המתים שבין החיים: 
הנצחת יהודי ברלין
מאת: תמירה צדקיהו-חסון


ברלין של קיץ 1990 הייתה חגיגת ניצחון. אוהלי ענק הוצבו בשכונות העיר, בירה נשפכה כמים, ואנחנו ביקרנו כתיירים הצופים בכל הרע הקומוניסטי, מצטופפים בחומה ההולכת ונהרסת, בגשר צ'ארלי, וממשיכים הלאה לארצות שזה עתה השתחררו מהעול. אופוריה של סוף העידן הישן ותחילת עידן המקדונלד'ס. בקיץ 1990 היינו נסערים והמומים מחגיגות הבירה בברלין, מההזנחה, ההרס והבירוקרטיה, הרגשנו בני מזל על שזכינו לראות עולם שנעלם. על יהודים לא חשבנו אז.


כעבור 15 שנה, כשביקרתי שוב בברלין, גיליתי את העיר זוכרת ומזכירה. לא רק אתרים יהודיים, בכל פינה ובכל סמטה צומחות ונבנות עוד ועוד אנדרטאות, המאלצות את עוברי האורח לפגוש את עברם. אז גמלה בי ההחלטה להקדיש טיול מיוחד לאנדרטאות לזכר יהודי ברלין שאינם וליהדות ברלין שנמחתה.
 
אנדרטת השואה בברלין
אנדרטת השואה בברלין (צילום: CC Renate)
 

בלטיות



סיפורי חיים בברלין

כשלוש שנים קודם לכן, הייתי מעורבת בפרויקט תיעוד לניצולי שואה. לסיפורי החיים הייתה משמעות גדולה  הם יישארו לנצח. השנים עוברות ולרבים כבר לא נשאר מי שיספר. במשך מספר שבועות שקעתי בחיפוש אחרי תיעוד לאירועים ולאנשים, לזכרם של האנשים האלמונים, הילדה, הילד. הכנתי תיק עם דפי עד, עדויות ממשפט אייכמן וממקורות אחרים. כל זה גרם לביקור השני להיות פרטי יותר.
 
בכל פינה בברלין מונצחת היהדות, מונצחים פשעי הנאצים. רוב אתרי ההנצחה ממוקמים במקום אותו הם מנציחים – בית, רחוב, שכונה, מדרכה, אך לא רק. הביקור בברלין עבורי הוא לראות ו"לשמוע" את ההיסטוריה שנכחדה. כל אתר מטלטל ממשנהו.
 
כוונתי בכתבה הזו, אינה לתת כיסוי לכל המצבות והאנדרטאות הרבות שבברלין, אלא לגלות ולו במעט את תחושותיי – כישראלית, ילידת הארץ, בת לאם שבצעירותה השאירה את משפחתה בריגה ובאה לארץ כחלוצה, ולאב בן ל"שושלת" ספרדית מכובדת מחברון. תחושות הכעס, העצב וסערת הרגשות, שספגתי במהלך השנים, נובעות ממשהו עמוק. אני מקווה שאת המשהו הזה אוכל להעביר לדורות הבאים אחריי.
 
רבים רואים את כל אתרי הזיכרון שצצו בברלין בצורה צינית: "תעשייה", "חושבים שיכפרו" ועוד אמירות דומות. איני שופטת, אין בכתבה זו כל עמדה ערכית, אני מתמקדת באותם מקומות ששאבו אותי, במה שהוקם ושוקם כדי לזכור. לא סידרתי את האתרים לפי סדר מסוים, לא בחרתי לכתוב על כולם, וגם עוד לא ביקרתי בכולם. ברלין הציפה אותי, ובשעה שאני מעלה את הדברים על הכתב, אני חשה מוצפת שוב.
 

