אגם טורקאנה - מסע אל ערש האנושות
מאת: רונן רז
האגם הגדול טורקאנה, נמצא בלב המדבריות של צפון קניה. זהו אזור פראי, בו לא השתנה כמעט דבר, מאז צעדו ראשוני המגלים האירופאים על חוף האגם, בסוף המאה הקודמת. סביב האגם עוסקים שבטים מסורתיים בצייד, בדייג וברעיית גמלים. במרחבי הטבע, במדבר ובהרים הנישאים, רועמים עדרי חיות בר וטורפים משחרים לטרף.
שיירת גמלים עולה מאגם טורקאנה (צילום: רונן רז)
.jpg)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיולי עצמאי למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
יעד חדש - טיול בתנאי קמפינג לאחר ביקור ראשון שלי באגם טורקאנה אכן, גם בארץ למודת תיירים כמו קניה, הפנינה של מזרח , אפשר לעשות טיול אחר, המגיע אל אזורים נידחים ואקזוטיים, בהם המטיילים מרגישים שהם עצמם מהווים אטרקציה לתושבי המקום. כל מה שצריך הוא לעלות על רכבי 4X4 או על משאיות ספארי, המסוגלות לעבור בדרכי עפר קשות, להיות נכונים ללון באוהלים בחיק הטבע, לתת יד בהקמת המאהל, בהכנת ארוחות, ולדעת לוותר מידי פעם על מקלחת. בקיצור, לצאת לטייל בתנאי קמפינג.
כתבה נוספת: מהר מרסביט ועד אגם טורקאנה
הדרך לאגם טורקאנה: ניירובי (A), העיירה איסיולו (B), שמורת הטבע סמבורו (C),
הר מרסביט (D), העיירה לויאנגלני (E), שמורת הטבע של אגם טורקאנה (F)
הדרך המזרחית לאגם טורקאנה
אל אגם טורקאנה אפשר להגיע במספר דרכים, כולן עוקבות צפונה, במקביל לבקעת השבר הסורי אפריקני. הדרך המרתקת מכולן היא הדרך המזרחית ביותר. זהו כביש שיורד במורדות הר הגעש העצום, הר קניה, ההר השני בגובהו ביבשת אפריקה, ונכנס דרך העיירה איסיולו ( ) אל אזור ספר-המדבר.
כאן מסתיים כביש האספלט ונמתחת דרך עפר ארוכה וישרה, שנעלמת צפונה אל האופק בתוך ענן אבק. זוהי גם הדרך הראשית לאתיופיה. מאות קילומטרים של מהמורות, שנוצרו מתנועת משאיות אספקה כבדות על הדרך הארוכה. עוברים בגשר מעל הנהר האדום, אווסו ניירו, ומצפון לשמורת הטבע סמבורו ( ) . צוק גרניט עצום ובודד, מזדקר מעל מישורי המדבר, כמו זקיף שנמצא על המשמר. זהו ההר הקדוש, אולדוניו סבאצ'י (Ol doinyo Sabachi). בני שבט סמבורו, רועי הבקר החיים באזור, מאמינים שזהו משכנו של האל שלהם. מעבר להר מכסה סבך אפור וצפוף את צדי הדרך, והולך ומדלדל אל אדמת מדבר בהירה ויבשה. ואדיות חרבים חולפים תחת גשרי בטון גדולים, שנראים כמו מאמץ מיותר שהשקיעו בלב המדבר, בשביל הימים הספורים בשנה בהם זורמים מי שיטפונות בוואדיות ומחיים את המדבר. בעונת הגשמים האחרונה, קרסו הגשרים תחת שיטפונות מים אדירים, שהפכו את דרך המדבר לעיסת בוץ דביקה, נטועה במשאיות צבעוניות, שחיכו ימים רבים להמשיך בדרכם הארוכה.
ילדים באזור טורקאנה (צילום: רונן רז)
ההפתעה של הר מסרביט
לאחר נסיעה ארוכה בת מספר שעות, בנופי מדבר וסבך אפור, הרכבים מתחילים לטפס במורדות הר מרסביט ( Marsabit ) . האוויר מתקרר והצמחייה נעשית צפופה וירוקה יותר. לאחר שעה קלה עוברים לתת-אקלים שונה לחלוטין. נוף הרים ירוק, עצים גבוהים ורחבי עלים, המתחרים על אור השמש. מטפסים המשתרגים על הגזעים, קופים המטפסים ברעש בצמרות, ואנטילופות סבך, החומקות בחשדנות אל תוך יער הגשם.
מהר מרסביט עד אגם טורקאנה, כתבה באתר זה
הר מרסביט הוא הר געש קדום, שידע התפרצויות רבות בעברו הגיאולוגי, כאשר הייתה פעילות חזקה בבקעת השבר הסורי אפריקני. הוא מתנשא לגובה הצנוע של 1,700 מטר, אבל פסגתו גבוהה מספיק, כדי שהלחות המעטה באוויר המדבר תתעבה לעננים ותוריד גשם על ההר. בפסגת ההר נמצאת ההפתעה הגדולה של ההר. יוצאים מן היער אל קרחת עגולה וגדולה, לוע קדום וכבוי, שבמרכזו שוכן אגם מים ציורי, ששמו נשמע כמתבקש מאליו – אגם גן עדן.
אגם גן העדן והפיל אחמד
אל האגם מגיעות כל יום, בשעות אחר הצהריים, חיות בר, היוצאות מן היערות סביב, כדי לשתות ממי האגם. עדרי ענק בני מאות פרטים של התאו האפריקני, הבופלו כבד הגוף, מלווים באנפיות בקר הרוכבות על גביהם. אנטילופות גדולות ונדירות, קודו משורטט, אנטילופות כהות עם פסי רוחב לבנים דקיקים, כשהזכרים מעוטרים בקרניים מסולסלות כמו שופרות ענק.
ביער מרסביט חיה גם אוכלוסיית הפילים, בעלי החתים הגדולים ביותר בעולם. בשנות השישים חי במקום פיל, שקראו לו אחמד. חתיו הארוכים והכבדים קבעו שיאים עולמיים. הנשיא דאז, ג'ומו קנייתה, הצמיד לפיל גדל החתים רכב ושומרים חמושים, שיגנו עליו מפני ציידים 24 שעות ביממה. אחמד מת בשיבה טובה, וחתיו ועצמותיו מוצגים היום לראווה במוזיאון הטבע בניירובי. החתים מגיעים לאורך של כ- 3 מטרים ולמשקל של כ- 70 קילו כל אחת. 
