www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

מקסיקו: בעקבות צבי הים


בעקבות צבי הים במקסיקו
מאת: פרץ גלעדי


מקסיקו היא פדרציה ענקית, המחולקת ל 31-מדינות. שטחה כשני מיליון קמ"ר וחיים בה כ-111 מיליון תושבים. בירתה מקסיקו-סיטי היא מהערים הגדולות בעולם, כ 25- מיליון תושבים חיים בה ובפרבריה. זוהי עיר שבימים אלה לא קל ואפילו מסוכן לתייר לבקר בה, כיוון שהפשע והאלימות משתלטים על כל חלקה טובה. המדינה שוכנת מדרום לארצות הברית, בחלקה הדרומי של אמריקה הצפונית, מה שגורם לכך שנתיב הברחות הסמים היבשתי עובר דרכה מדרום לצפון ואינו מוסיף ביטחון לתושביה. בזאת חשים גם הרחק מדרום לבירה. הצבא עורך חיפושים ופשיטות בכל מקום, ועוצר לא מעט כלי רכב ואוטובוסים לבדיקה מדוקדקת.


 
עם זאת, מקסיקו היא מדינה שיש בה נוף מגוון- יערות, הרים, מדבריות, נהרות, חופיים זהובים, נופים וולקניים, אוקיינוס, ויש בה גם מקומות מלוקקים לתיירים לצד מקומות נידחים. ביערות שבדרום-מזרח המדינה חיים טפיר, פקאר (מין של חזיר בר), טורפים חתוליים, כמו יגואר, פומה וחתול-בר, לצד בואש, ארמדיל, תוכי מקאו אדום, קויוט וזאב (מין שונה מהזאב שבצפון אמריקה).
 

צב ים משתכשך בלגונה סמוך לחוף  (צילום: פרץ גלעדי)
 

גיל הזהב




 
בצפון-מערב המדינה, באזור באחה-קליפורניה (Baja California), נוכל לראות בים לווייתנים וביבשה קקטוסים שונים. במקסיקו חיים יותר משליש מבעלי החיים הימיים בעולם. שפכי הנהרות מהווים מקום מחייה לציפורים מרהיבות, ובשמורת הפרפרים שבמדינת מיצ'ואקאן (Michoacán de Ocampo) ניתן לצפות בסתיו במיליוני פרפרים מהסוג דנאית מלכותית, שמגיעים לכאן מקנדה, מרחק של כ- 4,500  קילומטר, כדי להקים את הדור הבא.

במקסיקו קיימים חוקי שמירת טבע פדראליים. כעשרה אחוזים משטח המדינה-187,000  קמ"ר, הם פארקים ושמורות טבע מוגנות, בהן אסורים ציד, חקלאות, כריתה ומרעה. במקסיקו יש 67  פארקים לאומיים, שרובם הוכרזו כבר לפני כ- 70 שנה. פארקים חדשים הוכרזו גם בחופי הים, בלגונות אלמוגים ובאיים. בנוסף לכך קיימות 35  שמורות ביוספריות על כ110,000-  קמ"ר, ו- 16 מתוכן הוכרזו על ידי ארגון אונסק"ו כאתרי מורשת עולמית. השמורות המוגנות כוללות יערות טרופיים, מדבריות וחופים. התיירות האקולוגית נמצאת בפיקוח, אולם הכול בעירבון מוגבל, כי השחיתות רבה והאכיפה כמעט אינה מורגשת.
כתבה על הנדידה ההמונית של הדנאית המלכותית
 
צבי הים על אדמת הירח
מדינת מיצו'אקאן (Michoacan) נמצאת בדרום-מערב מקסיקו, ובירתה היפהפייה מורליה  (Morilia)מופיעה ברשימת נכסי העולם של אונסק"ו. המדינה שוכנת לחופיו הזהובים והבתוליים של האוקיינוס השקט, שחלקם שוממים מפעילות אדם. על חופי  מדינה זו  נמצא הכפר קולולה (Colola).
 
אדם מן היישוב, שנקלע במקרה לחוף הים של הכפר קולולה שבמקסיקו וינעץ מבט על החול, יחשוב שנחת בטעות על אדמת הירח. האדמה החולית של החוף, זרועה מאות רבות של "מכתשים" וחפירות. המראה מזכיר את אדמת הירח, כפי שאנחנו מכירים מהתמונות. אולם, מי שירים את הראש, יראה שהוא נמצא על חוף ים בתולי, מדהים ביופיו וריק מבני אדם. מדרום יראה יער עבות וצפוף, שיורד מגובה רב עד לקו החוף ממש, ומצפון ים טורקיז עמוק עם מערבולות מסוכנות - האוקיינוס השקט. זוהי רצועת החוף של קולולה שנמשכת לאורך 12 קילומטר, מהכפר קולולה עד לכפר מרואטה (Maruata). באזור זה מתקיים מאז 1996, פרויקט שימור טבע בין-לאומי של צבי הים.
 
