s america_120(2).jpg)
.jpg)
מאה ושלושים ימים של קפקא -
מעצר של מדריך טיולים בדרום הודו
בכתבה יסופר על מעצרו של מדריך הטיולים ד"ר גלעד (גילי) חסקין בהודו ועל הספר שכתב בעקבותיו - "שבוי בקסמה", וגם על נופי דרום הודו ויעדי הטיול המקסימים שהיא מציעה.
16 בדצמבר 2005, מדינת קרלה, דרום הודו, נמל התעופה, טיול מאורגן שיצא מישראל בהדרכתו של מדריך הטיולים גילי חסקין. דרכוניהם של עשרים וששה מטיילים וביניהם גם הוריו של המדריך, מוחתמים בדרכם לסרי לנקה. הם עוברים בדיקה ביטחונית וממתינים למדריכם המעוכב בעמדת השיקוף. אחד הבודקים "מצא" בתרמילו כדור רובה בודד שהוביל, ללא משפט, למאסר של עשרים יום בכלא מחריד ולשלושה חודשי "מעצר בית" מורטי עצבים. למדריך גילי חסקין צפוי עונש של שבע שנות מאסר על פי חוק, בגין האשמה חמורה בטרור, סחר בלתי חוקי בנשק וסכנה מיידית לביטחונה הכללי של הודו.
מפגש מהמם בעוצמתו, עם צבעיה, קולותיה וניחוחותיה של הודו (צילום: גילי חסקין)
מתוך כתבתו של ד"ר גילי חסקין חגיגות במדינת קרלה היפה
.jpg)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
יומן מתוך בית הסוהר בהודו המקרה זכה לסיקור נרחב בארץ ובמשך חודשים ארוכים עקבה התקשורת אחר ההתפתחויות, כאשר חברים ואזרחים מכל שכבות העם, פוליטיקאים, שגרירים, אנשי צבא, עיתונאים ואישים בכירים אחרים מהארץ ומהעולם, נאבקים בכל ערוץ אפשרי על שחרורו. שבוי בקסמה נכתב כיומן בידי גילי בתוך בית הסוהר ובתקופת מעצר הבית, בהמתנה למשפט. ההתמודדות עם חקירות המשטרה, הדאגה למטיילים שנותרו ללא מדריך והחוויה הקשה בבית הסוהר, הם רק חלק קטן מהמסע אליו הוא לוקח את הקוראים. במהלכו נתקל בסרבול בירוקראטי, שחיתויות אישיות, קצרים בתקשורת, עורכי דין, אטימות בבתי המשפט, בעיות בריאותיות, אובדן משקל, פחד, חרדה, דיכאון, שעמום והזיות, לצד חמלה וטוב לב.
כתבות של ד"ר גילי חסקין באתר GoTravel
שחרורו בערבות אחרי מאסר של עשרים יום, הותנה ב"עוצר בית" בגבולות העיר טְריבָנְדְרוּם - בה נעצר. על אף חופיה המרהיבים של מדינת קרלה והשמחה לפגישות עם בני משפחתו שהגיעו לעודדו, הוא אינו מצליח ליהנות. החופשה הכפויה וחרב דמוקלס התלויה מעל ראשו, מאיימים לערער את נפשו. המאבק לשחרורו תופס תאוצה, עם פנייתו לתקשורת ולאנשי ציבור בכירים מהארץ ומהעולם והעסקת סוללה של עורכי דין.
כדי להימלט מתנאי המעצר ועל מנת להתמודד עם המרירות, הציניות והמצב הקשה אליו נקלע, "בורח" גילי לעולמות אחרים, לעתים מניסיון העבר העשיר שלו ולעתים הזויים. גילי משחזר בצורה חיה, מעוררת ומלהיבה את מסעותיו בעולם. הוא משתף את הקוראים בטיול ירח הדבש עם אהובתו איילת. שם הוא חופשי, צעיר ומאוהב, עדיין שבוי בקסמה ונופיה המרהיבים של הודו.
כתבה על תעלות המים ושווקי התבלינים במדינת קרלה | כתבות על דרום הודו
מדינת קרלה - חוויה הודית קלה יחסית לעיכול עם שירותי תיירות שיודעים לפנק -
בתמונה אתר הנופש קומאראקון לייק , ליד העיר קוצ'ין, במדינת קרלה (צילום: Kumarakom Lake Resort )
מתוך כתבתו של ד"ר גילי חסקין חגיגות במדינת קרלה היפה
מתוך הפרק הראשון של הספר
הוא ממשיך: "מאין הכדור?"
"מה זה?", קצין המשטרה מקרב את הכדור לפרצופי וקולו קר ומנוכר (תצלום אילוסטרציה)
אני חסר מלים. מתבונן בתווי פניו החדים, מחפש לשווא סימן של חיוך. הקצין מחזיק במסמכיי, מסובב אלי את גבו ומתחיל לטלפן לממונים עליו. אני דוחק בעצמי שלא להתמכר לשיתוק ולאימה, ומתחיל לטלפן בעצמי לכל מי שרק אפשר. אצל ניסוֹ, מנכ"ל ובעלי ' אדמה', אין תשובה. הטלפון הבא לגיטָה, מנהלת משרד 'אקווינוקס'. המנוי אינו זמין. אצבעותי מתחילות לרעוד. אני קורא לי לסדר, נושם נשימה ארוכה ומצווה על עצמי לפעול בשקט. מתחיל לחוש את המשב הקר של המצוקה. הודעה קולית לניסו, הודעה קולית לאיילת. כמו רפלקס מותנה, אני מעדכן אותה תמיד, בכל אירוע שעובר עלי. מרוב עצבנות אינני מצליח לאתר את מספרי הטלפון האחרים.
