מסע אל דלתת האוקוונגו
מאת: אייל ברטוב

פילים בדלתת האוקוונגו (צילום: guenterguni)

---

---

נהר האוקוונגו (Okavango), הנקרא קובנגו (Cubango) בחלקו העליון, מתחיל את דרכו ברמות הגשומות של אנגולה, עובר לאורך גבולה של נמיביה וזורם אל צפון-מערב בוטסואנה. אורכו הכולל מוערך בכ-1,500–1,600 ק"מ. לעיתים מכנים אותו "הנהר שלא מצא את הדרך לים": במקום להגיע לאוקיינוס, הוא מתפצל לאינספור ערוצים, לגונות וביצות, ומימיו מתפזרים בחולות אגן הקלהארי.

כ-11 מיליארד מ"ק מים הזורמים לדלתה בשנה יוצרים את הדלתה הפנים-יבשתית הגדולה באפריקה. זוהי מניפת סחף עצומה בלב אזור צחיח, ובה רבבות ערוצים ופלגי מים. בין רצועות המים, על אלפי איים, מתקיים עולם חי עשיר בין צמחיית סבך, עצי מופאני, דקלים, סוואנות, כרי הצפה וצמחייה מימית. הנהר נושא עמו משקעים ומינרלים מאנגולה ומנמיביה, ואלה מצטברים באיטיות במניפת הסחף ומשפיעים על צורת הערוצים והאיים.

שטחי הביצות הקבועות משתרעים על כ-6,000 קמ"ר, ובעת ההצפה עשוי השטח המוצף להגיע לכ-15,000 עד 18,000 קמ"ר, בהתאם לעוצמת הגשמים באנגולה ולתנאים המקומיים. ייחודה של הדלתה טמון בכך ששיא ההצפה מגיע אליה דווקא בעונה היבשה, בדרך כלל בין יוני לאוגוסט, חודשים לאחר שהגשמים ירדו במקורות הנהר. שטחה של הדלתה שהוכרז אתר מורשת עולמית של אונסק"ו משתרע על יותר מ-20 אלף קמ"ר וכולל ביצות קבועות ומישורי הצפה עונתיים.

לינה באזור דלתת האוקוונגו  |  המדריך המלא לספארי בבוטסואנה

 

דלתת האוקוונגו מהאוויר – סבך של ביצות ותעלות (צילום: CC Pavel Špindler)

בצפון בוטסואנה עוברת רשת של גדרות וטרינריות, שנועדה להפריד בין עדרי הבקר לבין חיות הבר ולצמצם את התפשטותן של מחלות, ובראשן מחלת הפה והטלפיים. הבולטת שבהן באזור האוקוונגו היא "גדר הבופלו", המפרידה בין אזורים שבהם חיים תאואים לבין שטחי מרעה וגידול בקר.

הגדרות מסייעות בהגנה על ענף הבקר, שהוא מקור פרנסה חשוב לקהילות המקומיות, אך הן גם קוטעות מסדרונות נדידה המשמשים פילים, זברות, גנו ובעלי חיים נוספים. כאשר נתיבי התנועה נחסמים, בעלי החיים מתקשים לעבור בין מקורות מים, שטחי מרעה ואזורי מחיה עונתיים. במקרים מסוימים הגדרות אף מגבירות את ריכוז הפילים סמוך ליישובים ולשדות חקלאיים, ובכך מחריפות את העימות בין האדם לחיות הבר.

כיום נבחנת מחדש נחיצותם של קטעים שונים ברשת הגדרות. מחקרים עדכניים מצביעים על האפשרות להסיר באופן מבוקר קטעים שבהם הסיכון להעברת מחלות נמוך, ולשלב זאת בפיקוח וטרינרי ובשיטות רעייה המרחיקות את הבקר מחיות הבר. מחקר שפורסם בשנת 2026 המליץ, בין השאר, להסיר קטעים מגדר הבופלו הצפונית ומגדר הגבול עם נמיביה, כדי לפתוח מחדש מסדרון נדידה חשוב. ההמלצות עדיין אינן שקולות להסרה מלאה של הגדרות, והאתגר נותר מציאת איזון בין שמירת הטבע לבין ביטחונם הכלכלי והבריאותי של מגדלי הבקר.
 

עדר בופאלו בדלתת האוקוונגו (צילום: 2630ben)

 

עתידה של דלתת האוקוונגו תלוי במתרחש הרחק מעבר לגבולות בוטסואנה. הנהר מתחיל ברמות אנגולה, עובר לאורך גבולה של נמיביה ורק לאחר מסע של מאות קילומטרים מגיע אל הדלתה. כמעט כל המים המזינים אותה מקורם בגשמים היורדים באנגולה, ולכן כל שינוי משמעותי במעלה האגן – הקמת סכרים, הרחבת החקלאות המושקית או שאיבה בהיקף גדול – עלול להשפיע על משטר ההצפה.

נכון להיום, זרימתו של הנהר אינה מופרעת בידי סכרים גדולים או שאיבת מים משמעותית במעלה האגן, ודלתת האוקוונגו נותרה מערכת טבע שלמה יחסית. עם זאת, אוכלוסיית האזור גדלה, ואנגולה ונמיביה מבקשות לפתח חקלאות, תשתיות ומקורות אנרגיה. לצד צורכי הפיתוח האלה עומדים שינויי האקלים, תקופות בצורת והבדלים גדולים בכמות המשקעים משנה לשנה. גם בתוך הדלתה ניכרים לחצים הנובעים מתיירות, זיהום, שרפות, מינים פולשים ועימותים בין תושבים לחיות בר.

אנגולה, נמיביה ובוטסואנה מנהלות את משאבי הנהר במשותף באמצעות נציבות אגן האוקוונגו (OKACOM). מטרתה היא לאפשר למדינות להשתמש במים לצורכי תושביהן, בלי לפגוע בזרימה הדרושה לקיומה של הדלתה. שמירת זרימת המים הטבעית והימנעות משאיבת יתר, מסכרים וממיזמי השקיה רחבי היקף הן תנאי מרכזי להמשך קיומה של המערכת האקולוגית.

המים המגיעים אל האוקוונגו אינם "מתבזבזים" כאשר הם מתאדים או נספגים בחולות הקלהארי. הם מקיימים את הביצות, הלגונות ומישורי ההצפה, מאפשרים את נדידת בעלי החיים ומספקים מים, מזון ופרנסה לקהילות החיות באגן הנהר. האתגר המרכזי כיום אינו למנוע כל שימוש במים, אלא להבטיח שהפיתוח במעלה הנהר לא ישנה במידה ניכרת את מחזור ההצפה שעליו נשענת הדלתה כולה.
 

---

---

זו הפעם הרביעית שאני מגיע אל האוקוונגו, ובכל פעם מתעוררת בי מחדש ההתרגשות לקראת המפגש עם הדלתה. המקום והתנועה בו שונים ושקטים מרוב המסעות שלי באפריקה. טסנו אל עומק הביצות, ואחרי התארגנות עזבנו את המחנה הראשי למסע שייט בשבע סירות מוקורו. איש לא האמין שכל התיקים, האוכל, המזרנים, הפחדים והאנשים ייכנסו אל הסירות הצרות והרדודות.

שטנו מוקפים בשושנות מים, חלפנו ליד עדרי היפופוטמים והשתכשכנו בלגונות קטנות וצלולות. המשיטים עמדו דרוכים ושמרו מפני התנינים. אל ההיפופוטמים לא הורשינו להתקרב; שבוע קודם לכן נהרג תייר שסירתו פגעה בהיפופוטם זכר. נערה ששחתה ליד הסירות הותקפה בידי תנין ונחלצה בחתכים עמוקים. האוקוונגו השלו אינו פארק שעשועים.

"תראה, פני המים מגיעים כשני סנטימטרים משפת הסירה", הודיע לי יואב, חברי למסע. "אני יודע – אנחנו נשקע!" המשיט רק חייך, ובתנועה ארוכה דחף את הסירה במוט לכיוון הערוץ הראשי. המים נשקו לשפה, אך הסירה התקדמה יפה. בעבר נבנו סירות המוקורו מגזע עץ שתוכו נחטב. זקני הכפר היו בוחרים עץ מתאים – שיקמה עבת-גזע או עץ נקניק – ובמשך כשבועיים כורתים ומרוקנים את הגזע. סירה כזאת הייתה עשויה להחזיק מעמד כ-15 שנה. כיום רבות מסירות המוקורו עשויות פיברגלס, כדי לצמצם את כריתת העצים הגדולים של הדלתה.

אסור לנוע בפתאומיות או להתכופף לצד אחד של הסירה. שיווי משקל הוא שם הסיפור: שיווי המשקל של היושבים ושל המשיט, העומד מאחוריהם ודוחף את הסירה בעזרת מוט ארוך הננעץ שוב ושוב בקרקעית הערוץ.