האתרים היהודיים בברלין על פי סדר הופעתם בכתבה
 

רציף 17 בתחנת גרונוואלד (Bahnhof Berlin-Grunewald)

דברי ראש ממשלת ישראל לשעבר אריאל שרון בטקס הנחת זרים רציף 17, גרונוואלד, 5 ביולי 2001:
"מכובדי, הקנצלר הגרמני, אחיי בני העם היהודי,
כאן בתחנת הרכבת בגרונוולד, על הרציפים האלה, עמדו לבדם, ב-29 בנובמבר 1942, שלושת ילדי משפחת בובקר: מאלי, הלה ואברהם.
אולי - החזיקו שתי האחיות הגדולות בידיו של בן השבע.
בלי אבא ואמא הם עמדו והרכבת באה. מספר הטרנספורט היה 23, היעד היה אושוויץ, הם היו בין הראשונים. לא מכבר ננעלה, מעברו האחר של היער, 'ועידת ואנזה'.
כך מתארת הסופרת וההיסטוריונית ד"ר פניה עוז-זלצברגר בספרה 'ישראלים, ברלין' את מסעם האחרון של ילדי משפחת בובקר אל מותם. שלושה ילדים שהצטרפו לעשרות אלפי הנשים, הגברים והילדים שנעקרו בברוטליות משגרת יומם ונשלחו, מאז אוקטובר 1941, מברלין לגטאות בלודז', ורשה וריגה, ומאוגוסט 1942 ישירות לאושוויץ.
55 אלף מיהודי ברלין נשלחו מתחנה זו אל מותם מתוך 75 אלף יהודי ברלין. כ-60 אלף חוסלו במחנות ההשמדה וכ-6,000 איש בלבד מקהילת ברלין שרדו. מועדי המשלוחים, היעדים ומספרי הנשלחים, כל אלה מוטבעים על שפת הרציף וצורבים את הרגליים ואת הלב.
ההיסטוריה היא אירונית ואנו מוצאים בה סימנים. שמונה עשרה יהודים נשלחו מכאן לטרזינשטט במשלוח האחרון ב-27 במרץ 1945. שמונה עשרה יהודים ובשפתנו העברית שמונה עשר הם 'חי' חיים. כך, כאן בגרונוואלד, מתערבבים להם המתים עם החיים".
 
כשעמדתי על הרציף קראתי מהדפים שהבאתי, דפי העד על משפחת בובקר שמסר הדוד יצחק בשנת 1955.
לא ברור לי היכן דפי העד של ההורים חיים ושיינדל. אולי בשנת 1955 עדיין הקשיב הדוד יצחק, אחיה של האם, למדור לחיפוש קרובים?
וברקע נכנסות ויוצאות רכבות מהרציף הסמוך.
 
רציף 17 בתחנת גרונוואלד, ברלין
רציף 17 בתחנת גרונוואלד, "המתים מתערבבים עם החיים" (צילומים: CC Andreas Praefcke, OTFW)
 
דף העד של מלי בובקר שמילא הדוד יצחק
דף העד של מלי בובקר שמילא הדוד יצחק בשנת 1955
(מתוך המאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה)
 

אנדרטת השואה – האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו 
Denkmal für die ermordeten Juden Europas

מגרש הקוביות המרשים הוא אחד המקומות המתויר ביותר בברלין, והמקום שהמחלוקות סביבו לא פסקו עוד מטרם הקמתו. האנדרטה העצומה הזו אינה משאירה את המבקרים בה אדישים, 2,711 קוביות בגבהים שונים, "יער העמודים" כינה אותו האדריכל אייזנמן האמריקאי. במבט מלמעלה יש איזו תחושה של ים מצבות וגלים. הריבועים מזכירים מצבות אך ללא ציוני שם.
 
בעיניי דווקא לתחושת הניכור שחשתי הייתה משמעות. תחושה זו העצימה את חשיבות הירידה למרכז המבקרים התת-קרקעי, שם הדגש הוא על היחיד, על הפרטי והמשפחתי. מול תחושת הניכור, תמונה של משפחה "משם"...
 