הפיל אחמד בעל החתים הארוכים, מוזיאון הטבע בניירובי (צילום: יובל נעמן)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיולי עצמאי למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
מדבר צ'לבי ובני שבט גברה
כדי להמשיך בדרך המרתקת אל אגם טורקאנה, אנו יורדים מן ההר ופונים מערבה. לאחר שעה קלה, שוכחים את ענני הגשם וקור ההרים וחוזרים אל המדבר. מדרונות הבזלת מדיפים חום מהביל מן הסלעים השחורים. בקצה מדרונות הבזלת, מגיעים אל המדבר הקשה מכולם, מדבר מישורי וריק מכל צמחייה, מדבר צ'לבי ( Chalbi ) . בעבר היה במקום אגם קדום, ובעונות גשומות במיוחד הוא מתחדש לעתים למשך ימים ספורים. רוב הזמן הוא הופך למרחבים מישוריים אינסופיים, המשתרעים לכל עבר עד קצה האופק.
אזורים נרחבים מכוסים במעטה דק ולבן של מלח, שמרחוק נראה כמו מדבר של קרח. 30 אלף בני שבט גברה ( Gabbra ) חיים במדבר צ'לבי ובסביבותיו, על פני שטח גדול ממדינת ישראל.
בני שבט הגברה יורדים אל המדבר, ממלאים שקים בשכבות המלח ומניחים אותם למכירה למשאיות מזדמנות. השמש החמה קופחת על אדמת המדבר, קווי האופק השוממים מתערפלים למראות מטושטשים של אגמי מים נרחבים שצצים לפתע על פני השממה. כאשר מתקרבים אל המראות המופלאים האלו, הם הולכים ומתרחקים ונעלמים לכל עבר ומתגלים כפאטה מורגנה שאין אחריה דבר, פרט למראות תעתוע שמדבר ושמש יכולים להביא. 
מדבר בו לעיתים זורמים המים (צילום: יובל נעמן)
לגלות את אגם טורקאנה בקצה המערבי של מדבר צ'לבי, שוב חוזרים אל מדרונות בזלתיים. מעבר לאחד מקווי הרכסים, מתוך המדבר הקשה, בצבעי שחור, חום וצהוב, מתגלה בבת אחת המראה המרהיב של אגם גדול בצבע טורקיז. שני נוסעים אוסטרים, הרוזן סמואל טלקי ואיש הצבא לוטננט לודוויג פון הונל (von Höhnel) היו בודאי האירופאים הראשונים שראו את האגם, והמחזה הותיר עליהם רושם רב, כפי שתיאר זאת פון הונל ביומנו ביום ה- 6 למרץ 1888: "טיפסנו אל פסגת הרכס, כשהנוף מתרחב לעינינו ככל שאנו מתקדמים, עד שעולם חדש לגמרי נפרש לנגד עינינו הנדהמות. החלל שמתחתינו התמלא כבמטה קסם בהרים ציוריים, מדרונות תלולים, ושלל נקיקים ועמקים, שנראו כאילו הם יוצרים מכל עבר מסגרת מושלמת לפני המים הכחולים כהים, של האגם שהשתרע הרחק לתוך האופק." כמו מגלי עולם רבים וברוח אותה תקופה, הם העניקו לאגם את השם הזר אגם רודולף (Lake Rudolf), שעדיין מתנוסס במפות ובספרים ארכאיים, על שם הנסיך האוסטרי הנוירוטי, שהתאבד בטרם שמע שאגם באפריקה קרוי על שמו. תשעים שנה חלפו, עד שממשלתה העצמאית של קניה, החליטה ב-1975 לשנות את השם לאגם טורקאנה ( ) , על שם אחד השבטים החיים לצד האגם.
שבט הטורקאנה, שאת שמו כיבדו במתן שם האגם, בכלל מכנה את האגם קָאָלָקוֹל, שפירושו "הים מרובה הדגים", ואילו בני הסמבורו קוראים לו אסוֹ נארוֹק, שפירושו בשפתם "האגם השחור". ביולי 1967 הגיע אל חופי אגם טורקאנה הפליאונטולוג (חוקר מאובנים) ריצ'ארד ליקי (Richard Leakey ), בנם של חוקרי האדם הקדמון המהוללים לואיס ומרי ליקי, מגלי שלדי האדם המיומן (הומו-הביליס Homo habilis) בן כ- 1.8 מליון שנים. תוך זמן קצר הוא מצא באתר קובי פורה, בצפון מזרח האגם, לא הרחק ממפרץ אליה, שרידים רבים של האדם-המיומן בני כ- 3 מליון שנים, ובשכבות חדשות יותר, הוא מצא גולגולות בנות מיליון שנה של האדם הזקוף. אותם סלעים שהכילו את עצמות האדם, מוכיחים שאגם טורקאנה היה פעם ארץ יערות וסוואנות נרחבות, שופע משקעים ובעל עולם חי עשיר בהרבה מן העולם הנוכחי. בזמנים ההם אכן היה זה מקום ראוי לקיים את ערש האנושות.
השריד האחרון לשבטים הקדומים
אנשי שבט גברה מגיעים אל אגם טורקאנה עם עדרי הגמלים הגדולים שלהם, להשקות אותם ממי המעיינות הנובעים בחופי האגם. בחוף הדרום מזרחי של האגם, ליד העיירה לויאנגלני ( ) , אפשר לפגוש בשני שבטים החיים שם: השבט הקטן אל-מולו, והשבט הגדול טורקאנה.
בחוף מפרץ קטן ועל אי זעיר במרכז המפרץ, נמצאים שלושה כפרים קטנים, עם בקתות קש כדוריות, בהם חיים אחרוני בני שבט אל-מולו. אנשים אלו הם קרוב לודאי השריד האחרון לשבטים קדומים שכל פרנסתם על ציד, דיג, וליקוט צמחי מאכל. 
