ברלין – עיר של ניגודים 
מאת: אילנה גרף


נחיתה רכה במטוס נוסעים איטלקי קטן וצפוף, הביאה אותי מנמל תעופה מלפנסה במילנו אל ברלין המערבית. הנסיעה הייתה מעין מסע לחיפוש שורשים משפחתיים, אל הרובע היהודי בלב החלק המזרחי של העיר.


רבות נכתב על בירת גרמניה, עיר שיש בה כל כך הרבה ניגודים, אך אין כמו החוויה האישית כדי לחוש את העיר מקרוב.
 
בניין הרייכסטאג, ברלין
בניין הרייכסטאג ובית פאול לובה על שפת נהר שפרה (צילום: elxeneize)
 

שורשים בברלין

לאחר עליית היטלר לשלטון בשנת 1933 עזבה משפחתי, שבבעלותה הייתה חנות יוקרתית לבגדי גברים את העיר, והיגרה לארץ ישראל לרחוב נחלת בנימין בתל אביב, אל החום המעיק ואל האקלים המקומי. הבית נמכר ונותר מאחור, אך הכלים, הרהיטים, המיטות ואפילו שמיכות הפוך ממולאות נוצות אווזים הועברו באונייה לארץ. כלי פורצלן עדינים  שרידים לתקופה רחוקה בה החיים היו מסודרים ולכל דבר עת ומקום, עדיין מונחים היום במזנון-ויטרינה שחור וחמור סבר בבית הסבתא ברחוב מאפו בתל-אביב, בתצוגה דוממת, כזיכרון לימים אחרים.

רבות נכתב על ברלין. עיר שעברה מלחמות, חלוקה ואיחוד מחדש, משטרים מדכאים ועם כל זה תרבות ששרדה בה לאורך כל השנים והתקופות. עברה התרבותי המפואר, הקברטים, ברכט, המוזיקה והאומנות מוכרים לכול, אך אין כמו החוויה האישית כדי לחוש את העיר מקרוב.
 

בלטיות



אנדרטה בלב העיר ברלין

ההתרשמות הראשונה שלי מברלין הייתה השדרות רחבות הממדים שאורכן קילומטרים החוצות את העיר. מערב העיר מתרכז סביב קו-דאם (Ku'damm) וכנסיית הקייזר וילהלם (Kaiser-Wilhelm-Gedächtniskirche). הכנסייה עוררה בי מייד רושם חזק מכיוון שחלקה העליון, הושאר במצב הרוס כפי שנותר לאחר שנפגע מהפצצת מטוסים בריטיים במלחמת העולם השנייה, והיא משמשת בעצם כסמל של מה שעבר על העיר. מה שנותר מהצריח שחור וכעור, וניצב כאנדרטה בלב העיר – בניגוד חריף לאלגנטיות העירונית המודרנית שמסביב.

הניגוד החריף הזה, במיוחד מבחינה ויזואלית, חזר לאורך כל הביקור. ברלין היא עיר ענקית ומרשימה. הכול בה גדול: השדרות הרחבות, בתי הכל-בו מרובי הקומות, התרבות המפוארת. אבל האירועים ההיסטוריים הדרמטיים שעברו על העיר, שהייתה חצויה על ידי חומה במשך 41 שנים, עדיין משתקפים ברחובותיה, שדרותיה, בתיה ואנשיה. הכול נקי ללא רבב.
 
גברים ונשים בחליפות, לאחר יום עבודה, עומדים בשורה מנומסת כדי לקנות את הנקניקייה שמוסר להם במלקחיים מוכר אדיב, שנראה יותר כמו רוקח. אין פה "אני הייתי קודם", או "מי אחרון?", אך השפה צורמת לאוזן ישראלית: "ביטה שיין", "דאנקה שיין".
 
הרכבת התחתית של ברלין עדיין חסומה בחלקה לכיוון הצד המזרחי עוד מימי ההפרדה של החומה המפורסמת. לצידה המזרחי של העיר הגעתי באוטובוס, עד למרכזה  שדרת אונטר דן לינדן (Unter den Linden), שהייתה בעבר השדרה האופנתית של ברלין והיא משתרעת משער ברנדרבורג (Brandenburger Tor) ועד לכיכר אלכסנדר (Alexanderplatz), שהייתה כיכר מרכזית בעבר, גם בזמן גרמניה הקומוניסטית. כאן עוברים לעולם אחר ממש, כמו לסרט מלחמה ישן.
 
