הטיפול בהפגנות. מזכירה הכללי של המפלגה ג'או דזה-יאנג צידד בגישה העדינה, בעוד לי פנג טען שיש לדכא את המהומות בכוח. לבסוף החליטו זקני המפלגה, שראו בהפגנות איום ליציבות המדינה ופתח להידרדרותה חזרה לתוהו ששרר בה בתקופת המהפכה התרבותית, על דיכוין בכוח. למרות שמרבית הזקנים לא שימשו בתפקיד רשמי, הם שלטו בצבא, מאחר ודנג שיאופינג שימש כראש הוועדה הצבאית ויכול היה להכריז על מצב צבאי מיוחד במדינה.
כיכר טיאנאנמן ותמונתו הכמעט אלוהית של מאו דזה-דונג, שעדיין תלויה במקומות רבים בסין (צילום: )
דיכוי המחאות במחיר אלפי הרוגים
ב-20 במאי 1989 הוכרז בסין שלטון צבאי, אך צעד זה לבדו לא הרתיע את המפגינים מלהמשיך במחאותיהם שזכו לתמיכה רחבה. לאחר מספר שבועות התקבלה ההחלטה לפנות את הכיכר ממפגינים תוך שימוש בכוח. כניסת החיילים לכיכר נתקלה בהתנגדות מצד תושבי בייג'ינג וכמה חיילים אף נפצעו ונהרגו. התושבים גם חסמו את צירי ההגעה לכיכר, דבר שעיכב את הכוחות אך לא מנע מהם לטהר את הכיכר מאנשים בליל ה-4 ביוני 1989. הקרבות בין המפגינים לצבא נמשכו ברחובות הסמוכים לכיכר, כאשר המפגינים שמנסים לחזור לכיכר נתקלים בירי אש חיה מרובי הקלצ'ניקוב של החיילים. הפצועים הרבים פונו באמצעות ריקשות שהורשו לנוע בתווך שבין החיילים והמפגינים. דיכוי המהומות גרם להתמרמרות רבה בשורות הצבא, ומשפטי שדה מהירים נערכו לקצינים שסירבו לפעול נגד המפגינים. את דיכוי המחאות מסמלת לרבים בעולם המערבי התמונה המפורסמת, שצולמה ב-5 ביוני 1989, בה נראה מפגין בודד כשהוא עומד ועוצר בגופו שיירת טנקים. האיש עמד במקומו במשך מחצית השעה, עד שלבסוף נמשך מהמקום על ידי צופה מן הצד. למרות מאמצים רבים, זהותו של האיש בצילום לא נתגלתה עד היום. המגזין "טיים" כינה אותו "המורד האלמוני" והכניס אותו לרשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר במאה ה-20. בקרב המפגינים נחלקו הדעות, בין התומכים בנסיגה שקטה לבין אלו שהאמינו כי יש להישאר בכיכר, אפילו במחיר של גרימת מרחץ דמים בהתנגשויות עם הצבא. לבסוף נתקבלה ההחלטה לסגת בשקט, והמפגינים עזבו את הכיכר וסביבותיה. לטענת הממשלה הסינית לא היו הרוגים בכיכר, טענה נכונה מן הפן הטכני אך לא מן הפן המהותי, מכיוון שבכיכר אכן לא נהרג אף אדם, אבל ברחובות המובילים אליה נהרגו לפי הערכות הצלב האדום כ-2,600 איש (המספר האמיתי עודנו סוד מדינה בסין) ונפצעו כעשרת אלפיים אזרחים. לאחר שוך הסערה עשתה ממשלת סין מאמצים כבירים לעצור ולהביא לדין את הסטודנטים מנהיגי המחאה. אלה שלא הצליחו להימלט מהמדינה נשפטו למאסר ולאחר זמן מה הורשו לעזוב את המדינה לארצות הברית. בהנהגת המפלגה ג'או דזה-יאנג, שהתנגד להפעלת משטר צבאי, הועבר מתפקידו כמזכ"ל המפלגה ובמקומו קודם לתפקיד ג'יאנג דזה-מין, שהיה ראש עיריית שנגחאי בתקופת המהומות ולא לקח כל חלק באירועי כיכר טיאנאנמן. המחאות מחוץ ל המשיכו מספר ימים לאחר דיכויה של ההפגנה בכיכר טיאנאנמן, אך הממשלה הצליחה לדכאן ללא אבדות בנפש לשני הצדדים.
כתבה על העיר שנגחאי | כתבה על העיר בייג'ינג
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
תוצאות המחאה
ההפגנות בכיכר טיאנאנמן פגעו קשות בתדמיתה של סין בעיני העולם המערבי. עובדה זאת נזקפת בעיקר לזכות הימצאותם של עיתונאים רבים ב לקראת ביקורו של גורבצ'וב, אשר יכלו לסקר את הדיכוי בכיכר בשידורים חיים, כיוון שהבלבול בצמרת המפלגה מנע ממנה לסגור מיידית את אמצעי השידור. רשת CNN , למשל, שידרה שידורים רבים מהכיכר, עד שקיבלה הוראה מפורשת להפסיק את שידוריה. הרשת, שניסתה להתעלם מההוראה, המשיכה לשדר, אך לאחר ניתוק הקשר ללווין בידי הממשלה עברה לשידור טלפוני בלבד.
תמונות המפגינים, יחד עם התמונות שהגיעו באותו זמן ממש מאירועי קריסת הקומוניזם בברית המועצות ובמזרח אירופה, עיצבו במידה רבה את מדיניות המערב כלפי סין בסוף המאה ה- 20. סטודנטים סינים התקבלו בקלות ללימודים באמריקה ובאירופה וממשלות המדינות הללו הכריזו על אמברגו נשק לסין. סין, שבמהלך שנות ה-80 נדמתה כמשתנה, מתפתחת ועתידה להוות בעלת ברית של המערב כנגד ברית המועצות, התדרדרה חזרה למדינה הנשלטת בידי משטר חשוך ומדכא. קולות רבים נשמעו בעולם להפסקת המסחר עם סין מאחר והיא מהווה מקור כוח ותוקפנות המסכן את השלום בעולם. בהונג-קונג יצרו האירועים בסין פחדים לגבי אמינות הבטחתה של סין ליצור "מדינה אחת - שתי שיטות" לאחר האיחוד הקרב עם הונג קונג, דבר שהביא לחיכוכים בין הונג-קונג לסין.
כתבה על הונג קונג
פסל אלת הדמוקרטיה
אלת הדמוקרטיה (ידועה גם כאלת הדמוקרטיה והחופש) הייתה פסל בגובה 10 מטר שהוצב בכיכר טיאנאנמן בעת המחאות בכיכר. פסל זה נבנה באמצעות קלקר ונייר גבס תוך ארבעה ימים בלבד מתחילת המהומות, בידי סטודנטים סינים של המרכז האקדמי לאמנויות היפות.
הסטודנטים החליטו לבנות את הפסל גדול ככל הניתן על-מנת שהממשלה לא תוכל להעבירו או לפרקו, ותישאר בידה רק האפשרות להרוס אותו באופן גלוי - דבר שיתפרש כצעד אנטי-דמוקרטי מובהק, או להשאיר את הפסל במקומו - אפשרות שהייתה בלתי סבירה.
הפסל היה דומה בצורתו ובמשמעות שניתנה לו לפסל החירות שבניו יורק, אף שלא הייתה זאת מטרתו ואף שניסו לעצבו באופן שונה, על מנת שיהיה מקורי ושלא יתפרש כיותר מדי ליברלי ופרו-אמריקאי. ב-30 במאי 1989 הוצב הפסל בכיכר טיאנאנמן, כאשר מבטה של הדמות היה מופנה לעבר תמונתו של מאו דזה דונג, שהוצבה בשער הכיכר. הדבר סימל מרידה בשלטון הקומוניסטי הסיני, שמאו דזה דונג היה ממייסדיו ומשליטיו החשובים והרודניים ביותר.
כתבות על ניו יורק
צבא השחרור העממי של סין הרס את הפסל במהלך דיכוי ההפגנות ב-4 ביוני.
