.jpg)
.jpg)
הפלגה לשפיצברגן – להגיע עד סוף העולם
מאת:
בקו רוחב 79 צפון, במרחק "נגיעה" מהקוטב הצפוני, באי שפיצברגן, בקצה עמק יפהפה הנפתח אל קרחון ענק – שוכנת עיירה רחוקה ומבודדת. ארבעה חודשים בשנה שורר בעיירה חושך, ובכל זאת היא מושכת אליה צעירים ונחשבת לאחד המקומות המסקרנים והאטרקטיביים ביותר.
את סודה של העיירה נגלה לקראת הסוף, אך תחילה נספר איך הגענו לשפיצברגן – אל סוף העולם, כמעט.
שפיצברגן, קצת לפני הקוטב הצפוני וכמעט סוף העולם (צילום: אוריאל ישיב)
.jpg)
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות » הפלגות לארצות הקוטב הצפוני לחצו לקבלת כל האפשרויות » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
מסע באוקיינוס הארקטי
כבר 11 יום אנחנו מפליגים באונייה הקטנה והמקסימה סי ספיריט ( Sea Spirit ). מסענו החל בצפון איסלנד, דרך הפיורדים של גרינלנד, וצפונה אל ארכיפלג סְבָאלְבָּרְד ( Svalbard ), היבשה הקרובה ביותר לקוטב הצפוני.
עיקר הפעילות שלנו, 47 הנוסעים-תיירים באונייה, נעשית באולם ההרצאות. שישה מדריכים מעולים עורכים הרצאות ומלווים אותנו, הן בשייט והן בשיטוט בפיורדים. ספריית הספינה מציעה אטלסים, יומני מסע וספרים אחרים, החושפים בפנינו את האזור הארקטי. ככל שמאפשרים מזג האוויר, מי הים והקרחונים – אנו יורדים בסירות זודיאק לשיטוט בחופים עלומים, שכל כולם טבע נטו.
במשך יומיים וחצי, מאז עזבנו את חופי גרינלנד, היטלטלה האונייה בין גליו הגבוהים של האוקיינוס הארקטי. הטמפרטורות ירדו, פתיתי שלג טריים התעופפו באוויר והקור הלך וגבר. בגרינלנד התחלנו את המסע בקו הרוחב 65 צפון, והיום אנחנו מגיעים כבר לקו הרוחב 79 צפון, והאמינו לי – זה כבר משהו אחר.
כתבה על ההפלגה בפיורדים של גרינלנד | הפלגות לשפיצברגן בקבוצות ישראליות או בינלאומיות
האונייה סי ספיריט, שייט באוקיינוס הארקטי (צילום: אוריאל ישיב)
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
הפלגות לארצות הקוטב הצפוני לחצו לקבלת כל האפשרויות »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
הציוויליזציה בקו רוחב 79 צפון
בצהרי היום אנו מבחינים בצלליות הרים, ההולכות ומתבהרות, עד שלפנינו פנורמה מדהימה של הרים משוננים, עטופי קרח וקרחונים הגולשים מהם אל הים ונמתחים עליו כמו אגמים לבנים מרהיבים. כניסה מפוארת אל פיורד המלכים ( Kongsfjorden ) שבצפון-מערב האי שפיצברגן ( Spitzbergen ). מרחוק נראית סוף סוף אונייה אחת ובשמיים חולף מטוס. אחרי 11 ימים של שייט בפיורדים של גרינלנד ובאוקיינוס, חזרנו אל הציביליזציה.
אותם "הרים משוננים" – שפיצברגן – העניקו לאיים את שמם, כשנגלו לעיניו של ידי מגלה הארצות ההולנדי וילם ברנץ ( Willem Barentsz ), שגילה את איי סְבָאלְבָּרְד ( Svalbard ) בסוף המאה ה- 16. ב- 1925 קיבלה נורווגיה שליטה באיים, החליפה את שמם לאיי סְבָאלְבָּרְד – "החוף הקר" ( Svalbard ), ואת השם הקודם העניקה לגדול בהם.
במשך שלוש מאות שנים עסקו תושבי האיים בעיקר בצייד לוויתנים וסוסי ים, דייג וצייד, עד שבתחילת המאה ה- 20 הפכה כריית הפחם לתעסוקה העיקרית, לצד חקר הקוטב ותיירות. כ- 2,400 תושבים חיים באיים, רובם בעיירה לונגיירביאן ( Longyearbyen ) שבאי שפיצברגן. מלבד מספר ישובים זעירים ומבודדים, מפוזרות באיים גם כמה תחנות מחקר ומזג אוויר.
אמנת סבאלברד , שנחתמה לאחר מלחמת העולם הראשונה, העניקה לנורווגיה את השליטה באיים, אך מאפשרת לכל המדינות החתומות עליה גישה לאוצרות הטבע. נכון להיום, רק רוסיה ניצלה זאת והקימה שלוש עיירות כורים, ששתיים מהן ננטשו בינתיים והן כיום ערי רפאים שוממות. רק עיירה אחת, בארנטסבורג ( Barentsburg ), עדיין חיה וקיימת, והיא השנייה בגודלה בארכיפלג.
יעדים באי שפיצברגן: פיורד המלכים וחצי האי בלומסטרנד (A), קרחון קרונה (B), לונגיירביאן (C), בארנטסבורג ( C )
הצג מפה גדולה יותר
אי שהיה פעם חצי אי
ב- 11 לספטמבר מתחיל החורף באופן רשמי בשפיצברגן. שלג יורד, הימים מתקצרים ועד סוף ינואר ישרור חושך, כשהאורות היחידים שייראו יהיו אורות זוהר הצפון הצבעוניים. מאמצע פברואר הימים יתחילו להתבהר, השמש תציץ שוב מעל האופק, וצבע השמים ישתנה מכחול לוורוד. באפריל-מאי תתחיל שמש חצות להאיר במשך 24 שעות ביממה, הציפורים הנודדות יחזרו וההרים יתמלאו חיות בר.
סירות זודיאק הורידו אותנו אל החוף באי ששמו הוא חצי האי בלומסטרנד ( Blomstrandhalvoya ). אי או חצי-אי? פעם זה אכן היה חצי-אי, שהיה מחובר ליבשה על ידי קרחון, אך לאחר נסיגת הקרחון הפך חצי-האי לאי. בתחילת המאה ה-20 הקים במקום מיסטר ארנסט מנספילד מאנגליה, מחצבת שייש כושלת, שנעזבה מזמן. מאחר וכל דבר שהוקם לפני 1940 נחשב כאן כמעט קדוש ואסור לגעת בו, פזורים בשטח צריפים "עתיקים" (השם "מחנה מנספילד" עדיין כתוב על אחד מהם) והמון גרוטאות מתכת.
סביבת החוף הינה מדבר ארקטי, שכולו שממת אבנים וסלעים, עם צמחייה דלה מאוד. אנחנו פוסעים בזהירות על האבנים כדי לא לפגוע בצמחים המעטים, מזהים גללי איילים והולכים בעקבותיהם, ובינגו... לפנינו בכל הדרו וקרניו המפוארות אייל הצפון ( Reindeer ), הלוחך עשב ומתעלם מאיתנו. חיה יפהפייה – ממש כמו בציורי המזחלות של חג המולד. עוד אנו פוגשים שועל ארקטי, ובאגם קטן, חלק כמו ראי, להקת ברווזים ארוכי זנב וכמה עופות חמסן גדול ( Skua ), יסעור צפוני ( Fulmar ) וריסה ( Kittiwake ), עוף קטן השייך למשפחת השחפים.
פרחי כותנה באמצע העיירה, כלב ים בין גושי קרח (צילום: אוריאל ישיב)
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
הפלגות לארצות הקוטב הצפוני לחצו לקבלת כל האפשרויות »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
קרחון הגולש לים
60 אחוזים משטחו של האי שפיצברגן, ושל איי סבאלברד כולם, מכוסים קרחונים, שרבים מהם גולשים אל הים. יצאנו בסירות לצפות מקרוב באחד מהם, קרחון קרונה ( Kronebreen ). השמש הנמוכה צבעה בוורוד יפהפה את הקרחון הענק הלבן-תכול, ששוליו חומים מאדמת ההרים שהוא חבוק בתוכם. המפרץ הגדול שלפניו מלא פיסות קרח קטנות וכמה הרי קרח. כלבי ים שובבים הרימו ראשים, וצללו על מנת להופיע שוב בכיוון אחר.
הקרחון השמיע קולות מהדהדים ואנחנו חיכינו לראות אם בעקבותיהם ייפול הר קרח חדש אל המים. שלא כמו הברק המקדים את הרעם, בקרחונים מקדים הרעש את השבר. אבל קרונה סירב להתפרק והסירות מיהרו להחזיר את הנוסעים הקפואים (אנחנו) אל האונייה.
קרחון קורנה, 60 אחוזים משטח האי מכוסה קרחונים (צילום: אוריאל ישיב)
מפגש עם דוב הקוטב
בלילה ה- 12 למסע הגענו אל העיירה לונגיירביאן, בירת שפיצברגן, השוכנת בעמק מקסים, הנפתח אל קרחון לונגיירביאן וצופה אל איספיורד ( Isfjord ). רוב תושבי סבאלברד חיים בעיירה זו, הנקראת על שם ג'ון מונרו לונגייר ( John Munroe Longyear ), יזם אמריקאי שב- 1906 פתח במקום מכרה פחם.
במלחמת העולם השנייה, כאשר הצבא הגרמני כבש את העיר הנורווגית הצפונית טרומסה ( Tromsø ), תושבי לונגיירביאן החליטו להתפנות מהעיירה ואף שרפו את בתיה. אחרי המלחמה העיר נבנתה מחדש, והיא עתה המרכז האדמיניסטרטיבי של האיים. בסיסה הכלכלי הם המכרות, אוניברסיטה ומכוני מחקר, העוסקים במדעי הסביבה, ותיירות (ארבעה קילומטרים ממרכז העיר נמצא שדה תעופה פעיל).
בתי העץ הצבעוניים, בני שתיים-שלוש קומות, פשוטים ונראים לפעמים כמו מחסנים גדולים. על יד כל אחד מהם חונים אופניים ורכבי שלג (לפחות שניים לכל תושב). רחובות העיירה צרים ומתפתלים, וואדיות מלאים פרחי כותנה לבנים חורצים אותה לאורכה, מפלי מים דקיקים זורמים מההרים וגשרוני עץ קטנים מפרידים ביניהם. עיירת ספר מוזרה, כמעט ריקה, ועוד מעט אולי יגיע גם השריף...
כדאי לדעת ולקחת בחשבון שהכול נורא יקר– בתי המלון, האוכל וכמובן המזכרות. ברחוב המרכזי כמה חנויות ובוטיקים, המציעים עבודות יד מקומיות, מזכרות (כולן בנושא הדובים הלבנים), תכשיטים, מעט בגדים, ציוד ספורט ופוחלצי חיות. כך "זכינו" סוף סוף לראות דב קוטב לבן ענק, מקרוב, אם גם מפוחלץ.
כתבה על מפגשים עם דובי קוטב נוספים, באי וראנגל - אי הדובים
דב הקוטב מפוחלץ, מפגש מקרוב בחנות המזכרות (צילום: אוריאל ישיב)
נעלי קרוקס במקום נעלי כורים
בלונגיירביאן גם סופרמרקט גדול, היכל תרבות, שבשבת ובראשון נערכות בו פעילויות למשפחות (כמו מתנ"ס), וכמה מסעדות ופיצריות. בשבת שטופת שמש התגודדו על מדרגות העץ של קפה F הפופולרי כמה מצעירי המקום, כוסות בירה בידיהם, וילדיהם, שכולם הגיעו על אופניים, התרוצצו ברחוב וגלשו במיתקן שעשועים.
האטרקציה העיקרית בלונגיירביאן הוא המוזיאון הידידותי, הצמוד למכון מחקר חדש. עבורנו, אחרי 13 ימים באזור, הביקור בו היה כמו סיכום המסע. היסטוריה מצולמת ומבוימת, סביבה, גאולוגיה, מזג האוויר, צמחייה, פוחלצים של בעלי החיים – הכול מוצג בחן רב ובגובה העיניים. בחנות המוזיאון אוסף נהדר של ספרות, וזה המקום לרכוש בו ספרים, גלויות מקסימות ועוד מזכרות יפות. כמו בכל מקום בעיר, בכניסה למוזיאון חולצים נעליים ונועלים נעלי קרוקס, הממתינות על מדפים, מסודרות לפי מספרים. מנהג חליצת הנעליים התחיל כאן בגלל נעלי הכורים, המכוסות אבק פחם. הגברים התבקשו על ידי נשותיהם להואיל ולחלוץ אותן בכניסה לבית וכך, עד היום, חולצים כולם נעליים, כמו במקדשי המזרח הרחוק.
צעירי שפיצברגן על מדרגות בית הקפה (צילום: אוריאל ישיב)
לונגיירביאן – עיירה של צעירים
לונגיירביאן היא עיר של צעירים, שרובם, עובדים או סטודנטים, באים אליה לשנים אחדות וחוזרים אחר כך ל"יבשת". ראינו בה גם לא מעט זרים, העובדים בעיקר בעבודות שירות, ביניהם פיליפינים, תאילנדים ואפריקנים. רק אלוהים יודע איך הם, הבאים מארצות החום, מסתגלים לחיים בקור הארקטי. כעיר של צעירים, יש בה גם חיי לילה. בבר "סבאלבר", מקום עם אווירה ידידותית ונינוחה, מגישים משקאות חריפים ( פטורים ממכס) עמוק לתוך הלילה.
בהיכל התרבות המקומי צפינו, יחד עם אנשי המקום, בסרט דוקומנטרי חדש (בנורווגית, אבל לשמחתנו עם כיתובים באנגלית). הסרט הוקדש לאחת התושבות הוותיקות, אן מיילנד ( Anne Maeland ) בת ה- 80, מורה לאנגלית ומדריכת תיירים בעברה, ואמנית היוצרת ומוכרת בובות מסורתיות עד היום, רגע לפני שהיא עוזבת את הארכיפלג וחוזרת לחיות ב"יבשת" הנורווגית.
כאן אולי גילינו את סוד הנעורים של העיירה. בתי העיירה שייכים כולם למעסיקים – בעלי המכרות, בעלי בתי המלון, המסעדות, הסופרמרקט ואחרים. העובדים מקבלים ממעסיקיהם מגורי חינם, העומדים לרשותם כל עוד הם עובדים. סיימו לעבוד – עליהם לפנות את הבתים ולעזוב את המקום. רק בודדים כמו אן מיילנד, חיים כאן עד זקנה, אבל עליהם להמשיך לעבוד ולייצר ולמכור, שאם לא כן יהיו חייבים לעזוב את בתיהם, בלי שום סנטימנטים. על בתי אבות אין מה לדבר, בלונגיירביאן פשוט אין דבר כזה.
בתי העיירה לונגיירביאן, מגורי חינם לעובדים (צילום: אוריאל ישיב)
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
הפלגות לארצות הקוטב הצפוני לחצו לקבלת כל האפשרויות »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
הכנסייה הצפונית בעולם
מכרה הפחם הישן של לונגיירביאן, הנמצא על הגבעה מעבר לוואדי, כבר אינו פעיל. אבל מגדלי העץ של הרכבל, שהוביל ממנו את הפחם, עדיין ניצבים בעיירה ותורמים למראה המוזר שלה. למרגלות המכרה הישן נמצא בית הקברות העירוני, והצלבים הלבנים שבו, הנראים כמעט מכל מקום, מוסיפים גם הם לאווירה המשונה.
על הגבעה שמעבר לוואדי ניצבת גם הכנסייה האחת של העיר, כנסיית עץ קטנה ופשוטה, שדגל נורווגיה מתנוסס לפניה על מוט ארוך והיא הכנסייה הצפונית ביותר בעולם. ביום ראשון, בבוקר קר וסחוף רוח, יצאנו אליה ברגל, עטופים מכף רגל ועד ראש ( 3 מעלות מעל האפס), לשמוע את מקהלת הילדים המקומית שרה שירי עם יפהפיים. גם כאן החלפנו בכניסה מגפיים בסנדלי קרוקס. אם הבית של הכנסייה סיפרה לנו במאור פנים ובגעגועים על ביקורה לפני עשרים שנה בארץ הקודש שלנו. אנחנו, שביקרנו כבר בכנסיות הגדולות, העשירות והיפות בעולם, הרגשנו דווקא בצריף הצנוע הזה חום מיוחד.
כמעט חבל היה לנו לעזוב את העיירה הנידחת והמוזרה, אך מרתקת, ולחזור לציביליזציה הסואנת. התקנאנו בצעירים המוכנים לנסות גם חיים כאלה, כי מה יש להפסיד, הרי העיר התובענית תחכה תמיד.
טיפוס מקומי באי שפיצברגן, הרבה צעירים ומעט מאוד זקנים (צילום: אוריאל ישיב)
מעוניינים לצאת להפלגה לשפיצברגן? לחצו כאן לפרטים על הפלגות לארצות הקוטב הצפוני>>
מידע נוסף
כתבות נוספות על הפלגות גאוגרפיות
כתבה על ההפלגה בפיורדים של גרינלנד | הפלגות לשפיצברגן בקבוצות ישראליות או בינלאומיות
האונייה סי ספיריט, שייט באוקיינוס הארקטי (צילום: אוריאל ישיב)
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות » הפלגות לארצות הקוטב הצפוני לחצו לקבלת כל האפשרויות » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »יעדים באי שפיצברגן: פיורד המלכים וחצי האי בלומסטרנד (A), קרחון קרונה (B), לונגיירביאן (C),
אי שהיה פעם חצי אי
ב- 11 לספטמבר מתחיל החורף באופן רשמי בשפיצברגן. שלג יורד, הימים מתקצרים ועד סוף ינואר ישרור חושך, כשהאורות היחידים שייראו יהיו אורות זוהר הצפון הצבעוניים. מאמצע פברואר הימים יתחילו להתבהר, השמש תציץ שוב מעל האופק, וצבע השמים ישתנה מכחול לוורוד. באפריל-מאי תתחיל שמש חצות להאיר במשך 24 שעות ביממה, הציפורים הנודדות יחזרו וההרים יתמלאו חיות בר.
סירות זודיאק הורידו אותנו אל החוף באי ששמו הוא חצי האי בלומסטרנד ( Blomstrandhalvoya ). אי או חצי-אי? פעם זה אכן היה חצי-אי, שהיה מחובר ליבשה על ידי קרחון, אך לאחר נסיגת הקרחון הפך חצי-האי לאי. בתחילת המאה ה-20 הקים במקום מיסטר ארנסט מנספילד מאנגליה, מחצבת שייש כושלת, שנעזבה מזמן. מאחר וכל דבר שהוקם לפני 1940 נחשב כאן כמעט קדוש ואסור לגעת בו, פזורים בשטח צריפים "עתיקים" (השם "מחנה מנספילד" עדיין כתוב על אחד מהם) והמון גרוטאות מתכת.
סביבת החוף הינה מדבר ארקטי, שכולו שממת אבנים וסלעים, עם צמחייה דלה מאוד. אנחנו פוסעים בזהירות על האבנים כדי לא לפגוע בצמחים המעטים, מזהים גללי איילים והולכים בעקבותיהם, ובינגו... לפנינו בכל הדרו וקרניו המפוארות אייל הצפון ( Reindeer ), הלוחך עשב ומתעלם מאיתנו. חיה יפהפייה – ממש כמו בציורי המזחלות של חג המולד. עוד אנו פוגשים שועל ארקטי, ובאגם קטן, חלק כמו ראי, להקת ברווזים ארוכי זנב וכמה עופות חמסן גדול ( Skua ), יסעור צפוני ( Fulmar ) וריסה ( Kittiwake ), עוף קטן השייך למשפחת השחפים.
פרחי כותנה באמצע העיירה, כלב ים בין גושי קרח (צילום: אוריאל ישיב)
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
הפלגות לארצות הקוטב הצפוני לחצו לקבלת כל האפשרויות »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
קרחון הגולש לים
60 אחוזים משטחו של האי שפיצברגן, ושל איי סבאלברד כולם, מכוסים קרחונים, שרבים מהם גולשים אל הים. יצאנו בסירות לצפות מקרוב באחד מהם, קרחון קרונה ( Kronebreen ). השמש הנמוכה צבעה בוורוד יפהפה את הקרחון הענק הלבן-תכול, ששוליו חומים מאדמת ההרים שהוא חבוק בתוכם. המפרץ הגדול שלפניו מלא פיסות קרח קטנות וכמה הרי קרח. כלבי ים שובבים הרימו ראשים, וצללו על מנת להופיע שוב בכיוון אחר.
הקרחון השמיע קולות מהדהדים ואנחנו חיכינו לראות אם בעקבותיהם ייפול הר קרח חדש אל המים. שלא כמו הברק המקדים את הרעם, בקרחונים מקדים הרעש את השבר. אבל קרונה סירב להתפרק והסירות מיהרו להחזיר את הנוסעים הקפואים (אנחנו) אל האונייה.
קרחון קורנה, 60 אחוזים משטח האי מכוסה קרחונים (צילום: אוריאל ישיב)
מפגש עם דוב הקוטב
בלילה ה- 12 למסע הגענו אל העיירה לונגיירביאן, בירת שפיצברגן, השוכנת בעמק מקסים, הנפתח אל קרחון לונגיירביאן וצופה אל איספיורד ( Isfjord ). רוב תושבי סבאלברד חיים בעיירה זו, הנקראת על שם ג'ון מונרו לונגייר ( John Munroe Longyear ), יזם אמריקאי שב- 1906 פתח במקום מכרה פחם.
במלחמת העולם השנייה, כאשר הצבא הגרמני כבש את העיר הנורווגית הצפונית טרומסה ( Tromsø ), תושבי לונגיירביאן החליטו להתפנות מהעיירה ואף שרפו את בתיה. אחרי המלחמה העיר נבנתה מחדש, והיא עתה המרכז האדמיניסטרטיבי של האיים. בסיסה הכלכלי הם המכרות, אוניברסיטה ומכוני מחקר, העוסקים במדעי הסביבה, ותיירות (ארבעה קילומטרים ממרכז העיר נמצא שדה תעופה פעיל).
בתי העץ הצבעוניים, בני שתיים-שלוש קומות, פשוטים ונראים לפעמים כמו מחסנים גדולים. על יד כל אחד מהם חונים אופניים ורכבי שלג (לפחות שניים לכל תושב). רחובות העיירה צרים ומתפתלים, וואדיות מלאים פרחי כותנה לבנים חורצים אותה לאורכה, מפלי מים דקיקים זורמים מההרים וגשרוני עץ קטנים מפרידים ביניהם. עיירת ספר מוזרה, כמעט ריקה, ועוד מעט אולי יגיע גם השריף...
כדאי לדעת ולקחת בחשבון שהכול נורא יקר– בתי המלון, האוכל וכמובן המזכרות. ברחוב המרכזי כמה חנויות ובוטיקים, המציעים עבודות יד מקומיות, מזכרות (כולן בנושא הדובים הלבנים), תכשיטים, מעט בגדים, ציוד ספורט ופוחלצי חיות. כך "זכינו" סוף סוף לראות דב קוטב לבן ענק, מקרוב, אם גם מפוחלץ.
כתבה על מפגשים עם דובי קוטב נוספים, באי וראנגל - אי הדובים
דב הקוטב מפוחלץ, מפגש מקרוב בחנות המזכרות (צילום: אוריאל ישיב)
נעלי קרוקס במקום נעלי כורים
בלונגיירביאן גם סופרמרקט גדול, היכל תרבות, שבשבת ובראשון נערכות בו פעילויות למשפחות (כמו מתנ"ס), וכמה מסעדות ופיצריות. בשבת שטופת שמש התגודדו על מדרגות העץ של קפה F הפופולרי כמה מצעירי המקום, כוסות בירה בידיהם, וילדיהם, שכולם הגיעו על אופניים, התרוצצו ברחוב וגלשו במיתקן שעשועים.
האטרקציה העיקרית בלונגיירביאן הוא המוזיאון הידידותי, הצמוד למכון מחקר חדש. עבורנו, אחרי 13 ימים באזור, הביקור בו היה כמו סיכום המסע. היסטוריה מצולמת ומבוימת, סביבה, גאולוגיה, מזג האוויר, צמחייה, פוחלצים של בעלי החיים – הכול מוצג בחן רב ובגובה העיניים. בחנות המוזיאון אוסף נהדר של ספרות, וזה המקום לרכוש בו ספרים, גלויות מקסימות ועוד מזכרות יפות. כמו בכל מקום בעיר, בכניסה למוזיאון חולצים נעליים ונועלים נעלי קרוקס, הממתינות על מדפים, מסודרות לפי מספרים. מנהג חליצת הנעליים התחיל כאן בגלל נעלי הכורים, המכוסות אבק פחם. הגברים התבקשו על ידי נשותיהם להואיל ולחלוץ אותן בכניסה לבית וכך, עד היום, חולצים כולם נעליים, כמו במקדשי המזרח הרחוק.
צעירי שפיצברגן על מדרגות בית הקפה (צילום: אוריאל ישיב)
לונגיירביאן – עיירה של צעירים
לונגיירביאן היא עיר של צעירים, שרובם, עובדים או סטודנטים, באים אליה לשנים אחדות וחוזרים אחר כך ל"יבשת". ראינו בה גם לא מעט זרים, העובדים בעיקר בעבודות שירות, ביניהם פיליפינים, תאילנדים ואפריקנים. רק אלוהים יודע איך הם, הבאים מארצות החום, מסתגלים לחיים בקור הארקטי. כעיר של צעירים, יש בה גם חיי לילה. בבר "סבאלבר", מקום עם אווירה ידידותית ונינוחה, מגישים משקאות חריפים ( פטורים ממכס) עמוק לתוך הלילה.
בהיכל התרבות המקומי צפינו, יחד עם אנשי המקום, בסרט דוקומנטרי חדש (בנורווגית, אבל לשמחתנו עם כיתובים באנגלית). הסרט הוקדש לאחת התושבות הוותיקות, אן מיילנד ( Anne Maeland ) בת ה- 80, מורה לאנגלית ומדריכת תיירים בעברה, ואמנית היוצרת ומוכרת בובות מסורתיות עד היום, רגע לפני שהיא עוזבת את הארכיפלג וחוזרת לחיות ב"יבשת" הנורווגית.
כאן אולי גילינו את סוד הנעורים של העיירה. בתי העיירה שייכים כולם למעסיקים – בעלי המכרות, בעלי בתי המלון, המסעדות, הסופרמרקט ואחרים. העובדים מקבלים ממעסיקיהם מגורי חינם, העומדים לרשותם כל עוד הם עובדים. סיימו לעבוד – עליהם לפנות את הבתים ולעזוב את המקום. רק בודדים כמו אן מיילנד, חיים כאן עד זקנה, אבל עליהם להמשיך לעבוד ולייצר ולמכור, שאם לא כן יהיו חייבים לעזוב את בתיהם, בלי שום סנטימנטים. על בתי אבות אין מה לדבר, בלונגיירביאן פשוט אין דבר כזה.
בתי העיירה לונגיירביאן, מגורי חינם לעובדים (צילום: אוריאל ישיב)
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
הפלגות לארצות הקוטב הצפוני לחצו לקבלת כל האפשרויות »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
הכנסייה הצפונית בעולם
מכרה הפחם הישן של לונגיירביאן, הנמצא על הגבעה מעבר לוואדי, כבר אינו פעיל. אבל מגדלי העץ של הרכבל, שהוביל ממנו את הפחם, עדיין ניצבים בעיירה ותורמים למראה המוזר שלה. למרגלות המכרה הישן נמצא בית הקברות העירוני, והצלבים הלבנים שבו, הנראים כמעט מכל מקום, מוסיפים גם הם לאווירה המשונה.
על הגבעה שמעבר לוואדי ניצבת גם הכנסייה האחת של העיר, כנסיית עץ קטנה ופשוטה, שדגל נורווגיה מתנוסס לפניה על מוט ארוך והיא הכנסייה הצפונית ביותר בעולם. ביום ראשון, בבוקר קר וסחוף רוח, יצאנו אליה ברגל, עטופים מכף רגל ועד ראש ( 3 מעלות מעל האפס), לשמוע את מקהלת הילדים המקומית שרה שירי עם יפהפיים. גם כאן החלפנו בכניסה מגפיים בסנדלי קרוקס. אם הבית של הכנסייה סיפרה לנו במאור פנים ובגעגועים על ביקורה לפני עשרים שנה בארץ הקודש שלנו. אנחנו, שביקרנו כבר בכנסיות הגדולות, העשירות והיפות בעולם, הרגשנו דווקא בצריף הצנוע הזה חום מיוחד.
כמעט חבל היה לנו לעזוב את העיירה הנידחת והמוזרה, אך מרתקת, ולחזור לציביליזציה הסואנת. התקנאנו בצעירים המוכנים לנסות גם חיים כאלה, כי מה יש להפסיד, הרי העיר התובענית תחכה תמיד.
טיפוס מקומי באי שפיצברגן, הרבה צעירים ומעט מאוד זקנים (צילום: אוריאל ישיב)
מעוניינים לצאת להפלגה לשפיצברגן? לחצו כאן לפרטים על הפלגות לארצות הקוטב הצפוני>>
מידע נוסף
כתבות נוספות על הפלגות גאוגרפיות
פרחי כותנה באמצע העיירה, כלב ים בין גושי קרח (צילום: אוריאל ישיב)
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות » הפלגות לארצות הקוטב הצפוני לחצו לקבלת כל האפשרויות » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »קרחון קורנה, 60 אחוזים משטח האי מכוסה קרחונים (צילום: אוריאל ישיב)
מפגש עם דוב הקוטב
בלילה ה- 12 למסע הגענו אל העיירה לונגיירביאן, בירת שפיצברגן, השוכנת בעמק מקסים, הנפתח אל קרחון לונגיירביאן וצופה אל איספיורד ( Isfjord ). רוב תושבי סבאלברד חיים בעיירה זו, הנקראת על שם ג'ון מונרו לונגייר ( John Munroe Longyear ), יזם אמריקאי שב- 1906 פתח במקום מכרה פחם.
במלחמת העולם השנייה, כאשר הצבא הגרמני כבש את העיר הנורווגית הצפונית טרומסה ( Tromsø ), תושבי לונגיירביאן החליטו להתפנות מהעיירה ואף שרפו את בתיה. אחרי המלחמה העיר נבנתה מחדש, והיא עתה המרכז האדמיניסטרטיבי של האיים. בסיסה הכלכלי הם המכרות, אוניברסיטה ומכוני מחקר, העוסקים במדעי הסביבה, ותיירות (ארבעה קילומטרים ממרכז העיר נמצא שדה תעופה פעיל).
בתי העץ הצבעוניים, בני שתיים-שלוש קומות, פשוטים ונראים לפעמים כמו מחסנים גדולים. על יד כל אחד מהם חונים אופניים ורכבי שלג (לפחות שניים לכל תושב). רחובות העיירה צרים ומתפתלים, וואדיות מלאים פרחי כותנה לבנים חורצים אותה לאורכה, מפלי מים דקיקים זורמים מההרים וגשרוני עץ קטנים מפרידים ביניהם. עיירת ספר מוזרה, כמעט ריקה, ועוד מעט אולי יגיע גם השריף...
כדאי לדעת ולקחת בחשבון שהכול נורא יקר– בתי המלון, האוכל וכמובן המזכרות. ברחוב המרכזי כמה חנויות ובוטיקים, המציעים עבודות יד מקומיות, מזכרות (כולן בנושא הדובים הלבנים), תכשיטים, מעט בגדים, ציוד ספורט ופוחלצי חיות. כך "זכינו" סוף סוף לראות דב קוטב לבן ענק, מקרוב, אם גם מפוחלץ.
כתבה על מפגשים עם דובי קוטב נוספים, באי וראנגל - אי הדובים
דב הקוטב מפוחלץ, מפגש מקרוב בחנות המזכרות (צילום: אוריאל ישיב)
נעלי קרוקס במקום נעלי כורים
בלונגיירביאן גם סופרמרקט גדול, היכל תרבות, שבשבת ובראשון נערכות בו פעילויות למשפחות (כמו מתנ"ס), וכמה מסעדות ופיצריות. בשבת שטופת שמש התגודדו על מדרגות העץ של קפה F הפופולרי כמה מצעירי המקום, כוסות בירה בידיהם, וילדיהם, שכולם הגיעו על אופניים, התרוצצו ברחוב וגלשו במיתקן שעשועים.
האטרקציה העיקרית בלונגיירביאן הוא המוזיאון הידידותי, הצמוד למכון מחקר חדש. עבורנו, אחרי 13 ימים באזור, הביקור בו היה כמו סיכום המסע. היסטוריה מצולמת ומבוימת, סביבה, גאולוגיה, מזג האוויר, צמחייה, פוחלצים של בעלי החיים – הכול מוצג בחן רב ובגובה העיניים. בחנות המוזיאון אוסף נהדר של ספרות, וזה המקום לרכוש בו ספרים, גלויות מקסימות ועוד מזכרות יפות. כמו בכל מקום בעיר, בכניסה למוזיאון חולצים נעליים ונועלים נעלי קרוקס, הממתינות על מדפים, מסודרות לפי מספרים. מנהג חליצת הנעליים התחיל כאן בגלל נעלי הכורים, המכוסות אבק פחם. הגברים התבקשו על ידי נשותיהם להואיל ולחלוץ אותן בכניסה לבית וכך, עד היום, חולצים כולם נעליים, כמו במקדשי המזרח הרחוק.
צעירי שפיצברגן על מדרגות בית הקפה (צילום: אוריאל ישיב)
לונגיירביאן – עיירה של צעירים
לונגיירביאן היא עיר של צעירים, שרובם, עובדים או סטודנטים, באים אליה לשנים אחדות וחוזרים אחר כך ל"יבשת". ראינו בה גם לא מעט זרים, העובדים בעיקר בעבודות שירות, ביניהם פיליפינים, תאילנדים ואפריקנים. רק אלוהים יודע איך הם, הבאים מארצות החום, מסתגלים לחיים בקור הארקטי. כעיר של צעירים, יש בה גם חיי לילה. בבר "סבאלבר", מקום עם אווירה ידידותית ונינוחה, מגישים משקאות חריפים ( פטורים ממכס) עמוק לתוך הלילה.
בהיכל התרבות המקומי צפינו, יחד עם אנשי המקום, בסרט דוקומנטרי חדש (בנורווגית, אבל לשמחתנו עם כיתובים באנגלית). הסרט הוקדש לאחת התושבות הוותיקות, אן מיילנד ( Anne Maeland ) בת ה- 80, מורה לאנגלית ומדריכת תיירים בעברה, ואמנית היוצרת ומוכרת בובות מסורתיות עד היום, רגע לפני שהיא עוזבת את הארכיפלג וחוזרת לחיות ב"יבשת" הנורווגית.
כאן אולי גילינו את סוד הנעורים של העיירה. בתי העיירה שייכים כולם למעסיקים – בעלי המכרות, בעלי בתי המלון, המסעדות, הסופרמרקט ואחרים. העובדים מקבלים ממעסיקיהם מגורי חינם, העומדים לרשותם כל עוד הם עובדים. סיימו לעבוד – עליהם לפנות את הבתים ולעזוב את המקום. רק בודדים כמו אן מיילנד, חיים כאן עד זקנה, אבל עליהם להמשיך לעבוד ולייצר ולמכור, שאם לא כן יהיו חייבים לעזוב את בתיהם, בלי שום סנטימנטים. על בתי אבות אין מה לדבר, בלונגיירביאן פשוט אין דבר כזה.
בתי העיירה לונגיירביאן, מגורי חינם לעובדים (צילום: אוריאל ישיב)
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
הפלגות לארצות הקוטב הצפוני לחצו לקבלת כל האפשרויות »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
הכנסייה הצפונית בעולם
מכרה הפחם הישן של לונגיירביאן, הנמצא על הגבעה מעבר לוואדי, כבר אינו פעיל. אבל מגדלי העץ של הרכבל, שהוביל ממנו את הפחם, עדיין ניצבים בעיירה ותורמים למראה המוזר שלה. למרגלות המכרה הישן נמצא בית הקברות העירוני, והצלבים הלבנים שבו, הנראים כמעט מכל מקום, מוסיפים גם הם לאווירה המשונה.
על הגבעה שמעבר לוואדי ניצבת גם הכנסייה האחת של העיר, כנסיית עץ קטנה ופשוטה, שדגל נורווגיה מתנוסס לפניה על מוט ארוך והיא הכנסייה הצפונית ביותר בעולם. ביום ראשון, בבוקר קר וסחוף רוח, יצאנו אליה ברגל, עטופים מכף רגל ועד ראש ( 3 מעלות מעל האפס), לשמוע את מקהלת הילדים המקומית שרה שירי עם יפהפיים. גם כאן החלפנו בכניסה מגפיים בסנדלי קרוקס. אם הבית של הכנסייה סיפרה לנו במאור פנים ובגעגועים על ביקורה לפני עשרים שנה בארץ הקודש שלנו. אנחנו, שביקרנו כבר בכנסיות הגדולות, העשירות והיפות בעולם, הרגשנו דווקא בצריף הצנוע הזה חום מיוחד.
כמעט חבל היה לנו לעזוב את העיירה הנידחת והמוזרה, אך מרתקת, ולחזור לציביליזציה הסואנת. התקנאנו בצעירים המוכנים לנסות גם חיים כאלה, כי מה יש להפסיד, הרי העיר התובענית תחכה תמיד.
טיפוס מקומי באי שפיצברגן, הרבה צעירים ומעט מאוד זקנים (צילום: אוריאל ישיב)
מעוניינים לצאת להפלגה לשפיצברגן? לחצו כאן לפרטים על הפלגות לארצות הקוטב הצפוני>>
מידע נוסף
כתבות נוספות על הפלגות גאוגרפיות
כתבה על מפגשים עם דובי קוטב נוספים, באי וראנגל - אי הדובים
דב הקוטב מפוחלץ, מפגש מקרוב בחנות המזכרות (צילום: אוריאל ישיב)
נעלי קרוקס במקום נעלי כורים
צעירי שפיצברגן על מדרגות בית הקפה (צילום: אוריאל ישיב)
לונגיירביאן – עיירה של צעירים
לונגיירביאן היא עיר של צעירים, שרובם, עובדים או סטודנטים, באים אליה לשנים אחדות וחוזרים אחר כך ל"יבשת". ראינו בה גם לא מעט זרים, העובדים בעיקר בעבודות שירות, ביניהם פיליפינים, תאילנדים ואפריקנים. רק אלוהים יודע איך הם, הבאים מארצות החום, מסתגלים לחיים בקור הארקטי. כעיר של צעירים, יש בה גם חיי לילה. בבר "סבאלבר", מקום עם אווירה ידידותית ונינוחה, מגישים משקאות חריפים ( פטורים ממכס) עמוק לתוך הלילה.
בהיכל התרבות המקומי צפינו, יחד עם אנשי המקום, בסרט דוקומנטרי חדש (בנורווגית, אבל לשמחתנו עם כיתובים באנגלית). הסרט הוקדש לאחת התושבות הוותיקות, אן מיילנד ( Anne Maeland ) בת ה- 80, מורה לאנגלית ומדריכת תיירים בעברה, ואמנית היוצרת ומוכרת בובות מסורתיות עד היום, רגע לפני שהיא עוזבת את הארכיפלג וחוזרת לחיות ב"יבשת" הנורווגית.
כאן אולי גילינו את סוד הנעורים של העיירה. בתי העיירה שייכים כולם למעסיקים – בעלי המכרות, בעלי בתי המלון, המסעדות, הסופרמרקט ואחרים. העובדים מקבלים ממעסיקיהם מגורי חינם, העומדים לרשותם כל עוד הם עובדים. סיימו לעבוד – עליהם לפנות את הבתים ולעזוב את המקום. רק בודדים כמו אן מיילנד, חיים כאן עד זקנה, אבל עליהם להמשיך לעבוד ולייצר ולמכור, שאם לא כן יהיו חייבים לעזוב את בתיהם, בלי שום סנטימנטים. על בתי אבות אין מה לדבר, בלונגיירביאן פשוט אין דבר כזה.
בתי העיירה לונגיירביאן, מגורי חינם לעובדים (צילום: אוריאל ישיב)
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
הפלגות לארצות הקוטב הצפוני לחצו לקבלת כל האפשרויות »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
הכנסייה הצפונית בעולם
מכרה הפחם הישן של לונגיירביאן, הנמצא על הגבעה מעבר לוואדי, כבר אינו פעיל. אבל מגדלי העץ של הרכבל, שהוביל ממנו את הפחם, עדיין ניצבים בעיירה ותורמים למראה המוזר שלה. למרגלות המכרה הישן נמצא בית הקברות העירוני, והצלבים הלבנים שבו, הנראים כמעט מכל מקום, מוסיפים גם הם לאווירה המשונה.
על הגבעה שמעבר לוואדי ניצבת גם הכנסייה האחת של העיר, כנסיית עץ קטנה ופשוטה, שדגל נורווגיה מתנוסס לפניה על מוט ארוך והיא הכנסייה הצפונית ביותר בעולם. ביום ראשון, בבוקר קר וסחוף רוח, יצאנו אליה ברגל, עטופים מכף רגל ועד ראש ( 3 מעלות מעל האפס), לשמוע את מקהלת הילדים המקומית שרה שירי עם יפהפיים. גם כאן החלפנו בכניסה מגפיים בסנדלי קרוקס. אם הבית של הכנסייה סיפרה לנו במאור פנים ובגעגועים על ביקורה לפני עשרים שנה בארץ הקודש שלנו. אנחנו, שביקרנו כבר בכנסיות הגדולות, העשירות והיפות בעולם, הרגשנו דווקא בצריף הצנוע הזה חום מיוחד.
כמעט חבל היה לנו לעזוב את העיירה הנידחת והמוזרה, אך מרתקת, ולחזור לציביליזציה הסואנת. התקנאנו בצעירים המוכנים לנסות גם חיים כאלה, כי מה יש להפסיד, הרי העיר התובענית תחכה תמיד.
טיפוס מקומי באי שפיצברגן, הרבה צעירים ומעט מאוד זקנים (צילום: אוריאל ישיב)
מעוניינים לצאת להפלגה לשפיצברגן? לחצו כאן לפרטים על הפלגות לארצות הקוטב הצפוני>>
מידע נוסף
כתבות נוספות על הפלגות גאוגרפיות
בתי העיירה לונגיירביאן, מגורי חינם לעובדים (צילום: אוריאל ישיב)
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות » הפלגות לארצות הקוטב הצפוני לחצו לקבלת כל האפשרויות » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »טיפוס מקומי באי שפיצברגן, הרבה צעירים ומעט מאוד זקנים (צילום: אוריאל ישיב)
מידע נוסף
כתבות נוספות על הפלגות גאוגרפיות
 |
אודות הכותבים
אתי ואוריאל ישיב, עוסקים שנים רבות בתיירות. ב- 1989 ייסדו את העיתון המקצועי לענף הנסיעות והתיירות "חדשות תיירות". ב- 1992 הקימו את מגזין התיירות "רואים עולם" שהוקדש כולו לכתבות תיירות וכיסה יעדים מקוטב לקוטב. גם היום מרבים לנסוע בעולם. כתבותיהם מתפרסמות בכתבי עת שונים ובאתר האינטרנט tnet.org.il
|
.jpg)
.JPG)