כנסיית הקייזר וילהלם, ברלין
כנסיית הקייזר וילהלם עם הצריח ההרוס (צילום: Nellmac)
 

לפרלמנט הגרמני אין יותר מה להסתיר

מרבית הבתים שהיו לאורך השדרה נהרסו כליל ונבנו מחדש לאחר המלחמה. אלה שנותרו לא שופצו ועדיין נותרו בהם פגעי המלחמה ושיני הזמן, זכר לתקופה בה ברלין הוכרזה על ידי היטלר כמרכז הכוח. הבניינים, בנייני דירות חומים וכעורים, בחלקם הרוסים או נקובים בעשרות חורים של פגזים לאחר הקרב על ברלין, בו כתשו מפציצים בריטיים את העיר מדי לילה.

גם האנשים כאן נראים קשיי יום ועלובי מראה במקצת, כנושאים על גבם עדיין את עול המשטר המדכא והעוני, לבושים באותם בגדים פשוטים אפורים וחומים ולא אופנתיים ששימשו אותם בשנים עברו, עוד מזמן השלטון הקומוניסטי. המכוניות ישנות. ניתן לבקר במפקדת השטאזי – המשטרה החשאית מעוררת האימה והנוירוטית של גרמניה המזרחית.

ובלב האזור – הרייכסטאג (Reichstag). הבניין המונומנטאלי, שהחל כפרלמנט של הקיסרות הגרמנית, עבר לא מעט תהפוכות. בשנת 1933 נשרף על ידי הנאצים בהאשימם את הקומוניסטים. בשנת 1945 ניזוקה כיפתו, שהייתה עשויה ברזל, נחושת וזכוכית, מהפצצות סובייטיות והתמוטטה. בשנת 1995 עטף אותו האומן כריסטו – חובב העטיפות (כריסטו עטף אי שלם, חוף ים, ובניינים ידועים אחרים בעולם), בעטיפה מטאלית עם חבלים כחולים. לאחר איחוד העיר ומעבר הבירה מבון לברלין שופץ הבניין במשך ארבע שנים על ידי אדריכל אנגלי בשם נורמן פוסטר, אשר עיצב אותו מזכוכית, ברוח רעיון השקיפות, כסמל לכך שלפרלמנט הגרמני אין יותר מה להסתיר.
 
בניין הרייכסטאג, ברלין
על 
בניין הרייכסטאג כיפת זכוכית המסמלת שלפרלמנט הגרמני אין יותר מה להסתיר 
(צילום: claudiodivizia)
 



שריפת ספרים בלב האזור התרבותי

כשרידים לתרבות העבר, נמצאים במזרח ברלין אחדים מהמוזיאונים הטובים ביותר בברלין. אני ביקרתי במוזיאון פרגמון (Pergamonmuseum). המוזיאון נראה חיצונית שחור, אפוף ירוקת וטחב, כאילו עצר הזמן מלכת בממלכה רדומה. הוא נודע במיוחד באוספי העתיקות מן המזרח הקרוב: סוריה, פרס, בבל, אשור, אומנות אסלאמית וכן אומנות הלניסטית, יוונית קלאסית ורומית ושרידים ארכיטקטוניים. מקדש פרגמון, בגודלו האותנטי, נמצא בתוך המוזיאון. מרשים מאוד. יחד עם זאת, בלב האזור התרבותי כל כך, לא יכולתי שלא להיזכר בשריפת הספרים שהתרחשה ב-10 במאי 1933, בה הועלו באש ספריהם של זיגמונד פרויד, ברטולד ברכט, היינריך מאן, תומאס מאן, ארנולד צוויג, אריך קסטנר, אמיל זולא ועוד. להצטמרר. 
 
את הרובע היהודי מצאתי שקט. פה ושם תיירים, מעט ישראלים. את בית המשפחה לא מצאתי, אולי כבר אינו קיים עוד, אבל עדיין יכולתי לספוג את האווירה ברובע מהרחובות והבתים שנותרו. מבט כלפי מעלה הציג בפניי את הבתים כמעט כפי שהיו אז, בזמן שחיה שם קהילה יהודית משגשגת. במקום נמצא בית הכנסת החדש (Neue Synagogue) שנבנה בשנת 1899 ונשרף בליל הבדולח. בית הכנסת היה מרכז הקהילה היהודית ובני המשפחה נהגו לחגוג בו אירועים משפחתיים, כמו בר-מצוות.
 