אנדרטת השואה בברלין
אנדרטת השואה, מגרש ענק של קוביות חסרות שם (צילום: CC Jon Olav Eikenes)
 



קיר המראות (Spiegelwand)

הקהילה היהודית של רובע שטגליץ (Steglitz) מונצחת באנדרטת "קיר המראות", עליו חקוקים שמות בני הקהילה שנספו או נעלמו בשואה. שתי תמונות בין אלפי השמות – ילדה וילד מדליקים נר חנוכה ותמונת הכניסה לבית הכנסת שפעל פה.
 
צילמתי את הקיר ובבית ישבתי שעות לאתר בני משפחה של חלק מהאנשים. שם ועוד שם. חיפשתי בדפי העד של יד ושם. לרובם אין מי שנותר למסור עדות. בשלט בצד ימין, ליד תמונת בית הכנסת, איתרתי את שמה של גרטרוד פיאטוב. בביקורי הבא במקום כבר הגעתי עם דף עד, והקדשתי את ביקורי לגרטרוד, למקס בעלה ולמרגוט הבת המחייכת באושר מהתמונה.

ברוב ימות השבוע מתקיים במקום שוק והקיר ניצב בין הדוכנים.

קיר המראות ברובע שטגליץ, ברלין
קיר המראות המנציח את קהילת רובע שטגליץ (צילום: CC OTFW)
 

המוזיאון היהודי (Jüdisches Museum Berlin)

המוזיאון היהודי בברלין, שנפתח בשנת 2001, הוא הגדול מסוגו באירופה. כל בנייתו סובבת סביב תפיסה של התייחסות למרחב, ללא קשר למה שמוצג בו. האדריכל דניאל ליבסקינד ראה במבנה עצמו מוצג מוזיאוני. הקירות החיצוניים של המוזיאון נראים מנותקים מן החוץ, ועליהם אשנבים בצורות של חלקים ממגן דוד וצורות המזכירות ברקים.
 
מי שמבקר בברלין ומעוניין לתת דגש יהודי לביקורו, נכון שיבקר קודם כול במוזיאון עצום הממדים, ילך לאורך ההיסטוריה היהודית, ילמד את הרקע, ולאחר מכן ימשיך הלאה.
בתי מלון באזור המוזיאון היהודי של ברלין
 
המוזיאון היהודי בברלין
המוזיאון היהודי בברלין, הגדול מסוגו באירופה (צילום: CC Studio Daniel Libeskind)
 

בית הכנסת החדש (Neue Synagoge)

 
בית הכנסת "החדש" ברחוב אורניינבורגר (Oranienburger Straße) שוקם וכיום משמש כבית הקהילה, מוזיאון, וכן בית כנסת שוויוני, בו מכהנות נשים בתפקידים המרכזיים – רבה (מלשון רב), וכן חזנית ושמש כולן נשים. 

בחזית בית הכנסת מופיע הפסוק: "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים" (ישעיהו כ"ו, 2). המילה גוי חולפת במוחי, היא מתאימה. אכן גוי הציל את המבנה משריפה מוחלטת בליל הבדולח. מפקד המשטרה המקומית, ששילם במשרתו, מנע את שריפת המבנה לאחר ההרס המוחלט של בית הכנסת.
 
סגנון בית הכנסת הוא סגנון מורי (שהיה סגנון פופולרי גם בבניית בתי כנסת אחרים באירופה). לבנים אדומות וכיפת זהב בגובה של יותר מ-50 מטרים, בראשה מתנוסס מגן דוד. לצד הכיפה הענקית שתי כיפות נוספות, קטנות יותר, מעין מגדלי שמירה. תקרת פנים המבנה אף היא כיפות, חצאי כיפות וקשתות. המבנה עצום ממדים ובהיכל התפילה מקום ל-3,200 מתפללים.
 
