www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



צפון קניה: מהר מרסביט ועד אגם טורקאנה
מאת: רונן רז


במקום בו מסתיים כביש האספלט, ונמתחת דרך עפר ארוכה וישרה שנעלמת צפונה אל האופק בתוך ענן אבק, במקום הזה התחיל המסע שלנו אל השמורות והחוויות של צפון קניה.
דרך העפר יוצאת מאיסיולו
, עיירה השוכנת למרגלות הר קניה והרמות החקלאיות, בואכה אל המדבריות של צפון המדינה. זו גם הדרך הראשית לאתיופיה, מאות קילומטרים של מהמורות.


אישה משבט טורקאנה, במלוא הדר תכשיטיה
בת שבט טורקאנה עוטה תכשיטים אופיניים  (צילום: רונן רז)


אפריקה ספארי




 

יצאנו, חבורה של סקרנים, במשאית ספארי בעלת עבירות גבוהה, עם אוהלים, ארגזי מים, ציוד מחנאות, כלי בישול, פחמים ומזון לשבועיים ימים, כדי להכיר את הצפון הנידח של קניה. מהעיירה איסיולו (Isiolo) נסענו לעבר ארץ של שבטים נידחים, עם מסורת של מלחמות, שודדי בקר וגמלים, וחוק שמתקשה לחדור אל השממה. עברנו בגשר מעל לנהר האדום, אוּוַסו ניירו (Uaso Nyiro), ומצפון לשמורת סמבורו (Samburu National Reserve). מעבר לשמורה מכסה סבך אפור וצפוף את צדי הדרך והולך ומידלדל. ואדיות חרבים חולפים תחת גשרי בטון, ונראים כמו מאמץ מיותר שהשקיעו בלב המדבר בשביל ימים ספורים בשנה שבהם זורמים בערוצם מי שטפונות מחיים.

רועים בני שבט רֶנְדילֶה עמדו באחד הוואדיות, והעלו ב"שרשרת אדם" דליי מים מן התמילות (בורות מים), החפורות באפיק הוואדי, אל שקתות עץ שגמלים צמאים התגודדו סביבן. בעיירה קטנה על אם הדרך עמדו לוחמי השבט תחת צל העץ, שערם ארוך, קלוע לצמות דקיקות ומשוח בצבע אדום. ידיות של סכינים ארוכים בלטו מן הבדים האדומים שעטפו את גופם, ובידיהם חניתות ברזל מחודדות.




הדרך לאגם טורקאנה:
העיירה איסיולו (A), שמורת הטבע סמבורו (B), 
שמורת מרסביט (C), העיירה קלצ'ה (D),הר הגעש  קולאל (E), אגם טורקאנה (F)


גן העדן על הר מרסביט
אחר הצהריים, לאחר כשבע שעות נהיגה מאיסיולו, מופיעות גבעות בזלת שחורות ומרפדות את אדמת המדבר הבהירה. המשאית מתחילה לטפס במעלה הר מרסביט (Marsabit). הנהג מוריד הילוך, האוויר מתקרר והצמחייה נעשית צפופה וירוקה יותר. שעה קלה אחר כך נכנסנו אל שמורת הטבע מרסביט (Marsabit National Park), מוצאים את עצמנו באווירה שונה לחלוטין מן המדבר היבש. סביבנו נוף הרים ירוק - עצים גבוהים ורחבי עלים שמתחרים על אור השמש, צמחים מטפסים המשתרגים על הגזעים, קופים שמקפצים ברעש בין הצמרות ואנטילופות החומקות בחשדנות אל מעבה יער הגשם.

הר מרסביט הוא הר געש קדום, שידע התפרצויות רבות בעת שהיתה פעילות חזקה בבקעת השבר הסורי-אפריקאי. הוא מתנשא לגובה הצנוע של 1,702 מטר מעל פני הים, אבל פסגתו גבוהה מספיק כדי שהלחות המעטה באוויר המדבר תתעבה לעננים שיורידו גשם. בפסגה אנחנו יוצאים מהיער אל קרחת עגולה, לוע קדום וכבוי, עם אגם מים ציורי ששמו מתבקש מאליו - פרדייז (Paradise), אגם גן עדן. בשמורת מרסביט יש שלושה לועות געשיים כבויים, שניים מהם מוצפים, וכולם מכונים בשפה המקומית - גוֹף, אולי זכר למלה העברית גוֹב ולמלה הערבית ג'וּבּ. שמשמעותן היא בור.

לאחר שהקמנו אוהלים ללינת לילה בקרחת היער, ישבנו על חוף האגם והתבוננו בחיות הבר שיצאו מהיער ורכנו לשתות ממנו. מאות תאואים אפריקאיים כבדי גוף נכנסו לעומק האגם לרחצה, מלווים באנפיות בקר נאמנות הרוכבות על גבם. חבורה עצומה של בבונים הגיעה גם היא להרוות את הצמא, לשבת בצד החוף ולעסוק בפעילות חברתית. בין העצים יצא בחשש מה קודו גמלוני - אנטילופה עם פסי רוחב דקיקים וקרניים מסולסלות כשופר ענקי. שתה, ומיהר להסתלק מן המקום.
אחר כך הגיעו בשורה ארוכה פילים גדולים וכבדי חטים, ושאבו כמויות מים נכבדות בחדקיהם. הפילים שחיים ביער מרסביט נודעים בחטים שלהם, שהן מהגדולות בעולם. בשנות השישים חי במקום פיל בשם אחמד, שחטיו ארוכים וכבדים, 70 ק"ג האחד, קבעו שיאים עולמיים. הנשיא דאז, ג'ומו קנייתה, הצמיד לפיל רכב ושומרים חמושים, שיגנו עליו מפני ציידים כל שעות היממה. אחמד מת בשיבה טובה, וחטיו ועצמותיו מוצגות היום לראווה במוזיאון הטבע בניירובי.
בינתיים ירד הערב, וירח גדול עלה מעל לאגם. התכנסנו סביב מדורת המחנה, לחמם את הלילה הקריר.

 





 

העיירה מרסביט והגת של התימנים מרחובות
בבוקר המשכנו בנסיעה צפונה דרך השמורה המכוסה כולה יער גשם הררי. סימני חיות הבר ניכר ובכל: אנטילופות דיקדיק קטנטנות, שחיות בזוגות ומתגלות להרף עין מן הסבך, צבאי גרנט וראמים שנמצאים בשוליים המדבריים, ג`ירפות מרושתות וזברות גרֶבי האופייניות לאזורי המדבר, והטורפים שמגיעים בעקבותיהם - אריות, נמרים, צבועים וברדלסים.

יצאנו מתחומי השמורה ונכנסנו לעיירה מרסביט, העיירה המרכזית בצפון קניה. בשוק של העיירה נפגשים אנשי השבטים למכור ולהחליף סחורות. נשות הרֶנדילֶה והבּוֹראן, שבטי הרועים, מגיעות עם כלים מוארכים עשויים מדלעת ומוזגות מתוכם חלב למכירה. אנשי שבט בּוּרג`י חומי העור, שמקורם באתיופיה והם עוסקים בחקלאות, מוכרים בשוק פירות וירקות וגם כלי סדקית, בדים צבעוניים ובגדים מוכנים.
בדוכן קטן בפינת השוק מוכרת אשה שורשי מרפא יבשים ומסבירה איך ומה להכין נגד מיחושים שונים. לידה יושב סוחר ומרכולתו ענברים, שאותם הוא מניח על גחלים לוחשות וניחוחות אהבה של לילות ערב מתפשטים סביב. הוא מציע למכירה גם חבילות של גבעולים ירוקים וטריים. "תטעם מן המירה", הוא מציע לי וצוחק, חושף שיניים כהות ועיניים אדומות. "עם המירה תוכל להיות ער כל הלילה, ואשתך לא תרצה לעזוב אותך". אני צוחק ונזכר בדברים דומים שאמר לי סוחר תימני זקן בשוק של רחובות. אני מביט בעלים מקרוב ומזהה - זו הגת של התימנים.

שיירת גמלים במדבר צ'לבי
ירדנו מן ההר מערבה ולאחר שעה קלה כבר שכחנו את ענני הגשם ואת קור ההרים. חזרנו אל המדבר. מדרונות הבזלת מדיפים חום מהביל מן הסלעים השחורים. המשאית מקפצת על האבנים ומרעידה אותנו. צבאי גרנט בעלי אחוריים לבנים, יענים זכרים שחורי נוצות ונקבות אפורות בולטים ממרחק בשממה החדגונית.
ואז הגענו אל המדבר הקשה מכולם, מישורי וריק מכל צמחייה, מדבר צ'לבי (Chalbi). השמש קופחת מעל, קווי האופק השוממים מתערפלים למראות מטושטשים של אגמי מים שצצים לפתע על פני השממה. שיירת גמלים שצעדה באופק נראתה כמו מרחפת מעל לישימון. גבעה בודדה צמחה אט אט מן האופק כמו אי שצף על פני אגם. כשמתקרבים אל המראות המופלאים, הם מתרחקים ונעלמים ומתגלים כפטה מורגנה שאין אחריה דבר, פרט למראות התעתוע שמדבר ושמש יודעים להביא. זהו ביתם של בני שבט גַבְּרַה.
שלושים אלף בני שבט גבּרה חיים במדבר צ'לבי ובסביבותיו, על פני שטח גדול ממדינת ישראל. מגג המשאית נראו המישורים האינסופיים של המדבר, שאדמתו לא מצמיחה דבר. אזורים נרחבים כוסו במעטה דק ולבן של מלח, ונראים מרחוק כמדבר של קרח. בני שבט הגבּרה יורדים אל המדבר, ממלאים שקים במלח ומניחים אותם למכירה למשאיות מזדמנות.

בדרך אנו פוגשים שיירת גמלים עמוסה ענפי עץ ארוכים מתקדמת לעברנו. כפר של בני הגבּרה עזב את משכנו, פירק את בקתות הקש הכדוריות, העמיס על גב הגמלים את שלד הבקתות - ענפים יבשים יקרי מציאות - ועתה אנשיו עושים את דרכם לשדות מרעה ירוקים יותר. כאשר יגיעו לאתר החדש, יפרקו הגברים את המשא מן הגמלים והנשים יבנו מחדש ביום אחד בלבד את בקתת המשפחה.

הדרך הביאה אותנו לנווה מדבר. דקלי דום מתפצלים צומחים בצפיפות מאדמת המדבר ופלג קטן זורם ביניהם. העיירה קלצ'ה (Kalacha), השוכנת בנווה, היא מרכז אזורי לכפרים הארעיים של בני שבט הגברה, הנודדים בעונות הגשמים עם עדרי הגמלים שלהם. צבר של בקתות קש כדוריות, ובצדן בתי בוץ רבועים השייכים לוותיקים ולאמידים שבתושבי העיירה.
צלב מתכת גדול נישא מעל לכנסיית המיסיון, ובצדו צריח לבן ודק וכיפת מסגד. תחרות על הנשמות התועות של המדבר. בשעות אחר הצהריים מתערבבות קריאות מואזין עם שירת גוספל נוצרית בשפת המקום. בלילה הגיעו כל אנשי העיירה הקטנה, נוצרים ומוסלמים כאחד, אל בקתת הקש של אחד מנכבדי הכפר שנפל למשכב. אנשים עדינים עם תווי פנים יפים והבעה של גאווה מסורתית. הם שרו בקול, רקדו, קפצו וקראו לכוחות הטבע ולנשמות אבותיהם להשיב את האדם החולה לקו הבריאות.
כאשר שככו הריקודים, פנו כולם לבתיהם. הגברים המכובדים השתרעו עם גלימותיהם הלבנות על דרגשי עץ ודקלים, נחים תחת כיפת השמים מהחיים הקשים, כמו שראוי לעשות בלילות הנעימים של המדבר.

אגם טורקאנה בטעם המלח
בקצה המדבר המשאית כבר גנחה בקושי. דמותו של הר הגעש הכבוי קולאל (Kulal) ניטשטשה מן החום המהביל. בשביל צר וחיוור בצד הדרך פסעו לוחמים צעירים בני שבט טוּרקַאנַה, עטויי גלימות אדומות ואוחזים בחניתות ארוכות. עברנו את קו הרכס ומתוך המדבר הקשה בצבעי שחור, חום וצהוב נגלה בבת אחת המראה המרהיב של אגם גדול בצבע טורקיז.
שני נוסעים אוסטרים, הרוזן סמואל טלקי ואיש הצבא לוטננט לודוויג פון הונל, היו כנראה האירופאים הראשונים שראו את האגם. המחזה הותיר עליהם רושם רב, כפי שתיאר זאת פון הונל ביומנו בשישה במרץ 1888: "טיפסנו אל פסגת הרכס, כשהנוף מתרחב לעינינו ככל שאנו מתקדמים, עד שעולם חדש לגמרי נפרש לנגד עינינו הנדהמות. החלל שמתחתינו התמלא כבמטה קסם בהרים ציוריים, מדרונות תלולים, ושלל נקיקים ועמקים שנראו כאילו הם יוצרים מכל עבר מסגרת מושלמת לפני המים הכחולים-כהים של האגם שהשתרע הרחק לתוך האופק".

כמו מגלי עולם רבים, וברוח אותה תקופה, הם העניקו לאגם שם זר: אגם רודולף, על שם הנסיך האוסטרי הנוירוטי שהתאבד, בטרם שמע שאגם באפריקה קרוי על שמו. תשעים שנה חלפו עד שממשלתה העצמאית של קניה החליטה לשנות את השם לאגם טורקאנה (Lake Turkana), על שם אחד השבטים החיים בצדו.
האגם הענקי אכזב את המגלים הראשונים, שגילו כי טעם מימיו מריר והוא מכיל כמות גדולה של מינרל הסודה (נתרן פחמתי). רק אז הבינו מדוע האגם אינו משנה את הנוף הצחיח של חופיו: המים האלקליים אינם מניחים לצמחייה ירוקה לגדול על גדותיו ומנציחים בכך את המראה המדברי שלו. לפני אלפי שנים, כאשר מפלס האגם היה גבוה יותר, נשפכו מימיו אל נהר הנילוס הלבן דרך מעבר בצפון מערב האגם. בעבר הרחוק, לפני מיליוני שנים, היו באזור יערות עד וגשמים ושלל חיות בר, וכפי הנראה - גם האדם הקדמון חי פה.

לצוד תנינים באגם טורקאנה
מבקתות הקש של הכפר טורקאנה, יצאנו להפליג בסירת מנוע לאורך החופים. סירות המפרש הפשוטות של המקומיים עסקו בדיג ברשתות ברחבי האגם. במפרץ אֶל-מוֹלוֹ עלינו אל אי התנינים, צוק בזלת בתוך האגם הצופה אל החוף ואל כפרי שבט אל-מולו. במים, מתחת למצוק, נעו תנינים ענקיים, סימן זעיר לאוכלוסיית התנינים הגדולה ביותר באפריקה: כ- 12 אלף תניני יאור, שאורכם מגיע לחמישה מטרים, שוכנים לאורך חופי האגם ואייו.
במרכז האי עברנו בין גלי אבנים, המציינים את בית הקברות של שבט אל-מולו. שבט זה הוא קרוב לוודאי שריד לשבטים קדומים שפרנסתם התבססה על ציד, דיג וליקוט צמחי מאכל. כיום מונה השבט הקטן כ- 400 איש, החיים בשני כפרים קטנים משני צדי מפרץ אל-מולו, על שפת אגם טורקאנה.

אנשי השבט שטים ברפסודות העשויות מגזעי דקלים, צדים בצלצלים תנינים והיפופוטמים למאכל ושולים מן האגם דגים ברשתות קלועות מסיבי דקלים. מסורת השבט מספרת שבעבר גידלו בני אל-מולו את הדגים, התנינים וההיפופוטמים שבאגם כחיות משק. פעם איבדה אשה מקרב השבט כלי באגם, החיות הבטיחו לחפש את הכלי, ירדו אל המים ולא שבו עוד. מאז יורדים בני השבט אל האגם כדי לצוד אחת מן החיות, שהם מאמינים כי הן שייכות להם בלבד.
עד לפני מחצית מאה, עדיין דיברו בני אל-מולו שפה משלהם. הם אינם נכחדים, נהפוך הוא - מספרם גדל עקב נישואי תערובת וחיים משותפים עם שבטי הסמבורו והטורקאנה.תרבותם המסורתית היא זו שנעלמת: בתוך דור אחד הם חדלו לדבר בשפתם וכיום הם מדברים בשפת הסמבורו. חלק נכבד ממזונם מגיע מהמיסיון המקומי הקתולי, שבבית ספרו לומדים הבנים הצעירים. כך מאבדים אנשי השבט את מסורתם ואת תרבותם בקצב מסחרר.

רוח חזקה נשבה ואגם טורקאנה סער בגלים קטנים ורצופים כמו סוסים לבנים שרוכבים על פני המים. מחוף האגם עלינו אל הרמה המזרחית של השבר הסורי-אפריקאי לעבר העיירה סאות' הור, חוזרים לתחום המחיה של שבט הסמבורו. נסענו על הרמה המדברית המלאה בשיחים ובפרחים צבעוניים, עד שנכנסנו אל עמק ירוק בין שני רכסים עם צוקים מרשימים ויערות שמטפסים לפסגות. במרומי הר ניירו (Nyiro), המתנשא לגובה 2,752 מטר מעל לפני הים, התיישבנו מתבוננים אל מישורי גן העדן שבהם נולדה האנושות, ועדיין נמצאת שם בחיתוליה.

עוד על אגם טורקאנה
אגם טורקאנה - מסע אל ערש האנושות

האיים של מזרח אפריקה





רונן רז, אקו טיולי שטח אודות הכותב
רונן רז, אגרונום במקצועו וטייל בנשמתו, נדד וחי במשך שבע שנים ברחבי אסיה, אפריקה, ואמריקה. גידל תנינים בוונצואלה, ונאבק למען הפילים בקניה. בונה מסלולים ומדריך במהלך 41 השנים האחרונות. ממייסדי טיולי השטח בארץ ומנהל את חברת אקו - טיולי שטח

לקריאת כתבות נוספות של רונן








מספר צפיות: 5661
1324