בית הכנסת החדש של ברלין
בית הכנסת החדש של ברלין (צילום: Nikada)
 

בית כנסת ועמדה צבאית שהפכו למוזיאון

רקע קצר: בברלין שלפני מלחמת העולם השניה חיו 133 אלף יהודים. היא שימשה מרכז לארגונים יהודיים ולארגוני עזרה שונים. היהודים לקחו חלק והשתלבו בתחומי הכלכלה, החברה, המדע והאומנות בעיר, יחד עם עצמאותם הפנימית. הופיעו בקהילה עיתונים וירחונים, היו בה תנועות נוער יהודיות רבות והחינוך בבתי הספר הצטיין ברמה גבוהה.
 
לאחר פרעות ליל הבדולח, שהחריבו את בתי הכנסת, שותקו כמעט לחלוטין החיים היהודים בעיר. בספטמבר 1933 הקים השלטון מחלקת תרבות חדשה, שריכזה את תחומי התרבות. יהודים לא התקבלו אליה, ונמנע מהם כל עיסוק בפעילות תרבותית. נאסר לשמוע מוזיקה שהולחנה בידי יהודים, לצפות במחזות יהודיים, להשתמש בפיזיקה יהודית, בפסיכולוגיה יהודית, באדריכלות, בספרות, בשירה ובפילוסופיה יהודית. מספר בתי ספר ותנועות נוער עדיין פעלו, עד לגירושם של יהודי ברלין בשנים 1943-1942. 
 
בית הכנסת, בעל כיפת הזהב הנראית למרחוק, שרק חזיתו נותרה שלמה, שופץ ומשמש כיום כמוזיאון קטן הנקרא המרכז ליהדות ובו שרידי חפצים ששימשו יהודים, תמונות של הקהילה היהודית ומסמכים על בית הכנסת. במקום ישנו חדר סגור למבקרים ובו תמונות רבות ועוד מסמכים, אליו לא מאפשרים להיכנס באופן חופשי.
 
צ'ק פוינט צ'ארלי (Checkpoint Charlie), נקודת המעבר המפורסמת של בנות הברית בין מערב העיר למזרחה, משמשת כיום כמוזיאון קטן של החומה, המתעד ומציג תמונות, מסמכים ואביזרים, ששימשו לבריחה ולהברחה. שרידי החומה, עם שכבות הגרפיטי שהפכו לסימן ההיכר שלה, הובילו אותי לעולם רחוק וקר עם השתקפות מוחשית של המאורעות ההיסטוריים, המלחמות והמשטר הקומוניסטי המדכא. התאכזבתי מעט למצוא שרידים מעטים כל כך של החומה והגרפיטי מאחר שרובה נהרס.

צ'ק פוינט צ'ארלי, מוזיאון לחומת ברלין
צ'ק פוינט צ'ארלי ולידו מוזיאון לחומת ברלין (צילום: Y K)
 

ברלין – סמל של שלום

את המעבר בחזרה אל מערב העיר עשיתי דרך שער ברנדבורג הידוע. השער המונומנטלי נבנה בשנת 1791 בסגנון נאו-קלאסי, בהשראת האקרופוליס, כסמל של שלום, והיה אחד מ-14 השערים של העיר. כאשר נבנתה חומת ברלין בשנת 1961, נאטם השער ולאחר ביטול הגבול בין שני חלקי העיר הוא נפתח מחדש. אפשר לעבור דרכו ברגל או ברכב. 

ברלין של היום ידועה באירועים התרבותיים הגרנדיוזיים שלה: פסטיבל הסרטים של ברלין, מצעד הגאווה הססגוני, מצעד האהבה ומוסיקת הטכנו, פסטיבל הג'אז. קיימים בה 170 מוזיאונים, 35 תיאטראות, אולמות קונצרטים ובתי אופרה וחיי לילה המתקיימים במועדוני הלילה, הפאבים והמסעדות, כמיטב ימי הקברטים העליזים בעבר. קשה להסביר בדיוק מדוע, אבל ישנה תחושה אחרת, שונה מערים אחרות בגרמניה שביקרתי בהן. אולי פחות נוקשה, יותר קוסמופוליטית ויחד עם זאת, ניקיון וניכור. אי אפשר שלא להתאפק ולרמוז לבן-זוגי, בחלוף על פנינו גרמני מבוגר: "מעניין מה הוא עשה במלחמה..." מלכתחילה ידעתי כי ביקורי בברלין לא יהיה עבורי עוד ביקור תיירותי.

