אראגון – טעמים של ספרד קצת אחרת
מאת: ירדן גור
חבל אראגון שבצפון מזרח ספרד טומן בחובו טעמים חדשים-ישנים, שנוסחו בדייקנות כפייתית, משך מאות שנים. המטבח המסורתי כמו גם זני ענבי היין הקלאסיים מקבלים מקום של כבוד ומשתלבים באלגנטיות בתפריט המודרני.
מלון אלוחמיינטו איינזה בעיירה איינזה ליד שמורת אורדסה
(להגדלה לחצו על הפינה העליונה)
דרך היין שמתחת להר
כשמתקרבים לאזור סומונטנו ( Somontano ) אפשר כמעט להריח באוויר את ניחוח היין, פורץ מן המרתפים העתיקים, נודף מחביות עץ האלון הצרפתי, חודר לנחיריים ומסעיר את הדמיון. כבר במאה השנייה לספירה גפנים גדלו באופן ספורדי על ה אדמה החמה של מחוז הואסקה ( Huesca ), שבחבל אראגון ( Aragon ) ובימי הביניים כיסו כמעט את כל האזור. אך היה זה רק באמצע המאה ה- 19, עם פרוץ מגפת הפילוקסרה – כנימה שחיסלה את רוב הגפנים באירופה, שייצוא היין זינק והאזור הוכר בעולם כולו. יחלפו עוד כמה עשרות שנים עד שב- 1984 יתמסד האזור תחת תו התקן הספרדי DO ( Designation of Origin ).
היום, כשמבקרים ביקבי האזור "שמתחת להר", כפי שמעיד עליו שמו (" So " = "מתחת", " Montano " = "הר"), למרגלות הרי הפירנאים, נדמה שהעסק "מתגלגל מעצמו". הגפנים הבריאות משתרגות והענבים יפים. סביב כל כרם גדלים כבדרך אגב, עשרות עצי זית ושקד, רמז למוצרים הנוספים שהאזור מתמחה בו.
ב"דרך היין" של האזור קיימים כ- 80 בתי יין ויקבים רבים מזמינים את המטיילים לבקר, לחוות את עולם הריחות והצבעים של היין בדרכים מקוריות ולהיות חלק מתהליך הייצור. גם אם במקרים רבים ההסבר באנגלית מהול במילים בספרדית (ואפילו בצרפתית) ותנועות ידיים, מהר מאוד נכנסים לאווירה ומתאהבים.
לינה ואירוח באזור סומונטנו | כתבה על פארק אורדסה בהרי הפירינאים
80 בתי יין ויקבים איכותיים בסומונטנו הופכים את הביקור לחגיגה (צילום: ירדן גור)
יקב סרס ומבחן הריחות
בעיירה קופיטה ( Cofita ) שבצפון אזור סומונטנו חיים כיום בסך הכל כ- 90 תושבים. מסעדות אין בה וגם לא מרכז קניות, אך בין בתיה, סמוך למבנה כנסייה עתיקה שהוסב לבית אירוח כפרי, מסתתר יקב צעיר עם רעיונות מקוריים וטעמים מפתיעים. יקב סרס ( Sers ), הקרוי על שם הרוח הצפון-מערבית, שאחראית לאקלים האידיאלי לגידול גפנים באזור, הוקם בשנת 2006, לאחר שנים של "משחקים" וניסיונות.
בתי מלון נוספים בעיירה קופיטה
לינה בבית הכפרי של משפחת קנלס ויקב סרס (מינימום 4 לילות)
לאורך כל השנה מגיעים לכאן מטיילים אוהבי יין ואוכל טוב, שמקבלים הצצה והזדמנות לקחת חלק בתהליך הייצור. בחודשים ספטמבר-אוקטובר החגיגה בשיאה והמבקרים מוזמנים לתת יד בעבודת הקטיף, לדרוך את הענבים היישר מן הכרם ולקחת הביתה למזכרת – מיץ ענבים מבוקבק מעשיי רגליהם להתפאר!
החלק הכיפי בביקור הוא כמובן – שלב הטעימות. מעבר ליינות מוכרים כמו קברנה ומרלו מייצרים פה גם יין מקומי מצוין מענבי פרלטה ( Paraleta ) – רענן, קל לשתייה, בעל ריחות של עץ אלון ופירות אדומים ורמה נמוכה של אלכוהול. פשוט וכיף. אחרי הטעימות מגיע "שלב השאלה הזהה"... כאשר כולם בראש טוב שולף פבלו מזוודה חשודה. אחד אחד יוצאים ממנה בקבוקונים עם ריחות שונים, מוכרים יותר ומוכרים פחות, והקהל המשועשע צריך לנחש בעיניים עצומות: "ריח של מה זה?" – לפעמים התשובה יושבת על קצה הלשון (או על קצה בולבוס ההרחה...). החוויה כולה מצחיקה ומהנה לכולם.
אשכולות דשנים ממתינים לבוצר, יקב סרס (צילום: ירדן גור)
אראגון – אוכל טיפוסי
אז מה אוכלים פה ליד היין, מהו האוכל המקומי של אראגון? אני שואלת את עצמי ואת כל מי שמוכן לשמוע. התשובה לכך מורכבת, כמעט כמו התשובה לשאלה "מהו אוכל ישראלי?". מדובר באזור רחב ידיים ובו ריבוי כפרים ועיירות מרוחקות שפיתחו להן מטבחים משלהן.
ובכל זאת, במסעדה "בודגון דה מייקאן" ( Bodegon de Mallacan ) שבעיר העתיקה של איינסה ( Ainsa ), ניסו לענות לי על שאלה זו. "אנחנו אוהבים בשר", אמר בעל המסעדה, "הרבה בשר, ובמיוחד – בשר כבש בתנור, בבישול ארוך – רך וטעים מאוד". לפני הבשר תמיד יוגשו מנות פתיחה (שיכולות להוות ארוחה שלמה בפני עצמה), קרוקטים במילוי פטריות וכבד אווז, ירקות בטמפורה, דגים מעושנים או משומרים בשמן, טורטייה ספרדית (חביתה עם תפו"א), חזיר במגוון שלבי יישון ועישון, "מרק פועלים" אדום, אספרגוס מוקרם ועוד.
לאחר הארוחה לוגמים ליקר פצ'רן ( Pacharan ) טעים, המופק מזן של שזיף הגדל בהרים, שאמור לעזור "לסדר את הבטן" לאחר שאכלנו הרבה מעבר למה שהיא יכולה להכיל...
משמאל ועם כיוון השעון: בשר כבש בבישול ארוך, קרוקטים פטריות וכבד אווז, נתח קצבים עסיסי וסלט דגים ואגוזים
(צילומים: ירדן גור)
עגבניות או לא להיות
ספרד ידועה בחיבתה לעגבניות מכל הסוגים. הן מככבות במנות נבחרות כמרקי גספצ'ו וסלמורחו , בטפאסים וכבסיס לתבשילים, מלוות מנות ומשמחות צמחונים (שלפעמים מרגישים כמו עוף מוזר במדינה חובבת בשר זו...). כשמטיילים בצפון ספרד ובמיוחד בחבל אראגון – אי אפשר לחזור הביתה מבלי להתאהב בדרך באיזו עגבנייה. לי זה קרה במסעדה קטנה וקסומה בשם בודגס דה לה ורו ( Bodegas de la vero ), שממוקמת במרתף יינות, בעיר ברבאסטרו ( Barbastro ) – בירת אזור היין סומונטנו.
כמו בכל ארוחה "אראגונית" טיפוסית, גם כאן הוגשה לנו, עוד לפני שהספקנו להגיד "אולה", סלסלת לחם תוצרת בית, משובח וקלוי, כמה שיני שום חי – אותן מגרדים על הלחם – ורסק טרי מעגבניות מתקתקות בטעם גן עדן. על זה מזליפים מעט שמן זית, והרי לכם פאן קון טומאטה ( Pan con tomate ) – מתאבן מספר אחד בספרד – כמה פשוט, ככה טעים!
לאחר מכן הופיעו העגבניות בשינוי אדרת, כפרוסות ענק, ב"סלט" שכלל גם זיתים, חסה ואספרגוס לבן. כאן כבר התחלתי לחשוד ומיד ביקשתי לפגוש את ההורים. בתוך כמה דקות הובאו לשולחן "עגבניות ורודות" ( Pink Tomato ), ענקיות וחרוצות, בעלות קימורים אינספור וגאיות רבים. לאחר מכן הגיעו עוד מנות מספר לשולחן, בקצב שלהן, גבינות משובחות בליווי ענבים וברוסקטות דקיקות, בשר חזיר מעושן וכמובן – סטייק "סולומיאו" (נתח קצבים) רך כחמאה, צרוב על הפלאנצ'ה. אך הרושם שהותירה עליי אותה עגבניית ענק נותר זה שאיתו חזרתי הביתה באותו הערב.
העגבנייה הוורודה של ברבאסטרו – מגדירה מחדש את טעמה של העגבנייה
(צילומים: ירדן גור)
ויניאס דל ורו ויין הדגל של האזור
אני מודה ומתוודה: אחרי הכול, בסופו של דבר, בשורה התחתונה, מייד כשסיימתי את כוס היין השביעית שלי – אני אשמה. אשמה בחיבה מוגזמת ליין גוורצטרמינר צונן במתיקות מעודנת... כמה נחמד ונעים היה לפגוש בייננים מאזור סומונטנה החולקים איתי את אותה אהבה. לאחר שבמשך שנים התמחה היקב ויניאס דל ורו ( Viñas del Vero ) בייצור יינות מזנים ייחודיים – פרלטה וטמפרניו, נוספו למשפחה גם שרדונה, מרלו, קברנה סוביניון, ריזלינג והגוורצ הנ"ל. היקב השוכן בסמוך לכרמים ולמטעי העצים הגובלים בהם, לקח את זה אפילו צעד אחד קדימה. מעבר ליין המרענן מפיקים פה מהענבים גם בושם (!) בניחוח גוורצטרמינר – למכורים הכבדים.
ההפתעה הנחמדה שממתינה למבקרים היא גינת עשבי תבלין מסוגים שונים, בהם יש שמוכרים יותר ופחות, עם שלטים עלומים וסימני שאלה עליהם. לאחר שמרחרחים, קוטפים, וטועמים – מנחשים ומגלים ביחד אלו תבלינים מסתתרים מאחורי השלטים.
אם נחזור ליינות עצמם, גולת הכותרת של היקב הוא יין הבלקואה ( Blecua ) עטור הפרסים, השבחים והמה לא, והוא תוצאה מוצלחת של בלנד בין ענבי גרנחה, טמפרניו, מרלו וקברנה סוביניון. היין המיוחד בעל מורכבות גבוהה, צבע דובדבני וטעמים חזקים. חדי האף שביניכם יבחינו בריחות של מנטה, חומץ בלסמי, דובדבנים ופטל שחור. בעלי החוטם הממוצע (כמוני) – ייהנו ממנו בלי כל קשר לריחות הללו...
כתבה על סרגוסה - בירת חבל אראגון
מעבר לשער הבית נמצא עולם הכרמים של יקב ויניאס דל ורו (צילום: ירדן גור)
אל הבודגה הראשונה
כל יקב בספרד הוא "בודגה", אך לא כל "בודגה" היא יקב. בטח ובטח שלא כל "בודגה" היא – יקב מיוחס שלקח חלק בעיצוב ההיסטוריה של האזור. אבל לה-לאן ( La-lane ) היא כן. חביות עץ האלון הענקיות, שעושה רושם שהוצבו ביום פתיחת היקב ולא זזו מאז, מעידות על השנים הרבות שבילו כאן ואם זה לא מספיק, הרי שליאונור – נכדת הנכד של מקים הבודגה – יודעת לספר את הסיפור המלא, העובר במשפחתה זה שישה דורות. סב-סביה, כאמור, הקים את המקום לאחר שברח מצרפת וממגפת הפילקסורה, והביא איתו לאזור את שיטת הסיווג והסטנדרטיזציה הצרפתית.