בקתות קש כדוריות (צילום: יובל נעמן)שבט אל-מולו מונה כיום כ- 400 איש בלבד. זהו אחד השבטים הקטנים ביותר באפריקה. אנשי השבט שטים ברפסודות, העשויות מספר גזעי דקלים הקשורים זה לזה, צדים בצלצלים תנינים והיפופוטמים למאכל, ואוספים דגים ברשתות שהם קולעים מסיבי דקל-הדום. הכפר מורכב מעשרות בודדות של בקתות קש כדוריות. בראש הכפר סככת צל משושה ובה יושבים זקני הכפר, צופים אל הסביבה, מתייעצים על נושאי השבט, ומשחקים בריכוז רב במשחק בורות ואבנים. הנשים אמונות על בישול הארוחות. את הארוחות הם אוכלים מתוך שריוני צבי האגם.
עד לפני מחצית מאה, עדיין דיברו בני אל-מולו שפה משלהם. היום הם מאבדים את המסורת שלהם בקצב מסחרר. תרבות האל-מולו הולכת ונעלמת, אבל הם עדיין שומרים על מספר מסורות. הם מתלבשים בבגדים ישנים שהם קונים ומקבלים, אך עדיין הם מחזיקים בבקתות לאירועים מיוחדים את הסלה - בגד לאזור האגן, העשוי מסיבים ארוגים של דקלי-הדום. הם מונוגמים ואינם מתירים מין לפני הנישואים. הנשים מתקשטות בצניעות בעגילי מתכת עגולים ובשרשראות עשויות חרוזי זכוכית, או חרוזים העשויים מקליפות ביצי יענים. תינוקות הנולדים למשפחה שאחד מילדיה כבר מת, מותירים להם תלתל אחד בקדמת ראשם וקושרים אליו קונכייה, קמע למזל טוב. בניגוד לשבטי הרועים שאינם פוצעים את האדמה כדי לקבור את מתיהם, האל-מולו מחזיקים בית קברות של השבט, על אי במרכז המפרץ, בו יש גלי אבני בזלת מעל מקום הקבורה. הם אינם נכחדים, נהפוך הוא, מספרם גדל, עקב נישואי תערובת וחיים משותפים עם שבטי סמבורו וטורקאנה. 
אישה משבט טורקאנה, במלוא הדר תכשיטיה (צילום: רונן רז)
בני שבט טורקאנה - לוחמים אמיצים ואכזריים
שבט הטורקאנה, שהאגם נושא את שמו, הוא השבט הגדול ביותר בצפון קניה ומונה כ- 200 אלף איש. אנשי השבט ידועים כלוחמים אמיצים ומוכשרים, הנחשבים לטובים והאכזריים ביותר במזרח , ומטילים את אימתם על כל השבטים השכנים. בטקס המעבר לבגרות הם צריכים לטבוח פר בחנית, לעיני זקני השבט, כדי להוכיח את גבריותם. הלוחמים מצוידים היטב למשימות שלהם. הם נושאים עמם חנית ארוכה , כשניים וחצי מטר אורכה. אלת עץ עם גולת מתכת או עץ עבה וקשה בראשה, למותניהם חגורה סכין ארוכה דו-להבית, סכין עגולה שנלפתת כצמיד על פרק היד, וטבעת סכין ארוכה, שמטרת כולם היא לשסף אויבים בקרב מגע. בנוסף לכך, הם נושאים מגן, העשוי מעור עבה של תאו, ג'ירפה או היפופוטם.
שאיפתם של בני טורקאנה היא לחפש אחר אדמה לשבת בה, ולמצוא בקר וגמלים ולגזול אותם בקרבות. יחד עם זה הם מסתגלים לתנאי הסביבה, מגדלים ושודדים בקר, צדים תנינים וחיות בר למאכל, ואפילו שברו טאבו של שבטי הרועים והחלו לדוג ולאכול דגים. בנות הטורקאנה נאות, תמירות, ומתהדרות בצמות דקיקות וקצרות מן המצח ועד לעורף. הן נושאות כמות גדולה של מחרוזות צוואר, שמכסות את צווארן עד לסנטר, ושורה של עגילי מתכת לאורך שולי האוזניים. 
תכשיטי צוואר של נערות שבט טורקאנה (צילום: יובל נעמן)
לשוב לציוויליזציה
לצאת מכאן ולשוב אל הציוויליזציה, זו שוב עבודה לא קלה. נסיעה של לפחות יומיים על פני נופי מדבר והרים, כדי להגיע לניירובי. טיפ קטן: אפשר גם לטוס לכאן ולהתגורר בלודג' קטן בעיירה לויאנגלני ( ) , ששמו, איך לא, אואזיס (Oasis Lodge). אני משתדל לשמור את הטיפ בסוד, כי הדרך לכאן היא העיקר.
על שפת האגם, ליד דייגי טורקאנה, עם צבעי שקיעה שצובעים באדום את הרי המדבר, מי בכלל רוצה לצאת מכאן?
לינה בעיירה לויאנגלני
כתבות נוספות על קניה באתר זה
כתבה נוספת: מהר מרסביט ועד אגם טורקאנה
הר מרסביט (D), העיירה לויאנגלני (E), שמורת הטבע של אגם טורקאנה (F)
ההפתעה של הר מסרביט
לאחר נסיעה ארוכה בת מספר שעות, בנופי מדבר וסבך אפור, הרכבים מתחילים לטפס במורדות הר מרסביט ( Marsabit ) . האוויר מתקרר והצמחייה נעשית צפופה וירוקה יותר. לאחר שעה קלה עוברים לתת-אקלים שונה לחלוטין. נוף הרים ירוק, עצים גבוהים ורחבי עלים, המתחרים על אור השמש. מטפסים המשתרגים על הגזעים, קופים המטפסים ברעש בצמרות, ואנטילופות סבך, החומקות בחשדנות אל תוך יער הגשם.
מהר מרסביט עד אגם טורקאנה, כתבה באתר זה
הר מרסביט הוא הר געש קדום, שידע התפרצויות רבות בעברו הגיאולוגי, כאשר הייתה פעילות חזקה בבקעת השבר הסורי אפריקני. הוא מתנשא לגובה הצנוע של 1,700 מטר, אבל פסגתו גבוהה מספיק, כדי שהלחות המעטה באוויר המדבר תתעבה לעננים ותוריד גשם על ההר. בפסגת ההר נמצאת ההפתעה הגדולה של ההר. יוצאים מן היער אל קרחת עגולה וגדולה, לוע קדום וכבוי, שבמרכזו שוכן אגם מים ציורי, ששמו נשמע כמתבקש מאליו – אגם גן עדן.