שער ברנדנבורג, ברלין
שער ברנדנבורג המונומנטלי  סמל של שלום (צילום: benstevens)


ברור היה לי כי מטענים רגשיים והיסטוריים ילוו את צעדיי בתוך העיר. ואכן, ולא יכולתי להתרגש מיופייה של העיר כאשר בכל מקום הגיחו לקראתי רוחות מן העבר. השדרות הרחבות שבהן צעדו גדודי חיילים, מבני הממשל המונומנטליים הטילו עליי צל כבד ומאיים. ברבעים הישנים של העיר עוד יש בתי-דירות רבים בהם נותרו סימני הפגזות מהמלחמה ההיא וכמובן שרידי החומה שחצתה את העיר. כל אלה היו לי כעדות אילמת, מכבידה, נוכחת. בעשור האחרון המזרח עובר שיפוץ ובנייה. בניינים נוספים מוקמים מדי שנה והגרמנים דואגים להנציח מבנים ואנדרטאות, אך בכל זאת, ניתן עדיין לשמוע בצורה כמעט מוחשית את הדי הקולות מן העבר הלא רחוק.

בברלין קיים ניגוד צורם בין היופי הנשגב לבין צבעי הכיעור של העבר, העולים מכל עבר. את הצבעים האלה שום שיפוץ לא יוכל למחוק.


בתי מלון מומלצים במרכז ברלין

מלון מנדלה (The Mandala Hotel) הוא מלון מעצבים ברמת 5 כוכבים המציע דירות סטודיו וסוויטות מסוגננות ומרווחות עם מטבחון מאובזר. המלון ממוקם מול מרכז סוני, מרחק הליכה קצרה מכיכר פוטסדאם ותחנת הרכבת שלה. במרכז הבריאות המודרני ONO תוכלו להתפנק בשלל טיפולים ועיסויים, ואת ארוחת הערב תוכלו לסעוד במסעדת הגורמה FACIL המעוטרת בשני כוכבי מישלן. בנוסף אליה פועל גם בר-מסעדה (QIU Restaurant & Bar) המציע ארוחות צהריים וערב לצד תפריט קוקטיילים עשיר.
 
מלון מנדלה, ברלין
מלון מנדלה  5 כוכבים במרחק קצר מכיכר פוטסדאם

 
מלון הדירות דאונטאון מיטה (Downtown Apartments Mitte) מציע דירות מודרניות גדולות ומרווחות מסוגים שונים (סטודיו או דירות עם 1-2 חדרי שינה וסלון נפרד), בכולן מרפסת או טרסה עם נוף לגן או לעיר, ריהוט בעיצוב עכשווי ומטבח מאובזר. בתחנת נורדבאנהוף (Nordbahnhof) אשר מעבר לכביש תוכלו לתפוס אוטובוס, טראם או רכבת עירונית, ובמרחק כמה דקות הליכה נמצא מוזיאון הטבע ולצידו תחנת רכבת תחתית. בבניין של מלון הדירות פועל בר תוסס (The Castle) ובמרחק הליכה קצר תמצאו מבחר מסעדות, ברים ובתי קפה.
 
מלון הדירות דאונטאון מיטה
מלון הדירות דאונטאון מיטה – דירות מודרניות מרווחות, מעוצבות ומאובזרות


מידע נוסף

כתבות נוספות על ברלין

אודות הכותבת

אילנה גרף, בוגרת ה"מדרשה לאמנות", עמיתה באגודת המאיירים הישראלית. מציירת מגיל צעיר ומאיירת להנאתה. אוהבת לקרוע ניירות, להדביק, למרוח צבע ולברוא עולם חזותי משלה. בנוסף, אוהבת את המילה הכתובה בכל צורותיה, וגם כותבת מאמרים בנושאים הקרובים לליבה.




סטטיסטיקות

0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר