www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



אלים ושדים במדינת קרנאטקה
מאת: גיא נוימן


חלקה הדרום-מערבי של הודו הוא במה מפוארת לקרבות מיתולוגיים של אלים ושדים ובית חם לזרמים דתיים שונים. גיא נוימן, מדריך טיולים למזרח הרחוק, מספר על סממני הדת השונים הבאים לידי ביטוי בפסלי ענק, ארמונות פאר, שווקים וגם... פרות קדושות בשלל צבעים.


 
 טיול בדרום הודו
רגלי פסלו הענק של בהובאלי עם פסלון קטן שלו, באתר הג'ייני בסרוונה-בלאגולה (צילום: גיא נוימן)
 

המזרח הרחוק





קרני השמש האחרונות האירו את גבעת הגרניט התלולה המיתמרת מעל העיירה  סרוונה-בלאגולה (
Sravana Belagola) בחלקה הדרום-מערבי של הודו. שקט באוויר. הצלילים היחידים הנשמעים מקורם בטפיפות הרגליים היחפות של הדמויות הצבעוניות, המטפסות במעלה המדרגות החצובות בגבעה. עשרות נשים עטויות סארי אדום וצהוב, עולות 434 מדרגות אל ראש הגבעה הקדושה. מדי פעם עוצרת מישהי, נושאת עיניים אל על ומצמידה את ידיה בתנוחת תפילה. האנרגיה הפנימית והתוקפנות נשאבות בצורה זו פנימה - דרך נפלאה להעריץ את האל באהבה, במסירות, ללא דרישות.
בראש הגבעה נעצרים עולי הרגל. בסלע הקשה חקוקות מספר כתובות אבן בכתב הקאנאדה העגלגל, עדות למסורת העלייה לרגל למקום, הנמשכת מזה מאות בשנים. ואז, לאחר עוד כמה מדרגות ועוד כמה פיתולים, נחשף המקדש, ומתוכו מיתמרת דמותו הענקית של בָּהובּאלי, 17 מטרים גובהה, הפסל המונוליתי (החצוב מאבן אחת) הגדול בעולם! העיניים נפקחות בהשתאות מול פסלו של הקדוש ועולי הרגל ניגשים ברגליים רועדות לקבל ברכה מהנזיר המקומי, הניצב במקומו, מול רגליו הענקיות של בהובאלי. הנזיר טובל את אצבעו המורה בתוך צלוחית אבקת כורכום שבידו ומסמן את הטילאקה (tilaka), טביעת הברכה הניתנת למאמינים ולמבקרים על מצחם. ולפתע ההמולה משתתקת באחת כאשר דמות עירומה נכנסת אל רחבת התפילה.
 
טיול בדרום הודו
לפתע ההמולה משתתקת באחת כאשר דמות עירומה נכנסת אל רחבת התפילה (צילום: גיא נוימן)
 
הענק של קרנאטקה בסרוונה-בלאגולה
ברוב אתרי הפולחן בעולם היה אירוע כזה נחשב חילול קודש, אך הודו היא הודו. כאן הסגפנים והקדושים דווקא מנערים מעצמם לפעמים את "מעטה התרבות" והלבוש ומסתובבים עירומים כביום היוולדם. הנזיר, שעד כה נראה כדמות הסמכותית באזור, סופק את כפיו ומרכין ראשו לפני דמותו של הקדוש העירום. ברור הדבר שהוא רואה בו סמכות עליונה. החפץ היחיד שבו מחזיק הקדוש העירום הוא מטאטא טקסי קצר ידית, המשמש אותו הן לתפילות והן לשמירה על חיים.
 
הג'אייניזם היא אחת הדתות המוזרות והקיצוניות בעולם. בני הדת (כחמישה מיליון, כולם בתחומי הודו) שומרים על צמחונות אדוקה ונמנעים אפילו מאכילת ביצים. הנזירים בצפון, הנמנים עם זרם השווטמברה, הם "עוטי לבן", אך בדרום הודו נזירי זרם הדיגמברה הם "עוטי חלל", או במילים אחרות, עירומים לחלוטין.
הנזירים מקיימים את אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של תת-היבשת ההודית, האהימסא, שפירושו "אי-פגיעה". לפי עיקרון זה על כל אדם לחמול על כל יצור חי באשר הוא, והנזירים מקיימים אותו בצורתו הקיצונית ביותר. הם הולכים כשמטאטא בידם כדי לטאטא נמלים וחיפושיות הנקרות בדרכם. את המים הם שותים דרך בד, כדי שלא יבלעו בטעות בעל חיים זעיר שנפל לתוכם ואת שערותיהם הם אינם גוזרים אלא תולשים, כדי לא להרוג בטעות כינה שמצאה לה בית חם.
מייסד הדת, מהאווירה, שפירוש שמו "גיבור גדול", עזב לפי המסורת את בית המלוכה, שם נולד, והפך ליוגי מסתגף. לאחר 13 שנות הסתגפות הוא הרעיב את עצמו למוות ויצר בכך אידיאל נזירי של הסתגפות חמורה.
סרוונה-בלאגולה הוא אתר העלייה לרגל החשוב ביותר של זרם הדיגמברה, הג'אייניזם הרווח בדרום הודו. העיר ממוקמת על רמת דקאן (Deccan Plateau), כארבע שעות נסיעה מדרום לבנגלור (Bangalore), בירת מדינת קרנאטקה (Karnataka).
כבר במאה השלישית לפני הספירה נבנו בסרוונה-בלאגולה המקדשים הראשונים, אך האטרקציה הגדולה היא פסלו הענק של בהובאלי, שהושלם בשנת 981 לספירה (בשנת 1981 חגגו כאן את חגיגות המילניום). בהובאלי היה בנו של אדינאת', מהאבות המסיידים של דת הג'אייניזם. לפי המסורת ניצח בהובאלי את אחיו בקרב על הממלכה אך ויתר על תוארו ופרש לחיי הסתגפות. הוא עלה להר והחל במדיטציה שנמשכה אלף שנה. זוחלים זחלו סביבו, צמחים נכרכו על רגליו וזרועותיו וציפורים קיננו על ראשו, אך למרות כל ההפרעות לא הפסיק את המדיטציה אף לרגע. רק לאחר כל השנים האלו הצליח בהובאלי להיפטר מגאוותו, ואז הגיע להארה.
 
 טיול בדרום הודו 
פסלו הענק של בהובאלי. למרות שצמחים נכרכו על גופו, הוא לא הפסיק את המדיטציה (צילום: יובל נעמן)
 
שד בעייתי במיוחד - מקדשי הוייסלה בהאלביד ובלור
במאה ה-12 לספירה תפסה שושלת הוֹיסאלה (Hoysala) את השלטון בדרום הודו. בתחילת דרכם במאה ה-11 השתייכו מלכי הויסאלה לג'אייניזם, שהיה אז פופולרי בדרום הודו. אך כבר בשלב מוקדם המירו את דתם להינדואיזם, והקימו את המקדשים המגולפים הנפלאים ביותר בדרום הודו.
מסורת המשפחה מספרת על המייסד סאלה שיצא למסע יחד עם הגורו שלו, סגפן ונזיר. לפתע יצא מתוך היער טיגריס ותקף את הנזיר. סאלה לא השתהה לרגע, שלף את חרבו ונגד כל הסיכויים ניסה להגן על המורה הנערץ מפני הטורף המושלם של הג'ונגל ההודי. במהלך הקרב עודד אותו המורה בקריאות "הוי סאלה, הוי סאלה", שפירושן "הרוג אותו, סאלה". לאחר דקות ספורות שכב הטיגריס מתבוסס בדמו ומייסד השושלת התהדר בשמו החדש, הויסאלה.
 
המלכים לבית הויסאלה קבעו את בירתם בעיר האלביד (Halebidu), כשעת נסיעה מערבה מאתר העלייה לרגל של סרוונה-בלאגולה ו-45 דקות נסיעה מצפון לעיר האסן (Hassan). האלביד של ימינו, שעברה שתי פשיטות מוסלמיות קטלניות, היא לא הרבה יותר מאשר עיירה קטנה. המבקרים היחידים הפוקדים את המקום מגיעים לכאן אך ורק כדי לחזות בגילופי האבן המדהימים והעדינים, שנותרו כעדות לתור הזהב.
 