לחופי מקסיקו, מגיעות נקבות של שבעה מיני צבי ים, מתוך שמונה מינים הקיימים בעולם, כדי להטיל. עם זאת, כחצי מיליון ביצי צבים נחמסות בניגוד לחוק בכל שנה. הצבות מטילות בכל החופים ובמהלך כל השנה, תלוי במין שהן נמנות עמו. כך למשל, בחודשים מאי עד ינואר כ- 700,000 צבות נוחתות בחופי מדינת וואחאקה  (Oaxaca), כדי להעמיד את הדור הבא. הן יחזרו בשנה הבאה באותו הזמן וישחו אלפי קילומטרים באוקיינוס כדי להטיל שוב ושוב.
כתבות נוספות על טיולים בעקבות בעלי חיים
 

חממה מלאכותית – המתנדבים מביאים לבורות אלה את הביצים שאספו  (צלם: לא ידוע)
 
ויווה מקסיקו
החלטתי לנסוע למקסיקו ולהשתתף בפרויקט זה, מתוך עניין אישי ומתוך רצון לתרום ולו במעט לשימור צבי הים. אלפי צבות ים עולות על החוף בזמנים ובמקומות קבועים, מטילות עשרות אלפי ביצים ומיד חוזרות לים. התופעה הזאת מתרחשת בכל שנה באותם תאריכים. המקסיקנים הבינו את הפוטנציאל הטמון בכוחה של התופעה למשוך תיירים ומתנדבים. ארגון ששמו ויווה מקסיקו הקים מערך פעילות והסברה, שמושך מתנדבים מכל העולם, לעזור בשימור צבי הים במדינה ובהגברת המודעות לחשיבותם האקולוגית. במשך רוב חודשי השנה מגיעים כ- 20-15 מתנדבים, לתקופות של 20 יום, כדי לעבוד באתרים שאליהם מגיעים צבי הים, ולשמר אותם. העבודה הזאת נעשית בעיקר באזור החוף שבין הכפרים קולולה ומרואטה, בשיתוף אנשי כפר קולולה, שהם מכניסי אורחים ומארחים למופת. כ- 40 מאנשי הכפר נוטלים חלק בפרויקט המשותף עם המתנדבים, רובם נערים שמתחלפים בכל שבוע.
 
הכפר קולולה שוכן במרחק של כ-  800 קילומטר מערבית למקסיקו-סיטי. לאחר החלפת שלושה אוטובוסים ונסיעת לילה, הגעתי לכפר. הליכה בשביל מקרטע באורך של קילומטר הובילה אותי לשלט צנוע המכריז על הפרויקט להגנת צבי הים. מבני הפרויקט הבהירו לי כיצד אני עומד לעבור את הימים הבאים - חושה מעץ, עם גג מענפי קוקוס, על חוף הים, שוקת מים בתוך מטע פפאיה, המשמשת מקלחת, סככה שהיא חדר אוכל, מטבח וכו'. הכול פשוט וצנוע ברמה של טירונות שדה, אבל מספק. מי שרוצה להימלט מאימת היתושים צריך לתלות כילה מסביב למיטה, שהיא בעצם דרגש שעליו מניחים את שק השינה. מי שלא נוח לו או גבו כואב, יכול פשוט לישון על החול הרך.
 

צבת הים בדרכה למקום ההטלה  
(צילום: פרץ גלעדי)
 




 
כמה משפטי מפתח מאפיינים את תושבי מקסיקו בכלל ודרום המדינה בפרט: "אני אוהב אותך" נאמר לכל תיירת מצויה, ללא קשר למוצאה ולצורתה; "אני אשלם מחר", משמעו שלא אשלם אף פעם; "אגיע מיד", כלומר במקרה הטוב אולי בעוד כמה שנים... בקיצור - ראש אחר, תרבות אחרת וקצב אחר מזה שאנחנו רגילים אליו. הפריט הנפוץ ביותר במדינה הוא ערסל. הוא נמצא בכל מקום שאפשר לתלות אותו, ותמיד במהלך היממה רובץ עליו מקומי מנומנם בעיצומה של סייסטה.
 

הפריט
הנפוץ ביותר במדינה הוא הערסל. הוא נמצא בכל מקום בו אפשר לתלות אותו  
(צילום: פרץ גלעדי)
 
כיצד יודעים הצבים?
העבודה עם צבי הים נעשית בלילה, כי רק אז עולות הנקבות להטיל. כיצד הן יודעות לחזור בכל שנה לאותו החוף, החל מהגיען לבגרות מינית בגיל שנתיים לערך, ולחזור מיד לאחר ההטלה לאוקיינוס? כיצד יודעים הצבונים הבוקעים להגיח מהקן שבקרקע ומיד "לתפוס אזימוט" לכיוון הים ובהידוס צבי להיכנס למימי האוקיינוס? המחקרים הוכיחו שתהליך ה"החתמה" של הצבים על החוף הספציפי מתחיל מרגע שאימא צבה מטילה את הביצים באדמה ומכסה אותן. הצבים מוחתמים בתוך הקן, ובדרכם למים לאחר הגיחה ובעזרת השדה המגנטי של כדור הארץ, הם יודעים לנווט את דרכם. במשך עשרות שנים יחזרו הנקבות לאותו החוף כדי להטיל ביצים.

באחד הניסיונות שעשו סטודנטים על החוף, הם לקחו צבונים שבקעו ומיד שמו להם על הגב מגנט קטן. המגנט שיבש להם את השדה המגנטי והם התבלבלו והלכו לכיוונים שונים, במקום לרוץ מיד לים. גם האור משבש להם את חוש הכיוון. הנקבות עולות להטיל רק בלילה, ואם נאיר עליהן הן עלולות לנוע לכיוון האור ולא לים.

בשנות ה- 90 הוארו חופי הים בצפון ישראל על-ידי חשמל גדר המערכת של הצבא. האורות החזקים בלבלו את הצבונים שהגיחו, והם הלכו לכיוון האור שבמזרח במקום לים שבמערב. כעת קיים שיתוף פעולה בין רשות שמורות הטבע והצבא, והדלקת האורות היא בהתאם לצורכי הביטחון ובהתחשבות בצבים. מלבד עלטה מעדיפות הצבות חוף חולי ללא סלעי חוף, כדי לעלות בקלות לחוף ולחזור מיד לים. תנועת האדם ברגל או ברכב תמנע מהן להטיל. זו הסיבה שהצבות מטילות בחוף קולולה- חוף חשוך עם מינימום פעילות אדם וטורפים כמו כלבים ושועלים.
 

מיון וספירה של ביצי צבת ים שחורה לפני אריזה והעברה לבורות מלאכותיים (צלם: לא ידוע)
 
ההגנה על הביצים
כדי למנוע פגיעה בביצים ובדור הבא, מפעילים את פרויקט המתנדבים. בכל לילה מתחלקים המתנדבים לצוותים, וכלצוות סורק את החוף בהליכה ומחפש בגזרה שלו צבות שעולות להטיל ובורות שבהם יש כבר ביצים. חלק מהקנים נשארים בשטח עם סימון בעזרת דגלון, וחלקם מועברים לחוות קינון על החוף בגבול היער, למקום המוקף בגדר מתכת, כדי למנוע כניסת טורפים. כל קן בחווה נחפר בעומק של כ- 80 סנטימטר ובקוטר מטר. בעזרת מתקן מיוחד מוכנסות הביצים שהנקבה אך זה הטילה, לתוך הקן. הקנים מוגנים בעזרת רשת מעוגלת, שנעוצה בקרקע, בגובה של כ- 20 סנטימטר. הצבונים המגיחים לא יכולים לצאת מתוך הרשת, וכך ניתן לקחת אותם יחד ולהניח אותם על שפת המים יחד. משם הם כבר ימצאו את דרכם למים.

גם כשהביצים מוגנות בתוך החווה הן עדיין לא בטוחות לגמרי. ציפורי המקאקו הדומות לעורבים, מנסות לחמוס את הביצים. הן עומדות על עמודי הגדר, כשכנפיהן פרוסות כמו קורמורן ומחפשות כל הזמן ביצים. כדי למנוע מהן להתקרב לקנים מקימים הכפריים המקומיים רעשים שונים, כוללה פעלת זיקוקין בלילה ומדורה שדולקת כל הלילה ומבריחה את הציפורים. קני הצבים נמצאים לכל אורך החוף ורוחבו. המרחק בין המים לתחילת היער הוא כ- 100 מ', וכל המרחב הזה מלא קנים, שהמרחק ביניהם יכול להיות מטר או שניים. כמובן שלא ניתן לבדוק את כל הקנים ולאסוף את כל הביצים. בכל לילה של פעילות בחוף קולולה אפשר לראות כ- 200 צבות שעולות או חוזרות מהטלה.
 