" אני בצרה צרורה." השעה חמש בבוקר לפי שעון ישראל וב'אקווינוקס' עדיין אין תשובה. הודעות טקסט זועקות ארצה ובינתיים כבר עונים במשרד. אני מדווח בקצרה, להוט להעביר את המסר מהר ככל האפשר, שהצרה הזמנית הזאת תעבור ביחד אתו. דֶוויקָה, מנהלת התפעול, מבטיחה להעביר לגיטה. אני מתרחק מעט מהשוטרים, כדי לתת לדורית גבאי, מדריכת קבוצה ישראלית אחרת, לנסות לעזור. אני מנחה אותה בכמה שברי מלים והיא מסבירה לקצין המשטרה שהתיק היה אתי בשירותי הצבאי וכנראה נותר בו כדור רובה שנשכח. הקצין מקשה ודורש, משום מה, לראות רישיון לנשיאת נשק. דורית חוזרת שוב ושוב ומסבירה לו את ההווי הישראלי, את שירות המילואים, את זמינותו של הנשק. אני מתלבט, חושש להסתבך גם בדבר שקר ומתעקש להיצמד לאמת.
מהחום ההודי לקרחונים של פטגוניה אם לא היו הדברים מתגלגלים כפי שהתגלגלו, הייתי יושב לקראת סופו של חוד שי הקרח הענקיים של קרחון פֶּריטוֹ מוֹרֶנוֹ שבדרום ארגנטינה ובחופשת הפסח הייתי מטייל במצודות המדבר שבין הרי האטלס לסהרה, אלא שהדברים לא התגלגלו כך וכמו אותו פרפר, המרפרף בכנפיו בקצה אחד של העולם, מעורר משבי אוויר קלילים, שיולידו סופה בקצהו האחר, כך אירוע פעוט בדרומה של הודו, מטלטל את חיי וגורם לכך, שבחודשי החורף והאביב של שנת 2006, אמצא עצמי רחוק מכל מקום בו רציתי להיות. לו התרחשו הדברים אחרת, היה המושג 'קפקא' נותר עבורי ביטוי סתמי, שגור לפעמים מן השפה אל החוץ ולא התנסות ממשית. אבל הדברים התגלגלו אחרת ובמקום לטייל ברחבי הגלובוס במקומות שתכננתי, או לפחות לשוטט עם ילדי במרבדי הכלניות שבין להב לאמציה, מצאתי עצמי שחקן ראשי בתיאטרון קפקאי.
העולם הבדיוני שברא קפקא, הוא בלתי מובן, קודר ומאיים, בתוכו תועים הגיבורים חסרי ישע, נטולי כושר להכריע את גורלם. מציאות הנשלטת על ידי כוחות בירוקראטיים, שצמחו למימדים מפלצתיים ואין איש היודע להסביר את טיבם. בעולם כזה, מאבקו של הפרט הבודד מול המערכת העלומה שמנהלת את חייו, אבוד מלכתחילה. קפקא חי בפראג וכתב על אירופה, אך נראה לי שהמציאות בה נתקלתי בהודו, היתה גורמת לו להתהפך בקברו. הסיפור מתחיל בראשית דצמבר 2005, כשיצאתי להדריך טיול בדרום הודו.
אם הדברים היו מתגלגלים אחרת... הייתי עכשיו מול קרחון פריטו מורנו בפטגוניה (צילום: אביב וייס)
תמונה של הקרחון מתוך כתבתו של גילי חסקין על שמורת הקרחונים בפטגוניה
תעלות המים של קרלה
יום שישי, 16 בדצמבר 2005 קוֹבָלָם ביץ'. אנו משכימים קום. ההתרגשות מדרבנת אותי לקום כמה דקות קודם לצלצול. בחדר האכילה פגשתי את כל חברי הקבוצה, כולם נרגשים משהו. האמת היא שקשה למטיילים לדייק כשמדובר בשעה תשע בבוקר, אך כשמדובר בחמש וארבעים, הם מקדימים להגיע. בשעה שש ועשר דקות, חמש דקות קודם הזמן שנקבע, כולם נעים לעבר האוטובוס, אני מוסר את תיק היד הכבד שלי לרכב הקטן, הנושא את המזוודות ומתקדם עם כולם ברגל, כמה מאות מטרים לכיוון האוטובוס. בין חברי הקבוצה בולט זוג לא שגרתי - יפה ויגאל חסקין, הורי. עברנו כבר התנסות דומה לפני שנתיים וחצי, במזרח טורקיה, עת למשך ששה עשר ימים חדלו החיים ממהלכם הרגיל ואני, שאינני עוד נער בבית הורי, כי אם אדם בוגר, מנהל אותם. גם עכשיו המצב קצת עדין, אך מאתגר. סביר שייווצרו מעט מתחים לא רצויים, אך בעיקר צפוי סיפוק הדדי.