אגם גן העדן והפיל אחמד
אל האגם מגיעות כל יום, בשעות אחר הצהריים, חיות בר, היוצאות מן היערות סביב, כדי לשתות ממי האגם. עדרי ענק בני מאות פרטים של התאו האפריקני, הבופלו כבד הגוף, מלווים באנפיות בקר הרוכבות על גביהם. אנטילופות גדולות ונדירות, קודו משורטט, אנטילופות כהות עם פסי רוחב לבנים דקיקים, כשהזכרים מעוטרים בקרניים מסולסלות כמו שופרות ענק.
ביער מרסביט חיה גם אוכלוסיית הפילים, בעלי החתים הגדולים ביותר בעולם. בשנות השישים חי במקום פיל, שקראו לו אחמד. חתיו הארוכים והכבדים קבעו שיאים עולמיים. הנשיא דאז, ג'ומו קנייתה, הצמיד לפיל גדל החתים רכב ושומרים חמושים, שיגנו עליו מפני ציידים 24 שעות ביממה. אחמד מת בשיבה טובה, וחתיו ועצמותיו מוצגים היום לראווה במוזיאון הטבע בניירובי. החתים מגיעים לאורך של כ- 3 מטרים ולמשקל של כ- 70 קילו כל אחת.
הפיל אחמד בעל החתים הארוכים, מוזיאון הטבע בניירובי (צילום: יובל נעמן)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיולי עצמאי למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
מדבר צ'לבי ובני שבט גברה
כדי להמשיך בדרך המרתקת אל אגם טורקאנה, אנו יורדים מן ההר ופונים מערבה. לאחר שעה קלה, שוכחים את ענני הגשם וקור ההרים וחוזרים אל המדבר. מדרונות הבזלת מדיפים חום מהביל מן הסלעים השחורים. בקצה מדרונות הבזלת, מגיעים אל המדבר הקשה מכולם, מדבר מישורי וריק מכל צמחייה, מדבר צ'לבי ( Chalbi ) . בעבר היה במקום אגם קדום, ובעונות גשומות במיוחד הוא מתחדש לעתים למשך ימים ספורים. רוב הזמן הוא הופך למרחבים מישוריים אינסופיים, המשתרעים לכל עבר עד קצה האופק.
אזורים נרחבים מכוסים במעטה דק ולבן של מלח, שמרחוק נראה כמו מדבר של קרח. 30 אלף בני שבט גברה ( Gabbra ) חיים במדבר צ'לבי ובסביבותיו, על פני שטח גדול ממדינת ישראל.
בני שבט הגברה יורדים אל המדבר, ממלאים שקים בשכבות המלח ומניחים אותם למכירה למשאיות מזדמנות. השמש החמה קופחת על אדמת המדבר, קווי האופק השוממים מתערפלים למראות מטושטשים של אגמי מים נרחבים שצצים לפתע על פני השממה. כאשר מתקרבים אל המראות המופלאים האלו, הם הולכים ומתרחקים ונעלמים לכל עבר ומתגלים כפאטה מורגנה שאין אחריה דבר, פרט למראות תעתוע שמדבר ושמש יכולים להביא.
מדבר בו לעיתים זורמים המים (צילום: יובל נעמן)
לגלות את אגם טורקאנה בקצה המערבי של מדבר צ'לבי, שוב חוזרים אל מדרונות בזלתיים. מעבר לאחד מקווי הרכסים, מתוך המדבר הקשה, בצבעי שחור, חום וצהוב, מתגלה בבת אחת המראה המרהיב של אגם גדול בצבע טורקיז. שני נוסעים אוסטרים, הרוזן סמואל טלקי ואיש הצבא לוטננט לודוויג פון הונל (von Höhnel) היו בודאי האירופאים הראשונים שראו את האגם, והמחזה הותיר עליהם רושם רב, כפי שתיאר זאת פון הונל ביומנו ביום ה- 6 למרץ 1888: "טיפסנו אל פסגת הרכס, כשהנוף מתרחב לעינינו ככל שאנו מתקדמים, עד שעולם חדש לגמרי נפרש לנגד עינינו הנדהמות. החלל שמתחתינו התמלא כבמטה קסם בהרים ציוריים, מדרונות תלולים, ושלל נקיקים ועמקים, שנראו כאילו הם יוצרים מכל עבר מסגרת מושלמת לפני המים הכחולים כהים, של האגם שהשתרע הרחק לתוך האופק." כמו מגלי עולם רבים וברוח אותה תקופה, הם העניקו לאגם את השם הזר אגם רודולף (Lake Rudolf), שעדיין מתנוסס במפות ובספרים ארכאיים, על שם הנסיך האוסטרי הנוירוטי, שהתאבד בטרם שמע שאגם באפריקה קרוי על שמו. תשעים שנה חלפו, עד שממשלתה העצמאית של קניה, החליטה ב-1975 לשנות את השם לאגם טורקאנה ( ) , על שם אחד השבטים החיים לצד האגם.
שבט הטורקאנה, שאת שמו כיבדו במתן שם האגם, בכלל מכנה את האגם קָאָלָקוֹל, שפירושו "הים מרובה הדגים", ואילו בני הסמבורו קוראים לו אסוֹ נארוֹק, שפירושו בשפתם "האגם השחור". ביולי 1967 הגיע אל חופי אגם טורקאנה הפליאונטולוג (חוקר מאובנים) ריצ'ארד ליקי (Richard Leakey ), בנם של חוקרי האדם הקדמון המהוללים לואיס ומרי ליקי, מגלי שלדי האדם המיומן (הומו-הביליס Homo habilis) בן כ- 1.8 מליון שנים. תוך זמן קצר הוא מצא באתר קובי פורה, בצפון מזרח האגם, לא הרחק ממפרץ אליה, שרידים רבים של האדם-המיומן בני כ- 3 מליון שנים, ובשכבות חדשות יותר, הוא מצא גולגולות בנות מיליון שנה של האדם הזקוף. אותם סלעים שהכילו את עצמות האדם, מוכיחים שאגם טורקאנה היה פעם ארץ יערות וסוואנות נרחבות, שופע משקעים ובעל עולם חי עשיר בהרבה מן העולם הנוכחי. בזמנים ההם אכן היה זה מקום ראוי לקיים את ערש האנושות.