במרתף הטחוב שמורים בארכיון היינות טובי הבקבוקים מכל השנים. רק שנת 1936 חסרה באופן מסתורי. "במלחמת האזרחים השתלט הצבא על הבודגה", מספרת ליאונור, "החיילים שתו את כל מה שייצרנו ולכן לא נותר אפילו בקבוק אחד למזכרת...". מעבר לאווירה המשפחתית הנעימה והיינות החביבים, מעניין להתבונן בכל אותם פריטים היסטוריים ופרה-היסטוריים שמוצבים במקום: מכונות ישנות, ספרים, בקבוקים ואפילו מאובנים, כולם חלק מהאוסף המשפחתי שמוצג לאורחים כבמוזיאון פרטי.
חביות הענק של יקב לה-לאן – חלוץ בפיתוח הסטנדרטיזציה של אזור סומונטנו (צילום: ירדן גור)
חמון מוסיף המון
במסעדת קאסה סנטוס ( Casa Santos ) הוותיקה, בעלת ההוסטל הצמוד, כל ארוחה טובה מתחילה בטקס רב רושם – פריסת "קרפצ'יו" של ירך חזיר מיובש ומיושן במלח, בן 5 שנים לפחות. החיתוך הדק והעדין מבוצע ממש ליד השולחן, כשכל רגל החזיר מוצגת לראווה, כמו גם תו התקן שהוא נושא, המעיד על רמת האיכות הגבוהה שלו. גם מי שאינו חובב "בקר נמוך" בדרך כלל, ייהנה מהטעם הנפלא של הפרוסות הדקיקות, ויודה שהיה שווה לחכות 5 שנים בשביל זה. לאמיצים (והעקשנים) ביותר, גם ניתנת ההזדמנות לנסות לחתוך בעצמם. רמז – זה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה!
אך מנת הדגל שבזכותה זכתה המסעדה לפרסום היא הלזניה המיוחדת שלה. כאן, במקום עלי פסטה מסורתיים, משתמשים בפרוסות דקות של תפוחי אדמה נימוחים, עטופים ברוטב בשאמל עשיר המפרידים בין שכבות של תערובת הבשר (המתכון סודי כמובן...). ברחבי המחוז ובקרב מביני עניין ברחבי ספרד, מוכרת מנה זו בשם "פטטס דה אלבלטה" ( Patatas de Albalate ), על שם העיר שבה נמצאת המסעדה.
המסעדה עצמה קטנה יחסית וממוקמת במבנה בלתי מרשים בעליל, שגורם לסועד התמים לטפח אפס ציפיות, ולכן – היא תמיד מפתיעה לטובה.
פרח ענק של חמון מיושן פרוס דק-דק! מסעדת קאסה סנטוס (צילום: ירדן גור)
היוגורט היווני-הספרדי של הכפר פונס
אי אפשר לדבר על אוכל באראגון מבלי להזכיר את הגבינות המעולות שמייצרים כאן (ולו בכדי לאזן את התמונה...). באופן מסורתי – רוב הגבינות מופקות מחלב כבשים ועיזים. בסופרמרקט ניתן כמובן למצוא מגוון רחב של כל הגבינות הרגילות, אך מעניין יותר (לדעתי לפחות) "לצאת לשטח" ולטעום גבינות מגבניות מקומיות.
כך הגעתי אל הכפר הקטן והמקסים פונז ( Fonz ), הסמוך לעיר מונסון ( Monzón), המתגאה בגבנייה מיוחדת לגבינות כבשים. בקסרייה ואל-דה-סינקה ( Queseria Val de Cinca ) מייצרים יוגורט יווני משובח ומרענן, במרקם גס עם טעם מודגש, שכמעט מתחנן שתזרקו לתוכו מלפפון קצוץ ושום (אבל בדרך כלל מקבל על הראש כפית סוכר במקום).
מי שגונב מהיוגורט את ההצגה היא גבינת ה"נוב" ( Nube ) הכובשת. מדובר בגבינה בסגנון סנט-מור, בעלת טעם הרבה פחות עוצמתי ואפטר טייסט נעים. הגבינה ייחודית לגבנייה זו וזכתה בשלל תארים עולמיים ותחרויות. גם אצלי היא זכתה, והצטערתי מאוד שאין לי את התנאים המתאימים להעלות אותה איתי ארצה. מצד שני – שמחתי שתהיה לי סיבה נוספת לרקום טיול נוסף לאראגון, ולעבור פה בסביבה...
"סליחה, אולי רעיתם פה צאן במקרה?" (צילום: ירדן גור)
מלון מומלץ בעיירה איינזה – בקרבת שמורת אורדסה
מלון אלוחמיינטו איינזה (Alojamientos Ainsa Sanchez) הוא מלון מקסים הממוקם בעיר העתיקה של איינזה, על גדות נהר ארא, כ- 20 דקות נסיעה מהכניסה לשמורת אורדסה. הוא מציע סוויטות ודירות, כולן עם מיזוג אוויר וחלקן עם מרפסות ואח. במלון עצמו יש מסעדה וסביבו עוד היצע לא רע של מסעדות, בתי קפה וברים.
אראגון עודנה עטופה בתום בתולי, שטרם הופרע על ידי המוני מטיילים, וככזאת – היא יודעת להציע רק את מה שיש. היא איננה מתנצלת ולא מנסה להתאים את עצמה בכח לחך של כל אחד, ומצד שני – המגוון כבר מבטיח שכל אחד ימצא בה את מה שמתאים לו. הטיול באראגון, המלווה בנופים כובשים, הוא סיור קולינרי מסחרר וטעים, מומלץ בחום לכל אוהבי האוכל והיין באשר הם.
כתבות נוספות על ספרד
שמורת אורדסה בהרי הפירינאים
ב"דרך היין" של האזור קיימים כ- 80 בתי יין ויקבים רבים מזמינים את המטיילים לבקר, לחוות את עולם הריחות והצבעים של היין בדרכים מקוריות ולהיות חלק מתהליך הייצור. גם אם במקרים רבים ההסבר באנגלית מהול במילים בספרדית (ואפילו בצרפתית) ותנועות ידיים, מהר מאוד נכנסים לאווירה ומתאהבים.
לינה ואירוח באזור סומונטנו |
80 בתי יין ויקבים איכותיים בסומונטנו הופכים את הביקור לחגיגה (צילום: ירדן גור)
יקב סרס ומבחן הריחות
בתי מלון נוספים בעיירה קופיטה
החלק הכיפי בביקור הוא כמובן – שלב הטעימות. מעבר ליינות מוכרים כמו קברנה ומרלו מייצרים פה גם יין מקומי מצוין מענבי פרלטה (
אשכולות דשנים ממתינים לבוצר, יקב סרס (צילום: ירדן גור)
אראגון – אוכל טיפוסי
אז מה אוכלים פה ליד היין, מהו האוכל המקומי של אראגון? אני שואלת את עצמי ואת כל מי שמוכן לשמוע. התשובה לכך מורכבת, כמעט כמו התשובה לשאלה "מהו אוכל ישראלי?". מדובר באזור רחב ידיים ובו ריבוי כפרים ועיירות מרוחקות שפיתחו להן מטבחים משלהן.
ובכל זאת, במסעדה "בודגון דה מייקאן" ( Bodegon de Mallacan ) שבעיר העתיקה של איינסה ( Ainsa ), ניסו לענות לי על שאלה זו. "אנחנו אוהבים בשר", אמר בעל המסעדה, "הרבה בשר, ובמיוחד – בשר כבש בתנור, בבישול ארוך – רך וטעים מאוד". לפני הבשר תמיד יוגשו מנות פתיחה (שיכולות להוות ארוחה שלמה בפני עצמה), קרוקטים במילוי פטריות וכבד אווז, ירקות בטמפורה, דגים מעושנים או משומרים בשמן, טורטייה ספרדית (חביתה עם תפו"א), חזיר במגוון שלבי יישון ועישון, "מרק פועלים" אדום, אספרגוס מוקרם ועוד.
