www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



גרינלנד - מסע חוצה כיפת הקרח
מאת: דניאל קרן


אחרי שנים של חלומות וחודשים רבים של הכנות לוגיסטיות, נחתנו חמישה חברי המשלחת, בכפר הקטן אמאסאליק, שלחופה המזרחי של גרינלנד. בעיירה הקטנה חיים כמה מאות גרינלנדרים, המתפרנסים מדיג וממעט התיירים המגיעים לשם בחודשי הקיץ. בתי העץ הצבעוניים של התושבים תחומים בין כיפת הקרח הסוגרת עליהם ממערב ובין האוקיינוס הקפוא רוב ימות השנה.


800 ק"ג של ציוד שהוטס מבעוד מועד, מחכים לנו בשדה התעופה הקטן, שפרוות דוב קוטב מקשטת את קיר חדר הנוסעים הקטנטן שבו. כבר בבדיקה ראשונית אנחנו מגלים שחלק מהציוד עדיין לא הגיע, וכך נכפה עלינו עיכוב של יומיים ביציאה לדרך. בסוף חודש אפריל האקלים בחופי האי מתון יחסית, ואנחנו מנצלים את מזג האוויר הנאה שנפל בחלקנו - שמיים כחולים בלי רוח וטמפרטורה של מינוס שמונה מעלות להכנות אחרונות של לפני היציאה למסע הארוך שמתוכנן להימשך כ – 30 יום.
 

(צילום: דניאל קרן)


טיולי אופניים




 

חמישה אנשים, שני אוהלים

כעבור יומיים אנחנו שוב בשדה התעופה. המסוק מוכן להמראה והציוד שלנו נפרש ליד משטח ההמראה, לקראת הביקורת של המשטרה המקומית. חציית גרינלנד דורשת אישור רשות הקוטב הצפוני של ממשלת דנמרק, וקבלת האישור כרוכה בהצטיידות בציוד חובה - טלפון לווייני, נורי תאורה, פצצות עשן, מכשירי קשר, ציוד עזרה ראשונה, משדר אותות מצוקה, מכשירי ניווט של מגלן ועוד - ובהרבה טפסיםאחרי שאנחנו עוברים את הביקורת של הקצין בג'יפ המשטרתי, אנחנו מחלקים בינינו את הציוד הקבוצתי ומתחילים להעמיס את מזחלות השלג. לכל אחד מאתנו מזחלת שלג, אותה ירתום למותניו ויגרור לאורך כל הדרך. בכל מזחלת יש אוכל לשלושים יום, דלק לגזיות, ביגוד, שקי שינה, אוהל, חבלים, ציוד סקי, יתדות, אתי חפירה, גרזני קרח וציוד קבוצתי. המזחלות נשקלות לפני שאנחנו נושאים אותן לתוך המסוק. משקל המזחלת שלי 112 ק"ג.
כתבות נוספות על גרינלנד

מחלון המסוק נפרש בפנינו נוף הפיורדים הכחולים, משובצים בקרחונים ומוקפים הרים מושלגים. השמש בשעה שבע בערב קורנת באור עדין המשרה אווירה קסומה על הנופים מושלמים.

כעבור כמה דקות טיסה המסוק נוחת. המטען נפרק והמסוק מתרומם ונעלם מהעיןועכשיו דממה. שקט שלא מהעולם הזה. מאחורינו צוקים מושלגים וים קפוא, לפנינו משטח שלג אינסופי ומעלינו, סביב השמש, הילה עגולה ומושלמת מעוטרת בשני הבהקים דמויי שמשות, תופעה אופטית הקרויה כלבי שמש.
 
 
(צילום: דניאל קרן)
 

מרתיחים את השלג

שש בבוקר. ממעמקי שק השינה אני שומע את השעון המעורר. יחד איתי נמצאים בשק השינה הנעליים, בקבוקי השתייה, הכפפות, הגרביים של אתמול ושאר חפצים שמוטב שלא יקפאו במשך הלילה. הסוד במסעות מסוג זה הוא קימה מיידית ונמרצת. כל השתהות בחמימות המפנקת של שק השינה, מעצימה את הסבל שביציאה ממנו. יריעות האוהל מכוסות בקרח וכל נגיעה בהן ממטירה עלינו פתיתי קרח ושלג. אנחנו מתלבשים במהירות ומכניסים לסירים גושי שלג, שיומסו למים רותחים אותם נוסיף לשוקו, לדגני הבוקר, ונמזוג לתרמוסים שמהם נשתה לאורך כל היום.
 
בשמונה בבוקר, תחת שמיים כחולים, האוהל ושאר הציוד ארוזים כבר בתוך המזחלת. אני נועל את מגלשי הסקי ונרתם ברצועות המחברות אותי למזחלת. אני מנסה לצעוד אבל המזחלת הרתומה למותניי לא זזה. אני ממתבונן אחורה, בודק אולי נתקעה בגומה בשלג. אני מנסה שוב, כל משקל הגוף מוטה קדימה, הזרועות דוחפות בעזרת מקלות הסקי והמזחלת מתחילה לנוע בכבדות. "נדמה לי שבלם היד של המזחלת שלי משוך", אני אומר בצחוק לסטיב ההולך לידי, גורר גם הוא את המזחלת שלו. סטיב מחייך: "גם שלי".
 
נדרכים עם כל צעד. מקלות הסקי ננעצים בשלג, הזרועות תורמות כעשרים אחוז מהכוח הנדרש בעוד הרגליים ושאר השרירים נושאים בעיקר המאמץ. אנחנו נעים בשקט, כל אחד מכונס בעצמו. הרעש היחיד הוא צליל החלקת המגלשיים והמזחלת על פני השלג.

(צילום: דניאל קרן)
 
מסביב שממה ארקטית מוחלטת. לא צמח ולא בעל-חיים, לא בני-אדם ולא זכר למעשי ידי אדם. כך נראתה גרינלנד לפני עשרת אלפים שנה וכך תיראה, מן הסתם, גם בעוד עשרת אלפי שנה, מכוסה שכבת קרח שעומקה מגיע ל- 4,000 מטר וכובד משקלה לוחץ את פני האדמה אל מתחת לפני הים.
 
מדי פעם קורע פס של עשן לבן את השמיים הכחולים, כשמטוסים הנעים בין אירופה לאמריקה חולפים מעלינו. ברגעים אלה האנשים במטוס, עשרה קילומטרים מעלינו, הם היצורים החיים היחידים בסביבה. אני נזכר בכל אותן פעמים בהן הייתי מביט ביבשה הלבנה ממושבי ליד חלון המטוס. אני יודע שמהיום והלאה הרגעים האלה במטוס יציפו אותי בים של זיכרונות, רגעי חרדה וקסם.
בסוף שמונה שעות צעידה של היום הראשון, אנחנו עייפים ומאוכזבים מההתקדמות האיטית המתוכננת. איאן, על אף מאמציו, לא מצליח להתקדם במהירות. הזמן זוחל בעצלתיים והמחשבה על מאות הקילומטרים העומדים בפנינו מטרידה ביותר. שוב מקימים אוהלים, שוב נמלטים לתוכם מהקור המכאיב
 

איאן נשבר

גם בימים הבאים אנחנו מתקשים להתקדם בהתאם לתכנון. במקום עשרים וחמישה קילומטר ליום כמתוכנן, אנחנו מצליחים להתקדם רק חמישה עשר, וגם אלה מביאים את איאן לקצה גבול יכולתו. בניסיון לפצות על איטיות הצעידה אנחנו מחליטים להוריד משקל ממזחלתו של איאן ולהאריך את שעות הצעידה. אני לוקח ממנו תיק של 12 קילו, וכך גם ינס וכריספין.
 
למחרת שעות הצעידה מתארכות, היום הארוך מכלה את כוחותיו של איאן ובהפסקות הוא מתמוטט מותש על השלג ליד מזחלתו. סטיב, תמיד לצדו, עוזר ומעודד, עד שכף רגלו השמאלית מתנפחת והוא מתחיל לצלוע. משעה לשעה צליעתו הופכת כבדה יותר וקצב הליכתו איטי יותר.
 