השריד האחרון לשבטים הקדומים
אנשי שבט גברה מגיעים אל אגם טורקאנה עם עדרי הגמלים הגדולים שלהם, להשקות אותם ממי המעיינות הנובעים בחופי האגם. בחוף הדרום מזרחי של האגם, ליד העיירה לויאנגלני ( ) , אפשר לפגוש בשני שבטים החיים שם: השבט הקטן אל-מולו, והשבט הגדול טורקאנה.
בחוף מפרץ קטן ועל אי זעיר במרכז המפרץ, נמצאים שלושה כפרים קטנים, עם בקתות קש כדוריות, בהם חיים אחרוני בני שבט אל-מולו. אנשים אלו הם קרוב לודאי השריד האחרון לשבטים קדומים שכל פרנסתם על ציד, דיג, וליקוט צמחי מאכל.
בקתות קש כדוריות (צילום: יובל נעמן)שבט אל-מולו מונה כיום כ- 400 איש בלבד. זהו אחד השבטים הקטנים ביותר באפריקה. אנשי השבט שטים ברפסודות, העשויות מספר גזעי דקלים הקשורים זה לזה, צדים בצלצלים תנינים והיפופוטמים למאכל, ואוספים דגים ברשתות שהם קולעים מסיבי דקל-הדום. הכפר מורכב מעשרות בודדות של בקתות קש כדוריות. בראש הכפר סככת צל משושה ובה יושבים זקני הכפר, צופים אל הסביבה, מתייעצים על נושאי השבט, ומשחקים בריכוז רב במשחק בורות ואבנים. הנשים אמונות על בישול הארוחות. את הארוחות הם אוכלים מתוך שריוני צבי האגם.
עד לפני מחצית מאה, עדיין דיברו בני אל-מולו שפה משלהם. היום הם מאבדים את המסורת שלהם בקצב מסחרר. תרבות האל-מולו הולכת ונעלמת, אבל הם עדיין שומרים על מספר מסורות. הם מתלבשים בבגדים ישנים שהם קונים ומקבלים, אך עדיין הם מחזיקים בבקתות לאירועים מיוחדים את הסלה - בגד לאזור האגן, העשוי מסיבים ארוגים של דקלי-הדום. הם מונוגמים ואינם מתירים מין לפני הנישואים. הנשים מתקשטות בצניעות בעגילי מתכת עגולים ובשרשראות עשויות חרוזי זכוכית, או חרוזים העשויים מקליפות ביצי יענים. תינוקות הנולדים למשפחה שאחד מילדיה כבר מת, מותירים להם תלתל אחד בקדמת ראשם וקושרים אליו קונכייה, קמע למזל טוב. בניגוד לשבטי הרועים שאינם פוצעים את האדמה כדי לקבור את מתיהם, האל-מולו מחזיקים בית קברות של השבט, על אי במרכז המפרץ, בו יש גלי אבני בזלת מעל מקום הקבורה. הם אינם נכחדים, נהפוך הוא, מספרם גדל, עקב נישואי תערובת וחיים משותפים עם שבטי סמבורו וטורקאנה.
אישה משבט טורקאנה, במלוא הדר תכשיטיה (צילום: רונן רז)
בני שבט טורקאנה - לוחמים אמיצים ואכזריים
שבט הטורקאנה, שהאגם נושא את שמו, הוא השבט הגדול ביותר בצפון קניה ומונה כ- 200 אלף איש. אנשי השבט ידועים כלוחמים אמיצים ומוכשרים, הנחשבים לטובים והאכזריים ביותר במזרח , ומטילים את אימתם על כל השבטים השכנים. בטקס המעבר לבגרות הם צריכים לטבוח פר בחנית, לעיני זקני השבט, כדי להוכיח את גבריותם. הלוחמים מצוידים היטב למשימות שלהם. הם נושאים עמם חנית ארוכה , כשניים וחצי מטר אורכה. אלת עץ עם גולת מתכת או עץ עבה וקשה בראשה, למותניהם חגורה סכין ארוכה דו-להבית, סכין עגולה שנלפתת כצמיד על פרק היד, וטבעת סכין ארוכה, שמטרת כולם היא לשסף אויבים בקרב מגע. בנוסף לכך, הם נושאים מגן, העשוי מעור עבה של תאו, ג'ירפה או היפופוטם.
שאיפתם של בני טורקאנה היא לחפש אחר אדמה לשבת בה, ולמצוא בקר וגמלים ולגזול אותם בקרבות. יחד עם זה הם מסתגלים לתנאי הסביבה, מגדלים ושודדים בקר, צדים תנינים וחיות בר למאכל, ואפילו שברו טאבו של שבטי הרועים והחלו לדוג ולאכול דגים. בנות הטורקאנה נאות, תמירות, ומתהדרות בצמות דקיקות וקצרות מן המצח ועד לעורף. הן נושאות כמות גדולה של מחרוזות צוואר, שמכסות את צווארן עד לסנטר, ושורה של עגילי מתכת לאורך שולי האוזניים.
תכשיטי צוואר של נערות שבט טורקאנה (צילום: יובל נעמן)
לשוב לציוויליזציה
לצאת מכאן ולשוב אל הציוויליזציה, זו שוב עבודה לא קלה. נסיעה של לפחות יומיים על פני נופי מדבר והרים, כדי להגיע לניירובי. טיפ קטן: אפשר גם לטוס לכאן ולהתגורר בלודג' קטן בעיירה לויאנגלני ( ) , ששמו, איך לא, אואזיס (Oasis Lodge). אני משתדל לשמור את הטיפ בסוד, כי הדרך לכאן היא העיקר.
על שפת האגם, ליד דייגי טורקאנה, עם צבעי שקיעה שצובעים באדום את הרי המדבר, מי בכלל רוצה לצאת מכאן?
