הפלגה בפיורדים של מזרח גרינלנד
מאת: אתי ואוריאל ישיב
תושבי גרינלנד הילידים כבר לא נקראים אסקימואים אלא אינואיטים, את אוהלי הפרוות החליפו בתי עץ סקנדינביים, את בגדי העור החליפו ג'ינסים ומעילי צמר אופנתיים, את הזקנים כבר לא שולחים אל מותם בין הקרחונים, אלא מטפלים בהם בבית אבות סימפטי, ובסופרמרקט מצאנו חוברת מבצעים ממש כמו בסופר שלנו בתל אביב. אך הטבע של גרינלנד כמעט לא השתנה כבר מיליארדי שנים: קרחוני יבשה המשתפלים אל מי החופים, הרי קרח ענקיים הצפים במי הפיורדים, הרים נישאים הנראים כמו תצוגה גיאולוגית, צמחיית סוף הקיץ באדמת הטונדרה הקפואה, וגם כמה בעלי חיים מיוחדים.
להתקרב לקוטב הצפוני
מסע בן 10 ימים אל האי גרינלנד (Greenland) , על סיפונה של ספינת משלחת (אקספדישן) , התחיל בעיירה אקוריירי ( Akureyri ) שבצפון איסלנד. פנינו אל החוף המזרחי של גרינלנד ומשם עוד צפונה, אל קבוצת איי סבאלברד, האדמה הקרובה ביותר אל הקוטב הצפוני.
אנחנו, תיירים ממוצעים המבקשים בסך הכול לגמוע מיופיו של הטבע, לא יצאנו אל הקוטב עצמו, אלא אל גרינלנד וסבאלברד, שתיים מקבוצות האיים המקיפות אותו ויוצרות חגורה בין האוקיינוס הארקטי, הקטן בחמשת האוקיינוסים על פני כדור הארץ, והשוליים הצפוניים של צפון אמריקה, אירופה ואסיה.
בים בין איסלנד לגרינלנד, מיטלטלים כהוגן (לאחר שבלענו כדורים נגד מחלת ים) על גלי הים הארקטי הרוגשים, אנחנו מנצלים יום וחצי של שייט כדי להתוודע אל הנוסעים האחרים. 47 הנוסעים שאיתנו באונייה (מתוך 120 המקומות שיש בה), באים מתריסר ויותר מדינות. בספריה המצוינת אנו מעיינים באטלסים, יומני מסע וספרים אחרים החושפים את האזור הארקטי.
החלק השני של ההפלגה - אל שפיצברגן
הקרחון הראשון והפיורד הראשון של גרינלנד
לפנות ערב אנו מבחינים סוף סוף בקרחון הצף הראשון "שלנו". נרגשים ונלהבים אנחנו ממהרים אל הסיפון. נעים לעברו – אנחנו ב"מהירות האונייה", והוא במהירות המקובלת על קרחונים צפים, מטר אחד עד חמישה מטרים ליום. צילמנו וצילמנו, כאילו זה הקרחון האחרון שנראה, למרות שאחריו ניתקל בעוד כמה אלפי קרחונים צפים, בכל גודל וצורה אפשריים. הקרחון הראשון היה גם "שומר הסף" של הכניסה לפיורד סקורסבי ( Scoresby Sund בדנית, קנגרטיטיווק – Kangertittivaq בגרינלנדית), הפיורד הראשון "שלנו" בגרינלנד והארוך מכולם.
פיורד סקורסבי רחב כים ומוקף הרים יפהפיים, המתנשאים לגובה של עד 2,000 מטרים וחובשים כיפות שלג על ראשיהם. מאות קרחונים צפים במימיו, לבנים ובוהקים, והתמונה כה יפה עד שאיננו שבעים ממנה. גם הקור לא מפריע לנו. אמנם לא היה זה קור חורפי, המגיע כאן למינוס 40-50 מעלות צלזיוס, אבל 2 מעלות מעל האפס בסתיו הארקטי גם הן מספיק קור עבורנו. בשמונה בערב האונייה עצרה כמעט לגמרי והקברניט אפשר לה להיסחף לאיטה בין הרי הקרח. קרני השמש צבעו את העננים בצבעי אדום-כתום לוהטים ועוד שעות ארוכות נמשכו הדמדומים, טרם החושך כבש את הים.
חוויות ותובנות מהפלגה לאנטארקטיקה
כפר צעצוע על גדת הפיורד
למחרת בבוקר עלינו אל הסיפון והנה לעינינו, על גדות הפיורד, ממש מולנו, מראה קסום של כפר צעצוע, בתיו מפוזרים בשטח במעין אי סדר, והם צבועים בצבעי אדום, כחול, ירוק, ורוד, צהוב ולבן. שפשפנו עיניים ושוב פתחנו והכפר אכן אמיתי וקיים. סירות הזודיאק הורדו אל המים והמתינו לנו לצד האונייה. עטופים במעילים חמים, כובעי צמר, מגפי רפתנים המגיעים עד הברכיים, וחגורות הצלה, נרגשים לקראת הנחיתה הראשונה על אדמת גרינלנד.
"ברוכים הבאים לאיטוקורטורמיט" ( Ittoqqortoormiit ), מכריז שלט קטן, התלוי על קיר אחד הבתים הסמוכים למעגן הסירות. פירוש השם, בדיאלקט מזרח גרינלנדי, "גרים בבית גדול". 460 תושבי הכפר הקטן עם השם הארוך, שנוסד בשנת 1925, משמרים עדיין את אורחות החיים הישנים, המבוססים על ציד ודיג. ליד הבתים קשורים כלבי האסקי גדולים, המשמשים לציד ולמשיכת מזחלות, אך התושבים משתמשים בטרקטורונים ואופנועי שלג לנסיעה במרחבי הכפר הלא סלולים.
בכפר כנסיה עם צריח עץ גבוה, מוזיאון קטן עם אוסף תצלומים ישנים ומרתקים, חנות מזכרות ומידע לתיירים, תחנה מטאורולוגית וגם תחנת משטרה, שם החתים לנו השוטר התורן את הדרכונים בחותמת גרינלנד (לא חובה וללא תשלום, סתם מזכרת...). היו אלה האנשים הראשונים והאחרונים שראינו בגרינלנד. מעתה רק אנחנו והטבע, ויעברו עוד שמונה ימים תמימים טרם נחזור לפגוש בני אנוש אחרים.

איך מפתים עולים חדשים להגר לארץ של קרח?
גרינלנד הוא האי הגדול בעולם – 2,670 ק"מ אורכו, 1,050 ק"מ רוחבו. 56 אלף תושביו מתגוררים בעיקר בחוף המערבי. כ- 85% משטחו מכוסה כיפת קרח וקרחונים הגולשים אל הים, נשברים בו, והופכים להרי קרח ענקיים ( Icebergs ), המהווים למעשה איים צפים (הגדול בהם מכסה, נכון ליום הביקור שלנו, שטח בן כמה קילומטרים וגובהו 167 מטר!). ב-15 האחוזים משטחו שאינם מכוסים קרח, נראים הרים ציוריים (כולל ההר הארקטי הגבוה ביותר המגיע לגובה 3,700 מטר), חופים מחורצים באין-ספור פיורדים, קצרים יותר וארוכים מאוד (הארוך ביותר מגיע ל-315 ק"מ). חלקו הצפון-מזרחי, הבלתי מיושב פרט לכמה תחנות מחקר, הינו הפארק הלאומי הגדול ביותר בעולם.
בשפה המקומית נקרא האי קלאליט נונאט ( Kalaallit Nunaat ), ובתרגום לעברית – "ארצנו". מתי הגיעו אליו המתיישבים הראשונים אין יודעים. מה שכן יודעים הוא, שבתחילת האלף השני הגיעו אליו מהגרים מאיסלנד – וכמו שראשוני המתיישבים באוסטרליה היו פושעים, כך מספרת האגדה גם על אריק האדום, רוצח שהוגלה מארצו עם משפחתו ועבדיו ויצא לחפש את האי. הוא מצא מקום שומם, הקים בו כמה יישובים, וכדי לגרות מתיישבים נוספים להגר אל האי, שאם יש צבע היכול לתארו הרי הוא לבן, כינה אותו דווקא "ארץ ירוקה" – גרינלנד.
כתבה על הפלגה לאורך החוף המערבי של גרינלנד

הרבה יותר "האי הלבן" מאשר "האי הירוק"... בתים בבירת גרינלנד נוק (צילום: KimKimsenphot)
פרלמנט בן 31 מושבים
הטריק עבד ותושבים נוספים אכן הגיעו. עידנים ושלטונות באו וחלפו ומאז 1959 גרינלנד היא ישות אוטונומית, עם זיקה לדנמרק (האחראית לביטחון, לענייני חוץ, לרפואה ולחינוך). לגרינלנד פרלמנט בן 31 מושבים, המנון לאומי המספר על "ארצנו שנהייתה כה עתיקה" (את השם האינואיטי הארוך כאורך הגלות, אחסוך לכם), ועיר בירה בשם נוק ( Nuuk ), המונה כ-16 אלף תושבים.
גרינלנד נמצאת היום בסכנה הכלל עולמית של התחממות כדור הארץ. ים הקרח הארקטי מתכווץ בשטח ובעובי, הקרחונים נסוגים ותורמים לעליית מפלס המים, ומאידך, אוצרות הטבע של מינרלים ונפט המצויים בה ובים הולכים ונעשים נגישים ומגרים את תאבונן של מדינות ומעצמות כלכליות. אמנם יש הבנה בעולם שאסור לנצל את הטבע בצורה לא מבוקרת, אבל רק ימים יגידו אם האזור הזה, אחד המקומות הפראיים האחרונים שנותרו על פני כדור הארץ, יישאר כך.

ההתחממות הגלובלית מהווה סכנה לקרחונים של גרינלנד (צילום: Michael-J-Quinn)
שיעור גיאוגרפיה מהטבע
את הימים הבאים של המסע בילינו בשייט בין הפיורדים של גרינלנד, בשיטוטים על סירות זודיאק בין הרי הקרח הצפים. כשמזג האוויר הרשה, נחתנו ביבשה לסיורים רגליים באדמת הטונדרה. כל פיורד וכל נחיתה הביאו עימם מראות חדשים והתרגשויות חדשות. הגיבורים הראשיים הם תמיד ההרים ולצידם הצמחייה ובעלי החיים המעטים, כשהכותרת של כולם יחד היא "שיעור בגיאולוגיה" מפי המורה הגדול מכולם – הטבע בכבודו ובעצמו.
בכל ירידה לחוף היו שישה מדריכי המסע שלנו חמושים ברובים ובאקדחי זיקוקים, ולא מחשש לשודדים או מחבלים, אלא מפני חיות הבר ובעיקר מפני דובי הקוטב הלבנים, שלצערנו סירבו לחלוטין להיראות לפנינו.
הרים בשלל תצורות וצבעים, שיעור בגיאולוגיה מפי הטבע (צילום: אוריאל ישיב)
מזכרות מהעבר של גרינלנד
באזור הקרוי סידקאפ ( Sydkap ) ערכנו היכרות ראשונה עם הטונדרה. ירדנו מהסירות ומולנו שני צריפים. האחד ישן ומט לנפול, נבנה עוד ב- 1928 על ידי ציידים שהגיעו מהכפר איטוקורטורמיט. על פי החוקים המקומיים, כל "חירבה" כאן היא היסטוריה שאסור להרוס, לשנות או לקחת ממנה "מזכרות". כך, הצריף העתיק הזה נשאר על עומדו ולידו ניצב צריף ציידים "חדש", משנת 1945, שמור היטב ומצויד בגפרורים ובכמה קופסאות שימורים. כשאנשי הכפר יוצאים למסע ציד, הם יכולים להשתמש בו, ובלבד שישאירו ציוד דומה גם לבאים אחריהם.
תחילת ספטמבר היא סוף עונת הסתיו הקצרה ואנו רואים את מה שנותר מצמחיית הקיץ השופעת, רגע לפני שיגיע החורף ויכסה הכול בקרח לבן. הצמחים נמוכים מאוד וממש דבוקים לאדמה, ורק במקומות חמים במיוחד הם מסוגלים להרים ראש ולצמוח כמה סנטימטרים לגובה. יש בהם טחב, חזזיות, אזוב, צמחי תבלין, עשבים ועצים ננסיים (שגובהם יכול להגיע ל-20 ס"מ). גרינלנד קשה לצמחים אבל אלה מתאימים עצמם לטמפרטורות הנמוכות ולחושך החורפי, והם הופכים את השטח לפיסות פיסות של מרבדים צבעוניים.
על האדמה מוטלים הרבה גללים של בעלי חיים וגם חלקי שלדים של כבשי מושק ( Musk Ox ) ואניצי צמר עדינים מפרוותם. מרחוק נראים כמה שוורים גדולים (וכך הם אכן נקראים באנגלית – "שור המושק"). אנחנו מנסים "לתפוס" אותם עם המשקפות, מקווים שיתקרבו אלינו. ארנב ארקטי לבן ומקסים, התיישב לו בלי פחד מעדר החיות המשונות שהקיף אותו וחיכה, ה"טמבל", כמו דוגמן מקצועי, עד שכל המצלמות שבתו ממלאכה.
בינתיים טיפסנו כבר לגובה של 200 מטר (לאט ובקושי...) והנוף שמיימי ממש. מולנו בים אי קטן וסביבו כמו נשיקות קצפת, קרחונים צפים – גדולים וקטנים וקטנטנים. פה ושם מוצאים דרישות שלום מהעבר הרחוק, כמו שרידים של בתי חורף מתרבות הטול ( Thule ), שאנשיה הגיעו לגרינלנד בתחילת המאה ה-12 והם אבות אבותיהם של האינואיטים הגרים בה כיום.
הרים בני מיליארדי שנים
יום אחר ואנחנו בפיורד הארה ( Harefjord ). שמות הפיורדים ממש מפתיעים. יש הנקראים על שמות דמויות היסטוריות, יש על שם מקומות, יש שמות לא מובנים בשפה המקומית ואחרים המסומנים באות. פיורד הארה מלא הרי קרח צפים ואנחנו יוצאים לשוטט בהרים. אנחנו צדים (עם המשקפות) שלושה כבשי מושק על צלע ההר וממרחק של חמישה קילומטרים הם נראים בדיוק כמו שלושה כתמים נעים. לאורך כל המסע נמשיך לפגוש את היצורים הקדמונים, המכוערים-מקסימים האלה, ענקים עם פנים מזרי אימה אך אוכלי עשב.
הגיבורים הראשיים כאן בגרינלנד הם ההרים. על גדת הפיורד האחת צוקים בני 2 מיליארד שנים ויותר, ובגדה השנייה – הרים "צעירים", רק בני 300 מיליון שנים. אני לא מפסיקה להתרגש. שני מיליארד שנים! הרי זו באמת ראשית הבריאה! המדריכים מנסים לצנן את התלהבותי ומספרים שבמערב גרינלנד יש הרים בני 4 מיליארד שנים!
ההרים המרשימים מכולם חיכו לנו בפיורד עם השם הבלתי אפשרי סגלסאלסקאפט ( Segelsällskapet Fjord ). הרי הפיורד עטורים סרטים צבעוניים חומים, לבנים, צהובים, ורודים, ירוקים ושחורים. כל אחד מהם הוא משקע בן מאות מיליוני שנים, ויחד, האחד על השני, הם אחראים ליצירת ההרים המדהימים האלה. ירדנו אל החוף וכמו באגדה פסענו על מרבד צבעוני, הפעם לא של צמחים אלא של גבעות וסלעים – גידים ירוקים בסלע חום, פסים ורודים בסלע שחור – אין-סוף קומבינציות צבע ותצורות. מראה כזה לא ראינו מעולם.

הרי קרח צפים בפיורד הארה (צילום: Michael-J-Quinn)

מרבד צבעוני של פסים בסלע, משקעים בני מיליוני שנים (צילום: אוריאל ישיב)
סופרים את הפיורדים במקום את הימים
הספינה מתקדמת ועוברת מפיורד הארה לפיורד רוד ( Røde Fjord , הפיורד האדום), שחייב את שמו לסלעים המוזרים בני 300 מיליון השנים שבגדה המערבית, סלעים אדומים מרוב ברזל מחומצן.
אנחנו מפסיקים לספור את הימים וסופרים רק את הפיורדים שהאונייה שטה בהם. לעיתים היא מצליחה לעבור מפיורד אחד אל הבא אחריו ולפעמים היא נחסמת על ידי הקרחונים וחוזרת על עקבותיה, כדי להגיע למחוז חפצה בנתיב אחר. אנחנו עוברים את פיורד או ( Ø Fjord) הצר והעמוק, שהוא מדהים ביופיו. כל רוחבו שלושה ק"מ, הוא מוקף הרים המיתמרים לגובה 2,000 מ' וביניהם קרחונים גדולים. בצידו האחד של הפיורד ההרים מחורצים ובשני נראות, כמו מצוירות, שכבות בזלת מהתפרצויות וולקניות בנות מיליוני שנים.
הפתעות ליליות בגרינלנד
אחת וחצי בלילה, אנחנו מקבלים קריאת השכמה. תוך דקה אנחנו על הסיפון, מותחים צוואר ומסתכלים למעלה אל התופעה המוזרה והאגדית הזו, אורורה בוראליס ( Aurora Bouralis ) – הזוהר הצפוני. ציור נוצתי ירוק-לבן, מרקד בשמיים ומתפתל סביב עצמו עד שהוא נמוג כמו צל רחוק באפלה.
מה לא אמרו על הזוהר הצפוני? הנורווגים חשבו שאלו הם דגי הרינג או חרקים הנשקפים בשמיים. הוויקינגים היו בטוחים שמישהו מתווה להם דרך בשמיים, אחרים האמינו שזוהי מלכת השחר. האמת, זוהי תופעת טבע של אור בצבעים שונים (ירוק, צהוב, לבן ונדיר יותר – ורוד, אדום וכחול) בקרבת הקטבים, הנגרמת על ידי שחרור אנרגיה של אטומים שהגיעו מהשמש.
לילה אחר נתקלנו בלהקה ענקית של כמאה (!) לווייתנים גדולי-סנפיר ( Humpback whales ), רובם עדיין גורים. סנפירי החזה והזנב הלבנים שלהם זהרו אפילו בלילה. איזה "בלגן" היה שם במים, עם מאה שובבים-נפילים הרודפים זה אחר זה, מרימים זנבות לתפארת, מתיזים מים, ונעלמים במעמקים רק כדי לחזור ולצוץ שוב אחרי רגע.

זוהר הצפון מעל העיר נוק, הפתעות ליליות בגרינלנד (צילום: nevereverro)

ציור נוצתי מרקד בשמיים ומתפתל סביב עצמו, עד שהוא נמוג כמו צל רחוק באפלה (צילום: Vadim Nefedov)
"ציד" כבש המושק
פיורד המלך אוסקר ( Kung Oscars Fjord ) מתפצל בקצהו הצפוני לארבעה פיורדים קטנים שבמרכזם שלושה איים – המכונים אלה, מריה ורות. הבחירה הייתה באי מריה ונחתנו במפרץ קטן חבוי בין סלעים. במעלה הגבעות, נראה כבש מושק אחד משקיף עלינו ממרחק די קצר. הללויה! סוף סוף לא רק גללים ואניצי צמר, אלא הדבר עצמו. פתחנו בצעדה מהירה כדי להגיע אליו והוא ממש משטה בנו. ככל שאנו מתקרבים הוא מתרחק בצעד קליל. כציידים אמיתיים לא ויתרנו ואכן צדנו אותם במצלמותינו!

שני כבשי מושק שניצודו בעין המצלמה, צמר של כבש ופנים תמימות (צילום: Adrian Wojcik)
דילמת הקברניט
ביום השמיני הנתיב הוביל אותנו מפיורד המלך אוסקר, דרך מעבר אנטארקטיקה אל פיורד הקיסר פרנץ יוזף ( Kejser Franz Joseph Fjord ). הקברניט כבד הגוף מנווט אמנם בביטחון, אבל נראה שהטבע מתערב היום בעבודתו. הוא יושב במקומו בגשר הפיקוד, פניו רציניות, מצחו מקומט ומשקפיו שמוטים על אפו התחוב במכשירי הניווט, תצלומי הרדאר ובמפות. הרוח הצפונית התחזקה והלכה, גושי קרח צפו במהירות מסביב לנו, כשהם חוסמים את הכניסה אל הפיורד. הקמטים על מצח הקברניט העמיקו, עד שהחליט כי עם כל הצער, עלינו להסתובב ולחזור החוצה, בטרם יקיף הקרח את האונייה ו"יתקע" אותה כאן לכל החורף, או עד שתגיע אונייה שוברת קרח לחלץ אותה.

הרוח הצפונית התחזקה והלכה, גושי קרח צפו במהירות מסביב לנו, כשהם חוסמים את הכניסה אל הפיורד (צילום: Lurens 1)
הרי הקרח המתרבים והולכים שלחו אותנו החוצה מהפיורדים של גרינלנד אל האוקיינוס, ליומיים וחצי של הפלגה צפונה אל האי שפיצברגן, הגדול והחשוב בארכיפלג סבאלברד שבאוקיינוס הארקטי. האונייה היטלטלה בין הגלים הגבוהים, הטמפרטורות ירדו, פתיתי שלג טריים ריחפו בחלל וסימן החיים היחיד מסביב היו השחפים שליוו את האונייה במסעה. את השייט התחלנו כזכור באיסלנד, המשכנו לגרינלנד מקו הרוחב 65, ופנינו עתה אל שפיצברגן שבקו רוחב 79, והאמינו לנו, יש הבדל!
כתבה על המשך המסע אל האי שפיצברגן
כתבה על הפלגה לאורך החוף המערבי של גרינלנד
מידע נוסף
בתי מלון בעיר נוק
הפלגות גאוגרפיות ליעדים מיוחדים
כתבות נוספות על הפלגות גיאוגרפיות
הפלגות לאנטארקטיקה - מידע מעשי
חוויות ותובנות מהפלגה לאנטארקטיקה
חוויות ותובנות מהפלגה לאיי ג'ורג'יה הדרומית
חוויות ותובנות מהפלגה לאיי פוקלנד
החלק השני של ההפלגה - אל שפיצברגן
הקרחון הראשון והפיורד הראשון של גרינלנד
לפנות ערב אנו מבחינים סוף סוף בקרחון הצף הראשון "שלנו". נרגשים ונלהבים אנחנו ממהרים אל הסיפון. נעים לעברו – אנחנו ב"מהירות האונייה", והוא במהירות המקובלת על קרחונים צפים, מטר אחד עד חמישה מטרים ליום. צילמנו וצילמנו, כאילו זה הקרחון האחרון שנראה, למרות שאחריו ניתקל בעוד כמה אלפי קרחונים צפים, בכל גודל וצורה אפשריים. הקרחון הראשון היה גם "שומר הסף" של הכניסה לפיורד סקורסבי ( Scoresby Sund בדנית, קנגרטיטיווק – Kangertittivaq בגרינלנדית), הפיורד הראשון "שלנו" בגרינלנד והארוך מכולם.
פיורד סקורסבי רחב כים ומוקף הרים יפהפיים, המתנשאים לגובה של עד 2,000 מטרים וחובשים כיפות שלג על ראשיהם. מאות קרחונים צפים במימיו, לבנים ובוהקים, והתמונה כה יפה עד שאיננו שבעים ממנה. גם הקור לא מפריע לנו. אמנם לא היה זה קור חורפי, המגיע כאן למינוס 40-50 מעלות צלזיוס, אבל 2 מעלות מעל האפס בסתיו הארקטי גם הן מספיק קור עבורנו. בשמונה בערב האונייה עצרה כמעט לגמרי והקברניט אפשר לה להיסחף לאיטה בין הרי הקרח. קרני השמש צבעו את העננים בצבעי אדום-כתום לוהטים ועוד שעות ארוכות נמשכו הדמדומים, טרם החושך כבש את הים.
חוויות ותובנות מהפלגה לאנטארקטיקה
כפר צעצוע על גדת הפיורד
למחרת בבוקר עלינו אל הסיפון והנה לעינינו, על גדות הפיורד, ממש מולנו, מראה קסום של כפר צעצוע, בתיו מפוזרים בשטח במעין אי סדר, והם צבועים בצבעי אדום, כחול, ירוק, ורוד, צהוב ולבן. שפשפנו עיניים ושוב פתחנו והכפר אכן אמיתי וקיים. סירות הזודיאק הורדו אל המים והמתינו לנו לצד האונייה. עטופים במעילים חמים, כובעי צמר, מגפי רפתנים המגיעים עד הברכיים, וחגורות הצלה, נרגשים לקראת הנחיתה הראשונה על אדמת גרינלנד.
"ברוכים הבאים לאיטוקורטורמיט" ( Ittoqqortoormiit ), מכריז שלט קטן, התלוי על קיר אחד הבתים הסמוכים למעגן הסירות. פירוש השם, בדיאלקט מזרח גרינלנדי, "גרים בבית גדול". 460 תושבי הכפר הקטן עם השם הארוך, שנוסד בשנת 1925, משמרים עדיין את אורחות החיים הישנים, המבוססים על ציד ודיג. ליד הבתים קשורים כלבי האסקי גדולים, המשמשים לציד ולמשיכת מזחלות, אך התושבים משתמשים בטרקטורונים ואופנועי שלג לנסיעה במרחבי הכפר הלא סלולים.
בכפר כנסיה עם צריח עץ גבוה, מוזיאון קטן עם אוסף תצלומים ישנים ומרתקים, חנות מזכרות ומידע לתיירים, תחנה מטאורולוגית וגם תחנת משטרה, שם החתים לנו השוטר התורן את הדרכונים בחותמת גרינלנד (לא חובה וללא תשלום, סתם מזכרת...). היו אלה האנשים הראשונים והאחרונים שראינו בגרינלנד. מעתה רק אנחנו והטבע, ויעברו עוד שמונה ימים תמימים טרם נחזור לפגוש בני אנוש אחרים.


איך מפתים עולים חדשים להגר לארץ של קרח?
גרינלנד הוא האי הגדול בעולם – 2,670 ק"מ אורכו, 1,050 ק"מ רוחבו. 56 אלף תושביו מתגוררים בעיקר בחוף המערבי. כ- 85% משטחו מכוסה כיפת קרח וקרחונים הגולשים אל הים, נשברים בו, והופכים להרי קרח ענקיים ( Icebergs ), המהווים למעשה איים צפים (הגדול בהם מכסה, נכון ליום הביקור שלנו, שטח בן כמה קילומטרים וגובהו 167 מטר!). ב-15 האחוזים משטחו שאינם מכוסים קרח, נראים הרים ציוריים (כולל ההר הארקטי הגבוה ביותר המגיע לגובה 3,700 מטר), חופים מחורצים באין-ספור פיורדים, קצרים יותר וארוכים מאוד (הארוך ביותר מגיע ל-315 ק"מ). חלקו הצפון-מזרחי, הבלתי מיושב פרט לכמה תחנות מחקר, הינו הפארק הלאומי הגדול ביותר בעולם.
בשפה המקומית נקרא האי קלאליט נונאט ( Kalaallit Nunaat ), ובתרגום לעברית – "ארצנו". מתי הגיעו אליו המתיישבים הראשונים אין יודעים. מה שכן יודעים הוא, שבתחילת האלף השני הגיעו אליו מהגרים מאיסלנד – וכמו שראשוני המתיישבים באוסטרליה היו פושעים, כך מספרת האגדה גם על אריק האדום, רוצח שהוגלה מארצו עם משפחתו ועבדיו ויצא לחפש את האי. הוא מצא מקום שומם, הקים בו כמה יישובים, וכדי לגרות מתיישבים נוספים להגר אל האי, שאם יש צבע היכול לתארו הרי הוא לבן, כינה אותו דווקא "ארץ ירוקה" – גרינלנד.
כתבה על הפלגה לאורך החוף המערבי של גרינלנד

הרבה יותר "האי הלבן" מאשר "האי הירוק"... בתים בבירת גרינלנד נוק (צילום: KimKimsenphot)
פרלמנט בן 31 מושבים
הטריק עבד ותושבים נוספים אכן הגיעו. עידנים ושלטונות באו וחלפו ומאז 1959 גרינלנד היא ישות אוטונומית, עם זיקה לדנמרק (האחראית לביטחון, לענייני חוץ, לרפואה ולחינוך). לגרינלנד פרלמנט בן 31 מושבים, המנון לאומי המספר על "ארצנו שנהייתה כה עתיקה" (את השם האינואיטי הארוך כאורך הגלות, אחסוך לכם), ועיר בירה בשם נוק ( Nuuk ), המונה כ-16 אלף תושבים.
גרינלנד נמצאת היום בסכנה הכלל עולמית של התחממות כדור הארץ. ים הקרח הארקטי מתכווץ בשטח ובעובי, הקרחונים נסוגים ותורמים לעליית מפלס המים, ומאידך, אוצרות הטבע של מינרלים ונפט המצויים בה ובים הולכים ונעשים נגישים ומגרים את תאבונן של מדינות ומעצמות כלכליות. אמנם יש הבנה בעולם שאסור לנצל את הטבע בצורה לא מבוקרת, אבל רק ימים יגידו אם האזור הזה, אחד המקומות הפראיים האחרונים שנותרו על פני כדור הארץ, יישאר כך.

ההתחממות הגלובלית מהווה סכנה לקרחונים של גרינלנד (צילום: Michael-J-Quinn)
שיעור גיאוגרפיה מהטבע
את הימים הבאים של המסע בילינו בשייט בין הפיורדים של גרינלנד, בשיטוטים על סירות זודיאק בין הרי הקרח הצפים. כשמזג האוויר הרשה, נחתנו ביבשה לסיורים רגליים באדמת הטונדרה. כל פיורד וכל נחיתה הביאו עימם מראות חדשים והתרגשויות חדשות. הגיבורים הראשיים הם תמיד ההרים ולצידם הצמחייה ובעלי החיים המעטים, כשהכותרת של כולם יחד היא "שיעור בגיאולוגיה" מפי המורה הגדול מכולם – הטבע בכבודו ובעצמו.
בכל ירידה לחוף היו שישה מדריכי המסע שלנו חמושים ברובים ובאקדחי זיקוקים, ולא מחשש לשודדים או מחבלים, אלא מפני חיות הבר ובעיקר מפני דובי הקוטב הלבנים, שלצערנו סירבו לחלוטין להיראות לפנינו.

מזכרות מהעבר של גרינלנד
באזור הקרוי סידקאפ ( Sydkap ) ערכנו היכרות ראשונה עם הטונדרה. ירדנו מהסירות ומולנו שני צריפים. האחד ישן ומט לנפול, נבנה עוד ב- 1928 על ידי ציידים שהגיעו מהכפר איטוקורטורמיט. על פי החוקים המקומיים, כל "חירבה" כאן היא היסטוריה שאסור להרוס, לשנות או לקחת ממנה "מזכרות". כך, הצריף העתיק הזה נשאר על עומדו ולידו ניצב צריף ציידים "חדש", משנת 1945, שמור היטב ומצויד בגפרורים ובכמה קופסאות שימורים. כשאנשי הכפר יוצאים למסע ציד, הם יכולים להשתמש בו, ובלבד שישאירו ציוד דומה גם לבאים אחריהם.
תחילת ספטמבר היא סוף עונת הסתיו הקצרה ואנו רואים את מה שנותר מצמחיית הקיץ השופעת, רגע לפני שיגיע החורף ויכסה הכול בקרח לבן. הצמחים נמוכים מאוד וממש דבוקים לאדמה, ורק במקומות חמים במיוחד הם מסוגלים להרים ראש ולצמוח כמה סנטימטרים לגובה. יש בהם טחב, חזזיות, אזוב, צמחי תבלין, עשבים ועצים ננסיים (שגובהם יכול להגיע ל-20 ס"מ). גרינלנד קשה לצמחים אבל אלה מתאימים עצמם לטמפרטורות הנמוכות ולחושך החורפי, והם הופכים את השטח לפיסות פיסות של מרבדים צבעוניים.
על האדמה מוטלים הרבה גללים של בעלי חיים וגם חלקי שלדים של כבשי מושק ( Musk Ox ) ואניצי צמר עדינים מפרוותם. מרחוק נראים כמה שוורים גדולים (וכך הם אכן נקראים באנגלית – "שור המושק"). אנחנו מנסים "לתפוס" אותם עם המשקפות, מקווים שיתקרבו אלינו. ארנב ארקטי לבן ומקסים, התיישב לו בלי פחד מעדר החיות המשונות שהקיף אותו וחיכה, ה"טמבל", כמו דוגמן מקצועי, עד שכל המצלמות שבתו ממלאכה.
בינתיים טיפסנו כבר לגובה של 200 מטר (לאט ובקושי...) והנוף שמיימי ממש. מולנו בים אי קטן וסביבו כמו נשיקות קצפת, קרחונים צפים – גדולים וקטנים וקטנטנים. פה ושם מוצאים דרישות שלום מהעבר הרחוק, כמו שרידים של בתי חורף מתרבות הטול ( Thule ), שאנשיה הגיעו לגרינלנד בתחילת המאה ה-12 והם אבות אבותיהם של האינואיטים הגרים בה כיום.

הרים בני מיליארדי שנים
יום אחר ואנחנו בפיורד הארה ( Harefjord ). שמות הפיורדים ממש מפתיעים. יש הנקראים על שמות דמויות היסטוריות, יש על שם מקומות, יש שמות לא מובנים בשפה המקומית ואחרים המסומנים באות. פיורד הארה מלא הרי קרח צפים ואנחנו יוצאים לשוטט בהרים. אנחנו צדים (עם המשקפות) שלושה כבשי מושק על צלע ההר וממרחק של חמישה קילומטרים הם נראים בדיוק כמו שלושה כתמים נעים. לאורך כל המסע נמשיך לפגוש את היצורים הקדמונים, המכוערים-מקסימים האלה, ענקים עם פנים מזרי אימה אך אוכלי עשב.
הגיבורים הראשיים כאן בגרינלנד הם ההרים. על גדת הפיורד האחת צוקים בני 2 מיליארד שנים ויותר, ובגדה השנייה – הרים "צעירים", רק בני 300 מיליון שנים. אני לא מפסיקה להתרגש. שני מיליארד שנים! הרי זו באמת ראשית הבריאה! המדריכים מנסים לצנן את התלהבותי ומספרים שבמערב גרינלנד יש הרים בני 4 מיליארד שנים!
ההרים המרשימים מכולם חיכו לנו בפיורד עם השם הבלתי אפשרי סגלסאלסקאפט ( Segelsällskapet Fjord ). הרי הפיורד עטורים סרטים צבעוניים חומים, לבנים, צהובים, ורודים, ירוקים ושחורים. כל אחד מהם הוא משקע בן מאות מיליוני שנים, ויחד, האחד על השני, הם אחראים ליצירת ההרים המדהימים האלה. ירדנו אל החוף וכמו באגדה פסענו על מרבד צבעוני, הפעם לא של צמחים אלא של גבעות וסלעים – גידים ירוקים בסלע חום, פסים ורודים בסלע שחור – אין-סוף קומבינציות צבע ותצורות. מראה כזה לא ראינו מעולם.

הרי קרח צפים בפיורד הארה (צילום: Michael-J-Quinn)

מרבד צבעוני של פסים בסלע, משקעים בני מיליוני שנים (צילום: אוריאל ישיב)
הפתעות ליליות בגרינלנד
אחת וחצי בלילה, אנחנו מקבלים קריאת השכמה. תוך דקה אנחנו על הסיפון, מותחים צוואר ומסתכלים למעלה אל התופעה המוזרה והאגדית הזו, אורורה בוראליס ( Aurora Bouralis ) – הזוהר הצפוני. ציור נוצתי ירוק-לבן, מרקד בשמיים ומתפתל סביב עצמו עד שהוא נמוג כמו צל רחוק באפלה.
מה לא אמרו על הזוהר הצפוני? הנורווגים חשבו שאלו הם דגי הרינג או חרקים הנשקפים בשמיים. הוויקינגים היו בטוחים שמישהו מתווה להם דרך בשמיים, אחרים האמינו שזוהי מלכת השחר. האמת, זוהי תופעת טבע של אור בצבעים שונים (ירוק, צהוב, לבן ונדיר יותר – ורוד, אדום וכחול) בקרבת הקטבים, הנגרמת על ידי שחרור אנרגיה של אטומים שהגיעו מהשמש.
לילה אחר נתקלנו בלהקה ענקית של כמאה (!) לווייתנים גדולי-סנפיר ( Humpback whales ), רובם עדיין גורים. סנפירי החזה והזנב הלבנים שלהם זהרו אפילו בלילה. איזה "בלגן" היה שם במים, עם מאה שובבים-נפילים הרודפים זה אחר זה, מרימים זנבות לתפארת, מתיזים מים, ונעלמים במעמקים רק כדי לחזור ולצוץ שוב אחרי רגע.

זוהר הצפון מעל העיר נוק, הפתעות ליליות בגרינלנד (צילום: nevereverro)

ציור נוצתי מרקד בשמיים ומתפתל סביב עצמו, עד שהוא נמוג כמו צל רחוק באפלה (צילום: Vadim Nefedov)
"ציד" כבש המושק
פיורד המלך אוסקר ( Kung Oscars Fjord ) מתפצל בקצהו הצפוני לארבעה פיורדים קטנים שבמרכזם שלושה איים – המכונים אלה, מריה ורות. הבחירה הייתה באי מריה ונחתנו במפרץ קטן חבוי בין סלעים. במעלה הגבעות, נראה כבש מושק אחד משקיף עלינו ממרחק די קצר. הללויה! סוף סוף לא רק גללים ואניצי צמר, אלא הדבר עצמו. פתחנו בצעדה מהירה כדי להגיע אליו והוא ממש משטה בנו. ככל שאנו מתקרבים הוא מתרחק בצעד קליל. כציידים אמיתיים לא ויתרנו ואכן צדנו אותם במצלמותינו!

שני כבשי מושק שניצודו בעין המצלמה, צמר של כבש ופנים תמימות (צילום: Adrian Wojcik)
דילמת הקברניט
ביום השמיני הנתיב הוביל אותנו מפיורד המלך אוסקר, דרך מעבר אנטארקטיקה אל פיורד הקיסר פרנץ יוזף ( Kejser Franz Joseph Fjord ). הקברניט כבד הגוף מנווט אמנם בביטחון, אבל נראה שהטבע מתערב היום בעבודתו. הוא יושב במקומו בגשר הפיקוד, פניו רציניות, מצחו מקומט ומשקפיו שמוטים על אפו התחוב במכשירי הניווט, תצלומי הרדאר ובמפות. הרוח הצפונית התחזקה והלכה, גושי קרח צפו במהירות מסביב לנו, כשהם חוסמים את הכניסה אל הפיורד. הקמטים על מצח הקברניט העמיקו, עד שהחליט כי עם כל הצער, עלינו להסתובב ולחזור החוצה, בטרם יקיף הקרח את האונייה ו"יתקע" אותה כאן לכל החורף, או עד שתגיע אונייה שוברת קרח לחלץ אותה.

הרוח הצפונית התחזקה והלכה, גושי קרח צפו במהירות מסביב לנו, כשהם חוסמים את הכניסה אל הפיורד (צילום: Lurens 1)
הרי הקרח המתרבים והולכים שלחו אותנו החוצה מהפיורדים של גרינלנד אל האוקיינוס, ליומיים וחצי של הפלגה צפונה אל האי שפיצברגן, הגדול והחשוב בארכיפלג סבאלברד שבאוקיינוס הארקטי. האונייה היטלטלה בין הגלים הגבוהים, הטמפרטורות ירדו, פתיתי שלג טריים ריחפו בחלל וסימן החיים היחיד מסביב היו השחפים שליוו את האונייה במסעה. את השייט התחלנו כזכור באיסלנד, המשכנו לגרינלנד מקו הרוחב 65, ופנינו עתה אל שפיצברגן שבקו רוחב 79, והאמינו לנו, יש הבדל!
כתבה על המשך המסע אל האי שפיצברגן
כתבה על הפלגה לאורך החוף המערבי של גרינלנד
מידע נוסף
בתי מלון בעיר נוק
הפלגות גאוגרפיות ליעדים מיוחדים
כתבות נוספות על הפלגות גיאוגרפיות
הפלגות לאנטארקטיקה - מידע מעשי
חוויות ותובנות מהפלגה לאנטארקטיקה
חוויות ותובנות מהפלגה לאיי ג'ורג'יה הדרומית
חוויות ותובנות מהפלגה לאיי פוקלנד

הרוח הצפונית התחזקה והלכה, גושי קרח צפו במהירות מסביב לנו, כשהם חוסמים את הכניסה אל הפיורד (צילום: Lurens 1)
הפלגות גאוגרפיות ליעדים מיוחדים





.jpg)




הפלגות מודרכות בעברית