עוד יום של הליכה איטית. איאן, באחת ההפסקות, ממלמל כאילו לעצמו, "לא הייתי מתנגד לראות כאן הליקופטר". אף אחד לא מגיב, וכולם יודעים: מרגע שנסדקה חומת הנחישות של איאן, שוב אי-אפשר יהיה לתקנה. הסדק ילך ויתרחב, עד הוויתור. ואכן, בערב איאן מצטנף בתוך שק השינה, עייף מכדי לאכול או לשתות. מצב גופו מתחיל להידרדר, הוא סובל מכאבים בחזה, וכשהוא באפיסת כוחות מוחלטת הוא מודיע לנו על החלטתו לפרוש.
 
אנחנו, שהיינו עדים למאמציו ולפער העצום בין היכולות הנדרשות למשימה ובין גבולות יכולתו, מקבלים את החלטתו בהבנה. מצבו הגופני מחייב פינוי לבית-החולים וכל עיכוב נוסף פירושו החמרה מסוכנת. סטיב מחליט גם הוא לפרוש עם איאן, מתוך תחושת הסולידריות של 'Side By Side' ואולי מתוך הפיתוי הגדול לפרוש מייסורי המסע שגורמת לו רגלו הכואבת.
 
כריספין מזעיק מסוק חילוץ, וכעבור כמה שעות נשמע טרטור המנוע. דקות ספורות אחר-כך איאן וסטיב כבר בתוכו, מביטים עלינו מלמעלה, מאוכזבים עד עומק נשמתם. מבחינתם החלום נשבר.

(צילום: דניאל קרן)
 




 

עור הפנים השחיר והתבקע

נשארנו שלושה. פיגור של ארבעה ימים מכתיב לנו לוח זמנים נוקשה. אם לא נעמוד בו, האוכל המוקצב עלול להיגמר, הדלק יאזל ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו נאלצים לנטוש את האי לפני השלמת המשימה. אנחנו מחליטים על הארכת יום ההליכה ועל הגברת קצב ההליכה. מהיום נתחיל לצעוד בשמונה בבוקר ונצעד עשר שעות. שלושתנו בכושר טוב ואנחנו מצליחים לעמוד ביעדים שהקצבנו לנו, אבל המחיר הוא עצום: דופק המנוחה שלי, העומד על 38 פעימות לדקה, מטפס בשעות הצעידה עד ל-130, ואני נזקק לכל קלוריה של מזון ולכל שאיפת אוויר כדי ליצר את האנרגיה הדרושה.
 
מסביבנו ים של קרח. לפעמים הוא חלק ובוהק כפני האוקיינוס ולפעמים גלי כים סוער. לעתים צלילות האוויר אינה דומה לשום מקום אחר על פני האדמה ולעתים הראות מוגבלת למטרים בודדים, ענן לבן עוטף אותך ומקשה עליך להבדיל בין שמיים וארץ, מזרח או מערב. ככל שאנחנו מתרחקים משולי האי ומתקדמים למרכז כיפת הקרח, מאמץ משיכת המזחלת בעלייה הולך וגדל, האוויר נעשה דליל ומזג האוויר מתקרר.
 
לכל אחד מאתנו מפרש שבעזרתו נוכל לגלוש תוך ניצול משבי הרוח, אבל לדאבוננו הרוחות העזות מכות בפנינו ולא בגבנו. אנחנו מתקדמים שפופים מול הרוח העזה. סדק צר במסכת הפנים של ינס השאיר את עצמות לחייו חשופות לרוח המקפיאה. בקור של מינוס שלושים מעלות, לרשלנות הזו יש מחיר מיידי וכבד. כבר באותו לילה ישחיר העור ולמחרת יתבקע ויתקלף.
 
הגוף מתמרד ושולח אותות מצוקה, מזהיר כי:
א. אם לא נקפיד בתחזוקת הגוף בארבע מאות קילומטרים שעוד נותרו לנו, נתקשה לסיים את המשימה;
ב. מוכרחים להתעלם מכאבים מינוריים. אני מסיר את המגלשיים והנעליים וחובש את כפות רגליי. ינס שבוחן אותן בבעתה אומר שלפי מצב כפות רגליי אנחנו בכל זאת בדרך להגשמת חלומו של איאן, נכה שיצליח לחצות את גרנלנד
.
נחושים ועקשנים אנחנו מתקדמים מדי יום, אפילו במזג האוויר הגרוע ביותר. כבר מאתיים וחמישים קילומטר מאחורינו ועדיין לא השתמשנו במפרשים. הימים הנוקפים והמאמץ ממשיכים לתת את אותותיהם. ימי ההליכה הארוכים והקור העז שואבים מאתנו קרוב לעשרת אלפים קלוריות ביממה. חלק מזה יוחזר לגוף באכילה של מאכלים עתירי שומן וקלוריות: נקניקים, צ'יפס, שוקולד, גרנולה וגבינה צהובה לשעות היום, ופסטה ובשר לארוחת ערב.  
בלילה, לפני השינה, אני מכין לעצמי שוקו חם שלתוכו מומסת חצי חבילת חמאה וחפיסת שוקולד שלמה. המשקה, פצצת אנרגיה עתירת קלוריות, יבטיח שהגוף שלי יישמר חם בשעות הלילה הקרות. ליתר ביטחון אני מכניס לתוך שק השינה חטיף גרנולה, אותו אוכל לאכול לפנות בוקר בהתאם לצורך. באמצע הלילה אני מתעורר בשפתיים חתומות, לא מצליח לפתוח את הפה. על אף השפתון השמנוני ומסיכת הפנים, השפתיים שלי נבקעו מהקור העז ושתתו דם שנקרש וקפא. פתיחת הפה כרוכה עכשיו בכאבים עזים, ובימים שאחרי, כל ניסיון לאכול מזון מלוח, חם או חריף, צורב את שפתיי והופך לסבל. אני עובר לדיאטה של פסטה קרה, שתייה באמצעות קש וכרסום גרנולה. הצ'ופרים האחרים - משקה השוקולד, הצ'יפס, הקרוטונים, הבוטנים והצ'ילי קון-קרנה - יוצאים מהתפריט שלי
 

(צילום: דניאל קרן)
 

הסופה

זה קרה בשעה חמש אחר-הצהרים. הסופה שהחלה כבר בלילה הלכה והתחזקה במשך שעות הבוקר וההליכה הממושכת בשלג אל מול הרוח העזה תבעה מאתנו מאמץ עצום. בשל הסופה נאלצנו לצעוק על-מנת לשמוע זה את זה או לעבור לתקשר בשפת הסימנים. הטמפרטורות ירדו מזמן מתחת לקו מינוס השלושים מעלות, וכשהתקרבו למינוס ארבעים החלטנו על עצירה והקמת אוהל. משבי הרוח העזים הכו בנו. כל חלק בגוף שייחשף לרוח הקרה למשך יותר מדקה, ידענו, יסבול מכוויית קור. אצבעות כף ידי השמאלית איבדו תחושה. גם כפות רגליי. טמנתי את ידי בבית-השחי, מנסה להפשיר את האצבעות, מתנחם בידיעה שבעוד מספר דקות נהיה מוגנים מהרוח ומהקור בתוך האוהל, עמוק בתוך שק השינה.
 
נראה היה שהאוהל מתמודד בגבורה במטחי הרוח הראשונים, אבל עוד לפני שהספקנו לבנות חומה מבלוקים של שלג סביב האוהל כמקובל, הכה משב רוח אימתני ביריעות האוהל ושבר את אחת הקורות שתמכו בשלד האוהל. בתוך שניות קרס האוהל והפך לערמת בד וקורות מתכת. כך, כשאנחנו על כיפת הקרח של גרינלנד, מסביבנו מיליוני קילומטרים רבועים של שלג וקרח, חשופים ממבנה, סלע, מערה או עץ - איבדנו את המחסה היחיד שהיה לנו.
 
עכשיו, מנסים לתקן את הקורה המרכזית. אבל הטמפרטורות נמוכות מדיי, הדבק לא מדביק, המתכת קרה מדיי, עומס הרוח גדול מדיי על יריעות האוהל ואצבעות כפות הידיים שלנו חסרות כל תחושה, ואנחנו עומדים (וכשעומדים במקום הגוף מתקרר במהירות) ומנסים לקבל החלטה בדחיפות. בפנינו עומדות שתי אפשרויות: להזעיק מסוק שיחלץ אותנו למקום מבטחים או לחפור מערה בשלג, שתשמש לנו מחסה לשעות הלילה ותאפשר לנו לנסות ולתקן את האוהל הרחק מעין הסערה. בחרנו באופציה השנייה.
 
הקבוצה הפינית שחצתה את כיפת הקרח כמה שנים לפנינו, בחרה גם היא באופציה הזו. ניסיונות הפינים לחפור מערה עלו בתוהו, שכן הסופה העזה מילאה את הבור בשלג חדש ולאחר שלוש שעות של חפירה מאומצת אך חסרת תועלת, עמדה השלישייה מפינלנד שוב לפני קבלת החלטה. תשושים, רעבים וקפואים הם החליטו על הזעקת מסוק חילוץ. בשעות שעברו עד שהגיע, שניים מתוך שלושת חברי הקבוצה קפאו למוות.
 
אנחנו מוציאים את אתי החפירה מתוך מזחלות השלג שגררנו, ומתחילים לחפור בשלג מערה שהולכת ומתרחבת. אחרי שעתיים וחצי של עבודה מאומצת, שלושתנו שוכבים באפלולית מערת השלג בתוך שקי שינה, בכוכים שגובהם שישים סנטימטר, לוגמים תה חם מהתרמוסים שלנו, מנסים להשיב לגוף מעט אנרגיה וחום. הבגדים ספוגים בשלג וקרח והמורל, איך נגיד? בגובה הטמפרטורות שבחוץ!

(צילום: דניאל קרן)
 

ההפסקה המתוקה ביותר

ביום השישה-עשר הגענו לנקודת שיא הגובה במסע. עצרנו בתוך בסופת שלגים קשה כדי לחגוג את האירוע. העצירה, כמו כל ההפסקות במהלך יום ההליכה, היא לחמש דקות בלבד. כמו הכרישים החייבים להיות בתנועה מתמדת על-מנת לייצר את האוויר לו הם זקוקים לנשימה, גם מי שחי באזורי קור קיצוני חייב להישאר בתנועה כדי לייצר חום. אנחנו עוצרים לחמש דקות, שמספיקות למספר לגימות מהתרמוס ולאכילת שוקולד, עוגה או נקניק, שיספקו אנרגיה עד לעצירה הבאה. השתהות מעבר לחמש דקות הופכת את הקור לבלתי נסבל.
 
ההליכה המונוטונית מכניסה אותי למצב מדיטטיבי. לעתים, בעיניים עצומות אני מתרגל מדיטציה ותוך כדי הצעידה אני מתנתק מהגוף ומהמקום. לעתים המחשבות נודדות רחוק, למשפחה, לחברים ולמחוזות אחרים. אבל ברוב הזמן המאמץ והקור דורשים את כל תשומת הלב. עכשיו! פתח וסגור את אצבעות כף יד ימין מאה פעם כדי שלא יקפאו לך האצבעות. עכשיו! דאג לכסות את החריץ שנפתח בין משקפי הסקי והכובע. עכשיו! עבוד חזק יותר עם הידיים כי ברגליים נותר רק מעט כוח. עכשיו! התעודד כי עוד עשרים דקות יש הפסקה ומצפים לך עוגה ותה חם.
ההפסקה המתוקה ביותר היא זו שלפני ההפסקה האחרונה של היום. אפשר לאכול בה את כל החטיפים שנותרו לאותו יום, ואחריה יש רק שעה וחצי של הליכה.
 
עם סיום יום ההליכה אסור להשתהות. בחוץ קר מכדי לשבת ללא תנועה, ואנחנו מזדרזים להקים את האוהל וסביבו את חומת לבני השלג שתגן עליו מהרוחות העזות. מהרגע שאנחנו בתוך האוהל, לכל אחד יש משימה: הפשרת שלג בסירים, בישול ארוחת הערב, עדכון המפות, תכנון מסלול יום המחר, תיקון ציוד שנקרע או נפגם, חבישת הפצעים וטיפול בשאר מכאובי הגוף. רק אחר-כך נתפנה לארוחה, שבסופה נרכון מעל להבת הגזיה ונייבש את הנעליים, הגרביים, הכפפות והכובעים הרטובים מהשלג שנמס. מותשים אנחנו נכנסים לשקי השינה ושוקעים בשנת לילה באור יום.
 

תרמית הנדל"ן הגדולה ביותר

חציית כיפת הקרח של גרנלנד נחשבת אתגר ארקטי קלאסי, מורכב מבחינה לוגיסטית ותובעני ביותר בהיבט הפיזי והנפשי. ארבעה שבועות של צעידה רגלית על גבי מגלשי סקי, בין כ- 600 הקילומטרים המפרידים בין נקודת ההתחלה בחוף המזרחי של האי לנקודת הסיום בחוף המערבי.
 
גרינלנד הוא האי הגדול בעולם, ושטחו 2.17 מיליון קמ"ר (לצורך ההשוואה: שטחה של ישראל הוא 20 אלף קמ"ר) האקלים בכיפת הקרח המכסה את כל האי, חוץ מהשוליים הנושקים לים, מאוד בלתי ידידותי לכל סוגי החיים ובכלל זה, כמובן, חיי בני-אדם. לכן באי הגדול חיים רק כ- 56 אלף איש, המתגוררים ברובם בכפרים קטנים לאורך החופים. תושבי גרינלנד כבר מודעים היום למה שמכונה "תרמית הנדל"ן הגדולה בעולם".
 
היה זה כנראה הויקינגי אריק האדום  (Erik Thorvaldsson), שמתוך רצון לפתות מתיישבים לגור בגרינלנד, בחר לה את השם המפתה כל-כך, "גרינלנד" (ארץ ירוקה), בעוד שלארץ הירוקה באמת, בה גדל וממנה יצא, קרא מגליה Ingólfur Arnarson "איסלנד" (ארץ הקרח), כנראה מתוך רצון לדחות פולשים פוטנציאליים. היום גרינלנד היא אוטונומיה המנוהלת באופן עצמאי תחת ריבונות דנית. הנורווגי פרידיוף נאנסן היה הראשון שחצה בסוף המאה התשע-עשרה את האי, ומאז הוא וחוקרי קוטב אחרים כמו שקלטון, סקוט, אמונדסן ופירי, מהווים מקור השראה להרפתקנים ברחבי העולם.
 

(צילום: דניאל קרן)




יום גלישת רוח 

אנחנו ביום העשרים, וכבר קרוב לארבע מאות קילומטר מאחורינו. השעון מצלצל כרגיל בשש בבוקר. גם היום הרוח מכה בדפנות האוהל, אבל הפעם נראה שהיא שינתה את כיוונה. כריספין מכריז על יום גלישת רוח ואנחנו נלהבים, מחישים את ההתארגנות ליציאה ומניפים את המפרשים לאוויר.
 
הרוח העזה דוחפת אותנו, ואנחנו גולשים בתחושה נפלאה על פני השלג, ממצים את ההנאה וכך גולשים ללא הפסקה למעלה משלושים קילומטר, עד שהרוח הופכת חזקה מדיי. אחרי שלושה שבועות על כיפת הקרח, פנטזיות על הרגעים שלאחר הסיום כבר מותרות. אפשר להתחיל לחלום על המקלחת החמה, על ליטרים של בירה, על בית-שימוש נורמלי ועל מיטה אמיתית, ובכל זאת עוד דרך ארוכה לפנינו
 

מסע האווזים

ביום העשרים ושלושה, לוכד את תשומת לבנו כתם שחור המתקדם לעברנו: להקת אווזים ארקטיים חוצה את השמיים מעלינו בטור ארוך. עדיין לא יונה עם עלה של זית אבל בכל זאת, בעל-החיים הראשון שראינו מתחילת המסע ובהחלט סימן המבשר על קרבת הים. אנחנו עוצרים ומביטים באווזים כמי שרואה לראשונה בחייו ציפור, נפעם מיכולתה להישאר באוויר בניגוד לכוח המשיכה.
 

צעידה במקום 

עברנו כבר חמש מאות קילומטר ותחושת הסיום באוויר. אנחנו מחישים את קצב ההליכה ומחשבים שוב ושוב את מניין הקילומטרים שנותרו לפנינו, מתכננים את שעת ההגעה לנקודה בה הקרח נושק לאדמה. אולם מזג האוויר שוב מתעתע בנו וסופה עזה מצמצמת את הראות לעשרים מטר ומאיטה את התקדמותנו עד לכדי צעידה במקום. מתוסכלים אנחנו מקימים את האוהל בשעות הצהרים המוקדמות. בתוך האוהל, אחרי ארוחת הערב, אנחנו שוב מתנחמים בהרצת תסריט ההגעה לנקודת הסיום ובתכנון הפנטזיות שאחריה.
 
ביום העשרים וחמישה נגלים בפנינו ההרים. כמו ימאים הרואים יבשה, אנחנו מכריזים "טרה פירמה" ומאריכים את יום הצעידה שהחל בשמונה בבוקר עד אחת-עשרה בלילה. גם אז השמש עדיין גבוהה מעל קו האופק והאור הוא אור יום
 

(צילום: דניאל קרן)
 

קו הסיום של גרינלנד

זהו היום העשרים ושישה וזה היום האחרון. אנחנו מתעוררים בידיעה שמה שנחווה היום כבר לא יחזור מחר. שכבת הכפור מהבל הפה שקפא, השינה בלילה עם כובע, המסת השלג ומילוי התרמוסים, כפות הידיים הקרות בעת פירוק האוהל, השקיעות המתמשכות, תחושת הקור הנושך שלפני היציאה לדרך וגווניו הכחולים עמוקים של הקרח מתחתינו. שלושים קילומטר מהסיום השלג שכיסה עד כה את כיפת הקרח הולך ונעלם. מתחתיו מתגלה הקרחון: קרח כחול שקוף וקשיח ההופך את משיכת המזחלת למשימה קלה יותר.
 
עכשיו כבר מותר לתת את דעתנו לכאבים שהודחקו בשבועות האחרונים. שלפוחיות ופצעי הליכה שטופלו ונשכחו שבים להטריד, כאבי גב ושרירים שנתפסו מזכירים את קיומם, וגם אלו מצטרפים לזיכרון הקשיים שעברנו לאורך המסע המפרך ומדגישים עוד יותר את רגע הסיום המתוק שהגיע. גווני הכחול עמוק של הקרח האינסופי, מתחלפים בקו האופק של הים. גוונים וצבעים של ירוק ואדום שכמעט נשכחו, שמיים וורודים ושמש אדומה מחליפים את הלבן הבוהק. אנחנו מתנתקים מהמזחלת, שוכחים את תלאות המסע ומתחבקים באחווה של אלה שחייהם היו תלויים האחד בשני ויודעים בוודאות מלאה שהמאמץ היה שווה כל רגע.
 

מידע נוסף

כתבות נוספות על טרקים וטיפוס הרים

כתבות נוספות על גרינלנד וצפון אמריקה






דניאל קרן
 
אודות הכותב
דניאל קרן, מטפס הרים, רץ למרחקים ארוכים, מאמן אתלטיקה קלה ומורה לקראטה. משלב את ניסיונו הרב באתגרים פיזיים עם יכולתו לגלות כל פעם מחדש את גבולות כוחות הרוח והנפש. מסעותיו תועדו בסרטים ותוכניות טלוויזיה. האתר של דניאל קרן 

לקריאת כתבות נוספות של דניאל








מספר צפיות: 10880
2629