צבוני ים המובאים לשחרור בים  
(צילום: פרץ גלעדי)
 
גששי הביצים
תהליך העלייה מהחוף,חפירת הבור, ההטלה, כיסוי הבור והחזרה למים, יכול לקחת כשלוש שעות, במהלכן לא ברור המקום שבו הצבה מטילה, כי היא מחפשת תנאים אופטימליים מתאימים, כמו טמפרטורה ולחות מסוימות בקרקע. אם התנאים לא מתקיימים, היא נוטשת את החפירה ועוברת למקום אחר. המתנדבים בודקים אם החפירה אכן הושלמה והוטלו בה ביצים או שהיא ננטשה. נערי הכפר שמלווים את המתנדבים, מיומנים מאוד במציאת הביצים. בעזרת פנס ראש ומקל ארוך, הם מאתרים את הצבות והקנים. כשמגיעים לקן, דוקרים עם המקל בזהירות מסביב לבור, כמו דקר של חבלנים. החיפוש נעשה לאט לאט, במיומנות של גשש. הם מוצאים את מקום הקן על פי סימני פעילות הצבה, ואז חופרים בזהירות בידיים ומוציאים את הביצים. הקן חפור בצורת חרוט כשבתחתיתו מונחות הביצים כמו ערמה של כדורי פינג-פונג. מין הצב נקבע על פי הטמפרטורה, בין 33-23 והלחות של הקן.
 
למרות ההגנה על הצבים והביצים, המצב רחוק מלהיות אידיאלי. כפריים רבים עדיין מפריעים לצבות להטיל, רוכבים עליהן לשם שעשוע ובמקרים לא מעטים גם אוכלים אותן. העבודה בפרויקט הצבים של קולולה אינה קשה, על אף התנאים הלא נוחים. במשך שעות היום, בחום של 35 מעלות, אפשר רק לרבוץ על החוף או על הערסל ולשחות בים. בשעות הלילה סורקים במשך כמה שעות את החוף בהליכה אטית עם פנסים ושקיות לאיסוף ביצים.
 

הביצים בבור הדגירה  
(צילום: פרץ גלעדי)
 





צבים ממינים שונים
עונת ההטלות העיקרית היא בין אוקטובר לסוף ינואר, אם כי הנקבות עולות להטיל גם בשאר חודשי השנה. בכל שנה מגיעות לקטע החוף הזה כ- 7,000 נקבות המטילות עשרות אלפי ביצים, אך פחות מעשרה אחוזים מן הצבונים מצליחים להגיע לבגרות מינית. בעלי המזל שביניהם, מצליחים להגיע לגיל מופלג של 100 שנים.

מתוך שבעת מיני הצבים שניתן לראות במקסיקו, נקבות שלושה מיני צבים עולות להטיל בחוף שבין קולולה למרואטה. לכל מקטע חוף עולות רק בנות מין מסוים של צבות. כ- 90 אחוז מההטלות בחוף קולולה הן של מין צב הים השחור ( Negra בכינויו בפי המקומיים), כעשרה אחוזים נוספים, הם מהמין הקרני ( Golphina, Olive Ridley Turtle  בשפת המקום).

לצערי לא הצלחתי לראות את המין הנדיר והגדול ביותר בעולם -הצב הגלדי  ( Laud , Leatherback turtle  בשפת המקום). זהו הזוחל הגדול בעולם אחרי התנינאים. הוא מגיע בעיקר לחופי קוסטה-ריקה ובאחה-קליפורניה. מדי שנה מתגלים בחוף קולולה רק כעשרה קני צבים מהמין הזה. זהו צב שדומה לדינוזאור קטן - על גבו ארבע שדריות חדות ובולטות, משקלו מגיע ל- 700-קילוגרם (עם שיא של 915 קילוגרם) ואורכו כשני מטר (עם שיא של למעלה מ- 3מטר!).
 

צבת ים  בדרכה להטלה על החוף  
(צילום: פרץ גלעדי)
 
צבת הים הקרנית, משקלה כ- 50 קילוגרם. היא, חופרת לעומק 50-60 סנטימטר, ותקופת הקינון נמשכת 50-60 יום. קוטר הקן, מגיע בחלקו העליון לשני מטר, ובו מוטלות כ-100 ביצים, מהן מגיחים צבונים בני 28גרם בלבד. נקבת הצב הקרני, המגיעה לבגרות מינית בגיל 15 שנה, עולה לחוף להטיל רק אחת לשלוש שנים. תנועתה הכבדה והאטית, בשל משקלה העצום, הופכים אותה למטרה קלה לטורפים על ארבע ועל שתיים. תהליך חיפוש המקום לקן והחפירה עצמה, יכול לארוך שעות רבות. בניגוד לשאר הצבים, נקבת הצב הקרני חופרת בדרך כלל את הקן הכי רחוק מהמים, מה שגורם לכל התהליך להימשך זמן רב.
 