חנוכת בית הכנסת, בספטמבר 1866, הייתה ברוב פאר והדר ובנוכחות הקנצלר ביסמארק. כמה חודשים קודם לכן, ביקרו כאן ירום הודם, המלך הפרוסי וילהלם הראשון ורעייתו אוגוסטה. אין זה פלא, המבנה נחשב למבנה המפואר ביותר בברלין. אלא שמייד עם סיום הבניה החלו קולות התנגדות להישמע בגרמניה, קולות אשר ביקרו את הסגנון שאינו גרמני קלאסי, את כיפת הזהב, ובכלל, דווקא המבנה המפואר ביותר בברלין הוא מבנה יהודי?
 
בלילה שבין תשעה ועשרה בנובמבר 1938, הוא ליל הבדולח, פרץ המון משולהב ומוסת לכל בתי הכנסת בעיר. הם שרפו את בית הכנסת הזה, אך המבנה נותר עומד על תילו, והפך למחסן עבור הצבא הגרמני. בדיוק חמש שנים לאחר מכן, במהלך הפצצות חיל האוויר הבריטי, נפגע המבנה קשות. לאחר איחוד העיר ונפילת חומת ברלין החלו עבודות השיקום.
 
מעדותו של בנו כהן במשפט אייכמן על ליל הבדולח:
"בבוקר ה-10 בנובמבר 1938 עברתי על יד בית כנסת. לא רציתי להאמין למראה עיניי איך הבניין עולה באש. מכבי אש היו נוכחים ואינם נוקפים אצבע. אחר כך שמענו שהם קיבלו הוראה לפעול רק כדי להגן על בניינים סמוכים, אריים.
ראיתי יהודים המוציאים ספרי תורה מבית הכנסת הזה, שהיה אחד מבתי הכנסת הגדולים בברלין, וההמון עמד מסביב, צעק וצהל למראה בית הכנסת הבוער.
כל בתי הכנסת. מערי השדה והערים הגדולות. שמענו שמספר בתי הכנסת שהועלו באש היה בערך 280".
חזית בית הכנסת החדש בברלין
חזית בית הכנסת החדש (צילום: CC Troy David Johnston)


מלון דירות מומלץ בקרבת בית הכנסת החדש של ברלין

מלון הדירות אדינה(Adina Apartment Hotel Berlin Hackescher Markt הוא מלון 4 כוכבים הממוקם במיקום מרכזי סמוך להאקשר מרקט, ובמרחק 800 מ' מבית הכנסת החדש ו-600 מ' מאזור אלכסנדרפלאץ. הדירות במלון מתאימות לזוגות ומשפחות, כולן ממוזגות, מבודדות מרעש וכוללות מטבחון מאובזר. במלון ספא עם סאונה, חדר כושר ומסעדה המתמחה במטבח אוסטרלי.
 
מלון הדירות אדינה ברלין האקשר מרקט
מלון הדירות אדינה  4 כוכבים במיקום מרכזי, 800 מ' מבית הכנסת החדש


80 שלטים ברובע הבווארי 

ברובע הבווארי (Bayerisches Viertel) הרגשתי שאתרי הזיכרון מעניינים בעיקר אותנו, ישראלים, תיירים יהודים, ותיירים אחרים שמתעניינים בנושא. ייתכן שאין זה מלמד על הכלל, אבל היה נראה לי שתושבי המקום אינם מתעניינים, ואינם יודעים. לא פעם שאלנו עובר אורח איפה אתר זה או אחר, או מתוך סקרנות פנינו בתמימות ושאלנו "סליחה, מה זה?". זכינו להתנצלות נימוסית, לניסיון לסייע בידינו, אבל אי הידיעה מלמד. אולי למדו להדחיק.
 
שמונים שלטים תלויים על פנסי הרחובות ברובע השקט. השלט הראשון שנתקלנו היה DR, ומאחור האיסור לעסוק ברפואה. אני חושבת על וואלי גרודקה, שבפברואר 1940 ילדה תאומים לבעלה היהודי גונטר. התקווה והרצון לחיות חיים נורמליים בעולם מטורף, והתקווה שילדים משותפים ישמשו כקרש הצלה לאב היהודי לא הצליחו. התינוקות מתו לאחר כמה ימים משום שתינוקות יהודים לא היו מורשים לקבל טיפול בבתי חולים.