מבין עלי הנופר ושושנות המים הציצו בנו עשרות עיניים: אילניות – צפרדעים קטנות וחינניות בשלל מינים וצבעים. עכבישים גדולים נתלו במרכז קוריהם, ושלדגים גמדיים בצבעי כחול וסגול זינקו מעל ראשינו במרדף אחר דגיגים. צפרדע קטנה ומנוקדת קפצה מצמח הסמר ונחתה על כתפי. כעבור שנייה כבר הייתה על עלה אחר. השקט של השייט הופר רק בצליל המוטות הנפגשים במים. כולם ידעו להעריך את השלווה ושמרו על קולות נמוכים.
 

 

הגענו למחנה הארעי, הקמנו בזריזות אוהלים קטנים והדלקנו מדורה. שוב הוזהרנו מפני חיות הבר שסביבנו: "כשבופלו רץ אליכם, כדאי לטפס מהר על עץ – גם אם הוא קוצני. מאריה לא בורחים ולא מפנים אליו את הגב. ובלילה סוגרים את האוהלים". שולה, בת 68, התעקשה: "אני לא ישנה באוהל סגור. מחניק לי". סטיב, המדריך הדרום-אפריקאי שלנו, הסביר לה פעם נוספת שצבוע נקוד עלול להתעניין באוהל פתוח. היא השתכנעה.

בבוקר המחרת יצאנו לספארי רגלי, בשעה שעדיין היה קריר ונעים. צעדנו בשורה, כשבראש הולך נוגונו, אחד מבני המקום. הוא מעולם לא היה מחוץ לדלתה, אך למד אנגלית ושימש מדריך מוסמך לקבוצות התיירים הקטנות שהגיעו בעונה היבשה.

עדר זברות ראשון הופיע ונמלט. אחריו עמדו שישה גנואים והביטו בנו, וג'ירף זכר פסע בשלווה והשקיף עלינו מלמעלה. הכול נראה אחרת כאשר מביטים בבעלי החיים מגובה הקרקע, ליד תל טרמיטים, ולא מתוך רכב ספארי.

המשכנו ללכת ועקפנו בזהירות סבך קנים. מפגש רגלי עם אריות בתוך הסבך אינו רצוי. זוג לבלרים – עופות גדולים המזכירים במראם עופות דורסים וניזונים, בין השאר, מנחשים ומזוחלים אחרים – עמד בקרבת שיטה. להפתעתי הם לא התרחקו, אולי מפני שהיו עסוקים בקרבת הקן.

אני הלכתי בסוף השורה וזירזתי את מי שעצרו לצלם. הם כעסו מעט והתייחסו לאזהרות בביטול. גם סטיב הסביר לישראלים הספקנים: "זה לא גן חיות. כאן תהיו בשקט ותלכו בצמוד. אנשים נהרגים באוקוונגו, בעיקר אלה שמזלזלים במקום ולא מקשיבים להוראות. ובלילה – לסגור את האוהלים".

 

"מאריה לא בורחים ולא מפנים אליו את הגב", אזהרה חשובה לפני סיור רגלי בדלתה (צילום: CC Al Aviles)

 

בצהריים חנינו במפרצון קטן, נשמרים מן התנינים, כאשר שמענו את הקריאות הראשונות. עיטם קולני (African fish eagle) גדול ניצב בין ענפי עץ וקרא בהטיית ראש לאחור. הקריאות הדהדו למרחק, ועיטם אחר השיב לו.

שמו העברי של העיטם הוא צירוף המילים "עיט" ו"ים", ואכן זהו עוף דורס הניזון בעיקר מדגים. קריאתו המזוהה כל כך עם הנהרות והאגמים של היבשת הקנתה לו את הכינוי "קולה של אפריקה".

לא רק קולו של העיטם מרשים, אלא גם גופו רב-הכוח. מוטת כנפיה של הנקבה עשויה להתקרב ל-2.5 מטרים, ואילו הזכר קטן ממנה. צבעיו המנוגדים בולטים לעין: הראש, החזה והזנב לבנים, הגוף ערמוני והכנפיים כהות.

העיטמים חיים בדרך כלל בזוגות טריטוריאליים קבועים. הנקבה מטילה לרוב שתי ביצים, ולעיתים אחת עד ארבע, אך לא בכל מחזור שורדים שני גוזלים. הם מבלים חלק ניכר מזמנם על עצים גבוהים בקרבת המים, ומשם צופים בסביבתם.