לאחר הארוחה לוגמים ליקר פצ'רן ( Pacharan ) טעים, המופק מזן של שזיף הגדל בהרים, שאמור לעזור "לסדר את הבטן" לאחר שאכלנו הרבה מעבר למה שהיא יכולה להכיל...
משמאל ועם כיוון השעון: בשר כבש בבישול ארוך, קרוקטים פטריות וכבד אווז, נתח קצבים עסיסי וסלט דגים ואגוזים
(צילומים: ירדן גור)
עגבניות או לא להיות
ספרד ידועה בחיבתה לעגבניות מכל הסוגים. הן מככבות במנות נבחרות כמרקי גספצ'ו וסלמורחו , בטפאסים וכבסיס לתבשילים, מלוות מנות ומשמחות צמחונים (שלפעמים מרגישים כמו עוף מוזר במדינה חובבת בשר זו...). כשמטיילים בצפון ספרד ובמיוחד בחבל אראגון – אי אפשר לחזור הביתה מבלי להתאהב בדרך באיזו עגבנייה. לי זה קרה במסעדה קטנה וקסומה בשם בודגס דה לה ורו ( Bodegas de la vero ), שממוקמת במרתף יינות, בעיר ברבאסטרו ( Barbastro ) – בירת אזור היין סומונטנו.
כמו בכל ארוחה "אראגונית" טיפוסית, גם כאן הוגשה לנו, עוד לפני שהספקנו להגיד "אולה", סלסלת לחם תוצרת בית, משובח וקלוי, כמה שיני שום חי – אותן מגרדים על הלחם – ורסק טרי מעגבניות מתקתקות בטעם גן עדן. על זה מזליפים מעט שמן זית, והרי לכם פאן קון טומאטה ( Pan con tomate ) – מתאבן מספר אחד בספרד – כמה פשוט, ככה טעים!
לאחר מכן הופיעו העגבניות בשינוי אדרת, כפרוסות ענק, ב"סלט" שכלל גם זיתים, חסה ואספרגוס לבן. כאן כבר התחלתי לחשוד ומיד ביקשתי לפגוש את ההורים. בתוך כמה דקות הובאו לשולחן "עגבניות ורודות" ( Pink Tomato ), ענקיות וחרוצות, בעלות קימורים אינספור וגאיות רבים. לאחר מכן הגיעו עוד מנות מספר לשולחן, בקצב שלהן, גבינות משובחות בליווי ענבים וברוסקטות דקיקות, בשר חזיר מעושן וכמובן – סטייק "סולומיאו" (נתח קצבים) רך כחמאה, צרוב על הפלאנצ'ה. אך הרושם שהותירה עליי אותה עגבניית ענק נותר זה שאיתו חזרתי הביתה באותו הערב.
העגבנייה הוורודה של ברבאסטרו – מגדירה מחדש את טעמה של העגבנייה
(צילומים: ירדן גור)
ויניאס דל ורו ויין הדגל של האזור
אני מודה ומתוודה: אחרי הכול, בסופו של דבר, בשורה התחתונה, מייד כשסיימתי את כוס היין השביעית שלי – אני אשמה. אשמה בחיבה מוגזמת ליין גוורצטרמינר צונן במתיקות מעודנת... כמה נחמד ונעים היה לפגוש בייננים מאזור סומונטנה החולקים איתי את אותה אהבה. לאחר שבמשך שנים התמחה היקב ויניאס דל ורו ( Viñas del Vero ) בייצור יינות מזנים ייחודיים – פרלטה וטמפרניו, נוספו למשפחה גם שרדונה, מרלו, קברנה סוביניון, ריזלינג והגוורצ הנ"ל. היקב השוכן בסמוך לכרמים ולמטעי העצים הגובלים בהם, לקח את זה אפילו צעד אחד קדימה. מעבר ליין המרענן מפיקים פה מהענבים גם בושם (!) בניחוח גוורצטרמינר – למכורים הכבדים.
ההפתעה הנחמדה שממתינה למבקרים היא גינת עשבי תבלין מסוגים שונים, בהם יש שמוכרים יותר ופחות, עם שלטים עלומים וסימני שאלה עליהם. לאחר שמרחרחים, קוטפים, וטועמים – מנחשים ומגלים ביחד אלו תבלינים מסתתרים מאחורי השלטים.
אם נחזור ליינות עצמם, גולת הכותרת של היקב הוא יין הבלקואה ( Blecua ) עטור הפרסים, השבחים והמה לא, והוא תוצאה מוצלחת של בלנד בין ענבי גרנחה, טמפרניו, מרלו וקברנה סוביניון. היין המיוחד בעל מורכבות גבוהה, צבע דובדבני וטעמים חזקים. חדי האף שביניכם יבחינו בריחות של מנטה, חומץ בלסמי, דובדבנים ופטל שחור. בעלי החוטם הממוצע (כמוני) – ייהנו ממנו בלי כל קשר לריחות הללו...
כתבה על סרגוסה - בירת חבל אראגון
מעבר לשער הבית נמצא עולם הכרמים של יקב ויניאס דל ורו (צילום: ירדן גור)
אל הבודגה הראשונה
כל יקב בספרד הוא "בודגה", אך לא כל "בודגה" היא יקב. בטח ובטח שלא כל "בודגה" היא – יקב מיוחס שלקח חלק בעיצוב ההיסטוריה של האזור. אבל לה-לאן ( La-lane ) היא כן. חביות עץ האלון הענקיות, שעושה רושם שהוצבו ביום פתיחת היקב ולא זזו מאז, מעידות על השנים הרבות שבילו כאן ואם זה לא מספיק, הרי שליאונור – נכדת הנכד של מקים הבודגה – יודעת לספר את הסיפור המלא, העובר במשפחתה זה שישה דורות. סב-סביה, כאמור, הקים את המקום לאחר שברח מצרפת וממגפת הפילקסורה, והביא איתו לאזור את שיטת הסיווג והסטנדרטיזציה הצרפתית.
במרתף הטחוב שמורים בארכיון היינות טובי הבקבוקים מכל השנים. רק שנת 1936 חסרה באופן מסתורי. "במלחמת האזרחים השתלט הצבא על הבודגה", מספרת ליאונור, "החיילים שתו את כל מה שייצרנו ולכן לא נותר אפילו בקבוק אחד למזכרת...". מעבר לאווירה המשפחתית הנעימה והיינות החביבים, מעניין להתבונן בכל אותם פריטים היסטוריים ופרה-היסטוריים שמוצבים במקום: מכונות ישנות, ספרים, בקבוקים ואפילו מאובנים, כולם חלק מהאוסף המשפחתי שמוצג לאורחים כבמוזיאון פרטי.
חביות הענק של יקב לה-לאן – חלוץ בפיתוח הסטנדרטיזציה של אזור סומונטנו (צילום: ירדן גור)
חמון מוסיף המון
במסעדת קאסה סנטוס ( Casa Santos ) הוותיקה, בעלת ההוסטל הצמוד, כל ארוחה טובה מתחילה בטקס רב רושם – פריסת "קרפצ'יו" של ירך חזיר מיובש ומיושן במלח, בן 5 שנים לפחות. החיתוך הדק והעדין מבוצע ממש ליד השולחן, כשכל רגל החזיר מוצגת לראווה, כמו גם תו התקן שהוא נושא, המעיד על רמת האיכות הגבוהה שלו. גם מי שאינו חובב "בקר נמוך" בדרך כלל, ייהנה מהטעם הנפלא של הפרוסות הדקיקות, ויודה שהיה שווה לחכות 5 שנים בשביל זה. לאמיצים (והעקשנים) ביותר, גם ניתנת ההזדמנות לנסות לחתוך בעצמם. רמז – זה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה!
אך מנת הדגל שבזכותה זכתה המסעדה לפרסום היא הלזניה המיוחדת שלה. כאן, במקום עלי פסטה מסורתיים, משתמשים בפרוסות דקות של תפוחי אדמה נימוחים, עטופים ברוטב בשאמל עשיר המפרידים בין שכבות של תערובת הבשר (המתכון סודי כמובן...). ברחבי המחוז ובקרב מביני עניין ברחבי ספרד, מוכרת מנה זו בשם "פטטס דה אלבלטה" ( Patatas de Albalate ), על שם העיר שבה נמצאת המסעדה.
