www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



שמורות טבע ושמירת טבע בניו זילנד
כל כך ירוק שבא לבכות
מאת: פרץ גלעדי


אני מחשיב את עצמי פטריוט ונאמן למולדת ואף טיילתי לא מעט ברחבי העולם, אך אף פעם לא חזרתי כל כך נרגש ועמוס חוויות כפי שחזרתי מהטיול לניו זילנד. אפשר לכתוב הרבה על ארץ נפלאה זו: טבע בראשיתי ועוצמתי, אנשים נפלאים, ספורט הרוגבי המסחרר כל ישראלי מצוי, אבל בעיקר- צבע ירוק השולט בכל מקום, שקט ושלווה שגורמים לצפצופים באוזניים, ושמירת טבע, כבר הזכרתי?


בכתבה זו אנסה לעמוד על ההבדלים "הדקים" שבינינו לבין ניו זילנד בכל הנוגע לשמירת הטבע.
 
טרק מילפורד, כל כך ירוק שבא לבכות
ההרים בדרום ניו זילנד, כל כך ירוק שבא לבכות  (צילום: הילה וייס)


יעדים בכתבה זו: רוטורואה (A), אגם טאופו (B), פארק לאומי טונגרירו (C), טה וואהיפוונמו (D),
האי סטיוארט (E), חופי קטלינס (F), חצי האי אוטאגו (G), אואמרו (H), חצי האי בנקס (I), חצי האי קאיקורה (J)
 
מעט תושבים, הרבה משקעים
ניו זילנד היא מדינה המורכבת משני איים גדולים ומספר איים קטנים, שחלקם אינם מיושבים. אורכה כ-1600 ק"מ מצפון לדרום. האי הדרומי, הגדול ביותר, משתרע על 151,000 קמ"ר, ואילו שטחו של האי הצפוני הוא 115,000 קמ"ר. בשני האיים יש רכסי הרים גבוהים, הרי געש ואזורים תרמיים פעילים, שהמפורסם שבהם הוא האזור הכולל את העיר רוטורואה (Rotorua) ואגם טאופו (Taupo) שבאי הצפוני.
 
ניו זילנד מוכת סערות ורוחות כל השנה. הרי האלפים הדרומיים, החוצים את האי הדרומי מצפון לדרום, מהווים מחסום לרוחות וגשמים. מסיבה זו כמות הגשמים השנתית בצד המערבי עולה על 7,500 מ"מ, לעומת 350 מ"מ בלבד בצד המזרחי. גם באי הצפוני יש הרי געש גבוהים יחסית, אך תופעת "צל הגשם" לא קיימת שם וממוצע המשקעים הוא כ- 1,300 מ"מ. מכיוון שהאקלים בניו זילנד הוא ימי ולא יבשתי, מזג האוויר הפכפך, ויום אחד יכול להכיל את כל עונות השנה.
 
ניו זילנד מצטיינת בקו חוף ארוך ובמפרצים ארוכים יחסית לשטחה. על פני שטח הגדול פי 12 משטח מדינת ישראל, חיים רק כארבעה מיליון תושבים, מה שמשאיר הרבה מקום לצמחייה, בעלי חיים, הרים, נחלים ואגמים. בעבר נעשו טעויות אקולוגיות חמורות הקשורות לחי ולצומח במדינה, אך כיום איכות הסביבה והתיירות האקולוגית הן מוטיבים מרכזיים בחיי הניו זילנדי הממוצע.
 
ניו זילנד מצטיינת בקו חוף ארוך
ניו זילנד מצטיינת בקו חוף ארוך, כלב ים בחוף קטלינס  (צילום: הילה וייס)
 
איזון אקולוגי עדין
נושא שמירת הטבע בניו זילנד מנוהל על ידי ה- DOC ((Department of Conservation, שהיא המקבילה הניו זילנדית לרשות הטבע והגנים, וכמו אצלנו שייכת למשרד לאיכות הסביבה. ה-DOC פועלת, בין השאר, לתיקון הנזקים שגרם האדם בעבר: כריתת יערות והשמדת צמחייה, הכנסת בעלי חיים מיבשות אחרות, ועוד מגוון רחב של בעיות. האיזון האקולוגי בניו זילנד עדין ביותר ומופר בקלות בגלל בידוד האיים וריחוקם.
 
הפעילות הנרחבת של ה-DOC הובילה להקמת 14 פארקים לאומיים, 19 שמורות יער, שלוש שמורות חוף ושתי שמורות ימיות, שכולם מנוהלים על ידה. בניו זילנד שלושה אזורים המוגדרים אתרי מורשת עולמית: פארק לאומי טונגרירו (Tongariro NP), אזור הפארקים טה וואהיפוונמו (Te Wāhipounamu) שבדרום-מערב, והאיים הסוב-אנטארקטיים.
כתבה על הפארק הלאומי טונגרירו
 
ה-DOC גם מפקחת על כל הטיולים הרגליים בשמורות ובפארקים, ואף הקימה בחלק מהם תשתית שתמזער ככל האפשר את הפגיעה בחי ובצומח. במסגרת פעילות זאת הוגדרו תשעה מסלולי טיול (טרקים) בפארקים לאומיים (שלושה באי הצפוני ושישה באי הדרומי) הנקראים גרייט ווקס (Great Walks) . מספר האנשים המורשים לטייל בפארקים האלה בו זמנית מוגבל (בפארק הלאומי אבל טאסמן לא ממש מטיילים אלה חותרים בקאנו לאורך חוף מהמם - אבל גם זה נחשב), וחייבים להזמין מקום מראש. לאורך מסלולי ההליכה יש בקתות עץ, שכדי ללון בהן צריך לקבל אישור מראש, ואת הדרך ביניהן עושים בקצב אישי או עם חבורת ישראלים צוהלת (בכל רגע נתון יש שם אחת...).
 
 
חמוס מבאיש
חמוס מבאיש, טורף שהובא לאי וגורם להפרת האיזון האקולוגי  (צילום: Department of Conservation)


צלילה




 
הפלגה אל האי סטיוארט
מטיילים מועטים מגיעים בהפלגה בת שעה מהאי הדרומי אל האי סטיוארט (Stewart Island), שגודלו 45 על  65 ק"מ. מסלול ההליכה באי, ראקיורה טרק (Rakiura track) , עובר דרך יערות עם שרכים סבוכים, וניתן לטייל בו ברגל במשך שלושה עד עשרה ימים. האי מתהדר בחופי-ים קסומים, עשירים בצדפות ואצות ענק, כשמסביב מתעופפים (או מהלכים) עופות נדירים ואנדמיים לאזור. עם הרבה מזל ניתן אף לראות את עוף הקיווי הנדיר והמפורסם.
  
שלושה ימים הלכתי להנאתי במסלול, ובסוף כל יום עצרתי ללינה באחת הבקתות. לאורך המסלול כולו פגשתי כ-12 מטיילים בלבד, מתוכם שלושה ישראלים. כדי להגן על הצמחייה ולחסוך מהמטיילים את ההליכה בבוץ, הוקמו לאורך המסלולים שבילים וגשרים מעץ, גשרים תלויים ממתכת, מדרגות נוחות, מעבירי מים ותעלות ניקוז. הבקתות, המתוחזקות על ידי ה-DOC, הן פשוטות ובסיסיות. בכל בקתה כ-20 מיטות, תנור עצים ומים זורמים. פקחי ה-DOC דואגים לאספקה קבועה של עצי הסקה, המובאים על ידי מסוק.
 
מטייל הנרשם לטרק מקבל במרכז המבקרים חומר הסברה עם מפות נוחות ופשוטות. השבילים מסומנים בשטח בבירור, וכמעט בלתי אפשרי לטעות בדרך. מערך פיקוח של אנשי ה-DOC מקפיד על שמירת הכללים. יפה היה לראות שכל מטייל קיבל לפני היציאה שקית אשפה, שאותה סחב עד סוף המסלול עם כל הפסולת שייצר. גם בארץ מנסים לגרום למטיילים לאסוף את האשפה בשקיות, אך זה בדרך כלל לא עוזר.
הפקחים בפארק נוהגים לספר למטיילים על מטייל ישראלי שקרע את כיסוי המזרן שעליו ישן בבקתה, כדי להשתמש בו נגד הגשם. המטייל אותר באמצעות מסוק, ולאחר שהוטל עליו קנס כבד, הוא גורש מהמדינה. מיותר לציין שמקרה זה תרם למוניטין ה"נפלא" של המטיילים הישראלים.
 
בקתה על טרק רוטברן בקתה על טרק רוטברן
אולם שינה ומטבח בבקתה על טרק רוטברן  (צילום: הילה וייס)
 
פגישה עם קיווי בחושך
אנשי איכות הסביבה בניו זילנד מנסים בכל כוחם לשמור את חיות הבר הנדירות, שחלקן קשורות למסורת ולתרבות המאורית. עוף הקיווי (kiwi) , לדוגמא, מלבד היותו הסמל הלאומי וכינוי לילידי ניו זילנד, הוא עוף בסכנת הכחדה, החי בעיקר באי סטיוארט. הקיווי מפורסם בעצלנותו הרבה - הוא ישן רוב שעות היממה. בלילה הוא לוכד תולעים בעזרת מקורו הארוך, שבקצהו זוג נחיריים. הקיווי הוא חסר כנפיים, בעל רגליים חזקות וחוש ראייה חלש. אם מבחינים בו בטבע אסור לגעת בו, וגם בגני חיות מרשים להביט בו רק למשך כמה דקות, בתוך חדר חשוך בתנאים התואמים את הרגליו בטבע.
 
הקיווי הוא אחת הסיבות לכך שמגבילים את מספר המטיילים באי סטיוארט. תאמינו או לא, אבל ראיתי שם אחד כזה למשך כחצי דקה, אך הוא נעלם מעיניי המשתאות בלי להשאיר לי כל סיכוי לצלם אותו.
 
עוף הקיווי, הסמל הלאומי של ניו זילנד
עוף הקיווי, הסמל הלאומי של ניו זילנד  (צילום: Department of Conservation)
 
חיות הים של ניו זילנד - תיירות במקום צייד
בעולם 76 מיני לווייתנים ודולפינים, וכחצי מהם חיים לאורך חופי ניו זילנד, בעיקר באזור האי הדרומי. בניגוד לעבר, ציד יונקים מופלאים אלו אסור לחלוטין. במקום צלצלים וכלי משחית אחרים, עולים התיירים לאניות חמושים במצלמות ומביאים לתושבי המקום פרנסה טובה בהרבה משהביא להם הציד.
 
כדי לראות את הלווייתן הראשתן (Sperm Whale) הענק, יש לשלם סכום השווה ל- 300 ₪ לערך ולהפליג כמה שעות באזור חצי האי קאיקורה (Kaikoura Peninsula) שבאי הדרומי, מצפון לעיר כרייסצ'רץ' (Christchurch). במהלך ההפלגה ניתן לראות גם דולפיני דאסקי (Dusky dolphin) קטנים ועליזים, המגיעים בלהקות לאזור החוף בחודשים נובמבר עד מאי, מקפצים ומשחקים מסביב לאנייה לקול צהלות התיירים ותקתוקי המצלמות. זכר הלווייתן הראשתן הענק יכול להגיע למשקל של 50 טונות, אך למרות גודלם העצום הם חמקמקים וקשה להבחין בהם. הם מאותרים על ידי סילון האוויר שהם מוציאים והקולות שהם משמיעים.
כתבה על חצי האי קאיקורה
 
דולפין דאסקי בעיירת החוף קאיקורה
דולפין דאסקי בעיירת החוף קאיקורה  (צילום: Department of Conservation)
 
התיירות שהתפתחה סביב הצפייה בבעלי החיים הימיים היא כה מפותחת, עד שהאניות היוצאות לחפש לווייתנים נעזרות לאיתורם גם במסוקים. דולפין הקטור (Hectors dolphin) הוא אף נדיר מהלווייתן הראשתן, והוא חי אך ורק באזור ניו זילנד, בשמורת חצי האי בנקס (Banks peninsula) שהוכרזה שמורה ליונקים ימיים. ברשימת היונקים הימיים המוגנים בניו זילנד גם אריה הים הניו זילנדי (Hooker sea lion) ודובי הים (Fur seal). אחרי מאות שנות צייד שכמעט הכחידו אותם, הם חיים כיום לאורך החופים באזור חצי האי אוטאגו (Otago) ובחופי קטלינס (Catlins). אפשר לצפות בהם מקרוב בסיור מודרך ב"חוף הסודי" שבחצי האי, הקרוב לעיר דנידן (Dunidin).
 
קיימים חמישה תת-מינים של אריות ים, וכולם אנדמיים לניו זילנד. הזכר יכול להגיע לאורך של 3 מטר ולמשקל 400 ק"ג. דובי הים הקטנים ביותר מגיעים לאורך 2.5 מטר ומשקל של כ-200 ק"ג. ניתן להיתקל בהם גם לאורך החופים ולא רק בסיור מודרך, או ללכת במיוחד אל נקודות התצפית המוסדרות ולראות מקרוב את משחקי החיזור והקרבות בין הזכרים, אך מומלץ שלא להתקרב אליהם יותר מדיי.
 
נקבות אריה ים ניו זילנדי
נקבות אריה ים ניו זילנדי  (צילום: Department of Conservation)
 
פינגווינים או כבשים – מי ינצח?
כדי להגן על הפינגווין צהוב העין (Yellow-eyed Penguin), בוצע בניו זילנד פרוייקט שימור ארצי. משקלו של הפינגווין מגיע ל-8 ק"ג, גובהו 70 ס"מ ומספר הפרטים שלו כיום מוערך ב- 4,000 בלבד, מה שהופך אותו לפינגווין הנדיר בעולם.
 
במסגרת הפרוייקט נערכים במרכזי השימור סיורים מודרכים, הכוללים צפייה בסרטי וידיאו והליכה דרך מערכת תעלות ושבילי עץ, אל בקתות מחסה שנבנו ליד אתרי הקינון. קופסאות קינון מלאכותיות הונחו בין הסלעים, וניתן לראות מקרוב מאוד את הטיפול בגוזלים ואת הפינגווינים העולים אל החוף לפני השקיעה. חלק מהפינגווינים מטפסים מעל אזור הקינון לכיוון מרעה כבשים, והם מתרוצצים בין הכבשים הרועות בשלווה. חקלאי האזור לא תמיד מתחשבים בעופות נדירים אלה, ומאפשרים לכבשים לרעות באזור ולהרוס את מקומות המחייה שלהם. חלק ממושבות הקינון נמצאות בתוך שטחים פרטיים וקשה לשכנע את בעליהם לוותר עליהם לטובת הפינגווינים. בכמה חופים פרטיים אפשר לראות פינגווינים בעבור תשלום לבעל המקום, והוא בתמורה דואג להגן עליהם, כך שכל הצדדים יוצאים נשכרים. האויבים הגדולים של הפינגווינים הם טורפים קטנים כמו חמוסים ומין של חתולי בר. טורפים אלו "יובאו" מאירופה והם חומסים את ביצי הפינגווינים ואת הגוזלים. אנשי ה-DOC מציבים באזור הקינון מלכודות כנגד הטורפים, שמושכות אותם להיכנס לתוכן ואז גיליוטינה חדה כורתת את ראשם.
 
כבשים על חוף קטלינס
כבשים על חוף קטלינס, מלחמה  מתמדת לשימור הפינגווינים  (צילום: הילה וייס)





 
פינגווינים בנמל
גם פינגווין זוטר, המכונה פינגווין כחול (Blue penguin), מוגן בניו זילנד, אף על פי שהוא נפוץ יותר. הוא מקנן על יד הנמל של העיירה אואמרו (Oamaru), שם הוקמה בצמחייה טבעית מושבת קינון מוסדרת, עם 150 קופסאות קינון. האתר כולו מגודר ומתוחזק ע"י ה- DOC ולפני השקיעה, כשהפינגווינים עולים מהמים אל החוף כדי לטפל בצאצאיהם, ניתנות במקום הדרכות. כל הפרטים ממוספרים ונמצאים תחת מעקב רצוף. הצילום במושבה אסור כדי למנוע מה"פולשים" להציק לפינגווינים, וכמו בכל אתר שמור אחר גם שם קיים מרכז מבקרים עם חנות מזכרות.
 
פינגווין זוטר פינגווין חסון
גוזלי פינגווין זוטר (ימין) ופינגווין חסון (שמאל)  (צילום: Department of Conservation)
 
מושבת קינון האלבטרוס
אתר הקינון של האלבטרוס הוא תחנת חובה לכל מי שמגדיר עצמו חובב טבע. האלבטרוס מקנן לרוב באיים מרוחקים ללא כל חשש מאדם. המקום היחיד בעולם שבו האלבטרוס מקנן בסמוך לאדם נמצא בכף טיירואה (Taiaroua head) שבקצה חצי האי אוטאגו. מושבת הקינון הזאת מוגנת על ידי ה-DOC כבר יותר מ- 50 שנה. כל העופות שמקננים במקום מסומנים, כך שניתן להבחין בין העופות הקבועים למזדמנים. העוף הענק, שמוטת כנפיו מעל 3 מ', מגיע לאתר הקינון בספטמבר, ולאחר כארבעה חודשים, בסביבות ינואר, בוקעים הגוזלים. פריחת הגוזלים מהקן מתרחשת בספטמבר של השנה לאחר מכן, ורק לאחר 3-6 שנים, שבמהלכן חי הגוזל בים, הוא חוזר למושבת הקינון. בכל שנה מגיעים כ-100 אלבטרוסים לקנן באתר. המקום מתוחזק היטב ויש בו מרפסת צפייה שהוקמה לפני כ-30 שנה.
 
"אגודת חצי האי אוטאגו" אחראית על האתר ועל הסיורים המודרכים למספר מבקרים מוגבל בכל יום. את האלבטרוסים רואים ממרחק קצר, מבעד לחלון זכוכית, כשהם עפים, מקננים או מחזרים, וכך ניתן להתרשם מאורח חייהם. דמי הכניסה לאתר מנוצלים למחקר ושימור האלבטרוס. במרכז המבקרים המרשים צופים בסרטי וידיאו, מלווים בהסברים יוצאים מהכלל. גם לאלבטרוס אורבות סכנות מצד טורפים שהובאו לאיים על ידי האדם, כגון חמוסים וחתולי בר.
 
מושבת קינון של אלבטרוס
מושבת קינון של אלבטרוס  (צילום: Department of Conservation)
 
חיית כיס חביבה או אויב?
מעל לכל הטורפים שהובאו לניו זילנד על ידי האדם וגורמים נזקים אקולוגיים, ניצב פוסום זנב המברשת (Brushtail possum), המכונה גם פוסום אוסטרלי כסוף-אפור. אי אפשר לכתוב על ניו זילנד מבלי להתייחס לבעל החיים הזה, הגורם לנזק הסביבתי הגדול ביותר במדינה. הוא הובא לניו זילנד מאוסטרליה לצורך תעשיית הפרוות (כמו שהגיעו אלינו הנוטריות), וכיום יש בניו זילנד כ-70 מיליון (!) פרטים שלו. יונקי הכיס האלו אוכלים בכל שנה כשבעה מיליוני טון של צמחייה וגורמים נזק עצום למקומות המחייה השונים (בעיקר לעצים), וגם טורפים חרקים וביצי ציפורים.
 
ממשלת ניו זילנד הכריזה עליהם מלחמת חרמה - דמם מותר וצדים אותם באמצעות מלכודות שעורפות את ראשיהם. הבעיה שהם יוצרים כה חמורה, שבניגוד למדינות מערביות רבות משתמשים שם כנגד הפוסום גם ברעלים מסוכנים, כמן ציאניד ופלורואצטאמיד. פקחי ה-DOC מפזרים את הרעל גם נגד חולדות, שפלשו גם הן בעזרתו הנדיבה של האדם, אשר נכנסות לבקתות המטיילים בפארקים.
 
פוסום זנב המברשת
פוסום זנב המברשת (צילום: Department of Conservation)
 
רק מדבר חסר בניו זילנד
מלבד פיסת קרקע חומה או מדבר קטן וצהוב שהיו חסרים לי, יש בניו זילנד מראות מכל הסוגים והמינים: נוף געשי, אזורים תרמיים, הרים, מערות, נוף אלפיני, קרחונים, אגמים, יערות, חופי ים ועוד. כולם שמורים בסדר מופתי שהעלה דמעות קנאה בעיניי. התחזוקה בבקתות ובשאר המתקנים היא ברמה גבוהה ביותר, והכללים נאכפים בקפדנות. חלק מהמסלולים עוברים גם בשטחים פרטיים, והדבר מתאפשר אך ורק הודות לשמירה על הכללים והימנעות מפגיעה והשחתה. בחלק מהמסלולים וחניוני הלילה מוצבות קופסאות תשלום, המכונות קופסאות אמינות (Honesty Box), לתוכן משלשלים המבקרים את התשלום ללא כל פיקוח. מלבד הקופסאות הללו, שכנראה לא נראה בארץ בזמן הקרוב... הייתי שמח אילו גם לרשותי עמד מסוק לפקח על חיות הבר ולתפוס מטיילים סוררים.
 
לאחר שהתרשמתי משמירת הטבע בניו זילנד ולמדתי על שימור בעלי חיים נדירים, תיירות אקולוגית, מלחמה בפלישת "אויבים", תרבות הטיולים, האנשים הסובלניים ומאירי הפנים, חזרתי לארץ קצת מצוברח, אך אופטימי. יש לנו הרבה לשפר וללמוד, ובהחלט יש לנו למה לשאוף.





פרץ גלעדי
 
אודות הכותב
פרץ גלעדי, פקח רשות הטבע והגנים ברמת הגולן, חי ונושם אקולוגיה ושימור טבע. מסעותיו בעולם מתמקדים בלימוד הטבע וכיצד שומרים עליו, ביעדים בהם הוא מבקר.

לקריאת כתבות נוספות של פרץ.








מספר צפיות: 6829
1484