העיטם צד בדרך כלל מעמדת תצפית. כשהוא מבחין בדג סמוך לפני המים, הוא צולל לעברו, שולח את רגליו ולוכד אותו בטפריו. דגים הם עיקר מזונו, אך הוא צד גם עופות מים ובעלי חיים אחרים, גונב לעיתים טרף מעופות אחרים ואינו בוחל בפגרים.

באותם ימים נהגו מדריכים אחדים להשליך למים דג ובו כפיס עץ, כדי שיישאר סמוך לפני המים וימשוך אליו עיטם. העיטם צלל אל הטרף הקל ושלף אותו במרחק קטן מן הסירה, לעיני הקהל הנפעם. כיום ראוי להימנע מהאכלה יזומה של חיות בר, העלולה לשנות את התנהגותן הטבעית.

 

עיטם קולני בשעת ציד (צילום: StephenE)

 

רעש חזק, שנשמע כמו צרור יריות, הגיע מרחוק. עצרתי את המדריך ושאלתי מה קורה. היינו במרכז צ'יפס איילנד (Chief’s Island) – איך ייתכן שמישהו צד כאן? הוא צחק. "זה רק פיל. מייד תבין".

התקדמנו לעבר תל טרמיטים. מעברו הרחוק עמד פיל גדול וחבק דקל מניפה. הוא הרים את החדק, השעין את כובדו על הגזע וניער את העץ בבת אחת. רשרוש העלים ונפילת הפירות הכבדים נשמעו בדיוק כמו צרור יריות. הפיל הניח לעץ הגמיש, שהתיישר מייד ונשאר זקוף, וליקט באיטיות את הפירות.
 

מעבר לתל שכב בבון על השביל, וליד ראשו שלולית דם. הוא עדיין היה חם. חיפשתי מיד את הנמר, אך הוא הסתתר היטב. המשכנו ללכת, ובשעות אחר הצהריים מצאנו את סימני הגרירה. צללית של נמר נמלטה מעבר לגזע שנפל, והבבון, שחלקו נאכל, נמצא בסמוך. גולגולתו, האנושית במקצת, הייתה נקייה מבשר מלבד העיניים שנותרו במקומן, והמראה הטריד את המביטים בה. 

 

צרור יריות או פיל מפיל פירות? (צילום: guenterguni)

 

לקראת ערב החזירו אותנו עקבותיו של אריה גדול ולהקת נשרים על העצים אל הסירות ואל המחנה שבסבך. נזכרתי בטיול הרגלי שערכתי כאן עשור קודם לכן. אז הלכתי בעקבות סוזאן, מנהיג המשיטים בעל החיוך הערמומי. כאשר הבחין בלהקת נשרים היורדת אל הקרקע, העביר במהירות הוראות לחבריו, וכולם החלו לרוץ לכיוונה.

מיהרנו אחריהם, ובקרחת יער צפינו בעשרות נשרים שהתגודדו סביב פגר של ג'ירף צעיר. ריצתם של המשיטים הבריחה להקת זאבים טלואים מן הטרף הטרי, וכעת הם הניסו גם את הנשרים. הג'ירף היה עדיין כמעט שלם, ורק בחלקו האחורי נראתה הפגיעה.

המשיטים החלו לדבר בהתרגשות. לאחר שיחה קצרה, שלא הבנו ממנה דבר, לקח סוזאן סכין וחתך מבשר הג'ירף. חבריו הכינו סל מאולתר מכפות דקלים, והבשר נארז ונישא אל הסירות.

בערב צלו המשיטים את הבשר, ואילו לנו הכינו דגי אמנון שלכדו ברשתות ליד האי. סביב המדורה נרדמנו לקול צחוקם, לנהמותיהם העמוקות והמתגלגלות של ההיפופוטמים ולשאגותיו הקצובות של אריה במרחק.
 

שקיעה בדלתת האוקוונגו (צילום: aghezzi)

 

מידע נוסף

לינה באוקוורנגו דלתה

לינה בעיר הבירה גאבורון
טיול ספארי באפריקה: טיפים והמלצות לטיול מוצלח

כתבות נוספות

המדריך המלא לספארי בבוטסואנה
ביקור בשמורת קלהרי מהצד של דרום-אפריקה
ספארי אקטיבי באפריקה הדרומית