מידע נוסף
כתבות נוספות
רוצים בחופש העיתונות וחופש ההתארגנות
כיכר טיאנאנמן ותמונתו הכמעט אלוהית של מאו דזה-דונג, שעדיין תלויה במקומות רבים בסין
כתבה על העיר שנגחאי | כתבה על העיר בייג'ינג
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
תוצאות המחאה
ההפגנות בכיכר טיאנאנמן פגעו קשות בתדמיתה של סין בעיני העולם המערבי. עובדה זאת נזקפת בעיקר לזכות הימצאותם של עיתונאים רבים ב לקראת ביקורו של גורבצ'וב, אשר יכלו לסקר את הדיכוי בכיכר בשידורים חיים, כיוון שהבלבול בצמרת המפלגה מנע ממנה לסגור מיידית את אמצעי השידור. רשת CNN , למשל, שידרה שידורים רבים מהכיכר, עד שקיבלה הוראה מפורשת להפסיק את שידוריה. הרשת, שניסתה להתעלם מההוראה, המשיכה לשדר, אך לאחר ניתוק הקשר ללווין בידי הממשלה עברה לשידור טלפוני בלבד.
תמונות המפגינים, יחד עם התמונות שהגיעו באותו זמן ממש מאירועי קריסת הקומוניזם בברית המועצות ובמזרח אירופה, עיצבו במידה רבה את מדיניות המערב כלפי סין בסוף המאה ה- 20. סטודנטים סינים התקבלו בקלות ללימודים באמריקה ובאירופה וממשלות המדינות הללו הכריזו על אמברגו נשק לסין. סין, שבמהלך שנות ה-80 נדמתה כמשתנה, מתפתחת ועתידה להוות בעלת ברית של המערב כנגד ברית המועצות, התדרדרה חזרה למדינה הנשלטת בידי משטר חשוך ומדכא. קולות רבים נשמעו בעולם להפסקת המסחר עם סין מאחר והיא מהווה מקור כוח ותוקפנות המסכן את השלום בעולם. בהונג-קונג יצרו האירועים בסין פחדים לגבי אמינות הבטחתה של סין ליצור "מדינה אחת - שתי שיטות" לאחר האיחוד הקרב עם הונג קונג, דבר שהביא לחיכוכים בין הונג-קונג לסין.
כתבה על הונג קונג
פסל אלת הדמוקרטיה
אלת הדמוקרטיה (ידועה גם כאלת הדמוקרטיה והחופש) הייתה פסל בגובה 10 מטר שהוצב בכיכר טיאנאנמן בעת המחאות בכיכר. פסל זה נבנה באמצעות קלקר ונייר גבס תוך ארבעה ימים בלבד מתחילת המהומות, בידי סטודנטים סינים של המרכז האקדמי לאמנויות היפות.
הסטודנטים החליטו לבנות את הפסל גדול ככל הניתן על-מנת שהממשלה לא תוכל להעבירו או לפרקו, ותישאר בידה רק האפשרות להרוס אותו באופן גלוי - דבר שיתפרש כצעד אנטי-דמוקרטי מובהק, או להשאיר את הפסל במקומו - אפשרות שהייתה בלתי סבירה.
הפסל היה דומה בצורתו ובמשמעות שניתנה לו לפסל החירות שבניו יורק, אף שלא הייתה זאת מטרתו ואף שניסו לעצבו באופן שונה, על מנת שיהיה מקורי ושלא יתפרש כיותר מדי ליברלי ופרו-אמריקאי. ב-30 במאי 1989 הוצב הפסל בכיכר טיאנאנמן, כאשר מבטה של הדמות היה מופנה לעבר תמונתו של מאו דזה דונג, שהוצבה בשער הכיכר. הדבר סימל מרידה בשלטון הקומוניסטי הסיני, שמאו דזה דונג היה ממייסדיו ומשליטיו החשובים והרודניים ביותר.
כתבות על ניו יורק
צבא השחרור העממי של סין הרס את הפסל במהלך דיכוי ההפגנות ב-4 ביוני.
מידע נוסף
כתבות נוספות
כתבה על הונג קונג
כתבות על ניו יורק
מידע נוסף
כתבות נוספות
 |
אודות הכותב
יובל נעמן, צלם גיאוגרפי, מדריך טיולים, בונה מסלולים, יועץ טיולים אישיים ומרצה על ארצות העולם השלישי. בעל תואר שני בלימודי אסיה, מכיר את אסיה על בוריה וכן חלקים נרחבים של אפריקה ואמריקה, מעשרות ביקורים ולמעלה משלושים שנות טיולים עם התרמיל על הגב.
|
יובל עונה לשאלותיכם בפורום מומחי תיירות
