.jpg)
.jpg)
חגיגות סן פרמין וריצת השוורים בפמפלונה
מאת: גיא רייפנברג
סן פרמין איבד את ראשו בשנת 303, וכך הפך למרטיר נוצרי. אמנם זה קרה בצרפת, וכנראה בחודש אוקטובר, אך זה לא מפריע לספרדים לציין כל שנה בחודש יולי את "לוס סאנפרמינס", שהפכה לאחת החגיגות הגדולות ביותר. גולת הכותרת של החגיגות היא ריצת השוורים המפורסמת של פמפלונה.
לזכות באבק כוכבים (או אבק שוורים...)
בימי הביניים החלו לקיים בעיר פמפלונה ( Pamplona ) יריד אכרים, בו הציעו את מרכולתם תושבים מכל ממלכת נווארה, במשך שבעה ימים. כמו בכל אירוע חברתי גדול באותם ימים, נדרשו שלושה מרכיבים בכדי שהאירוע יוכתר בהצלחה – שתייה, מעט אלימות וקורטוב של דת - מרכיבים המשמשים בהצלחה עד ימנו אנו ...
את השתייה, בעיקר יין, הביאו המשתתפים בעצמם. האלימות מצאה דרכה בזכות מלחמות שוורים, שהן שריד למלחמות הגלדיאטורים של האימפריה הרומית. נשארה רק שאלת הדת. אחד מקדושי העיר הנערצים היה סן פרמין ( San Fermín ) – אז מה אם הוא מת באוקטובר? מייבאים אותו לחגיגות הקיץ, ויום חגו הרשמי הופך ל- 7 ביולי. עם הזמן מתחילות לצוץ שמועות שהוא בכלל לא הוצא להורג בעריפה, אלא גופתו נגררה ברחובות על ידי שוורים – אתם מכירים סיבה טובה מכך לרוץ עם שוורים ברחובות? כך כל המרכיבים של החגיגה נמצאים וכל החלקים מקושרים אחד לשני... פחות או יותר ...
האמת היא שלא כל כך ברור מהיכן נולד מנהג הריצה עם השוורים. כנראה הוא בן כמה מאות שנים, ונולד מהצורך להעביר את השוורים מהמכלאות, הנמצאות בצד אחד של העיר העתיקה, אל הזירה שנמצאת בצד השני. כל ערב נלחמים בזירה שישה פרים[*] ולכן בבוקר מריצים אותם ברחובות העיר, מהמכלאות לעבר הזירה.
בעבר, ולמעשה ברוב ספרד עד ימינו, לוחמי השוורים זוכים למעמד של כוכבים ולהמוני מעריצים. ההזדמנות לגעת בפר האימתני שיופיע בזירה בערב, לאתגר אותו ואולי אף להתמודד מולו לרגע קצר, הייתה הזדמנות לזכות באבק כוכבים .
_____________
* שור הוא פר מסורס, ולכן רק פרים נלחמים במלחמות השוורים, שהוא כמובן ביטוי שגוי אבל השתרש בשפה העברית.
שבעה ימים של חגיגות סן פרמין (צילום: גיא רייפנברג)
.jpg)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
פמפלונה והלאומיות הבאסקית
הריצה עם השוורים, או כפי שהיא נקראת בפי המקומיים האנסיירו ( Encierro ), היא אולי הרגע המפורסם ביותר בחגיגות הסן פרמין. למעשה היא תופסת חלק קטן מאוד בכל יום, ויש הרבה יותר מהתחככות מיוזעת עם פרים בחגיגות המפורסמות של פמפלונה . נתחיל מזה שבכלל חוגגים אותם באירונייה ( Iruña ), שמה הבאסקי של פמפלונה בירת נאווארה, וכשתגיעו לא תראו כמעט את השם פמפלונה. הלאומיות הבאסקית מתפרצת בימי החג ודגל הבאסקים מתנופף בכל פינה .
פמפלונה, השוכנת בצפון ספרד, 400 ק"מ צפונית למדריד, היא עיר בינונית ולא מרשימה בימים רגילים. נכון שהסופר המינגווי מאוד אהב אותה, אך עצם העובדה שעד היום עובדה זו היא אחת האטרקציות המרשימות של העיר, מעידה שזהו מקום נחמד לביקור, אך לא ממש "עיר חובה". יסלחו לי הבאסקים ושאר חובבי פמפלונה – זו עיר נעימה ויפה, הרבה בארים, טאפאס טוב והקפה המפורסם של המינגוויי – אבל לא הרבה יותר מכך.
בתי מלון בפמפלונה
כל זה משתנה בערב ה- 6 ליולי, היום בו מתחילות חגיגות הסן פרמין. החגיגות יימשכו שבעה ימים ויסתיימו ב- 14 לחודש, בשירת Pobre Me ("מסכן אני") – השיר העצוב שחותם את החגיגות עד השנה הבאה .
מסלול ריצת השוורים בפמפלונה מתחיל במכלאות השוורים (A) עד זירת השוורים (B)
ריצת השוורים של פמפלונה
כל תושבי פמפלונה ורוב המבקרים לובשים את הלבוש האופייני לחג – מכנסיים וחולצה לבנה, מטפחת אדומה קשורה לצוואר ושביס אדום ארוך קשור למותניים. אם במקרה לא הגעתם עם פרטי הלבוש הללו, תוכלו לקנות אותם בכל פינת רחוב, כדי להשתלב עם כולם . במהלך ימי החג מתקיימות בעיר תהלוכות, זיקוקים, מופעי להקות, מלחמות שוורים ושתייה – המון שתייה, בכמויות שאתם לא מדמיינים. די לומר, שביום השני לחגיגות, קצות המכנסיים הלבנים של רוב המשתתפים מקבלים גוון אדמדם, מכמויות היין שזורם ברחובות ואני לא מגזים. בשתיים בלילה הסמטאות פשוט מוצפות ביין ובירה .
חגיגות סן פרמינס ( San fermines ) הפכו כה מפורסמות, ולמעלה ממיליון מבקרים פוקדים את העיר במהלך ימי החג. רק חלק קטן מהם משתתף באירוע, שהוא גולת הכותרת של החג ואולי הפך לסמל שלו – האנסיירו – הריצה עם השוורים.
כל בוקר בשעה שמונה משחררים את הפרים לרוץ לעבר הזירה. שלושה זיקוקים יתפוצצו – הראשון מציין שהפרים שוחררו, השני מציין שהפר האחרון עזב את המכלאה והשלישי מציין שכולם הגיעו לזירה והשער נסגר אחריהם. אורכו של המסלול קצת יותר מ- 800 מטרים, אך אלו שמונה מאות המטרים העמוסים ביותר בעולם באדרנלין, התרגשות ואמוציות. אין כל דרך להעביר את המתרחש שם מבלי להיות במקום עצמו.
צופים על מרפסות פמפלונה, בגדים לבנים ומטפחות אדומות (צילום: גיא רייפנברג)
הריצה שלי עם השוורים
כדי לצפות בריצת השוורים ניתן לשכור מרפסת (בשביל זה צריך להכיר מקומיים), או להידחק מוקדם בבוקר אל הגדרות ולתפוס מקום. בשנים האחרונות אני מסקר את החגיגות במסגרת סדנאות צילום. אני חווה את האינסיירו בביטחה, ממרפסת המשקיפה על הרחוב, והתמונות שמלוות את הכתבה רובן מצולמות מאחת המרפסות. אבל אני רוצה לספר דווקא על השנה ממנה אין לי אף תמונה, השנה בה רצתי עם השוורים .
הערה חשובה – הריצה עם השוורים מסוכנת מאוד. כל שנה נפצעים בה אנשים רבים ולעיתים אפילו יש הרוגים. אין לראות בכתוב המלצה להשתתף בריצה .
רבות שמעתי על הפסטיבל לפני שהגעתי לראשונה לחגיגות הסן פרמין, וחשבתי שיכול להיות מעניין לצלם אותו ואולי לערוך בו סדנאות צילום. בפעם הראשונה באתי ללמוד ולהכיר, ובטח שלא לרוץ – מה אני משוגע? אז מסתבר שכן... לאחר יום אחד בפסטיבל, היה לי ברור שבבוקר הבא אני רץ! אבל החלטתי שלא לעשות שטויות כמו כל התיירים, שרצים שיכורים והם הנפגעים העיקריים. ישבתי ללמוד את הנושא. רוב הנפגעים הם בפינת רחוב אסטפטה ( Estafeta ), שם הפרים מחליקים בסיבוב, נפרדים משאר העדר ומתחילים להשתולל. גם חלק גדול מהרצים מחליקים בדיוק באותה נקודה. הבנתי גם שרוב הרצים, כמה אלפים, בכלל לא רואים את הפרים – הם רצים בבהלה עם השמע הזיקוק הראשון, ומגיעים לזירה לפני שהפרים בכלל סיימו את האספרסו של הבוקר.
צופים על גדרות העץ בריצת השוורים (צילום: גיא רייפנברג)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
לחכות לפר מעבר לסיבוב
החלטתי שבפעם הראשונה אני לא רוצה לקחת סיכון גדול מדי, אבל גם לא להיות חלק מהעדר (הפעם הכוונה לאנשים...), שרץ סתם בלי לראות את הפרים. התוכנית הייתה פשוטה – אני אחכה בהמשך רחוב אסטפטה הידוע לשמצה, אבל אחרי הסיבוב המסוכן, אמתין עד שאראה את הפרים ורק אז אתחיל לרוץ . מי שרוצה לרוץ חייב להתייצב לאורך המסלול לפני שבע בבוקר, אז חוסמים את הגישה עם גדרות עץ אימתניות ורק הרצים מורשים להיות בפנים. המשטרה עוברת ובודקת שאף אחד אינו נושא עמו מצלמה, כי אין דבר יותר מסוכן מאיזה אדיוט שמנסה לעמוד באמצע המסלול ולצלם את הפר שמסתער עליו ...
בשש בבוקר כבר התייצבתי במקום, אחרי לילה ללא שינה. יחד איתי החלו להתאסף אלפי הרצים האחרים - תיירים, מקומיים, מבוגרים וצעירים ואפילו כמה נשים. בשנים האחרונות החלו להשתתף מעט נשים בריצה, רובן תיירות, והמקומיים מאוד לא אוהבים את הפגיעה במצ'ואיזם הספרדי ...
את התחושה אי אפשר לתאר. נסו לדמיין אלפי אנשים שמרגישים כולם ביחד מתח, אדרנלין, התרגשות, זו חוויה מדהימה. ניתן ממש להרגיש את החשמל באוויר. גם הצופים במחזה מרגישים את זה - התפוצצות אדירה של רגשות, שמתנקזת בבת אחת לכמה דקות של מרוץ.
מרפסות פמפלונה, ההצגה הכי טובה בעיר (צילום: גיא רייפנברג)
הפר שמתנשף בעורפי
השעה חמישה לשמונה. ניתן לראות את הלב פועם מבעד לחולצות הלבנות של המשתתפים, חיוכים עצבניים, מתח. המנוסים מפזרים טיפים אחרונים, שאף אחד לא יזכור בבהלת המרוץ. ואז זה נשמע – הפיצוץ הראשון שמסמל שהמכלאות נפתחו. נחיל אדיר של אלפי אנשים מתחיל לרוץ בפאניקה, מפני איום שהם כלל אינם רואים. אני נצמד לתוכנית (ולקיר) ולא מצטרף לנחיל האדם. אני ממתין... נשמע פיצוץ שני – הפר האחרון עזב את המכלאה. הריצה הופכת לספרינט מטורף, אולם אני נשאר במקום. למרות שאני לא רץ, הלב שלי פועם כאילו אני בספרינט. אחרי מה שנראה כדקות ארוכות, ולמעשה היה שתיים-שלוש דקות, מופיעים הפרים הראשונים מעבר לפינה. אחד מהם מחליק ומתחילה המולה. זה הסימן שלי. אני מתחיל לרוץ בכל המהירות, מי לעזאזל ידע שפרים רצים כל כך מהר? הייתי בטוח שאני הרבה לפניהם. הכוונה הייתה לראות אותם, אבל לא ממש לרוץ איתם. לפני שאני מבין מה קורה, אני שומע פר מתנשף בעורפי. מבט חטוף לאחור מראה לי שקבוצה של כמה פרים ממש מאחורי, אחד מהם ממש צמוד אלי. אני נצמד שוב לקיר והם עוברים – אני מרגיש את החיה הענקית משתפשפת בי, הפרווה המיוזעת נוגעת בעורי ורמות בלתי נתפסות של אדרנלין מציפות אותי.
הפרים עברו ואני נרגע מעט ומתחיל לרוץ אחריהם. מי עסוק בלספור? מי בכלל זוכר שרצים שישה פרים ושעברו אותי רק שלושה? פתאום אני קולט שמאחורי שלושה נוספים, ובואו נאמר שלא הייתי מודע לכך שאני יכול לרוץ כל כך מהר... נשארו כשלוש מאות מטר לזירה, אותם עברתי במהירות מטורפת. אני זוכר רק שפתאום המסלול הצר נפתח לרחבה ענקית, ויכולתי לברוח הצידה ולתת לשאר הפרים לעבור ולהיכנס למכלאה.
ריצת השוורים בפמפלונה, הפרים נושפים בעורף הרצים האמיצים (צילום: גיא רייפנברג)
להרגיש כמו לוחם שוורים
מאות הרצים שנותרו בזירה הרגישו חברים טובים וטפחנו אחד לשני על השכם. הרגשנו אלופים. לא הבנתי מדוע רוב המשתתפים מיהרו להיעלם. מסתבר שלא ידעתי על עוד מנהג אחד קטן של הסן פרמין – לאחר הריצה משחררים לזירה פר אחד, לכמה דקות, שגם אנחנו נרגיש לוחמי שוורים. בתחילה בכלל לא שמתי לב למהומה חדשה שנוצרה, פתאום זה הכה בי – יש פר בזירה, ואני בתוכה! כל כך לא הייתי מוכן, שבתחילה חשבתי שמדובר בתאונה – פר שברח. רק לאחר מכן הבנתי שזה עוד אחד ממנהגי החג. יש מי שמסובב סביבונים ויש מי שמשחרר פרים לזירה עם אנשים ...
מי שזז מושך את תשומת ליבו של הפר ולכן רובנו ניסינו לא לזוז. אם אהיה כן אודה שניסיתי לא לנשום. פתאום הבנתי שאני נמצא בחצי מעגל של אנשים, ומולנו פר שמרכין את ראשו ובוטש באדמה. זה מצטלם מאוד יפה לכרזות של מלחמות שוורים, אבל לראות את זה מול העיניים זה חווייה מפחידה מאוד. ללא כל אזהרה הוא מתחיל לרוץ, לעברי! ברור לי שמכאן אין לאן להימלט ואני נוקט בטכניקת ההגנה הטובה ביותר שאני מכיר – עוצם את העיניים. נשמעת חבטה, שאינה מלווה בתחושת כאב. אני פוקח את עיניי, כדי לראות את מי שעמד לידי עד לפני שנייה, מתעופף באוויר לאחר שהפר נגח בו .
הפר, כנראה שבע רצון מעצמו, עובר להליכה, ולפני שהוא מספיק לתקוף שוב, הרועים, קבוצת אנשים מיומנים עם חולצות ירוקות ומקלות ארוכים, מכוונים אותו חזרה למכלאה. הבחור שעמד לידי נאנק בכאב, אך מצליח לעמוד על רגליו – יכאב לו מאוד בימים הקרובים אך כנראה שאין כל נזק רציני הפעם. יצאתי מהזירה ולאחר מנוחה קלה הצטרפתי לשאר החוגגים – יין, בירה ואפילו בשלב מסויים שתית הקלימוצ'ו המפורסם – יין מעורבב עם קולה. צריך להיות די שיכורים כדי לחשוב שזה טעים.
ריצת השוורים, להרגיש לרגע כמו לוחם שוורים (צילום: גיא רייפנברג)
סוף דבר
מאז אני חוזר כמעט כל שנה לסקר את הסן פרמין, לצלם וליהנות, אבל לא רצתי שוב. אם יוצא לכם להיות בספרד בין ה- 6 ל-14 ביולי, לכו לראות. אני לא ממליץ לרוץ עם השוורים, אבל לקחת חלק בחגיגות ולהרגיש את העוצמה האדירה של אלפי אנשים החולקים ביחד מתח והתרגשות – על זה אני ממליץ ללא ספק .
לא אכנס לשאלה האם מלחמות השוורים מוסריות והאם צריך להוציאן מחוץ לחוק. זו שאלה מאוד מורכבת, המחייבת מאמר בפני עצמו. אסתפק בכך שאומר, שלצערי, למרות הערך התרבותי שמסורת רבת שנים זו מייצגת, בימינו אין מקום לתופעה.
לעולם לא אשכח את ההרגשה האדירה שחוויתי באותה פעם, את ההתמודדות מול החיה האדירה. אין ספק שהחוויה נוגעת ברגשות מאוד קדמוניים. החוויה תלווה אותי תמיד כזיכרון חזק, ואם לא הייתי זוכה לחוות זאת אז באמת – Pobre Me – מסכן אני ...
* הריצה עם השוורים מסוכנת מאוד. כל שנה נפצעים בה אנשים רבים ולעיתים אפילו יש הרוגים. אין לראות בכתוב המלצה להשתתף בריצה .
מידע נוסף באינטרנט
כתבות נוספות על צפון ספרד
בילבאו - השער לארץ הבאסקים
מסלולים בפירנאים: קסמם של ההרים
מסלולים בפירנאים: הפארק הלאומי אורדסה
קוסטה ואסקה, חוף הבאסקים
אמנות בארץ הבאסקים
_____________
שבעה ימים של חגיגות סן פרמין (צילום: גיא רייפנברג)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
בתי מלון בפמפלונה
ריצת השוורים של פמפלונה
כל תושבי פמפלונה ורוב המבקרים לובשים את הלבוש האופייני לחג – מכנסיים וחולצה לבנה, מטפחת אדומה קשורה לצוואר ושביס אדום ארוך קשור למותניים. אם במקרה לא הגעתם עם פרטי הלבוש הללו, תוכלו לקנות אותם בכל פינת רחוב, כדי להשתלב עם כולם . במהלך ימי החג מתקיימות בעיר תהלוכות, זיקוקים, מופעי להקות, מלחמות שוורים ושתייה – המון שתייה, בכמויות שאתם לא מדמיינים. די לומר, שביום השני לחגיגות, קצות המכנסיים הלבנים של רוב המשתתפים מקבלים גוון אדמדם, מכמויות היין שזורם ברחובות ואני לא מגזים. בשתיים בלילה הסמטאות פשוט מוצפות ביין ובירה .
חגיגות סן פרמינס ( San fermines ) הפכו כה מפורסמות, ולמעלה ממיליון מבקרים פוקדים את העיר במהלך ימי החג. רק חלק קטן מהם משתתף באירוע, שהוא גולת הכותרת של החג ואולי הפך לסמל שלו – האנסיירו – הריצה עם השוורים.
כל בוקר בשעה שמונה משחררים את הפרים לרוץ לעבר הזירה. שלושה זיקוקים יתפוצצו – הראשון מציין שהפרים שוחררו, השני מציין שהפר האחרון עזב את המכלאה והשלישי מציין שכולם הגיעו לזירה והשער נסגר אחריהם. אורכו של המסלול קצת יותר מ- 800 מטרים, אך אלו שמונה מאות המטרים העמוסים ביותר בעולם באדרנלין, התרגשות ואמוציות. אין כל דרך להעביר את המתרחש שם מבלי להיות במקום עצמו.
צופים על מרפסות פמפלונה, בגדים לבנים ומטפחות אדומות (צילום: גיא רייפנברג)
הריצה שלי עם השוורים
כדי לצפות בריצת השוורים ניתן לשכור מרפסת (בשביל זה צריך להכיר מקומיים), או להידחק מוקדם בבוקר אל הגדרות ולתפוס מקום. בשנים האחרונות אני מסקר את החגיגות במסגרת סדנאות צילום. אני חווה את האינסיירו בביטחה, ממרפסת המשקיפה על הרחוב, והתמונות שמלוות את הכתבה רובן מצולמות מאחת המרפסות. אבל אני רוצה לספר דווקא על השנה ממנה אין לי אף תמונה, השנה בה רצתי עם השוורים .
הערה חשובה – הריצה עם השוורים מסוכנת מאוד. כל שנה נפצעים בה אנשים רבים ולעיתים אפילו יש הרוגים. אין לראות בכתוב המלצה להשתתף בריצה .
רבות שמעתי על הפסטיבל לפני שהגעתי לראשונה לחגיגות הסן פרמין, וחשבתי שיכול להיות מעניין לצלם אותו ואולי לערוך בו סדנאות צילום. בפעם הראשונה באתי ללמוד ולהכיר, ובטח שלא לרוץ – מה אני משוגע? אז מסתבר שכן... לאחר יום אחד בפסטיבל, היה לי ברור שבבוקר הבא אני רץ! אבל החלטתי שלא לעשות שטויות כמו כל התיירים, שרצים שיכורים והם הנפגעים העיקריים. ישבתי ללמוד את הנושא. רוב הנפגעים הם בפינת רחוב אסטפטה ( Estafeta ), שם הפרים מחליקים בסיבוב, נפרדים משאר העדר ומתחילים להשתולל. גם חלק גדול מהרצים מחליקים בדיוק באותה נקודה. הבנתי גם שרוב הרצים, כמה אלפים, בכלל לא רואים את הפרים – הם רצים בבהלה עם השמע הזיקוק הראשון, ומגיעים לזירה לפני שהפרים בכלל סיימו את האספרסו של הבוקר.
צופים על גדרות העץ בריצת השוורים (צילום: גיא רייפנברג)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
לחכות לפר מעבר לסיבוב
החלטתי שבפעם הראשונה אני לא רוצה לקחת סיכון גדול מדי, אבל גם לא להיות חלק מהעדר (הפעם הכוונה לאנשים...), שרץ סתם בלי לראות את הפרים. התוכנית הייתה פשוטה – אני אחכה בהמשך רחוב אסטפטה הידוע לשמצה, אבל אחרי הסיבוב המסוכן, אמתין עד שאראה את הפרים ורק אז אתחיל לרוץ . מי שרוצה לרוץ חייב להתייצב לאורך המסלול לפני שבע בבוקר, אז חוסמים את הגישה עם גדרות עץ אימתניות ורק הרצים מורשים להיות בפנים. המשטרה עוברת ובודקת שאף אחד אינו נושא עמו מצלמה, כי אין דבר יותר מסוכן מאיזה אדיוט שמנסה לעמוד באמצע המסלול ולצלם את הפר שמסתער עליו ...
בשש בבוקר כבר התייצבתי במקום, אחרי לילה ללא שינה. יחד איתי החלו להתאסף אלפי הרצים האחרים - תיירים, מקומיים, מבוגרים וצעירים ואפילו כמה נשים. בשנים האחרונות החלו להשתתף מעט נשים בריצה, רובן תיירות, והמקומיים מאוד לא אוהבים את הפגיעה במצ'ואיזם הספרדי ...
את התחושה אי אפשר לתאר. נסו לדמיין אלפי אנשים שמרגישים כולם ביחד מתח, אדרנלין, התרגשות, זו חוויה מדהימה. ניתן ממש להרגיש את החשמל באוויר. גם הצופים במחזה מרגישים את זה - התפוצצות אדירה של רגשות, שמתנקזת בבת אחת לכמה דקות של מרוץ.
מרפסות פמפלונה, ההצגה הכי טובה בעיר (צילום: גיא רייפנברג)
הפר שמתנשף בעורפי
השעה חמישה לשמונה. ניתן לראות את הלב פועם מבעד לחולצות הלבנות של המשתתפים, חיוכים עצבניים, מתח. המנוסים מפזרים טיפים אחרונים, שאף אחד לא יזכור בבהלת המרוץ. ואז זה נשמע – הפיצוץ הראשון שמסמל שהמכלאות נפתחו. נחיל אדיר של אלפי אנשים מתחיל לרוץ בפאניקה, מפני איום שהם כלל אינם רואים. אני נצמד לתוכנית (ולקיר) ולא מצטרף לנחיל האדם. אני ממתין... נשמע פיצוץ שני – הפר האחרון עזב את המכלאה. הריצה הופכת לספרינט מטורף, אולם אני נשאר במקום. למרות שאני לא רץ, הלב שלי פועם כאילו אני בספרינט. אחרי מה שנראה כדקות ארוכות, ולמעשה היה שתיים-שלוש דקות, מופיעים הפרים הראשונים מעבר לפינה. אחד מהם מחליק ומתחילה המולה. זה הסימן שלי. אני מתחיל לרוץ בכל המהירות, מי לעזאזל ידע שפרים רצים כל כך מהר? הייתי בטוח שאני הרבה לפניהם. הכוונה הייתה לראות אותם, אבל לא ממש לרוץ איתם. לפני שאני מבין מה קורה, אני שומע פר מתנשף בעורפי. מבט חטוף לאחור מראה לי שקבוצה של כמה פרים ממש מאחורי, אחד מהם ממש צמוד אלי. אני נצמד שוב לקיר והם עוברים – אני מרגיש את החיה הענקית משתפשפת בי, הפרווה המיוזעת נוגעת בעורי ורמות בלתי נתפסות של אדרנלין מציפות אותי.
הפרים עברו ואני נרגע מעט ומתחיל לרוץ אחריהם. מי עסוק בלספור? מי בכלל זוכר שרצים שישה פרים ושעברו אותי רק שלושה? פתאום אני קולט שמאחורי שלושה נוספים, ובואו נאמר שלא הייתי מודע לכך שאני יכול לרוץ כל כך מהר... נשארו כשלוש מאות מטר לזירה, אותם עברתי במהירות מטורפת. אני זוכר רק שפתאום המסלול הצר נפתח לרחבה ענקית, ויכולתי לברוח הצידה ולתת לשאר הפרים לעבור ולהיכנס למכלאה.
ריצת השוורים בפמפלונה, הפרים נושפים בעורף הרצים האמיצים (צילום: גיא רייפנברג)
להרגיש כמו לוחם שוורים
מאות הרצים שנותרו בזירה הרגישו חברים טובים וטפחנו אחד לשני על השכם. הרגשנו אלופים. לא הבנתי מדוע רוב המשתתפים מיהרו להיעלם. מסתבר שלא ידעתי על עוד מנהג אחד קטן של הסן פרמין – לאחר הריצה משחררים לזירה פר אחד, לכמה דקות, שגם אנחנו נרגיש לוחמי שוורים. בתחילה בכלל לא שמתי לב למהומה חדשה שנוצרה, פתאום זה הכה בי – יש פר בזירה, ואני בתוכה! כל כך לא הייתי מוכן, שבתחילה חשבתי שמדובר בתאונה – פר שברח. רק לאחר מכן הבנתי שזה עוד אחד ממנהגי החג. יש מי שמסובב סביבונים ויש מי שמשחרר פרים לזירה עם אנשים ...
מי שזז מושך את תשומת ליבו של הפר ולכן רובנו ניסינו לא לזוז. אם אהיה כן אודה שניסיתי לא לנשום. פתאום הבנתי שאני נמצא בחצי מעגל של אנשים, ומולנו פר שמרכין את ראשו ובוטש באדמה. זה מצטלם מאוד יפה לכרזות של מלחמות שוורים, אבל לראות את זה מול העיניים זה חווייה מפחידה מאוד. ללא כל אזהרה הוא מתחיל לרוץ, לעברי! ברור לי שמכאן אין לאן להימלט ואני נוקט בטכניקת ההגנה הטובה ביותר שאני מכיר – עוצם את העיניים. נשמעת חבטה, שאינה מלווה בתחושת כאב. אני פוקח את עיניי, כדי לראות את מי שעמד לידי עד לפני שנייה, מתעופף באוויר לאחר שהפר נגח בו .
הפר, כנראה שבע רצון מעצמו, עובר להליכה, ולפני שהוא מספיק לתקוף שוב, הרועים, קבוצת אנשים מיומנים עם חולצות ירוקות ומקלות ארוכים, מכוונים אותו חזרה למכלאה. הבחור שעמד לידי נאנק בכאב, אך מצליח לעמוד על רגליו – יכאב לו מאוד בימים הקרובים אך כנראה שאין כל נזק רציני הפעם. יצאתי מהזירה ולאחר מנוחה קלה הצטרפתי לשאר החוגגים – יין, בירה ואפילו בשלב מסויים שתית הקלימוצ'ו המפורסם – יין מעורבב עם קולה. צריך להיות די שיכורים כדי לחשוב שזה טעים.
ריצת השוורים, להרגיש לרגע כמו לוחם שוורים (צילום: גיא רייפנברג)
סוף דבר
מאז אני חוזר כמעט כל שנה לסקר את הסן פרמין, לצלם וליהנות, אבל לא רצתי שוב. אם יוצא לכם להיות בספרד בין ה- 6 ל-14 ביולי, לכו לראות. אני לא ממליץ לרוץ עם השוורים, אבל לקחת חלק בחגיגות ולהרגיש את העוצמה האדירה של אלפי אנשים החולקים ביחד מתח והתרגשות – על זה אני ממליץ ללא ספק .
לא אכנס לשאלה האם מלחמות השוורים מוסריות והאם צריך להוציאן מחוץ לחוק. זו שאלה מאוד מורכבת, המחייבת מאמר בפני עצמו. אסתפק בכך שאומר, שלצערי, למרות הערך התרבותי שמסורת רבת שנים זו מייצגת, בימינו אין מקום לתופעה.
לעולם לא אשכח את ההרגשה האדירה שחוויתי באותה פעם, את ההתמודדות מול החיה האדירה. אין ספק שהחוויה נוגעת ברגשות מאוד קדמוניים. החוויה תלווה אותי תמיד כזיכרון חזק, ואם לא הייתי זוכה לחוות זאת אז באמת – Pobre Me – מסכן אני ...
* הריצה עם השוורים מסוכנת מאוד. כל שנה נפצעים בה אנשים רבים ולעיתים אפילו יש הרוגים. אין לראות בכתוב המלצה להשתתף בריצה .
מידע נוסף באינטרנט
כתבות נוספות על צפון ספרד
בילבאו - השער לארץ הבאסקים
מסלולים בפירנאים: קסמם של ההרים
מסלולים בפירנאים: הפארק הלאומי אורדסה
קוסטה ואסקה, חוף הבאסקים
אמנות בארץ הבאסקים
צופים על מרפסות פמפלונה, בגדים לבנים ומטפחות אדומות (צילום: גיא רייפנברג)
צופים על גדרות העץ בריצת השוורים (צילום: גיא רייפנברג)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
לחכות לפר מעבר לסיבוב
החלטתי שבפעם הראשונה אני לא רוצה לקחת סיכון גדול מדי, אבל גם לא להיות חלק מהעדר (הפעם הכוונה לאנשים...), שרץ סתם בלי לראות את הפרים. התוכנית הייתה פשוטה – אני אחכה בהמשך רחוב אסטפטה הידוע לשמצה, אבל אחרי הסיבוב המסוכן, אמתין עד שאראה את הפרים ורק אז אתחיל לרוץ . מי שרוצה לרוץ חייב להתייצב לאורך המסלול לפני שבע בבוקר, אז חוסמים את הגישה עם גדרות עץ אימתניות ורק הרצים מורשים להיות בפנים. המשטרה עוברת ובודקת שאף אחד אינו נושא עמו מצלמה, כי אין דבר יותר מסוכן מאיזה אדיוט שמנסה לעמוד באמצע המסלול ולצלם את הפר שמסתער עליו ...
בשש בבוקר כבר התייצבתי במקום, אחרי לילה ללא שינה. יחד איתי החלו להתאסף אלפי הרצים האחרים - תיירים, מקומיים, מבוגרים וצעירים ואפילו כמה נשים. בשנים האחרונות החלו להשתתף מעט נשים בריצה, רובן תיירות, והמקומיים מאוד לא אוהבים את הפגיעה במצ'ואיזם הספרדי ...
את התחושה אי אפשר לתאר. נסו לדמיין אלפי אנשים שמרגישים כולם ביחד מתח, אדרנלין, התרגשות, זו חוויה מדהימה. ניתן ממש להרגיש את החשמל באוויר. גם הצופים במחזה מרגישים את זה - התפוצצות אדירה של רגשות, שמתנקזת בבת אחת לכמה דקות של מרוץ.
מרפסות פמפלונה, ההצגה הכי טובה בעיר (צילום: גיא רייפנברג)
הפר שמתנשף בעורפי
השעה חמישה לשמונה. ניתן לראות את הלב פועם מבעד לחולצות הלבנות של המשתתפים, חיוכים עצבניים, מתח. המנוסים מפזרים טיפים אחרונים, שאף אחד לא יזכור בבהלת המרוץ. ואז זה נשמע – הפיצוץ הראשון שמסמל שהמכלאות נפתחו. נחיל אדיר של אלפי אנשים מתחיל לרוץ בפאניקה, מפני איום שהם כלל אינם רואים. אני נצמד לתוכנית (ולקיר) ולא מצטרף לנחיל האדם. אני ממתין... נשמע פיצוץ שני – הפר האחרון עזב את המכלאה. הריצה הופכת לספרינט מטורף, אולם אני נשאר במקום. למרות שאני לא רץ, הלב שלי פועם כאילו אני בספרינט. אחרי מה שנראה כדקות ארוכות, ולמעשה היה שתיים-שלוש דקות, מופיעים הפרים הראשונים מעבר לפינה. אחד מהם מחליק ומתחילה המולה. זה הסימן שלי. אני מתחיל לרוץ בכל המהירות, מי לעזאזל ידע שפרים רצים כל כך מהר? הייתי בטוח שאני הרבה לפניהם. הכוונה הייתה לראות אותם, אבל לא ממש לרוץ איתם. לפני שאני מבין מה קורה, אני שומע פר מתנשף בעורפי. מבט חטוף לאחור מראה לי שקבוצה של כמה פרים ממש מאחורי, אחד מהם ממש צמוד אלי. אני נצמד שוב לקיר והם עוברים – אני מרגיש את החיה הענקית משתפשפת בי, הפרווה המיוזעת נוגעת בעורי ורמות בלתי נתפסות של אדרנלין מציפות אותי.
הפרים עברו ואני נרגע מעט ומתחיל לרוץ אחריהם. מי עסוק בלספור? מי בכלל זוכר שרצים שישה פרים ושעברו אותי רק שלושה? פתאום אני קולט שמאחורי שלושה נוספים, ובואו נאמר שלא הייתי מודע לכך שאני יכול לרוץ כל כך מהר... נשארו כשלוש מאות מטר לזירה, אותם עברתי במהירות מטורפת. אני זוכר רק שפתאום המסלול הצר נפתח לרחבה ענקית, ויכולתי לברוח הצידה ולתת לשאר הפרים לעבור ולהיכנס למכלאה.
ריצת השוורים בפמפלונה, הפרים נושפים בעורף הרצים האמיצים (צילום: גיא רייפנברג)
להרגיש כמו לוחם שוורים
מאות הרצים שנותרו בזירה הרגישו חברים טובים וטפחנו אחד לשני על השכם. הרגשנו אלופים. לא הבנתי מדוע רוב המשתתפים מיהרו להיעלם. מסתבר שלא ידעתי על עוד מנהג אחד קטן של הסן פרמין – לאחר הריצה משחררים לזירה פר אחד, לכמה דקות, שגם אנחנו נרגיש לוחמי שוורים. בתחילה בכלל לא שמתי לב למהומה חדשה שנוצרה, פתאום זה הכה בי – יש פר בזירה, ואני בתוכה! כל כך לא הייתי מוכן, שבתחילה חשבתי שמדובר בתאונה – פר שברח. רק לאחר מכן הבנתי שזה עוד אחד ממנהגי החג. יש מי שמסובב סביבונים ויש מי שמשחרר פרים לזירה עם אנשים ...
מי שזז מושך את תשומת ליבו של הפר ולכן רובנו ניסינו לא לזוז. אם אהיה כן אודה שניסיתי לא לנשום. פתאום הבנתי שאני נמצא בחצי מעגל של אנשים, ומולנו פר שמרכין את ראשו ובוטש באדמה. זה מצטלם מאוד יפה לכרזות של מלחמות שוורים, אבל לראות את זה מול העיניים זה חווייה מפחידה מאוד. ללא כל אזהרה הוא מתחיל לרוץ, לעברי! ברור לי שמכאן אין לאן להימלט ואני נוקט בטכניקת ההגנה הטובה ביותר שאני מכיר – עוצם את העיניים. נשמעת חבטה, שאינה מלווה בתחושת כאב. אני פוקח את עיניי, כדי לראות את מי שעמד לידי עד לפני שנייה, מתעופף באוויר לאחר שהפר נגח בו .
הפר, כנראה שבע רצון מעצמו, עובר להליכה, ולפני שהוא מספיק לתקוף שוב, הרועים, קבוצת אנשים מיומנים עם חולצות ירוקות ומקלות ארוכים, מכוונים אותו חזרה למכלאה. הבחור שעמד לידי נאנק בכאב, אך מצליח לעמוד על רגליו – יכאב לו מאוד בימים הקרובים אך כנראה שאין כל נזק רציני הפעם. יצאתי מהזירה ולאחר מנוחה קלה הצטרפתי לשאר החוגגים – יין, בירה ואפילו בשלב מסויים שתית הקלימוצ'ו המפורסם – יין מעורבב עם קולה. צריך להיות די שיכורים כדי לחשוב שזה טעים.
ריצת השוורים, להרגיש לרגע כמו לוחם שוורים (צילום: גיא רייפנברג)
סוף דבר
מאז אני חוזר כמעט כל שנה לסקר את הסן פרמין, לצלם וליהנות, אבל לא רצתי שוב. אם יוצא לכם להיות בספרד בין ה- 6 ל-14 ביולי, לכו לראות. אני לא ממליץ לרוץ עם השוורים, אבל לקחת חלק בחגיגות ולהרגיש את העוצמה האדירה של אלפי אנשים החולקים ביחד מתח והתרגשות – על זה אני ממליץ ללא ספק .
לא אכנס לשאלה האם מלחמות השוורים מוסריות והאם צריך להוציאן מחוץ לחוק. זו שאלה מאוד מורכבת, המחייבת מאמר בפני עצמו. אסתפק בכך שאומר, שלצערי, למרות הערך התרבותי שמסורת רבת שנים זו מייצגת, בימינו אין מקום לתופעה.
לעולם לא אשכח את ההרגשה האדירה שחוויתי באותה פעם, את ההתמודדות מול החיה האדירה. אין ספק שהחוויה נוגעת ברגשות מאוד קדמוניים. החוויה תלווה אותי תמיד כזיכרון חזק, ואם לא הייתי זוכה לחוות זאת אז באמת – Pobre Me – מסכן אני ...
* הריצה עם השוורים מסוכנת מאוד. כל שנה נפצעים בה אנשים רבים ולעיתים אפילו יש הרוגים. אין לראות בכתוב המלצה להשתתף בריצה .
מידע נוסף באינטרנט
כתבות נוספות על צפון ספרד
בילבאו - השער לארץ הבאסקים
מסלולים בפירנאים: קסמם של ההרים
מסלולים בפירנאים: הפארק הלאומי אורדסה
קוסטה ואסקה, חוף הבאסקים
אמנות בארץ הבאסקים
מרפסות פמפלונה, ההצגה הכי טובה בעיר (צילום: גיא רייפנברג)
ריצת השוורים בפמפלונה, הפרים נושפים בעורף הרצים האמיצים (צילום: גיא רייפנברג)
להרגיש כמו לוחם שוורים
מאות הרצים שנותרו בזירה הרגישו חברים טובים וטפחנו אחד לשני על השכם. הרגשנו אלופים. לא הבנתי מדוע רוב המשתתפים מיהרו להיעלם. מסתבר שלא ידעתי על עוד מנהג אחד קטן של הסן פרמין – לאחר הריצה משחררים לזירה פר אחד, לכמה דקות, שגם אנחנו נרגיש לוחמי שוורים. בתחילה בכלל לא שמתי לב למהומה חדשה שנוצרה, פתאום זה הכה בי – יש פר בזירה, ואני בתוכה! כל כך לא הייתי מוכן, שבתחילה חשבתי שמדובר בתאונה – פר שברח. רק לאחר מכן הבנתי שזה עוד אחד ממנהגי החג. יש מי שמסובב סביבונים ויש מי שמשחרר פרים לזירה עם אנשים ...
מי שזז מושך את תשומת ליבו של הפר ולכן רובנו ניסינו לא לזוז. אם אהיה כן אודה שניסיתי לא לנשום. פתאום הבנתי שאני נמצא בחצי מעגל של אנשים, ומולנו פר שמרכין את ראשו ובוטש באדמה. זה מצטלם מאוד יפה לכרזות של מלחמות שוורים, אבל לראות את זה מול העיניים זה חווייה מפחידה מאוד. ללא כל אזהרה הוא מתחיל לרוץ, לעברי! ברור לי שמכאן אין לאן להימלט ואני נוקט בטכניקת ההגנה הטובה ביותר שאני מכיר – עוצם את העיניים. נשמעת חבטה, שאינה מלווה בתחושת כאב. אני פוקח את עיניי, כדי לראות את מי שעמד לידי עד לפני שנייה, מתעופף באוויר לאחר שהפר נגח בו .
הפר, כנראה שבע רצון מעצמו, עובר להליכה, ולפני שהוא מספיק לתקוף שוב, הרועים, קבוצת אנשים מיומנים עם חולצות ירוקות ומקלות ארוכים, מכוונים אותו חזרה למכלאה. הבחור שעמד לידי נאנק בכאב, אך מצליח לעמוד על רגליו – יכאב לו מאוד בימים הקרובים אך כנראה שאין כל נזק רציני הפעם. יצאתי מהזירה ולאחר מנוחה קלה הצטרפתי לשאר החוגגים – יין, בירה ואפילו בשלב מסויים שתית הקלימוצ'ו המפורסם – יין מעורבב עם קולה. צריך להיות די שיכורים כדי לחשוב שזה טעים.
ריצת השוורים, להרגיש לרגע כמו לוחם שוורים (צילום: גיא רייפנברג)
סוף דבר
מאז אני חוזר כמעט כל שנה לסקר את הסן פרמין, לצלם וליהנות, אבל לא רצתי שוב. אם יוצא לכם להיות בספרד בין ה- 6 ל-14 ביולי, לכו לראות. אני לא ממליץ לרוץ עם השוורים, אבל לקחת חלק בחגיגות ולהרגיש את העוצמה האדירה של אלפי אנשים החולקים ביחד מתח והתרגשות – על זה אני ממליץ ללא ספק .
לא אכנס לשאלה האם מלחמות השוורים מוסריות והאם צריך להוציאן מחוץ לחוק. זו שאלה מאוד מורכבת, המחייבת מאמר בפני עצמו. אסתפק בכך שאומר, שלצערי, למרות הערך התרבותי שמסורת רבת שנים זו מייצגת, בימינו אין מקום לתופעה.
לעולם לא אשכח את ההרגשה האדירה שחוויתי באותה פעם, את ההתמודדות מול החיה האדירה. אין ספק שהחוויה נוגעת ברגשות מאוד קדמוניים. החוויה תלווה אותי תמיד כזיכרון חזק, ואם לא הייתי זוכה לחוות זאת אז באמת – Pobre Me – מסכן אני ...
* הריצה עם השוורים מסוכנת מאוד. כל שנה נפצעים בה אנשים רבים ולעיתים אפילו יש הרוגים. אין לראות בכתוב המלצה להשתתף בריצה .
מידע נוסף באינטרנט
כתבות נוספות על צפון ספרד
בילבאו - השער לארץ הבאסקים
מסלולים בפירנאים: קסמם של ההרים
מסלולים בפירנאים: הפארק הלאומי אורדסה
קוסטה ואסקה, חוף הבאסקים
אמנות בארץ הבאסקים
ריצת השוורים, להרגיש לרגע כמו לוחם שוורים (צילום: גיא רייפנברג)
מידע נוסף באינטרנט
כתבות נוספות על צפון ספרד
בילבאו - השער לארץ הבאסקים
מסלולים בפירנאים: קסמם של ההרים
מסלולים בפירנאים: הפארק הלאומי אורדסה
קוסטה ואסקה, חוף הבאסקים
אמנות בארץ הבאסקים
מסלולים בפירנאים: קסמם של ההרים
מסלולים בפירנאים: הפארק הלאומי אורדסה
קוסטה ואסקה, חוף הבאסקים
אמנות בארץ הבאסקים
 |
אודות הכותב
גיא רייפנברג, מדריך טיולים מוסמך וצלם המתגורר בספרד. מארגן ומדריך טיולים בהרי הפירנאים, קטלוניה וברצלונה. בעלים של חברת קוקופלי המתמחה בארגון טיולי ג'יפים, אופנועים, טרקים, יין וצילום, למטיילים פרטיים וחברות, וייעוץ למטיילים. החברה רשומה כחוק במשרד התיירות הקטלני, בעלת אישור לתיירות ספורט אתגרי. www.kokopeliadventure.com
|
.jpg)
.jpg)