 טיול בדרום הודו
סאלה עוצר את הטיגריס המסתער (צילום: יובל נעמן)
 




 
פיסול מיתולוגיה במקדשים בהאלביד
מקדש הויסאלשווארה (Hoysaleswara), הניצב בלב העיירה האלביד, הושלם בשנת 1121. כמו מקדשים אחרים שהוקדשו לשיווה, הרי שגם כאן מיוצג האל על ידי איברי המין (לינגם). שני פסלי לינגם, אחד מוקדש למלך ואחד למלכה, ניצבים בעומק שני הפתחים המובילים אל קודש הקודשים של המקדש. עמודים מגולפים בפיתוחים עדינים מעטרים את החלל הפנימי, אך כל זה הוא כאין וכאפס לעומת מאות הפסלים הגדולים המעטרים את הקירות החיצוניים. האומנים שפעלו בשירות מלכי הויסאלה תיארו את הסיפורים המוכרים של המיתולוגיה ההינדית וירדו באומנותם לפרטי פרטים של לבוש, עיטורים, הבעות פנים ותנוחות גוף. ניתן לזהות כאן בקלות את ברהמא, האל הבורא בעל ארבעת הראשים; את שיווה, חבוק עם פרוואטי אשתו; ואת עשרת הגלגולים בהם התגלה האל וישנו, שנולד כל פעם מחדש כדי להציל את העולם מצרה אחרת.
 
 טיול בדרום הודו
שיווה ופרוואטי על כלי רכבם - הפר נאנדי (צילום: יובל נעמן)
 
השמדתו של השד הנורא
אחד הגילופים המרשימים והבולטים החוזר על עצמו מתאר סיפור ציורי במיוחד: שד בשם היראניאקשיפו, ששאף להשתלט על ממלכת האלים, הצליח באמצעות מדיטציה עמוקה והסתגפות חמורה לרכוש סגולה מיוחדת - המוות לא יוכל להשיגו לא בתוך הבית ולא מחוצה לו, לא בשמיים ולא בארץ, לא ביום ולא בלילה, לא בידי חיה, לא בידי אדם ולא בידי אל.
 
למרות שנאתו של השד לאלים הפך בנו לאחד מחסידיו של האל וישנו. באחד הימים הוכיח האב את בנו על כך שהוא סוגד לאויבו בנפש, אך הבן לא התרגש והסביר בשלווה כי דבר אינו יכול לכוחו של וישנו "השורה בכל" (זוהי משמעות שמו של האל). האב הזועם שאל את בנו בצעקה האם וישנו שורה גם בתוך אחד מעמודי התמך של הארמון. כאשר נענה בחיוב צעד האב בחמת זעם אל העמוד ושלף את חרבו על מנת להכות בו, אך לפתע נעצר בתדהמה. מתוך העמוד יצא יצור מוזר. היה זה וישנו שנולד כנאראסימהא (אדם-אריה). "זה לא טוב", חלפה המחשבה בראשו של השד. "אין זו צורת חיה, לא צורת אדם ולא צורת אל". היצור המוזר הרים את השד בידיו. "לא טוב", חשב השד האומלל, "אני לא בשמיים ולא בארץ". כאשר צעד היצור המוזר בבטחה אל הדלת ונעצר על סף הבית, מלמל השד: "גרוע מאוד, אנחנו לא בתוך הבית ולא מחוץ לבית". כאשר נשא היראניאקשיפו את עיניו וגילה כי השעה היא שעת דמדומים נפל ליבו לתחתית שאול: "אין זה יום ולא לילה". ואז שיסף האדם-אריה את בטנו של היראניאקשיפו והחזיר את שלטון הטוב לעולם.
 
 
נאראסימהו משסף את בטנו של השד היראניקאשיפו (צילום: יובל נעמן)
 
 
מלכי שושלת הויסאלה המשיכו לכוון את החיים הפוליטיים בדרום הודו וברמת הדקאן עד למאה ה-14. בבירתם בלור (Belur), כ-30 דקות נסיעה ממערב להאלביד, השקיעו מלכי הויסאלה יותר מ-100 שנות עבודה עד שהשלימו את מקדש צ'נקשווה (Chanekeshava), הנחשב ליצירת מופת של ממש. גם כאן מעטרות מאות דמויות את קירותיו החיצוניים של המקדש, 38 דמויות נשיות מדגימות את צעדי הריקוד הקלאסי של דרום הודו. משני צדיו של כל פתח ניתן לראות את סמל השושלת המציג את סאלה, האב המייסד, נועץ את חרבו בלבו של הטיגריס.
 
 
האב המייסד סאלה, נועץ את חרבו בטיגריס (צילום: יובל נעמן)
 
הארמון הגדול של סולטן מייסור
בעיר מייסור (Mysore), כארבע שעות נסיעה דרומה מהעיר האסן, ניתן לחוות גם את עושר המאה ה-20. בשנת 1912 השלים המהראג'ה (המלך הגדול) של מייסור את בניית הארמון המלכותי (Mysore rajmahal), הנחשב גם כיום לאחד היפים בהודו. הארמון רחב הידיים מדגיש את הקשרים הטובים שהיו למהראג'ה עם הבריטים. שמונה טיגריסים יצוקים ברונזה, שניתנו למהראג'ה כמתנה מאנגליה, מעטרים את הגנים החיצוניים שמעליהם מתנוסס המבנה כולו, ובראשו כיפת זהב מרשימה, חמישה קילוגרמים משקלה.
פנים הארמון מרהיב עוד יותר עם ציורי שמן מרשימים, המציגים סיפורים מהמיתולוגיה ומהווי היומיום של המלכים השונים. כל אלו מעטרים את התקרות הגבוהות הנתמכות בידי עמודים העשויים יציקות אלומיניום וברזל מתוצרת גלאזגו, סקוטלנד, ומעוטרים בנברשות מבוהמיה ובאריחי קרמיקה וזכוכית צבעונית מאנגליה. בשעות הלילה מואר המבנה כולו בצורה מושלמת ונראה כאילו יצא מהאגדות - אלף לילה ולילה של ממש - ובמיוחד בלילות יום ראשון בהם מדליקים אלפי מנורות בקווי המתאר של הארמון.
המהראג'ה של מייסור כבר איבד את עוצמתו ומעמדו, אך הוא עדיין מתגורר בחלקו האחורי של הארמון וזוכה לכבוד רב מידי תושבי העיר. הוא ואבותיו הטביעו את חותמם על העיר במובנים רבים: שמונה ארמונות נוספים מעטרים את מייסור ואת סביבותיה, חלקם הפכו כיום למשרדי ממשלה, חלקם לגלריות כמו ארמון ג'אגאנמוהאן Jaganmohan)) או למלונות (כמו ארמון Lalitha Mahal). בנוסף העניק המהראג'ה לעירו גם מספר מונומנטים המעטרים את כיכרות העיר הראשיות, והניח את התשתית לשוק דווראג'ה (Devaraja) הססגוני.
 
סמטאות עטורות פרחים מקבלות את פני הנכנסים לשוק, שרובם עולי רגל ומאמינים הינדים. כף רגלם של רבים מהם לא תדרוך במקדש אלא אם יצטיידו קודם לכן במחרוזת פרחים כמנחה. בסמוך ניצבים דוכני האבקות הצבעוניות, המשמשות גם הן לצורכי תפילה ופולחן.
 
 
ארמון מייסור המפואר (צילום: גיא נוימן)
 
שווקי מייסור
כמו בכל שוק בדרום הודו גם בשוק דווראג'ה (Devaraja) ניתן לזהות, בין שפע הפירות והתבלינים, דוכן למכירת עלי בננה חתוכים. עלים אלו הם אחד מסימני הזיהוי של המסעדות בדרום הודו. האוכל (ברוב המקרים צמחוני) יוגש על גבי עלה חתוך של בננה, המשמש צלחת: אורז, דאל (נזיד העדשים), צמבר (מעין רוטב עגבניות חריף) ותבשילים נוספים. הכל יעורבב ביד (רק ימין - שמאל נשמרת לשימושים אחרים...), ויידחס לפה בתיאבון רב. בהודו צריך לא רק לטעום את האוכל, אלא גם להרגיש אותו.
 
בין הירקות, הפירות הטרופיים והפרחים הנמכרים בשוק ניצבים גם הדוכנים שהקנו למייסור את המוניטין שלה כעיר הקטורת של הודו. בעלי הדוכנים טובלים מקל אחר מקל באבקת הסנדל הריחנית והדביקה, ויוצרים בעבודת יד פשוטה מקלות קטורת טריים.
בקצה הרחוק של השוק נמצאת סמטת הקצבים. בדרך כלל זו איננה אטרקציה תיירותית, אך מבט מהיר אל השמיים חושף עשרות עופות דורסים המחכים להזדמנות שאולי תיקרה בדרכם, ותאפשר להם לחטוף ארוחת צהרים קלילה ומזינה.
 
טיול בדרום הודו 
מצבעי שווקי מייסור (צילום: גיא נוימן)
 
באחת מפינות הרחובות של מייסור ישבו שמונה פרות כתומות ולעסו קליפות תפוזים מעורבבות בקרעי עיתונים מיום אמש. המראה של פרות נוגסות בעיתונים הוא מחזה נפוץ בהודו, אך צבען המוזר של הפרות מעלה את הסברה שאולי אחד המלצרים הכניס איזה סם הזיה לקארי של ליל אמש. ובכל זאת ההסבר פשוט יותר: בחודש ינואר נחגג חג הפונגל, שפירושו "קציר". בחג זה מודים החקלאים לכל מרכיבי העולם החקלאי הסובב אותם ובין השאר גם לפרות, הזוכות למתנות נהדרות: אורז מבושל בסוכר ובחלב קוקוס; בננות; מראה חדש לקרניים, הזוכות לשלל צבעים; ולגוף הנמרח באבקת כורכום.
 
טיול בדרום הודו 
הפרות הזוכות בעת חגיגת הפונגאל לשלל צבעים חדשים (צילום: גיא נוימן)
 




 
דורגה האלה הלוחמת
קופים רבים ניתן לראות גם בגבעת צ'מונדי (Chamundi Hill), המיתמרת בגבולה של מייסור לגובה 1,062 מטרים. המיתולוגיה ההינדית טוענת כי למרגלות הגבעה אירע אחד הקרבות האדירים ביותר של העבר: שד בצורת תאו בשם מהישה הצליח לרכוש סגולה מיוחדת - שום אל לא יוכל לחסלו. כאשר גילו האלים כי השד מתכוון לנצל את מצבו ולשלוט בעולם, התכנסו כדי לטכס עצה. ואז, מזוהרם של כל האלים יחדיו נוצרה דמות נשית, שקיבלה את השם דורגה, שפירושו "קשה להשגה" או "פורענות". כל אחד מהאלים נתן לה את כלי הנשק שלו וכך, נוראה בצורתה ורכובה על אריה, יצאה דורגה למלחמה בשד, ששכח לחסן את עצמו כנגד דמות נשית.
המלחמה הייתה קשה אך דורגה ניצחה את השד מהישה ועלתה לאחר מכן על הגבעה הסמוכה, שם היא חיה עד היום. המקדש שבראש הגבעה נחשב לאתר עלייה לרגל המושך המוני מאמינים, המטפסים יותר מ-1,000 מדרגות כדי לזכות בברכתה של האלה. לקראת סוף הטיפוס מגיעים עולי הרגל אל פסל שור אדיר ממדים. זהו נאנדי, "כלי הרכב" של האל שיווה, הנחשב לבן זוגה של דורגה. פסל השור המיתולוגי נערץ גם הוא על ידי עולי הרגל, המגישים לו מנחות פרחים וממתקים וזוכים לברכת הברהאמין, הניצב דרך קבע במקום.
ודווקא השד הוא שזה שהעניק לעיר את שמה. בעבר היא כונתה מהישה-סורה (Mahishasura) ומוכרת כיום בשמה המודרני - מייסור.
 
 
פסלו של מהישהסורה ומקדשה של דורגה הניצבים על גבעת צ'מונדי (צילום: גיא נוימן)
 
הרחבה הגדולה שבראש גבעת צ'מונדי היא מקום מרתק בפני עצמו. במרכז בולט פסלו הגדול של השד מהישה, ששמו חובר לעד לשמה של מייסור. עולי רגל שסיימו את הטיפוס באלף- המדרגות מתנשפים, ונושאים עיניים אל הגופוראם (Gopuram), שער הכניסה למקדש. סאדהו - איש קדוש, מסתובב באזור ומצפה למתנות המבקרים, ושלוש פרות צהובות שולחות עיניים עורגות אל דוכני המנחות עתירות הפרחים. משאית עמוסת אבטיחים מגיחה מהכביש המתפתל, מגיעה לרחבה תוך צפצופים קצרים ובלתי פוסקים, וכמה ילדים משחקים בכדורגל באחת מפינות המגרש.
 
בדרום הודו משתלבים להם שדים ואלים, קדושה וחילוניות. כמו בועה עצמאית שאינה דומה לכלום, וכאילו מנותקת מהעולם, חוויה הפורטת על כל החושים.
 






גיא נוימן
 
אודות הכותב
גיא נוימן, בוגר החברה להגנת הטבע. מרצה ומדריך בארץ ובעולם בתחומי טבע נוף ותרבות. מתמחה בנצרות, דתות המזרח הרחוק ותרבויות לטיניות. מדריך ותיק למגוון רחב של יעדים באסיה ובדרום אמריקה. מדריך טיולים בחברת אקו - טיולי שטח. 

לקריאת כתבות נוספות של גיא








מספר צפיות: 5773
1595