לינה בעיירה לויאנגלני
כתבות נוספות על קניה באתר זה
מהר מרסביט עד אגם טורקאנה, כתבה באתר זה
הפיל אחמד בעל החתים הארוכים, מוזיאון הטבע בניירובי (צילום: יובל נעמן)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיולי עצמאי למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
מדבר צ'לבי ובני שבט גברה
כדי להמשיך בדרך המרתקת אל אגם טורקאנה, אנו יורדים מן ההר ופונים מערבה. לאחר שעה קלה, שוכחים את ענני הגשם וקור ההרים וחוזרים אל המדבר. מדרונות הבזלת מדיפים חום מהביל מן הסלעים השחורים. בקצה מדרונות הבזלת, מגיעים אל המדבר הקשה מכולם, מדבר מישורי וריק מכל צמחייה, מדבר צ'לבי ( Chalbi ) . בעבר היה במקום אגם קדום, ובעונות גשומות במיוחד הוא מתחדש לעתים למשך ימים ספורים. רוב הזמן הוא הופך למרחבים מישוריים אינסופיים, המשתרעים לכל עבר עד קצה האופק.
אזורים נרחבים מכוסים במעטה דק ולבן של מלח, שמרחוק נראה כמו מדבר של קרח. 30 אלף בני שבט גברה ( Gabbra ) חיים במדבר צ'לבי ובסביבותיו, על פני שטח גדול ממדינת ישראל.
בני שבט הגברה יורדים אל המדבר, ממלאים שקים בשכבות המלח ומניחים אותם למכירה למשאיות מזדמנות. השמש החמה קופחת על אדמת המדבר, קווי האופק השוממים מתערפלים למראות מטושטשים של אגמי מים נרחבים שצצים לפתע על פני השממה. כאשר מתקרבים אל המראות המופלאים האלו, הם הולכים ומתרחקים ונעלמים לכל עבר ומתגלים כפאטה מורגנה שאין אחריה דבר, פרט למראות תעתוע שמדבר ושמש יכולים להביא.
מדבר בו לעיתים זורמים המים (צילום: יובל נעמן)
לגלות את אגם טורקאנה בקצה המערבי של מדבר צ'לבי, שוב חוזרים אל מדרונות בזלתיים. מעבר לאחד מקווי הרכסים, מתוך המדבר הקשה, בצבעי שחור, חום וצהוב, מתגלה בבת אחת המראה המרהיב של אגם גדול בצבע טורקיז. שני נוסעים אוסטרים, הרוזן סמואל טלקי ואיש הצבא לוטננט לודוויג פון הונל (von Höhnel) היו בודאי האירופאים הראשונים שראו את האגם, והמחזה הותיר עליהם רושם רב, כפי שתיאר זאת פון הונל ביומנו ביום ה- 6 למרץ 1888: "טיפסנו אל פסגת הרכס, כשהנוף מתרחב לעינינו ככל שאנו מתקדמים, עד שעולם חדש לגמרי נפרש לנגד עינינו הנדהמות. החלל שמתחתינו התמלא כבמטה קסם בהרים ציוריים, מדרונות תלולים, ושלל נקיקים ועמקים, שנראו כאילו הם יוצרים מכל עבר מסגרת מושלמת לפני המים הכחולים כהים, של האגם שהשתרע הרחק לתוך האופק." כמו מגלי עולם רבים וברוח אותה תקופה, הם העניקו לאגם את השם הזר אגם רודולף (Lake Rudolf), שעדיין מתנוסס במפות ובספרים ארכאיים, על שם הנסיך האוסטרי הנוירוטי, שהתאבד בטרם שמע שאגם באפריקה קרוי על שמו. תשעים שנה חלפו, עד שממשלתה העצמאית של קניה, החליטה ב-1975 לשנות את השם לאגם טורקאנה ( ) , על שם אחד השבטים החיים לצד האגם.
שבט הטורקאנה, שאת שמו כיבדו במתן שם האגם, בכלל מכנה את האגם קָאָלָקוֹל, שפירושו "הים מרובה הדגים", ואילו בני הסמבורו קוראים לו אסוֹ נארוֹק, שפירושו בשפתם "האגם השחור". ביולי 1967 הגיע אל חופי אגם טורקאנה הפליאונטולוג (חוקר מאובנים) ריצ'ארד ליקי (Richard Leakey ), בנם של חוקרי האדם הקדמון המהוללים לואיס ומרי ליקי, מגלי שלדי האדם המיומן (הומו-הביליס Homo habilis) בן כ- 1.8 מליון שנים. תוך זמן קצר הוא מצא באתר קובי פורה, בצפון מזרח האגם, לא הרחק ממפרץ אליה, שרידים רבים של האדם-המיומן בני כ- 3 מליון שנים, ובשכבות חדשות יותר, הוא מצא גולגולות בנות מיליון שנה של האדם הזקוף. אותם סלעים שהכילו את עצמות האדם, מוכיחים שאגם טורקאנה היה פעם ארץ יערות וסוואנות נרחבות, שופע משקעים ובעל עולם חי עשיר בהרבה מן העולם הנוכחי. בזמנים ההם אכן היה זה מקום ראוי לקיים את ערש האנושות.
השריד האחרון לשבטים הקדומים
אנשי שבט גברה מגיעים אל אגם טורקאנה עם עדרי הגמלים הגדולים שלהם, להשקות אותם ממי המעיינות הנובעים בחופי האגם. בחוף הדרום מזרחי של האגם, ליד העיירה לויאנגלני ( ) , אפשר לפגוש בשני שבטים החיים שם: השבט הקטן אל-מולו, והשבט הגדול טורקאנה.
בחוף מפרץ קטן ועל אי זעיר במרכז המפרץ, נמצאים שלושה כפרים קטנים, עם בקתות קש כדוריות, בהם חיים אחרוני בני שבט אל-מולו. אנשים אלו הם קרוב לודאי השריד האחרון לשבטים קדומים שכל פרנסתם על ציד, דיג, וליקוט צמחי מאכל.
בקתות קש כדוריות (צילום: יובל נעמן)שבט אל-מולו מונה כיום כ- 400 איש בלבד. זהו אחד השבטים הקטנים ביותר באפריקה. אנשי השבט שטים ברפסודות, העשויות מספר גזעי דקלים הקשורים זה לזה, צדים בצלצלים תנינים והיפופוטמים למאכל, ואוספים דגים ברשתות שהם קולעים מסיבי דקל-הדום. הכפר מורכב מעשרות בודדות של בקתות קש כדוריות. בראש הכפר סככת צל משושה ובה יושבים זקני הכפר, צופים אל הסביבה, מתייעצים על נושאי השבט, ומשחקים בריכוז רב במשחק בורות ואבנים. הנשים אמונות על בישול הארוחות. את הארוחות הם אוכלים מתוך שריוני צבי האגם.
עד לפני מחצית מאה, עדיין דיברו בני אל-מולו שפה משלהם. היום הם מאבדים את המסורת שלהם בקצב מסחרר. תרבות האל-מולו הולכת ונעלמת, אבל הם עדיין שומרים על מספר מסורות. הם מתלבשים בבגדים ישנים שהם קונים ומקבלים, אך עדיין הם מחזיקים בבקתות לאירועים מיוחדים את הסלה - בגד לאזור האגן, העשוי מסיבים ארוגים של דקלי-הדום. הם מונוגמים ואינם מתירים מין לפני הנישואים. הנשים מתקשטות בצניעות בעגילי מתכת עגולים ובשרשראות עשויות חרוזי זכוכית, או חרוזים העשויים מקליפות ביצי יענים. תינוקות הנולדים למשפחה שאחד מילדיה כבר מת, מותירים להם תלתל אחד בקדמת ראשם וקושרים אליו קונכייה, קמע למזל טוב. בניגוד לשבטי הרועים שאינם פוצעים את האדמה כדי לקבור את מתיהם, האל-מולו מחזיקים בית קברות של השבט, על אי במרכז המפרץ, בו יש גלי אבני בזלת מעל מקום הקבורה. הם אינם נכחדים, נהפוך הוא, מספרם גדל, עקב נישואי תערובת וחיים משותפים עם שבטי סמבורו וטורקאנה.
אישה משבט טורקאנה, במלוא הדר תכשיטיה (צילום: רונן רז)
בני שבט טורקאנה - לוחמים אמיצים ואכזריים
שבט הטורקאנה, שהאגם נושא את שמו, הוא השבט הגדול ביותר בצפון קניה ומונה כ- 200 אלף איש. אנשי השבט ידועים כלוחמים אמיצים ומוכשרים, הנחשבים לטובים והאכזריים ביותר במזרח , ומטילים את אימתם על כל השבטים השכנים. בטקס המעבר לבגרות הם צריכים לטבוח פר בחנית, לעיני זקני השבט, כדי להוכיח את גבריותם. הלוחמים מצוידים היטב למשימות שלהם. הם נושאים עמם חנית ארוכה , כשניים וחצי מטר אורכה. אלת עץ עם גולת מתכת או עץ עבה וקשה בראשה, למותניהם חגורה סכין ארוכה דו-להבית, סכין עגולה שנלפתת כצמיד על פרק היד, וטבעת סכין ארוכה, שמטרת כולם היא לשסף אויבים בקרב מגע. בנוסף לכך, הם נושאים מגן, העשוי מעור עבה של תאו, ג'ירפה או היפופוטם.
שאיפתם של בני טורקאנה היא לחפש אחר אדמה לשבת בה, ולמצוא בקר וגמלים ולגזול אותם בקרבות. יחד עם זה הם מסתגלים לתנאי הסביבה, מגדלים ושודדים בקר, צדים תנינים וחיות בר למאכל, ואפילו שברו טאבו של שבטי הרועים והחלו לדוג ולאכול דגים. בנות הטורקאנה נאות, תמירות, ומתהדרות בצמות דקיקות וקצרות מן המצח ועד לעורף. הן נושאות כמות גדולה של מחרוזות צוואר, שמכסות את צווארן עד לסנטר, ושורה של עגילי מתכת לאורך שולי האוזניים.
תכשיטי צוואר של נערות שבט טורקאנה (צילום: יובל נעמן)
לשוב לציוויליזציה
לצאת מכאן ולשוב אל הציוויליזציה, זו שוב עבודה לא קלה. נסיעה של לפחות יומיים על פני נופי מדבר והרים, כדי להגיע לניירובי. טיפ קטן: אפשר גם לטוס לכאן ולהתגורר בלודג' קטן בעיירה לויאנגלני ( ) , ששמו, איך לא, אואזיס (Oasis Lodge). אני משתדל לשמור את הטיפ בסוד, כי הדרך לכאן היא העיקר.
על שפת האגם, ליד דייגי טורקאנה, עם צבעי שקיעה שצובעים באדום את הרי המדבר, מי בכלל רוצה לצאת מכאן?
לינה בעיירה לויאנגלני
כתבות נוספות על קניה באתר זה
מדבר בו לעיתים זורמים המים (צילום: יובל נעמן)
השריד האחרון לשבטים הקדומים
אנשי שבט גברה מגיעים אל אגם טורקאנה עם עדרי הגמלים הגדולים שלהם, להשקות אותם ממי המעיינות הנובעים בחופי האגם. בחוף הדרום מזרחי של האגם, ליד העיירה לויאנגלני ( ) , אפשר לפגוש בשני שבטים החיים שם: השבט הקטן אל-מולו, והשבט הגדול טורקאנה.
בחוף מפרץ קטן ועל אי זעיר במרכז המפרץ, נמצאים שלושה כפרים קטנים, עם בקתות קש כדוריות, בהם חיים אחרוני בני שבט אל-מולו. אנשים אלו הם קרוב לודאי השריד האחרון לשבטים קדומים שכל פרנסתם על ציד, דיג, וליקוט צמחי מאכל.
בקתות קש כדוריות (צילום: יובל נעמן)שבט אל-מולו מונה כיום כ- 400 איש בלבד. זהו אחד השבטים הקטנים ביותר באפריקה. אנשי השבט שטים ברפסודות, העשויות מספר גזעי דקלים הקשורים זה לזה, צדים בצלצלים תנינים והיפופוטמים למאכל, ואוספים דגים ברשתות שהם קולעים מסיבי דקל-הדום. הכפר מורכב מעשרות בודדות של בקתות קש כדוריות. בראש הכפר סככת צל משושה ובה יושבים זקני הכפר, צופים אל הסביבה, מתייעצים על נושאי השבט, ומשחקים בריכוז רב במשחק בורות ואבנים. הנשים אמונות על בישול הארוחות. את הארוחות הם אוכלים מתוך שריוני צבי האגם.