ה"טיול" בין השלטים הוא כמו צעקה: "אסור! אסור! אסור!". לא צריך להבין גרמנית, כשרואים מבינים.
 
אחד משמונים השלטים ברובע הבווארי, ברלין
אחד משמונים השלטים ברובע הבווארי, לפיו "על היהודים למסור את כל
 המכשירים החשמליים והאופטיים, האופניים ומכונות הכתיבה" (צילום: CC Manfred Brueckels)
 

הספרייה הריקה בכיכר בבל (Bebelplatz)

עדותו של בנו כהן במשפט אייכמן על ליל שריפת הספרים:
"ראיתי את תהלוכת הלפידים בשער ברנדנבורג. אנשים צעירים צעדו לכוון ארמון הקיסר... גבלס היה שם במרכז הטקס. הספרים של הסופרים היהודים המפורסמים ביותר נזרקו לאש, תוך יללה ומחיאות כפיים של הנוכחים. ודבר אחד אני זכרתי עוד שנים רבות... הנאום של גבלס הסתיים בפסקה: "הנוער הגרמני יכול להתגאות שהגיע ליום זה. הו המאה, הו המדעים, תענוג לחיות".
 
בכיכר בבל, מול האוניברסיטה הראשונה של ברלין, קהל רב נמשך אל הזכוכית שעל המדרכה. מתחת לזכוכית הספרייה הריקה של הפסל מיכה אולמן. מדפים ריקים, וציטוט מדברי הינריך היינה: "במקום בו שורפים ספרים ישרפו גם אנשים".

אני חוצה את הכיכר ללובי של האוניברסיטה, מכאן החלה הקריאה לשרוף ספרים "מסוכנים". נכנסתי לראות ספרים.

הספרייה הריקה בכיכר בבל בברלין
הספרייה הריקה בכיכר בבל, יצירתו של הפסל מיכה אולמן (צילומים: CC Stefan Kemmerling, Aaron Siirila)
 

מחאת הנשים מרחוב השושנים (Rosenstrasse Protest)

וואלי גרודקה שתאומיה נפטרו, הייתה אחת מהנשים הגרמניות שעמדו מתחת לבניין, שהיה פעם משרדי הקהילה היהודית. כעת הפך הבניין לבית המעצר לגברים יהודים הנשואים לגויות, שנעצרו במבצע "לנקות את העיר מהיהודים". פסל השיש מחולק לשניים. בחלק "הארי" – נשים מושיטות יד, סמלים גרמניים חרוטים באבן. בחלק "היהודי" – גברים צפופים וחסרי אונים. באמצע זוג שיש מתחבק.
 
מחאת הנשים ארכה שבוע, יום ולילה, מ-27 בפברואר 1943 הן עמדו וזעקו "החזירו לנו את הבעלים שלנו", עוד ועוד נשים הצטרפו, מול חיילים חמושים, וניצחו. ב-6 במרץ שוחררו הגברים. באומץ ליבן ונחישותן, הן ניצחו את גבלס.
 
אנדרטת מחאת הנשים מרוזנשטראסה בברלין
אנדרטת מחאת הנשים מרוזנשטראסה (צילום: CC Dr. Avishai Teicher)
 

בביקורי בברלין שוטטתי בין אנדרטאות רבות, לא את כולן ציינתי כאן, ולא בכולן הספקתי לבקר. אני חייבת לעצמי, ובעיקר חייבת "להם", ביקורי זיכרון נוספים.
 

מידע נוסף

כתבות נוספות על ברלין


תמירה צדקיהו-חסון אודות הכותבת
תמירה צדקיהו-חסון ז"ל, הייתה בעלת תואר ראשון בהיסטוריה ובמזרחנות ותואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית. במשך שנים הייתה גם מדריכת טיולים במקביל לעבודתה, וכתבה רבות על טיוליה, בעיקר לאתר ומגזין GoTravel ולמגזין טבע הדברים.







סטטיסטיקות

0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר