www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

סיפורם של יהודי תראקיה


סיפורם הטרגי של יהודי תראקיה
מאת: מוטי כנרי


רק קומץ קברים ומספר אנדרטאות, מספרים את סיפורם הטרגי של יהודי תראקיה, בחלקו היווני של חבל הארץ ההיסטורי, הנמצא כיום בתחומן של יוון, טורקיה ובולגריה. אך סיפורם הוא סיפור מעניין, שונה מעט מסיפורן של קהילות אחרות ביוון.
 
בית קברות יהודי בעיר קסנתי
שרידי בית הקברות היהודי בעיר קסנתי, צפון-מזרח יוון  (ויקימדיה, באדיבות אריה דרזי להנצחת יהדות יוון share alikeCC)

מחוז מזרח מקדוניה ותראקיה (East Macedonia and Thrace), חלקה היווני של תראקיה ההיסטורית, נמצא בפינה הצפון-מזרחית של יוון, על גבול טורקיה ובולגריה. המטייל באזור בוודאי יבקש ללמוד על סיפורם של יהודי המקום, ויופתע לשמוע שלשכנים הבולגרים חלק נכבד בסיפור הטרגי. אנסה להסביר כאן מדוע וכיצד הפכו השכנים לאוייבים, ובסוף הכתבה אספר מה נותר כיום מאותן קהילות.

מפת תראקיה והמדינות כיום
חבל תראקיה (בצבע כתום) על רקע המדינות כיום (מקור:ויקימדיה, QuartierLatin1968 share alikeCC)
 
מעצר עם לילה
יום חמישי ה-4 במרץ 1943, ארבע לפנות בוקר. כוח מיוחד של הצבא הבולגרי מכתר את העיירה הציורית סרה שאבאן (Sarışaban), הסמוכה לחוף הים האגאי ביוון הכבושה, הנקראת כיום כריסופולי (Chrysoupoli). לתושבים המופתעים של העיירה השלווה התברר עד מהרה מהי מטרתם של הבולגרים. החיילים פשטו על בתי יהודי העיירה ועצרו 11 מהם. העצורים הוכו קשות באלות ובקתות הרובים וזעקותיהם נשמעו היטב ברחבי סרה שאבאן. הם הועלו על משאית צבאית ונלקחו בלווי חמוש.
 
האקציה שביצעו הבולגרים התרחשה בכל רחבי תראקיה, אזור שהועבר לשליטתם מאז הכיבוש הגרמני. מראות קשים דומים התרחשו בערים נוספות בתראקיה, ובסך הכל עצרו הבולגרים 4,219 יהודים.
 
בית העלמין היהודי בקוואלה, יהודי תראקיה
בית העלמין היהודי בקוואלה, לקהילה היהודית אין זכר בעיר  (ויקימדיה, באדיבות אריה דרזי להנצחת יהדות יוון share alikeCC)
 

גיל הזהב





יהודי תראקיה -  רקע כללי
ראשוני היהודים התיישבו באזור תראקיה בתקופה הביזאנטית, והם כונו רומניוטים. ב-1165 תיעד בנימין מטודלה קהילה יהודית בת 140 נפשות בעיר דרמה (Drama), אז חלק מתראקיה וכיום בצפון-מזרח יוון. במאה ה-14 השתלטו העות'מאנים על אזור תראקיה ושלטונם נמשך כ-500 שנה. הם התייחסו לנתיניהם היהודים כמיעוט תורם ונאמן לסולטאן ועודדו את התיישבותם ברחבי האימפריה. בהדרגה החלו לזרום לאזור יהודים שגורשו מממלכות שונות באירופה, כגון הונגריה וצרפת. בשלהי המאה ה-15 וראשית ה-16 הגיעו לרחבי הבלקן מגורשי ספרד ופורטוגל. קהילות יהודיות תועדו בערים סרס (Serres), קוואלה (Kavala) וקומוטיני (Komotini).
 
בראשית המאה ה-19 פרצה מלחמת העצמאות היוונית, שהסתיימה ב- 1832 בהכרה בעצמאותה של הממלכה היוונית. הלאומנות היוונית המתחדשת לוותה גם בעוינות כלפי קהילות יהודיות, שנתפשו כנאמנות לעות'מאנים. לאחר "מלחמות הבלקן" נעו מאות אלפי פליטים בין מדינות הבלקן, ועימם אלפי יהודים. בראשית המאה ה-20  מתועדת לראשונה קהילה יהודית בעיר קסנתי (Xanthi).
 
יהודי תראקיה היו תמהיל של משפחות מבוססות ופליטים, אשר היו במצב כלכלי קשה מאד. הקהילות היו מאורגנות ובעלות חיי קהילה שוקקים, עם בתי כנסת ובתי ספר קהילתיים, ובני הקהילות עסקו בעיקר במסחר ומסחר זעיר.


קהילות יהודיות בתראקיה: סרס (A), דרמה (B), קוואלה (C), כריסופולי (D), קסנתי (E), קומוטיני (F), 
אלכסנדרופולי (G), העיר לום בבולגריה (H), אליה הובלו היהודים בדרך למחנות ההשמדה
 
 
מדוע פעלו הבולגרים לצד הגרמנים?
בכדי להבין את הנסיבות שהובילו לאירועים, עלינו לחזור לשנת 1918 ולסיומה של מלחמת העולם הראשונה. בולגריה הייתה שותפתה של גרמניה ולחמה לצד מעצמות המרכז, אל מול הצבא היווני שלחם לצד מדינות ההסכמה. בולגריה הובסה במלחמה ונאלצה לחתום על חוזה ניי (Treaty of Neuilly-sur-Seine), במסגרתו "נקרעו" ממנה שטחים שנחשבו עבור הבולגרים "שטחי מולדת" ונמנעה ממנה הגישה לים האגאי. משאת ליבם של הבולגרים הייתה השבת השטחים האבודים ולשם כך הם חיזקו את קשריהם עם גרמניה הנאצית, ככל שזו הפכה יותר ויותר דומיננטית במפה האירופית.
 
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, היו היוונים והבולגרים ניטראליים ועשו כל מאמץ בכדי לא להיכנס בפועל לעימותים. ב-16 בספטמבר 1939, גורשו מבולגריה 4,000 יהודים "נתינים זרים" וכ- 1,000 מהם מצאו מקלט ביוון.

האנדרטה לזכר הקהילה היהודית בדרמה
האנדרטה לזכר הקהילה היהודית בדרמה  (צילום: ויקימדיה, Jewish Memorial Drama share alikeCC)






 
תבוסת האיטלקים
הרודן האיטלקי בניטו מוסליני התקנא בהישגיו של אדולף היטלר, וביקש להוכיח לגרמנים כי איטליה היא מעצמה אירופית, ולמצב את הבלקן כאזור השפעה איטלקי. מוסוליני תבע לעצמו שטחים ביוון, ראש הממשלה היווני יואניס מטקסס דחה את האולטימטום האיטלקי, וב-28 באוקטובר 1940 פלשו האיטלקים ליוון דרך אלבניה. יוון הפכה לאחת מבעלות הברית וצבאה שהוכן היטב למלחמה, היכה שוק על ירך את האיטלקים, הדף אותם משטחי המדינה ואף הצליח לכבוש שטחים באלבניה.
 
כ-13,000 חיילים יהודים לחמו בקרבות, מתוך הקהילה היהודית, שמנתה ביוון כולה 75,000 איש. הקולונל מרדכי פריזיס, יהודי שנפל בקרב בגזרת אלבניה, נחשב עד היום גיבור לאומי ביוון. החולשה האיטלקית הובילה להתערערות מעמד מדינות הציר בבלקן, והיטלר החליט לדחות את תכניותיו לתקוף את ברית המועצות ולטפל במדינות הבלקן (ישנם היסטוריונים הטוענים כי דחייה זו הובילה להסתבכות ב"חורף הרוסי" ולכישלון הגרמני בקרב על מוסקבה).
 
השלטון הבולגרי בתראקיה
ב- 1 במרץ 1941 הצטרפה בולגריה למדינות הציר. בו ביום נכנס הצבא הגרמני לבולגריה והתקבל בהתלהבות המונית. ב-6 באפריל פלשו הגרמנים דרך בולגריה ליוגוסלביה וליוון, שצבאותיהן נכנעו ימים ספורים לאחר מכן. יוון חולקה לשלושה אזורי כיבוש: גרמני, איטלקי ובולגרי, שכלל שטחים במחוז היווני המכונה כיום מזרח תראקיה ומקדוניה.
 
הצבא הבולגרי, שלא היה מעורב בקרבות, נכנס לשטחים שהועברו תחת חסותו. מהיהודים באותם אזורים נמנעו זכויות אזרח בסיסיות, חלקם נשלחו לעבודות כפייה וחלקם בחרו להימלט לאזור הכיבוש האיטלקי, שם, עד לכניעת איטליה בספטמבר 1943, היה מצב היהודים טוב יחסית. בשל הפיכתם למחוסרי נתינות, איש לא התעניין בגורלם של יהודי תראקיה, והם כונו "יתומי הבלקן".
 
הבולגרים הקימו את "הקומיסריון לשאלות יהודיות" והעמידו בראשו את עורך הדין האנטישמי אלכסנדר בלב. על הקומיסריון הוטל להכין חלופות לטיפול "בבעיה היהודית". הגרמנים לחצו על הבולגרים לגרש את יהודי בולגריה והשטחים המסופחים. בפברואר 1943 חתמו בולגריה וגרמניה על השלב הראשון בתהליך - גירושם של 20,000 יהודי תארקיה היוונית ומקדוניה היוגוסלבית. נקבע כי בולגריה תממן את הגירוש באמצעות מכירת רכוש המגורשים, וסוכם לרכוש 4 מעבורות נהר לביצוע הגירוש דרך נהר הדנובה.
שלושה מחנות מעבר הוכנו בבולגריה, לקליטת המגורשים בדרכם לעיר לום (Lom) שעל הדנובה, בערים: דופניצה (Dupnitsa), בְּלָגוֹאֶבְגְרָד (Blagoevgrad) וראדומיר (Radomir).

בית העלמין היהודי בקוואלה, יהודי תראקיה
בית העלמין היהודי בעיר קוואלה  (ויקימדיה, באדיבות אריה דרזי להנצחת יהדות יוון share alikeCC)
 
מעצר יהודי תראקיה
מעצר היהודים בתראקיה התנהל כמבצע צבאי מאורגן אשר תוכנן בקפידה מראש. בקוואלה נעצרו 1,471 יהודים, בקומוטיני 863, בדרמה 589, בקסנתי 538 ובסרס 499. הם הובלו רגלית, בגשם שוטף ובקור מקפיא אל מקומות ריכוז, בדרך כלל מחסני טבק ריקים, שהיו צרים מלהכיל את מספר העצורים הרב שדחסו לתוכם. העצורים הופשטו ונערך להם חיפוש גופני משפיל. בבגדיהם נערך חיפוש מקיף אחר כל פריט רכוש, ולחלקם לא הושבו בגדיהם ונעליהם, שנבזזו על ידי השוטרים הבולגרים. רבים הוכו מכות נמרצות והנשים הוטרדו ללא הרף. במשך יממה שלמה נותרו הכלואים במחסנים השונים, וב-5 במרץ אחר חצות הם הובלו רגלית לתחנת הרכבת, תוך שהם מוכים מכות נמרצות, והועלו לרכבות משא פתוחות שיצאו לכוון מחנות המעבר בבולגריה. בדרכן עברו הרכבות בשטחים בהם שהו עובדי כפייה בני הקהילה היהודית בבולגריה.
 
סבי המנוח, אחד מאותם עובדי כפייה, סיפר לי בהתרגשות על רכבות המוות הפתוחות מהבֶּלוֹמוֹרְיֶה - "הים הלבן" (הכינוי בבולגרית לים האגאי):
הן חלפו באיטיות מרגיזה, שמענו אנחות הולכות וגוברות וכמה מאיתנו הצליחו להתקרב לרכבות, לתקשר עם הנוסעים ולהבין שמדובר ביהודים. המגורשים נראו כלאחר ייאוש, ומי מהם שהצליח צעק בלדינו: "יהודים טובים, מים, לחם, מים, לחם." השלכנו אל הרכבות כל מה שיכולנו, לחם, תפוחי אדמה, אפילו מטבעות כסף בולגריים שהיו ברשותנו. הייאוש דבק גם בנו משום שהבנו שאנו ומשפחותינו הבאים בתור.
 
יהודי תראקיה מובלים אל מותם
ב-7 במרץ הגיעו מגורשי תראקיה למחנות המעבר בבולגריה. רובם נכלאו בדופניצה ובלאגואבגרד. בדופניצה, נתונים היו המגורשים  ל"חסדיו" של נציג הקומיסריון, אשר מנע את סיועה של הקהילה המקומית וסיפק להם מזון ושתייה בכמויות מזעריות. לא ניתן כל טיפול רפואי. ב-18 וב-19 במרץ הועלו יהודי תראקיה על רכבות שהובילו אותם לעיר לום, על גדות הדנובה. הם הועלו על ארבע מעבורות נהר דחוסות, שהפליגו לכיוון וינה. 144 מהמגורשים נפטרו במהלך ההפלגה. מווינה הועברו יהודי תראקיה ברכבות לעיר קטוביץ' בפולין, וממנה למחנה טרבלינקה.
 
מרבית יהודי תראקיה נרצחו ביום הגעתם לטרבלינקה. רק כ-100 ניצלו ממחנות ההשמדה.

מחסן טבק בעיר קסנתי, יהודי תראקיה
מחסני טבק בעיר קסנתי, באחד מהם רוכזו יהודי העיר בדרכם למוות  (צילום: ויקימדיה, Ggia share alikeCC)
 
החטא ועונשו, או שלא...
לאחר מלחמת העולם השנייה ועלייתו של משטר פרו-קומוניסטי בבולגריה, הוקם בית דין מיוחד לשיפוט משתפי הפעולה עם הנאצים. בית דין זה עסק בעיקר בענישת רודפי הקומוניסטים, שעימם נמנו גם יהודים, ורק מעטים נשפטו רק בגלל רדיפות יהודים.
 
אלכסנדר בלב, ראש הקומיסריון לשאלות יהודיות, נורה למוות בידי פרטיזן יהודי עוד בשלהי המלחמה. ירוסלב קליצין, מפקד האקציה בתראקיה, נידון ל-15 שנות מאסר. מפקדי האקצייה בקומוטיני, תחנת המעבר בסימיטלי, ומחנה המעבר בדופניצה, נדונו לשנתיים מאסר כל אחד.  סוגיית אחריותה של בולגריה לגירוש יהודי תראקיה לא עלתה על סדר היום.
 
ב-1996, לאחר שנפרעה בולגריה מהמשטר הקומוניסטי, זיכה בית המשפט העליון הבולגרי בהחלטה שערורייתית את נאשמי בית המשפט המיוחד משלהי מלחמת העולם, בטענת אי סדרים בהליך המשפטי. כך זוכו רשמית כל האחראים לגירוש יהודי תראקיה. במרץ 2008 קיבל נשיא בולגריה דאז, גאורגי פרבאנוב, אחריות בשם בולגריה לגורלם של יהודי תראקיה ומקדוניה. הכרזתו עוררה ביקורת כלפיו בבולגריה והנושא נתון בוויכוח ציבורי נוקב עד היום.

האנדרטה להנצחת יהודי קומוטיני, יהודי תראקיה
האנדרטה להנצחת יהודי קומוטיני  (ויקימדיה, באדיבות אריה דרזי להנצחת יהדות יוון share alikeCC)
 
מה נותר מיהודי תראקיה?
לאחר שחרור יוון התחוללה בממלכה מלחמת אזרחים אכזרית בין המלוכנים לקומוניסטים, דבר שהקשה על היהודים המעטים שחזרו להקים מחדש את קהילותיהם. בדרמה התגוררו עד ראשית שנות ה-60 כ-20 יהודים ובקוואלה התגוררו עד לראשית שנות ה-70 כ-50 יהודים. חלקם היגרו לסלוניקי, חלקם עלו לישראל ומקצתם היגרו לארצות הברית. בראשית המאה ה-21 התגוררו רק 10 יהודים בתראקיה, כולם בעיר דרמה.
 
אתרי הנצחה צנועים לקהילות שחרבו הוקמו בערים דרמה וקומוטיני. בקוואלה, עיר הנמל הציורית העתיקה והמתויירת שלחוף הים האגאי, העשירה באתרים ארכאולוגיים, אשר בה התגוררה הקהילה הגדולה בתראקיה, אתרי ההנצחה ממוקמים בתוך בית העלמין היהודי. בקסנתי, עיר הולדתו של המלחין מנוס חג'ידקיס, בה יש מספר מוזיאונים להנצחת ההיסטוריה העשירה של העיר, רק שרידיו החרבים של בית העלמין מנציחים את חורבן הקהילה היהודית. כך גם בסרס, עיר הולדתה של הזמרת גליקריה.
 
במקדוניה, שגם את יהודיה גירשו הבולגרים למחנות ההשמדה, מציינים בכל שנה את שואת יהודי המדינה ומבליטים את חלקה של בולגריה, גם כחלק מהמתיחות רבת השנים בין המדינות. ליוון אין אינטרס שכזה, ובטקסים הנערכים שם מובלט בעיקר גורלה המר של יהדות סלוניקי. בישראל, מקפידות משפחות הנספים להנציח את זכרן, אך באופן ממלכתי הסיפור מסופר בהצנעה יחסית, הוא לא סוקר בתקשורת, גם לא ביום השנה ה-70 לגירוש.
 
 
 
מקורות
מיכאל בר זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999.
חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, חלק ג' – תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1970.

כתבות נוספות על האזור
יעדי טיול סביב הר האולימפוס
האולימפוס – הרי האלים
פניני סלוניקי
מסלולים בחצי האי פיליון
טיול משפחות ליוון ההררית
טיולי הליכה ביוון ההררית
טיול ג'יפים ביוון ההררית





מוטי כנרי, יהודי בולגריה
 
אודות הכותב
מוטי כנרי, בעל תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון. עורך בוויקיפדיה העברית וכתב בה ערכים רבים, אודות האימפריה העות'מאנית, ההיסטוריה של בולגריה ויהודיה,   קהילות יהודיות בבולגריה, מקדוניה, יוון וטורקיה, וחסידי אומות העולם מבולגריה.
 

לקריאת כתבות נוספות של מוטי.








מספר צפיות: 9424
2710