עד לפני מחצית מאה, עדיין דיברו בני אל-מולו שפה משלהם. היום הם מאבדים את המסורת שלהם בקצב מסחרר. תרבות האל-מולו הולכת ונעלמת, אבל הם עדיין שומרים על מספר מסורות. הם מתלבשים בבגדים ישנים שהם קונים ומקבלים, אך עדיין הם מחזיקים בבקתות לאירועים מיוחדים את הסלה - בגד לאזור האגן, העשוי מסיבים ארוגים של דקלי-הדום. הם מונוגמים ואינם מתירים מין לפני הנישואים. הנשים מתקשטות בצניעות בעגילי מתכת עגולים ובשרשראות עשויות חרוזי זכוכית, או חרוזים העשויים מקליפות ביצי יענים. תינוקות הנולדים למשפחה שאחד מילדיה כבר מת, מותירים להם תלתל אחד בקדמת ראשם וקושרים אליו קונכייה, קמע למזל טוב. בניגוד לשבטי הרועים שאינם פוצעים את האדמה כדי לקבור את מתיהם, האל-מולו מחזיקים בית קברות של השבט, על אי במרכז המפרץ, בו יש גלי אבני בזלת מעל מקום הקבורה. הם אינם נכחדים, נהפוך הוא, מספרם גדל, עקב נישואי תערובת וחיים משותפים עם שבטי סמבורו וטורקאנה.
אישה משבט טורקאנה, במלוא הדר תכשיטיה (צילום: רונן רז)
בני שבט טורקאנה - לוחמים אמיצים ואכזריים
שבט הטורקאנה, שהאגם נושא את שמו, הוא השבט הגדול ביותר בצפון קניה ומונה כ- 200 אלף איש. אנשי השבט ידועים כלוחמים אמיצים ומוכשרים, הנחשבים לטובים והאכזריים ביותר במזרח , ומטילים את אימתם על כל השבטים השכנים. בטקס המעבר לבגרות הם צריכים לטבוח פר בחנית, לעיני זקני השבט, כדי להוכיח את גבריותם. הלוחמים מצוידים היטב למשימות שלהם. הם נושאים עמם חנית ארוכה , כשניים וחצי מטר אורכה. אלת עץ עם גולת מתכת או עץ עבה וקשה בראשה, למותניהם חגורה סכין ארוכה דו-להבית, סכין עגולה שנלפתת כצמיד על פרק היד, וטבעת סכין ארוכה, שמטרת כולם היא לשסף אויבים בקרב מגע. בנוסף לכך, הם נושאים מגן, העשוי מעור עבה של תאו, ג'ירפה או היפופוטם.
שאיפתם של בני טורקאנה היא לחפש אחר אדמה לשבת בה, ולמצוא בקר וגמלים ולגזול אותם בקרבות. יחד עם זה הם מסתגלים לתנאי הסביבה, מגדלים ושודדים בקר, צדים תנינים וחיות בר למאכל, ואפילו שברו טאבו של שבטי הרועים והחלו לדוג ולאכול דגים. בנות הטורקאנה נאות, תמירות, ומתהדרות בצמות דקיקות וקצרות מן המצח ועד לעורף. הן נושאות כמות גדולה של מחרוזות צוואר, שמכסות את צווארן עד לסנטר, ושורה של עגילי מתכת לאורך שולי האוזניים.
תכשיטי צוואר של נערות שבט טורקאנה (צילום: יובל נעמן)
לשוב לציוויליזציה
לצאת מכאן ולשוב אל הציוויליזציה, זו שוב עבודה לא קלה. נסיעה של לפחות יומיים על פני נופי מדבר והרים, כדי להגיע לניירובי. טיפ קטן: אפשר גם לטוס לכאן ולהתגורר בלודג' קטן בעיירה לויאנגלני ( ) , ששמו, איך לא, אואזיס (Oasis Lodge). אני משתדל לשמור את הטיפ בסוד, כי הדרך לכאן היא העיקר.
על שפת האגם, ליד דייגי טורקאנה, עם צבעי שקיעה שצובעים באדום את הרי המדבר, מי בכלל רוצה לצאת מכאן?
לינה בעיירה לויאנגלני
כתבות נוספות על קניה באתר זה
בקתות קש כדוריות (צילום: יובל נעמן)
אישה משבט טורקאנה, במלוא הדר תכשיטיה (צילום: רונן רז)
תכשיטי צוואר של נערות שבט טורקאנה (צילום: יובל נעמן)
לשוב לציוויליזציה
לצאת מכאן ולשוב אל הציוויליזציה, זו שוב עבודה לא קלה. נסיעה של לפחות יומיים על פני נופי מדבר והרים, כדי להגיע לניירובי. טיפ קטן: אפשר גם לטוס לכאן ולהתגורר בלודג' קטן בעיירה לויאנגלני ( ) , ששמו, איך לא, אואזיס (Oasis Lodge). אני משתדל לשמור את הטיפ בסוד, כי הדרך לכאן היא העיקר.
על שפת האגם, ליד דייגי טורקאנה, עם צבעי שקיעה שצובעים באדום את הרי המדבר, מי בכלל רוצה לצאת מכאן?
לינה בעיירה לויאנגלני
כתבות נוספות על קניה באתר זה
על שפת האגם, ליד דייגי טורקאנה, עם צבעי שקיעה שצובעים באדום את הרי המדבר, מי בכלל רוצה לצאת מכאן?
לינה בעיירה לויאנגלני
 |
אודות הכותב
רונן רז, אגרונום במקצועו וטייל בנשמתו, נדד וחי במשך שבע שנים ברחבי אסיה, אפריקה, ואמריקה. גידל תנינים בוונצואלה, ונאבק למען הפילים בקניה. בונה מסלולים ומדריך במהלך 41 השנים האחרונות. ממייסדי טיולי השטח בארץ ומנהל את חברת אקו - טיולי שטח.
|
.jpg)
