איש דת הסביר לחסידיו: "רוע הוא נטילת חיים, אצילות היא הצלתם. בכל יום אני נודר להציל מאה בעלי חיים. אני פורש את רשתי באגם ושולה מאה דגים. אני מניח את הדגים על הגדה, שם הם מפרפרים ומתפתלים. 'אל תפחדו', אני אומר להם. 'אני מציל אותכם מטביעה'. לאחר זמן קצר הדגים נרגעים ושוכבים בשקט. עם זאת, צר לי לומר, אני מאחר תמיד. הדגים נופחים את נשמתם. ומכיוון שבזבוז כלשהו הוא רוע, אני לוקח את הדגים המתים הללו לשוק ומוכר אותם במחיר טוב. בכסף שאני מרוויח אני קונה עוד רשתות, כדי שאוכל להציל דגים נוספים" (אלמוני).
קבוצת תיירים אמריקאים, אנשי החברה הגבוהה של סן פרנציסקו, המיצגים את החברה האמריקאית הסטריאוטיפית (בני משפחות פרודות, אסייתיות, כושית והומוסקסואל), שיטחיים למרות מעמדם הגבוה, מתארגנת ליציאה לטיול במיאנמר וב
חבל יוננאן שבסין.
כל מה שיכול היה להשתבש, אכן משתבש. טרם צאתם, נהרגת באופן אלים ובלתי מוסבר ביבי-צ'ן, סוחרת מומחית לאומנות אסייתית ממוצא סיני, מארגנת הטיול והיחידה שמבינה ומכירה את התרבויות והמקומות. את מקומה בראש הטיול תופס אדם שאינו מכיר את האזור ואנשיו, וחסר יכולת מנהיגות. הוא נעזר בתכנון הטיול המדוקדק של ביבי-צ'ן. היא, בדקדקנותה המרובה, הכינה חומר רקע מפורט, ובו מידע על המקומות והתרבויות המצפות למטייל. אולם, המטיילים כמו בקבוצות מאורגנות, סומכים באופן עיוור על התכנית של ביבי-צ'ן ולא טורחים אף לקרוא את שהכינה בעמל רב. עבורם התיאורים המדוקדקים שהכינה, בנושאי רקע כגון תרבות, אמונה ופוליטיקה, הם טרחניים ומיותרים. הם מחפשים את הממד התיירותי ולא את האוטנטי. הם עוקפים את כללי הזהירות, ברומסם ברגל גסה את התרבות השונה אליה הגיעו ואותה פגשו, ומסבכים את עצמם פעם אחר פעם בצרות.
מיומו הראשון של הטיול וממפגש התרבויות הראשון, ניכר ההבדל התהומי בין תרבות המקום לתרבות התיירים. אכילה במקום "אוטנטי", במקום במסעדה שבתכנית, גורמת לקלקול קיבה. השתנה בכוך צדדי מתבררת כפגיעה חמורה במקום קדוש. עצירה לצד הדרך בלילה גוררת איבוד נוסע. ליל תשוקה בחדר עם נרות וכילת יתושים נגמר בשריפה. וכך, לכל אורכו של הספר, הולכים הדברים ומשתבשים.
מתוך אמונה עיוורת שהכל מתוכנן בטיול שהכינה ביבי-צ'ן, ומתוך תמימות, נקלעים בני הקבוצה - תשעה מבוגרים ושני נערים, לכפר חסר שם של בני המיעוט המדוכא והמורד קארן, בלב יער הגשם שבין אגם אינלה לגבול תאילנד. עד לחלק זה של הסיפור, סיפורם של בני הקבוצה והתובנות שלהם אודות המתרחש, לצד סיפורם של בני הקארן, הם סיפורים מקבילים ללא נקודת מגע.
כתבה על אגם אינלה
לשיטתם של בני הקארן, לפני כמאה שנה עזב אותם האל, וביום שובו, יוכל להפכם לבלתי נראים ובלתי פגיעים. הם רואים בלהטוט קלפים של הנער בקבוצה, סימן שהוא האח הלבן, מלך הנאטים - רוחות הרפאים השומרות ומנהלות את עולמם, ומכאן מטרתם היא להביא אותו לכפרם ולהזכיר לו את תפקידו כאל וכמלך הנאטים. גם אם יש לשם כך לחטוף את בני הקבוצה ולהביאם לכפר במעמקי היער, ולשכנעם שדרך היציאה משם קרסה.
להבנתם של בני הקבוצה, אורגנה להם הפתעה, והיא מפגש עם כפר אוטנטי, ובשל תאונה נחסמה דרך חזרתם. במהלך שלושה שבועות מעבירים בני הקבוצה את זמנם בכפר, בהחלמה ממחלת המלריה, בשיטוט ביער בו הם מוצאים מיני צומח לא מוכרים למדע, ובצפייה בטלביזיה המוזנת במצבר וגנראטור אופניים.
במקביל, מהומה עולמית נערכת, כשאחד מבני הקבוצה שלא יצא לסיור בו "נעלמו" בני קבוצתו, מפיץ את הידיעה ההופכת לחדשה בין-לאומית, הגוררת הפגנות נגד המשטר של מיאנמר. המשטר עצמו, משתמש באותו אדם, כדי לקדם את התיירות למיאנמר, כשבכל פעם מתגלים עדים ש"ראו" את התיירים האובדים באתרי תיירות מובילים, שבזכות החיפושים זוכים לחשיפה בטלביזיה העולמית.
בסיום, כמו סיום הוליוודי, התיירים נמצאים ושבים לביתם, והכל חוזר למקומו, כשהשלטון המיאנמרי "מטפל" במורדים כך שמפי אף אחד מהם לא נשמעת תלונה, למעשה לא נשמע מהם יותר דבר. אדמתם, שלתקופה קצרה הביאה להם עושר בשל הצמחים המופלאים שנמצאו בה, חוזרת לעם המיאנמרי העני והצומח בה מושמד. התיירים האמריקנים ממשיכים בחייהם רצופי התהפוכות והמשפחות השבורות שלהם.
אנשי שבט הקארן במיאנמר(צילום: יובל נעמן)
אכזריות המשטר הצבאי כלפי המיעוטים במיאנמר
ספרה של אמי טאן הוא מארג של סיפורים, בו לא חוסכת טאן תיאורים של תרבויות, מקומות וסיפורי משנה. את המעשה, בחרה לספר טאן כביכול מפי רוחה של ביבי-צ'ן המנוחה, המלווה את חבריה לטיול אותו תכננה. בסיפור ארוגים תריסר סיפורי משנה של חבריה, סיפור גדילתה בשאנגחיי בתקופת שליטת הקוומינטנג, לפני נפילת סין לידי הקומוניסטים של מאו-דזה-דונג, סיפורם של בני שבט הקארן המאמינים בנאטים ובנוכל אנגלי מהתקופה הויקטוריאנית שהפך אצלם לאל, וסיפורה של מיאנמר והמשטר הצבאי האכזר.
טאן מעבירה בצורה פלסטית, את השימוש של המשטר בבני מיעוטים כמגלי מוקשים, ההולכים לפני הצבא כדי להקריב עצמם ולפוצץ בגופם את המוקשים, השימוש באותם מיעוטים כמטרות צליפה של נערים מגויסים, והאונס השיטתי של בנות המיעוטים בידי הצבא, כמו גם השימוש הציני שעושה המשטר במדיה הכתובה והאלקטרונית.
המספרת מביאה עובדות ותיאור יבש של המתרחש במיאנמר, כביכול ללא הבעת דעה, ונותנת לקורא לבחור אם להאמין ובמה לצדד. היא משאירה קצוות פרומים במקומות שבחרה, אם כי לבסוף, על פני 40 עמודים ויותר, מנסה לסגור קצוות ולסיים סיפורים. הספר, עיקרו הוא מפגש תרבויות, או מדויק יותר חוסר המפגש בניהן, היוצר דו-שיח של חירשים בין אנשים הנמצאים באותה סיטואציה ועיוורים לחלוטין למציאות שותפיהם לסיטואציה - בעיקר בשל חוסר הבנה משווע של תרבות האדם האחר. הספר גם מקצין את השימוש בעיתונות העולמית, המערבבת סדרות ריאליטי עם החיים עצמם ומשיגה לעיתים את ההפך ממטרתה, כשהיא מעדיפה את תרבות הרייטינג על חיי אדם.
שמאן המרפא בצמחים במיאנמר (צילום: יובל נעמן)
מציאות היא מה שמאמינים בו
המוטו ההולך כחוט השני לאורך הספר כולו, הוא שאנשים יכולים לפעמים להיות עיוורים לחלוטין מפני המציאות המתעתעת, ושאנשים תמיד בוחרים להאמין למה שנוח להם, וזו המציאות עבורם. גם הסיפור, המסופר כביכול מפי רוח רפאים של ביבי-צ'ן, הוא ניסיון למתוח את הקורא הנתקל בעובדות מוצקות, בדיוק כפי שטאן שבה ומזכירה לאורך כל הספר: "קסם עשוי להתרחש, אבל רק אם אנחנו מאמינים".
ריבוי סיפורי המשנה עשוי להתיש את הקורא. כרבע מ-400 עמודי הספר מוקדשים לפתיח ארוך וסגירת מעגלים ארוכה אף יותר, וריבוי שמות הדורש קריאה קפדנית, כדי לנסות לזכור את סיפורי המשנה. יחד עם זאת, נדרש הקורא להכיר את הרקע, הן הסיני והן הבורמי, כדי להצליח לצאת מסבך העובדות.
האם לקרוא? לא כולם יאהבו את הלהטוטנות של הסופרת, המריצה את הדמויות מתוך שליטה אמיתית בהן ובמארג הסיפור עצמו. חלקים רבים בספר קריאים ושוטפים אולם לא כולו כזה. יחד עם זאת, ולו רק כדי להיחשף במעט לחיי אנשים במיאנמר, או בכל משטר רודני אחר, ועם זאת לחוש בריחות ובצבעים של המדינה המדהימה הזאת, אני ממליץ לקרוא.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