חוף האוקיינוס ההודי נעלם ומחלונות האוטובוס נראות רק צמרות הדקלים. מסביב הנוף המוכר של קראלה: צמחיה טרופית רעננה, כנסיות קתוליות רבות יותר מאשר מקדשים הינדיים, תעלות מים, סירות זעירות, שלדגים עומדים, שָׁלַכים דואים מעל שפע הירק. קראלה המשכילה, הנוצרית, ארצם של הדרווידיאנים שגון עורם כצבע הקפה, היא הודו האחרת. אם הערים המאובקות של עמק הגנגס הן 'הודו האמיתית', הרי קראלה איננה הודו. במחשבה שניה, הרבה מקומות בהודו אינם דומים להודו. כלום קשמיר היא הודו? ולדא ?? ומָנאלי שבהימאצ'אל פרדש? ורכס הגארוואל? וחופי גוֹאָה וקוֹדָאיקָנאל שבגבעות הנילגירי ?
שמים את הודו מאחור - לא בטוח...
אנו משאירים את הודו מאחור ואני מתחיל לתכנן את הטיול הבא. האוטובוס נוסע צפונה וראשי כבר ביריד התאואים של פָּטְנָה, בארמון של בּיקָאנֶר, במצודה של גָליווֹר .. . צופר האוויר של האוטובוס שם קץ לחלומות. הגענו. משפטי פרידה טקסיים מהנהג, הטכס הקצר של מחיאות הכפיים, מעטפה העוברת מיד ליד, חיבוק והודו כמעט מאחורינו.
נמל התעופה של טְריבָנְדְרוּם: תור ענק של נוסעים נע לאיטו. אנו מעבירים מזוודות דרך מכונת השיקוף, מבצעים את תהליך הבידוק, שכאן הוא איטי ומייגע במיוחד. נוסעים אחדים מתמקחים עם דיילי הקרקע על כל קילוגרם של משקל עודף. כמה טרדות מיותרות ואנו מתקדמים לעבר ביקורת הדרכונים. אני ממתין, נותן לאחרון המטיילים לעבור, בינתיים מְשָוֶוה לנגד עיני את המשך היום ב , מתלבט כיצד להציג את הארץ החדשה בפני המטיילים, כיצד להבדיל את האי הקסום הזה מהודו. אני מהרהר: דרווידיינים מול אריינים, הינדים מול בודהיסטים, ראמה, האל ההינדי, מול רוואנה מלך השדים. אני מתכנן את שארית היום בקפידה וכהרגלי עוסק בטרדה שבאותו רגע נראתה כבדת משקל - מה עושים במקרה שהמטוס יאחר. האם נספיק לערוך את טיול הג'יפים בשמורת הטבע או לא. כלום יכולה להיות טרדה גדולה מזו? אני מזכיר לעצמי לעיין בסיכומים שלי על חיות הבר. בינתיים שולח אלי שוטר אדיש מבט משועמם, חותמת בדרכוני ואני בחוץ. שוב מכונת שיקוף, אני נבדק ידנית בגלאי מתכות, מניף את ידיי אל על, משועשע משהו. המוכס מכריז בטון יבש: "אולר בתיקך." נזכרתי באולר השוויצרי המיושן שהוצאתי מהמזוודה שבועיים קודם לכן ומכיוון שלהבו קהה, שכחתי מקיומו. חיפשתי בכל הכיסים ולא הצלחתי לאתר אותו. לימים הרהרתי מה היה קורה, לו הייתי מחפש טוב יותר. לו אני הייתי שולף את האולר. לו .. .
סוחרי תבלינים בעיר היהודים בקוצ'י ן (צילום: יובל נעמן)
מתוך כתבה על תעלות המים ושווקי התבלינים במדינת קרלה
מהו מחירו של כדור רובה? העובדה היא שאני לא מצאתי והמוכס נפנה לעזור לי. הוא הכניס את ידו לתיק, פשפש בכיס אחד, פשפש בכיס שני והוציא את האולר מכיסו החיצוני של התיק. הבטתי באולר, שאמור הייתי להשליכו מזמן והפטרתי לעבר המוכס : "קח אותו, איני זקוק לו." המוכס לא הגיב, משום מה ידו הוסיפה לחפור, כאילו ידעה מה היא עושה. אצבעותיו נדחקו לכל פינה בכיסו החיצוני של התיק ולתדהמתי הרבה שלף משם... כדור של רובה ! את התנועה הזאת של ידו, אל התיק פנימה, עם האולר החוצה, שוב אל התיק פנימה והחוצה עם הכדור לא אשכח לעולם, הן בשל המחיר הכבד שגבתה והן משום ששחזרתי אותה בעיני רוחי עשרות פעמים, בניסיון להבין איך הגיע לשם הכדור הנואל.
אני נאלם לרגע, לא יודע מה לומר. הוא מתבונן בי במבט חוקר, חודרני. אני שואף כמות הגונה של אוויר ומנסה לענות לו בשלווה מעושה, שאין לי מושג. ניסיתי להרגיע את עצמי ואת המטיילים שהתגודדו סביבי, שזו רק אי הבנה ושתיכף אני נפרד ממנו, אבל הוא לא שיתף פעולה בתסריט האופטימי שלי והעדיף את התרחיש שצייר לעצמו. הוא לקח את דרכוני ואת כרטיס הטיסה שלי והתחיל לשוחח עם הממונים עליו בקול מסגיר רעות. כך עמדנו, זה לצד זה, בקירבה כפויה, מכונסים איש איש בשיחות הטלפון שלו.
אחרי סידרה של טלפונים מקומיים וטראנס אטלנטיים, ואחרי שהוקפנו במעגלים הולכים ומתרבים של מטיילים חוששים, עדיין האמנתי שמדובר כאן באי הבנה, שעוד רגע תיפתר. הסברתי לקצין החוקר שהתרמיל נקנה בחודש אפריל, שנתיים וחצי אחרי ששוחררתי משרות המילואים ושאין לי מושג, לכל הרוחות, מאין צץ הכדור הזה. דברי רק הגבירו את חשדותיו. בינתיים הגיע אבי, תוהה אם אפשר להציע לשוטרים משהו אטרקטיבי, כדי שיניחו לי. אני תוהה אם פעל כמטייל שהוא גם מדריך טיולים בעצמו, או שלראשונה בטיול חזר להיות אבא, כשהאדם המוקף שוטרים שלפניו איננו רק מדריך הקבוצה אלא קודם כל בנו. לא היה לי יותר מדי זמן להרהר בכך. הוא מתבונן בשוטר בעיניו הירוקות. דומני ששפמו, שהאפיר במהלך השנים, שמוט מעט מטה. לראשונה אני מזהה בעיניו חוסר אונים. אני מקווה שיש איזו אפשרות אטרקטיבית לשכנע את השוטר שיניח לנו. שואל את עצמי אולי זו בכלל מטרת החקירה מתחילתה. כיוון שהצעות כגון אלה צריכות להגיע מאדם שלישי, קראתי הצידה לדורית גבאי, עמיתה וחברה, מדריכת מטיילים של קבוצה ישראלית אחרת, שנזדמנה למקום והנחיתי אותה לבקש מהקצין שיניח לי לצאת לסרי לנקה, ללא שוחד חלילה. אבטיח לצאת על מנת לחזור, כשאני מצדי אפקיד בידיהם אלפיים דולר, ערובה לכך שאשוב לכאן עם תום הטיול.
דורית היטיבה את שערה השחור, המתולתל משהו, חייכה אליו בשניים צחורות ונתנה בו את אחד ממבטיה, שמעט גברים הצליחו לעמוד בפניהם, אך הקצין לא הסכים אפילו לשמוע על כך, גם כשהסכום עלה לאלפיים וחמש מאות דולר וטיפס לשלושת אלפים. אולי משום שהוא ישר, אולי משום שכבר היה מאוחר ואנשים רבים מדי שמו לבם לאירוע ואולי משום שהצעות כאלה צריך לדעת להציע. אין לדעת. מה שברור הוא, ששכחתי מה ששיננתי לעצמי רגע קודם לכן, שלא להתערב.
רשת גופי מים באזור קוצ'ין - אתר הנופש קומאראקון לייק לחופי אגם ומבאנאד (צילום: Kumarakom Lake Resort )
הם נוסעים - אני נשאר הבטחתי לו שאשוב, שהעירבון יישאר בידיו, שאינני זקוק לקבלה, שאני בטוח ביושרו. הוא הביט בי בזעם קר וחשתי את התיעוב מתפשט סביבו, כמו ריח רע. אותו רגע הבנתי שאני באמת בצרה צרורה. הוא הודיע לי ביובש שעליו לעצור אותי. אני קורא לאבא הצידה ומבקש ממנו שיתפוס פיקוד על הקבוצה. אבא, המוביל מטיילים כבר למעלה מחמישים שנה, חש שלא בנוח לאחוז את המושכות המיועדות לבנו. אך אני מבקש שוב והוא נעתר. התקשרתי לשגרירות ישראל בדלהי. הכול קורה לאט ברגעים כאלה. פקידה דוברת אנגלית העבירה אותי לפקיד ישראלי, שלפי בקשתי העביר אותי לקצין הביטחון. היה זה בחור צעיר וחביב שהציע לי להשתמש בקבוצה כמנוף לחץ ולסרב קולקטיבית לעלות למטוס. לי הוא נשמע כמו נער שראה כנראה יותר מדי סרטים. מי יודע, אולי לעשרים ושבעה איש, כגוף אחד, היו מתייחסים אחרת? אולי. מאידך, ייתכן שהיה עוצר אותי ועשרים וששה המטיילים היו נותרים שם כעדר ללא רועה, ללא סיור, ללא מקום לינה וללא טיסה. מה היה קורה אז?
זה היה הימור. יכולתי לזכות בכל הקופה או לאבד את כולה ואת כל עולמי גם יחד. בבחירה בין הצלת הטיול והצלתי שלי, לבין אובדן שניהם, בחרתי בדרך הפשרה. הם נוסעים ואני נשאר.
כתבות נוספות
כתבות של ד"ר גילי חסקין באתר GoTravel
מדינת קרלה - חוויה הודית קלה יחסית לעיכול עם שירותי תיירות שיודעים לפנק -
בתמונה אתר הנופש
מתוך כתבתו של ד"ר גילי חסקין
"מה זה?", קצין המשטרה מקרב את הכדור לפרצופי וקולו קר ומנוכר.
"אינני יודע," אני משיב לו בתדהמה וממלמל לעצמי : "זה לא יכול להיות." אני מביט בו חיוור, נאלם, כמו בלעתי את הלשון.
הוא ממשיך: "מאין הכדור?"
הוא ממשיך: "מאין הכדור?"
"מה זה?", קצין המשטרה מקרב את הכדור לפרצופי וקולו קר ומנוכר (תצלום אילוסטרציה)
מהחום ההודי לקרחונים של פטגוניה אם לא היו הדברים מתגלגלים כפי שהתגלגלו, הייתי יושב לקראת סופו של חוד שי הקרח הענקיים של קרחון פֶּריטוֹ מוֹרֶנוֹ שבדרום ארגנטינה ובחופשת הפסח הייתי מטייל במצודות המדבר שבין הרי האטלס לסהרה, אלא שהדברים לא התגלגלו כך וכמו אותו פרפר, המרפרף בכנפיו בקצה אחד של העולם, מעורר משבי אוויר קלילים, שיולידו סופה בקצהו האחר, כך אירוע פעוט בדרומה של הודו, מטלטל את חיי וגורם לכך, שבחודשי החורף והאביב של שנת 2006, אמצא עצמי רחוק מכל מקום בו רציתי להיות. לו התרחשו הדברים אחרת, היה המושג 'קפקא' נותר עבורי ביטוי סתמי, שגור לפעמים מן השפה אל החוץ ולא התנסות ממשית. אבל הדברים התגלגלו אחרת ובמקום לטייל ברחבי הגלובוס במקומות שתכננתי, או לפחות לשוטט עם ילדי במרבדי הכלניות שבין להב לאמציה, מצאתי עצמי שחקן ראשי בתיאטרון קפקאי.
העולם הבדיוני שברא קפקא, הוא בלתי מובן, קודר ומאיים, בתוכו תועים הגיבורים חסרי ישע, נטולי כושר להכריע את גורלם. מציאות הנשלטת על ידי כוחות בירוקראטיים, שצמחו למימדים מפלצתיים ואין איש היודע להסביר את טיבם. בעולם כזה, מאבקו של הפרט הבודד מול המערכת העלומה שמנהלת את חייו, אבוד מלכתחילה. קפקא חי בפראג וכתב על אירופה, אך נראה לי שהמציאות בה נתקלתי בהודו, היתה גורמת לו להתהפך בקברו. הסיפור מתחיל בראשית דצמבר 2005, כשיצאתי להדריך טיול בדרום הודו.
אם הדברים היו מתגלגלים אחרת... הייתי עכשיו מול קרחון פריטו מורנו בפטגוניה (צילום: אביב וייס)
תמונה של הקרחון מתוך כתבתו של גילי חסקין על שמורת הקרחונים בפטגוניה
תעלות המים של קרלה
יום שישי, 16 בדצמבר 2005 קוֹבָלָם ביץ'. אנו משכימים קום. ההתרגשות מדרבנת אותי לקום כמה דקות קודם לצלצול. בחדר האכילה פגשתי את כל חברי הקבוצה, כולם נרגשים משהו. האמת היא שקשה למטיילים לדייק כשמדובר בשעה תשע בבוקר, אך כשמדובר בחמש וארבעים, הם מקדימים להגיע. בשעה שש ועשר דקות, חמש דקות קודם הזמן שנקבע, כולם נעים לעבר האוטובוס, אני מוסר את תיק היד הכבד שלי לרכב הקטן, הנושא את המזוודות ומתקדם עם כולם ברגל, כמה מאות מטרים לכיוון האוטובוס. בין חברי הקבוצה בולט זוג לא שגרתי - יפה ויגאל חסקין, הורי. עברנו כבר התנסות דומה לפני שנתיים וחצי, במזרח טורקיה, עת למשך ששה עשר ימים חדלו החיים ממהלכם הרגיל ואני, שאינני עוד נער בבית הורי, כי אם אדם בוגר, מנהל אותם. גם עכשיו המצב קצת עדין, אך מאתגר. סביר שייווצרו מעט מתחים לא רצויים, אך בעיקר צפוי סיפוק הדדי.
חוף האוקיינוס ההודי נעלם ומחלונות האוטובוס נראות רק צמרות הדקלים. מסביב הנוף המוכר של קראלה: צמחיה טרופית רעננה, כנסיות קתוליות רבות יותר מאשר מקדשים הינדיים, תעלות מים, סירות זעירות, שלדגים עומדים, שָׁלַכים דואים מעל שפע הירק. קראלה המשכילה, הנוצרית, ארצם של הדרווידיאנים שגון עורם כצבע הקפה, היא הודו האחרת. אם הערים המאובקות של עמק הגנגס הן 'הודו האמיתית', הרי קראלה איננה הודו. במחשבה שניה, הרבה מקומות בהודו אינם דומים להודו. כלום קשמיר היא הודו? ולדא ?? ומָנאלי שבהימאצ'אל פרדש? ורכס הגארוואל? וחופי גוֹאָה וקוֹדָאיקָנאל שבגבעות הנילגירי ?
שמים את הודו מאחור - לא בטוח...
אנו משאירים את הודו מאחור ואני מתחיל לתכנן את הטיול הבא. האוטובוס נוסע צפונה וראשי כבר ביריד התאואים של פָּטְנָה, בארמון של בּיקָאנֶר, במצודה של גָליווֹר .. . צופר האוויר של האוטובוס שם קץ לחלומות. הגענו. משפטי פרידה טקסיים מהנהג, הטכס הקצר של מחיאות הכפיים, מעטפה העוברת מיד ליד, חיבוק והודו כמעט מאחורינו.
נמל התעופה של טְריבָנְדְרוּם: תור ענק של נוסעים נע לאיטו. אנו מעבירים מזוודות דרך מכונת השיקוף, מבצעים את תהליך הבידוק, שכאן הוא איטי ומייגע במיוחד. נוסעים אחדים מתמקחים עם דיילי הקרקע על כל קילוגרם של משקל עודף. כמה טרדות מיותרות ואנו מתקדמים לעבר ביקורת הדרכונים. אני ממתין, נותן לאחרון המטיילים לעבור, בינתיים מְשָוֶוה לנגד עיני את המשך היום ב , מתלבט כיצד להציג את הארץ החדשה בפני המטיילים, כיצד להבדיל את האי הקסום הזה מהודו. אני מהרהר: דרווידיינים מול אריינים, הינדים מול בודהיסטים, ראמה, האל ההינדי, מול רוואנה מלך השדים. אני מתכנן את שארית היום בקפידה וכהרגלי עוסק בטרדה שבאותו רגע נראתה כבדת משקל - מה עושים במקרה שהמטוס יאחר. האם נספיק לערוך את טיול הג'יפים בשמורת הטבע או לא. כלום יכולה להיות טרדה גדולה מזו? אני מזכיר לעצמי לעיין בסיכומים שלי על חיות הבר. בינתיים שולח אלי שוטר אדיש מבט משועמם, חותמת בדרכוני ואני בחוץ. שוב מכונת שיקוף, אני נבדק ידנית בגלאי מתכות, מניף את ידיי אל על, משועשע משהו. המוכס מכריז בטון יבש: "אולר בתיקך." נזכרתי באולר השוויצרי המיושן שהוצאתי מהמזוודה שבועיים קודם לכן ומכיוון שלהבו קהה, שכחתי מקיומו. חיפשתי בכל הכיסים ולא הצלחתי לאתר אותו. לימים הרהרתי מה היה קורה, לו הייתי מחפש טוב יותר. לו אני הייתי שולף את האולר. לו .. .
סוחרי תבלינים בעיר היהודים בקוצ'י ן (צילום: יובל נעמן)
מתוך כתבה על תעלות המים ושווקי התבלינים במדינת קרלה
מהו מחירו של כדור רובה? העובדה היא שאני לא מצאתי והמוכס נפנה לעזור לי. הוא הכניס את ידו לתיק, פשפש בכיס אחד, פשפש בכיס שני והוציא את האולר מכיסו החיצוני של התיק. הבטתי באולר, שאמור הייתי להשליכו מזמן והפטרתי לעבר המוכס : "קח אותו, איני זקוק לו." המוכס לא הגיב, משום מה ידו הוסיפה לחפור, כאילו ידעה מה היא עושה. אצבעותיו נדחקו לכל פינה בכיסו החיצוני של התיק ולתדהמתי הרבה שלף משם... כדור של רובה ! את התנועה הזאת של ידו, אל התיק פנימה, עם האולר החוצה, שוב אל התיק פנימה והחוצה עם הכדור לא אשכח לעולם, הן בשל המחיר הכבד שגבתה והן משום ששחזרתי אותה בעיני רוחי עשרות פעמים, בניסיון להבין איך הגיע לשם הכדור הנואל.
אני נאלם לרגע, לא יודע מה לומר. הוא מתבונן בי במבט חוקר, חודרני. אני שואף כמות הגונה של אוויר ומנסה לענות לו בשלווה מעושה, שאין לי מושג. ניסיתי להרגיע את עצמי ואת המטיילים שהתגודדו סביבי, שזו רק אי הבנה ושתיכף אני נפרד ממנו, אבל הוא לא שיתף פעולה בתסריט האופטימי שלי והעדיף את התרחיש שצייר לעצמו. הוא לקח את דרכוני ואת כרטיס הטיסה שלי והתחיל לשוחח עם הממונים עליו בקול מסגיר רעות. כך עמדנו, זה לצד זה, בקירבה כפויה, מכונסים איש איש בשיחות הטלפון שלו.
אחרי סידרה של טלפונים מקומיים וטראנס אטלנטיים, ואחרי שהוקפנו במעגלים הולכים ומתרבים של מטיילים חוששים, עדיין האמנתי שמדובר כאן באי הבנה, שעוד רגע תיפתר. הסברתי לקצין החוקר שהתרמיל נקנה בחודש אפריל, שנתיים וחצי אחרי ששוחררתי משרות המילואים ושאין לי מושג, לכל הרוחות, מאין צץ הכדור הזה. דברי רק הגבירו את חשדותיו. בינתיים הגיע אבי, תוהה אם אפשר להציע לשוטרים משהו אטרקטיבי, כדי שיניחו לי. אני תוהה אם פעל כמטייל שהוא גם מדריך טיולים בעצמו, או שלראשונה בטיול חזר להיות אבא, כשהאדם המוקף שוטרים שלפניו איננו רק מדריך הקבוצה אלא קודם כל בנו. לא היה לי יותר מדי זמן להרהר בכך. הוא מתבונן בשוטר בעיניו הירוקות. דומני ששפמו, שהאפיר במהלך השנים, שמוט מעט מטה. לראשונה אני מזהה בעיניו חוסר אונים. אני מקווה שיש איזו אפשרות אטרקטיבית לשכנע את השוטר שיניח לנו. שואל את עצמי אולי זו בכלל מטרת החקירה מתחילתה. כיוון שהצעות כגון אלה צריכות להגיע מאדם שלישי, קראתי הצידה לדורית גבאי, עמיתה וחברה, מדריכת מטיילים של קבוצה ישראלית אחרת, שנזדמנה למקום והנחיתי אותה לבקש מהקצין שיניח לי לצאת לסרי לנקה, ללא שוחד חלילה. אבטיח לצאת על מנת לחזור, כשאני מצדי אפקיד בידיהם אלפיים דולר, ערובה לכך שאשוב לכאן עם תום הטיול.