צבת הים השחורה, משקלה כ- 80 קילוגרם, ואורך ממוצע של שריונה הוא כ- 85 סנטימטר. היא חופרת לעומק של כ- 70  סנטימטר, והביצים שלה יבקעו לאחר כ- 60 ימים. מספר הביצים בכל קן הוא 80-60 . על פי אורך הזנב ניתן לזהות את מין הצב. הכתמים הלבנים שיש לצבה על השריון, הם פטריות שלא מפריעות למהלך חייה. החפירה נעשית במרץ תוך כדי התזת חול לכל עבר למרחק של מטרים אחדים.
 
 
חפירה לילית של בור הטלה של צבה שחורה  (צילום: פרץ גלעדי)
 
כדי לבדוק את יעילות ההתערבות בקינון, מחולק החוף לארבעה אתרי עבודה. שני אתרי הטלה אינם מטופלים ומהווים מעין קבוצת ביקורת לאתרים המטופלים. הממצאים מורים כי הסיכוי של הביצים לשרוד במקומות ללא טיפול והשגחה הוא קלוש.
 
אפילוג
לאורך כל שנותיי "מלווה" אותי נושא שימור צבי הים, ברצועת החוף שבין פלמחים לעזה. נסעתי למקסיקו כדי לספוג תרבות אנושית אחרת ותרבות של שמירת טבע שונה משלנו. החוויות היו מגוונות ומרגשות. היתה זו הזדמנות לעצור את מרוץ החיים והבעיות היומיומיות, ולתקופה מסוימת להתנתק מהכול ולהתרכז רק בנושא שמעניין אותי-דבר שכל אחד ( שיכול להרשות לעצמו) צריך לשאוף לחוות בזמן ובמקום המתאים.
הפעם נאלצתי להוריד כמה הילוכים ולהיכנס לראש אחר ולקצב שונה. הכול לאט, בנחת ובקצב של צב. שום דבר לא בוער. מה שאפשר לדחות למחר, נדחה ליתר ביטחון למחרתיים. לא היה לי קל, אבל השתדלתי. לראות צבון-ים קטנטן שמשקלו כמהגרמים, מגיח מתוך האדמה החולית ושולח מבט סקרן לעולם, מלווה בתנועות ראש משעשעות, כאילו אומר: "וואלה עשיתי זאת, עכשיו צריך לשרוד", זה מראה יוצא דופן. המראה של תנועה בלתי פוסקת של צבות, שעולות וחוזרות מהים, חופרות או מכסות במרץ את הבור, תוך התזת חול לכל עבר, מטילות ביצים ללא הרף כדי להקים את הדור הבא וחוזרות על אותו תהליך עשרות שנים- נשאר אתך לשנים רבות. נוסיף לזה שקיעות וחופים נהדרים, אנשים חייכנים ומכניסי אורחים בדרכם ובטעמם (לאכול שעועית או סלט ירקות עם צ'ילי, שיחסית לאש הוא קרח- זוהי חוויה גופנית שאני לא מאחל לאף אחד). נוסיף לכך פעילות אמיתית לשמירת טבע, גם אם היא בתנאים לא קלים, ונקבל את כל הסיבות שבעולם לחפש פעילות התנדבותית דומה במקומות נוספים בעולם.
 
 

איסוף הביצים להעברתם לבורות מוגנים  
(צילום: פרץ גלעדי)
 
עוד על שימור צבי ים בכתבה אנדריאס של הצבים באתר זה.
 
תודה ליניב לוי, מנהל המרכז לשימור והצלת צבי הים של רשות הטבע והגנים על ההערות.
המאמר פורסם גם בטבע הדברים 166 אוגוסט 2009
 

"לילה טוב צבה גדולה ואמיצה!" (צלם: לא ידוע)

מידע נוסף

כתבות נוספות 
מקסיקו - יעדים נבחרים
מקסיקו סיטי - מסע את העבר
ריביירה מאיה - נופש לכל





פרץ גלעדי
 
אודות הכותב
פרץ גלעדי, פקח רשות הטבע והגנים ברמת הגולן, חי ונושם אקולוגיה ושימור טבע. מסעותיו בעולם מתמקדים בלימוד הטבע וכיצד שומרים עליו, ביעדים בהם הוא מבקר.

לקריאת כתבות נוספות של פרץ








מספר צפיות: 9968
2257