www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



קובה: גן עדן של אשליות קאריביות
מאת: ברק אפיק


קובה, אי טרופי קאריבי קסום, גן עדן, באורך 1200 ק"מ, נחש ארוך וצר של רכסים מוקפים עמקים ומישורים פוריים, שמש ניצחית, חופי תכלת ועצי קוקוס. כל אלו הופכים את קובה לחלומו של כל נופש.


כל כתבה מאמר או סרטון על קובה נפתח בציטוטים על האי המופלא שתואר על ידי קולומבוס כגן העדן. קובה הפכה להיות המקום הפופולארי לחלום עליו, לנסוע אליו ובעיקר לדבר עליו בנימה רומנטית של געגועים לצ'ה גווארה, לתקופת זוהר של ניצחון האידיאלים על תאוות הצרכנות, געגועים ללוחמי חופש ואהבה.

מה באמת נותר מן הקסם הזה היום, יותר מחצי מאה לאחר המהפכה האנטי אימפריאליסטית? מה שרד מן האידיאלים כעשור לאחר קריסת הגוש הקומוניסטי, זה שתמך כלכלית בקובה ואיפשר את קיומה מול הקפיטליסטים?
 
קובה, צילום משה שי
קובה, מוסיקת סלסה ורומבה בכל פינת רחוב  (צילום: משה שי)  


יעדי טיול מרכזיים בקובה המוזכרים בכתבה


אמריקה הלטינית




 

טיול בקובה

המטייל בקובה עשוי להיתקל בניגודים בלתי אפשריים: הוא יצא ממלונו המפואר לאחר ארוחת בוקר דשנה ורבת קלוריות וברחוב לא ימצא אף מסעדה, דוכן מזון או מכולת.חנות ממוזגת ומפוארת בה שפע כל טוב, תרמוז על כך שהיא מיועדת לבעלי הדולרים, לתיירים המבקרים באי. תושבי האי המחזיקים בכסף קובני לא יוכלו לקנות להם דבר מה לאכול בחנות זו בה התשלום בדולרים. המכוניות החדישות הנעות בכבישים יובאו על ידי המדינה על מנת לשמש מוניות או רכב להשכרה עבור התיירים. הבנזין נמכר בדולרים בלבד או בשוק השחור במחירים מופקעים.
 
פידל קאסטרו, השליט הנצחי, הבין כי התיירות הינה מקור מהיר להזרמת דולרים חיוניים לקופת המדינה. בקובה כיום כמיליון תיירים בשנה ואפשר לראות תנופת בנייה של מלונות בהשקעה של חברות קנדיות ואירופאיות. בהוואנה העתיקה משופצים בתים רבים ונפתחים ברים ומסעדות לתיירים. נקנו אוטובוסים חדישים והוכשרו מדריכי תיירים. מפעלי הסיגרים והרום המפורסמים עורכים ביקורים לקבוצות ובודדים, ביקורים שבסופם אפשר לרכוש מוצרים אלה. ישנה גם פריחה מחודשת של בתי המוסיקה המופלאים בהם מנגנות בכל ערב מספר להקות וגם המועדונים מלאים בזרים ומקומיים המתפתלים לקצב הסלסה.

בלב העיר, רחוב אוביספו המפורסם מאכלס כיום בתי קפה וגלריות של אמנים קובנים והופך במהירות ל"שיינקין" של הוואנה.
צריך להבין את המצב בקובה בעידן האינטרנט והגלובליזציה - קובה עומדת בפני משבר קשה בערכים ובפני מצוקה כלכלית לא פחות קשה, מה שמקשה עוד יותר על הערכים כמובן.
כתבה על הוואנה
 

קובה, צילום משה שי
מכוניות אמריקאיות משנות החמישים, עדות לשלטון האמריקאי בקובה  (צילום: משה שי)  
 

מוסיקה קובנית

מי שנוסע לקובה יתקל כבר בשדה התעופה של הוואנה בלהקות המנגנות את המפורסמות במנגינות המוסיקה הקובנית, מנסים למכור את הדיסק שהוציאו לאחרונה. בלובי של המלון, בכל בר או בית קפה, כמעט בכל פינת רחוב תמצאו להקה המחכה לטיפ של דולר או שניים. דולר כזה הוא עשירית מהמשכורת שמשלמת להם הממשלה עבור נגינתם. כן, המהפכה פיתחה את התרבות והאמנות וכמעט כל קובני מנגן על משהו. השירים פשוטים ומדברים על אנשים והדברים המעסיקים אותם: על אהובה שהלכה, על הלב השבור, על הכסף שאין.
הרומבה המקורית היא מוסיקת העם, מוסיקה קצבית מאולתרת, שהיו מנגנים בשכונות של הוואנה בסופי שבוע. שם, ברחבה שמתחת לבניינים הצפופים, בין שחקני הדומינו למריבות השכנים היו מתקבצים כמה נגנים. שלושה תופי עץ (cajones) נותנים את הקצב לזמר מאלתר וללהקה המשיבה לאלתוריו. מיד יורדים כל השכנים ופותחים במחול סוער שרק מגביר את הצמא לעוד כוסית של רום... זוג הרוקד את הריקוד, נראה כעוסק במעשה האהבה.

 
מוזיקת ה"סון" הגיעה מחלקו המזרחי של האי. ה"טרס" (tres), אותה גיטרת מנדולינה בעלת שלושה מיתרים כפולים היא המאפיין של הסון ואותה מלווים כלי הקשה ונותני קצב שונים. היום אי אפשר לדבר על מוסיקה קובנית ועל סון קובני מבלי להזכיר את האליל הנערץ המוכר לכולנו בכינוי Compay Segundo הוא וחבריו הפנסיונרים ובכלל מוסיקת הסון הקסומה, זכתה לתחייה מחודשת רק לאחר פתיחת קובה לעולם וההתעניינות הגוברת בסגנון הנשכח.
בכל עיר ברחבי האי יש בית מוסיקה (Casa de la Musica) אחד לפחות בו אפשר בכל ערב ליהנות מצלילי הסון, לשמוע טרובאדור עז קול או לרקוד סלסה ורומבה.
הוואנה היא גן עדן מוזיקלי לחובבי כל הסגנונות ורחבת ריקודים אחת גדולה לחובבי הסלסה על סגנונותיה.
 
רח' אוביספו (Calle Obispo) בהוואנה העתיקה מציע ברים ובתי קפה בהם משעות אחר הצהרים מתחלפות להקות וטרובאדורים. המפורסם וההומה שבהם הוא קפה דה פריז (Café de Paris) שם גם אפשר לאכול משהו בין לבין. בתי קפה/מסעדות נוספים בהם מוסיקה חיה אפשר למצוא בקצה הרחוב ליד הקתדראלה כמו גם בפלסה סאן פרנסיסקו (Plaza san Francisco) הסמוכה.
מקומות קצת יותר "מהוגנים" אפשר למצוא במלונות הגדולים וברבעים היוקרתיים של העיר. את ה"טרופיקנה", הקברט הקובני הידוע אין צורך להזכיר ובכל זאת - הזמנות אפשר לעשות דרך כל המלונות. שעתיים נסיעה מהוואנה לאורך החוף, יביאו אתכם לרצועת חוף קאריבי קסום. זהו האזור של וראדרו (Varadero), אזור המלונות והנופש של קובה. מלונות בכל הרמות והסגנונות בהם תוכלו לאכול טוב, לרבוץ על חוף בצל דקלי הקוקוס ובלילות לשמוע מוסיקה ולרקוד המון סלסה.
 
טרינידד (Trinidad) היא עיר צבעונית, מרהיבה, בדרום האי, אשר הוכרזה ע"י אונסק"ו כאתר מורשת עולמי לשימור, והיא התיירותית והמטופחת שבערי קובה. בית הטרובה (La casa de la trova) הוא מקום מפגש ללהקות וטרובדורים. בכל ערב מנגנות כאן מספר להקות והשמחה רבה.
בית המוסיקה (La casa de la musica ), של טרינידד פותח את הערב עם להקת סון ומשיך בג'ם סשן בהשתתפות הקהל או במוזיקת ריקודים במקצבי הסלסה והרומבה על גבי דיסקים.
 
בדרך לטרינידד כדאי לעבור דרך העיר סנטה קלרה (Santa Clara). לא שהיא יפה במיוחד או מעניינת, אבל זו הזדמנות טובה לעלות ל"קברי קדושים". צ'ה גווארה קבור בסנטה קלרה במוזוליאום מפואר לשם הובאו עצמותיו ממקום מותו בבוליביה ב – 1997 וכל קובה התמלאה בתמונותיו וחייתה מחדש את המיתוס. קאסטרו היה זקוק שוב לצ'ה כדי להחזיק את עמו הרעב והעייף ממהפכות אבל מיתוסים כבר לא אוכלים לארוחת ערב בקובה והעם רוצה שינוי כלשהו.

נגנים בפינת רחוב, קובה  (צילום: Mikel Ortega)
 
 





 

הכנסת אורחים קובנית

העם הקובני חייכן, מכניס אורחים ועליז למרות המצב הכלכלי העגום. השילוב של הספרדים עם האפריקאים, שילוב של מקצבים, פולחנים דתיים, אוכל ושתייה, שפות וחלומות מתרבויות שונות יצר עם תוסס וצמא חיים. אך אפילו עם שמח ומאושר מניצחונות הולך ומתעייף. המיתוסים עייפים כלכלית ורוצים רענון ולא חשוב אם זה יהיה בדמותו של האפיפיור שביקר כאן לפני שלוש שנים או של המוני תיירים שיפקדו את האי: העיקר שיהיה עם ריח של דולרים וכמה שיותר.
 
היום בקובה אפשר לשמוע בלחש צעירים שכמהים לנפילתו או מותו של קסטרו. האם מותו יביא לסיום המהפכה? איש לא יכול לחזות - אפשר לקוות. אך עדיין רבים תומכים בו ומראים את המצב לעומת מדינות אמל"ט אחרות בהן אין חינוך, מצב הבריאות מחפיר וארה"ב עושה בהן כבשלה - את זה הקובנים רואים לנגד עיניהם.
 
המבוגרים נושמים את אדי המהפכה אך הצעירים כבר לא לגמרי משוכנעים. החומרנות שהם רואים בכל פינה, בטלוויזיה, אצל החברים שברחו למיאמי או אצל התיירים הפוקדים את האי. נראה שסדרי העדיפות מתערערים – הם לא מסתפקים בהבטחות לעתיד טוב יותר ובסיסמאות המהפכה, הם רוצים את ההווה.
כך או כך לא נותר לקובנים אלא לנסות לשרוד את המציאות העגומה, להאמין, או לברוח בכל דרך אל היבשת הצפונית. וכמו שפידל קאסטרו מסיים את הנאומים הארוכים שלו: "סוציאליזם או מוות, אנחנו ננצח!"


כתבות נוספות







 
אודות הכותב
ברק אפיק, הקים את חברת 'ברק אפיק טיולים', שהתמזגה עם החברה הגיאוגרפית - ברק אפיק. מלמד באוניברסיטה העברית דתות וטקסים של האינדיאנים באמריקה. כותב דוקטורט על פולחנים דתיים אינדיאניים ואת הספר "בני השמש", אודות תרבות האינקה בפרו.


לקריאת כתבות נוספות של ברק








מספר צפיות: 7530
1470