דורית היטיבה את שערה השחור, המתולתל משהו, חייכה אליו בשניים צחורות ונתנה בו את אחד ממבטיה, שמעט גברים הצליחו לעמוד בפניהם, אך הקצין לא הסכים אפילו לשמוע על כך, גם כשהסכום עלה לאלפיים וחמש מאות דולר וטיפס לשלושת אלפים. אולי משום שהוא ישר, אולי משום שכבר היה מאוחר ואנשים רבים מדי שמו לבם לאירוע ואולי משום שהצעות כאלה צריך לדעת להציע. אין לדעת. מה שברור הוא, ששכחתי מה ששיננתי לעצמי רגע קודם לכן, שלא להתערב.
רשת גופי מים באזור קוצ'ין - אתר הנופש קומאראקון לייק לחופי אגם ומבאנאד (צילום: Kumarakom Lake Resort )
הם נוסעים - אני נשאר הבטחתי לו שאשוב, שהעירבון יישאר בידיו, שאינני זקוק לקבלה, שאני בטוח ביושרו. הוא הביט בי בזעם קר וחשתי את התיעוב מתפשט סביבו, כמו ריח רע. אותו רגע הבנתי שאני באמת בצרה צרורה. הוא הודיע לי ביובש שעליו לעצור אותי. אני קורא לאבא הצידה ומבקש ממנו שיתפוס פיקוד על הקבוצה. אבא, המוביל מטיילים כבר למעלה מחמישים שנה, חש שלא בנוח לאחוז את המושכות המיועדות לבנו. אך אני מבקש שוב והוא נעתר. התקשרתי לשגרירות ישראל בדלהי. הכול קורה לאט ברגעים כאלה. פקידה דוברת אנגלית העבירה אותי לפקיד ישראלי, שלפי בקשתי העביר אותי לקצין הביטחון. היה זה בחור צעיר וחביב שהציע לי להשתמש בקבוצה כמנוף לחץ ולסרב קולקטיבית לעלות למטוס. לי הוא נשמע כמו נער שראה כנראה יותר מדי סרטים. מי יודע, אולי לעשרים ושבעה איש, כגוף אחד, היו מתייחסים אחרת? אולי. מאידך, ייתכן שהיה עוצר אותי ועשרים וששה המטיילים היו נותרים שם כעדר ללא רועה, ללא סיור, ללא מקום לינה וללא טיסה. מה היה קורה אז?
זה היה הימור. יכולתי לזכות בכל הקופה או לאבד את כולה ואת כל עולמי גם יחד. בבחירה בין הצלת הטיול והצלתי שלי, לבין אובדן שניהם, בחרתי בדרך הפשרה. הם נוסעים ואני נשאר.
כתבות נוספות
אם הדברים היו מתגלגלים אחרת... הייתי עכשיו מול קרחון פריטו מורנו בפטגוניה (צילום: אביב וייס)
שמים את הודו מאחור - לא בטוח...
אנו משאירים את הודו מאחור ואני מתחיל לתכנן את הטיול הבא. האוטובוס נוסע צפונה וראשי כבר ביריד התאואים של פָּטְנָה, בארמון של בּיקָאנֶר, במצודה של גָליווֹר .. . צופר האוויר של האוטובוס שם קץ לחלומות. הגענו. משפטי פרידה טקסיים מהנהג, הטכס הקצר של מחיאות הכפיים, מעטפה העוברת מיד ליד, חיבוק והודו כמעט מאחורינו.
מהו מחירו של כדור רובה? העובדה היא שאני לא מצאתי והמוכס נפנה לעזור לי. הוא הכניס את ידו לתיק, פשפש בכיס אחד, פשפש בכיס שני והוציא את האולר מכיסו החיצוני של התיק. הבטתי באולר, שאמור הייתי להשליכו מזמן והפטרתי לעבר המוכס : "קח אותו, איני זקוק לו." המוכס לא הגיב, משום מה ידו הוסיפה לחפור, כאילו ידעה מה היא עושה. אצבעותיו נדחקו לכל פינה בכיסו החיצוני של התיק ולתדהמתי הרבה שלף משם... כדור של רובה ! את התנועה הזאת של ידו, אל התיק פנימה, עם האולר החוצה, שוב אל התיק פנימה והחוצה עם הכדור לא אשכח לעולם, הן בשל המחיר הכבד שגבתה והן משום ששחזרתי אותה בעיני רוחי עשרות פעמים, בניסיון להבין איך הגיע לשם הכדור הנואל.
אני נאלם לרגע, לא יודע מה לומר. הוא מתבונן בי במבט חוקר, חודרני. אני שואף כמות הגונה של אוויר ומנסה לענות לו בשלווה מעושה, שאין לי מושג. ניסיתי להרגיע את עצמי ואת המטיילים שהתגודדו סביבי, שזו רק אי הבנה ושתיכף אני נפרד ממנו, אבל הוא לא שיתף פעולה בתסריט האופטימי שלי והעדיף את התרחיש שצייר לעצמו. הוא לקח את דרכוני ואת כרטיס הטיסה שלי והתחיל לשוחח עם הממונים עליו בקול מסגיר רעות. כך עמדנו, זה לצד זה, בקירבה כפויה, מכונסים איש איש בשיחות הטלפון שלו.
אחרי סידרה של טלפונים מקומיים וטראנס אטלנטיים, ואחרי שהוקפנו במעגלים הולכים ומתרבים של מטיילים חוששים, עדיין האמנתי שמדובר כאן באי הבנה, שעוד רגע תיפתר. הסברתי לקצין החוקר שהתרמיל נקנה בחודש אפריל, שנתיים וחצי אחרי ששוחררתי משרות המילואים ושאין לי מושג, לכל הרוחות, מאין צץ הכדור הזה. דברי רק הגבירו את חשדותיו. בינתיים הגיע אבי, תוהה אם אפשר להציע לשוטרים משהו אטרקטיבי, כדי שיניחו לי. אני תוהה אם פעל כמטייל שהוא גם מדריך טיולים בעצמו, או שלראשונה בטיול חזר להיות אבא, כשהאדם המוקף שוטרים שלפניו איננו רק מדריך הקבוצה אלא קודם כל בנו. לא היה לי יותר מדי זמן להרהר בכך. הוא מתבונן בשוטר בעיניו הירוקות. דומני ששפמו, שהאפיר במהלך השנים, שמוט מעט מטה. לראשונה אני מזהה בעיניו חוסר אונים. אני מקווה שיש איזו אפשרות אטרקטיבית לשכנע את השוטר שיניח לנו. שואל את עצמי אולי זו בכלל מטרת החקירה מתחילתה. כיוון שהצעות כגון אלה צריכות להגיע מאדם שלישי, קראתי הצידה לדורית גבאי, עמיתה וחברה, מדריכת מטיילים של קבוצה ישראלית אחרת, שנזדמנה למקום והנחיתי אותה לבקש מהקצין שיניח לי לצאת לסרי לנקה, ללא שוחד חלילה. אבטיח לצאת על מנת לחזור, כשאני מצדי אפקיד בידיהם אלפיים דולר, ערובה לכך שאשוב לכאן עם תום הטיול.
דורית היטיבה את שערה השחור, המתולתל משהו, חייכה אליו בשניים צחורות ונתנה בו את אחד ממבטיה, שמעט גברים הצליחו לעמוד בפניהם, אך הקצין לא הסכים אפילו לשמוע על כך, גם כשהסכום עלה לאלפיים וחמש מאות דולר וטיפס לשלושת אלפים. אולי משום שהוא ישר, אולי משום שכבר היה מאוחר ואנשים רבים מדי שמו לבם לאירוע ואולי משום שהצעות כאלה צריך לדעת להציע. אין לדעת. מה שברור הוא, ששכחתי מה ששיננתי לעצמי רגע קודם לכן, שלא להתערב.
רשת גופי מים באזור קוצ'ין - אתר הנופש קומאראקון לייק לחופי אגם ומבאנאד (צילום: Kumarakom Lake Resort )
הם נוסעים - אני נשאר הבטחתי לו שאשוב, שהעירבון יישאר בידיו, שאינני זקוק לקבלה, שאני בטוח ביושרו. הוא הביט בי בזעם קר וחשתי את התיעוב מתפשט סביבו, כמו ריח רע. אותו רגע הבנתי שאני באמת בצרה צרורה. הוא הודיע לי ביובש שעליו לעצור אותי. אני קורא לאבא הצידה ומבקש ממנו שיתפוס פיקוד על הקבוצה. אבא, המוביל מטיילים כבר למעלה מחמישים שנה, חש שלא בנוח לאחוז את המושכות המיועדות לבנו. אך אני מבקש שוב והוא נעתר. התקשרתי לשגרירות ישראל בדלהי. הכול קורה לאט ברגעים כאלה. פקידה דוברת אנגלית העבירה אותי לפקיד ישראלי, שלפי בקשתי העביר אותי לקצין הביטחון. היה זה בחור צעיר וחביב שהציע לי להשתמש בקבוצה כמנוף לחץ ולסרב קולקטיבית לעלות למטוס. לי הוא נשמע כמו נער שראה כנראה יותר מדי סרטים. מי יודע, אולי לעשרים ושבעה איש, כגוף אחד, היו מתייחסים אחרת? אולי. מאידך, ייתכן שהיה עוצר אותי ועשרים וששה המטיילים היו נותרים שם כעדר ללא רועה, ללא סיור, ללא מקום לינה וללא טיסה. מה היה קורה אז?
זה היה הימור. יכולתי לזכות בכל הקופה או לאבד את כולה ואת כל עולמי גם יחד. בבחירה בין הצלת הטיול והצלתי שלי, לבין אובדן שניהם, בחרתי בדרך הפשרה. הם נוסעים ואני נשאר.
כתבות נוספות
רשת גופי מים באזור קוצ'ין -
זה היה הימור. יכולתי לזכות בכל הקופה או לאבד את כולה ואת כל עולמי גם יחד. בבחירה בין הצלת הטיול והצלתי שלי, לבין אובדן שניהם, בחרתי בדרך הפשרה. הם נוסעים ואני נשאר.
כתבות נוספות
 |
אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין, PhD מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות
|