המסעדה עצמה קטנה יחסית וממוקמת במבנה בלתי מרשים בעליל, שגורם לסועד התמים לטפח אפס ציפיות, ולכן – היא תמיד מפתיעה לטובה.
פרח ענק של חמון מיושן פרוס דק-דק! מסעדת קאסה סנטוס (צילום: ירדן גור)
היוגורט היווני-הספרדי של הכפר פונס
אי אפשר לדבר על אוכל באראגון מבלי להזכיר את הגבינות המעולות שמייצרים כאן (ולו בכדי לאזן את התמונה...). באופן מסורתי – רוב הגבינות מופקות מחלב כבשים ועיזים. בסופרמרקט ניתן כמובן למצוא מגוון רחב של כל הגבינות הרגילות, אך מעניין יותר (לדעתי לפחות) "לצאת לשטח" ולטעום גבינות מגבניות מקומיות.
כך הגעתי אל הכפר הקטן והמקסים פונז ( Fonz ), הסמוך לעיר מונסון ( Monzón), המתגאה בגבנייה מיוחדת לגבינות כבשים. בקסרייה ואל-דה-סינקה ( Queseria Val de Cinca ) מייצרים יוגורט יווני משובח ומרענן, במרקם גס עם טעם מודגש, שכמעט מתחנן שתזרקו לתוכו מלפפון קצוץ ושום (אבל בדרך כלל מקבל על הראש כפית סוכר במקום).
מי שגונב מהיוגורט את ההצגה היא גבינת ה"נוב" ( Nube ) הכובשת. מדובר בגבינה בסגנון סנט-מור, בעלת טעם הרבה פחות עוצמתי ואפטר טייסט נעים. הגבינה ייחודית לגבנייה זו וזכתה בשלל תארים עולמיים ותחרויות. גם אצלי היא זכתה, והצטערתי מאוד שאין לי את התנאים המתאימים להעלות אותה איתי ארצה. מצד שני – שמחתי שתהיה לי סיבה נוספת לרקום טיול נוסף לאראגון, ולעבור פה בסביבה...
"סליחה, אולי רעיתם פה צאן במקרה?" (צילום: ירדן גור)
מלון מומלץ בעיירה איינזה – בקרבת שמורת אורדסה
מלון אלוחמיינטו איינזה (Alojamientos Ainsa Sanchez) הוא מלון מקסים הממוקם בעיר העתיקה של איינזה, על גדות נהר ארא, כ- 20 דקות נסיעה מהכניסה לשמורת אורדסה. הוא מציע סוויטות ודירות, כולן עם מיזוג אוויר וחלקן עם מרפסות ואח. במלון עצמו יש מסעדה וסביבו עוד היצע לא רע של מסעדות, בתי קפה וברים.
אראגון עודנה עטופה בתום בתולי, שטרם הופרע על ידי המוני מטיילים, וככזאת – היא יודעת להציע רק את מה שיש. היא איננה מתנצלת ולא מנסה להתאים את עצמה בכח לחך של כל אחד, ומצד שני – המגוון כבר מבטיח שכל אחד ימצא בה את מה שמתאים לו. הטיול באראגון, המלווה בנופים כובשים, הוא סיור קולינרי מסחרר וטעים, מומלץ בחום לכל אוהבי האוכל והיין באשר הם.
כתבות נוספות על ספרד
שמורת אורדסה בהרי הפירינאים
ובכל זאת, במסעדה "בודגון דה מייקאן" (
לאחר הארוחה לוגמים ליקר פצ'רן (
משמאל ועם כיוון השעון: בשר כבש בבישול ארוך, קרוקטים פטריות וכבד אווז, נתח קצבים עסיסי וסלט דגים ואגוזים
(צילומים: ירדן גור)
עגבניות או לא להיות
כמו בכל ארוחה "אראגונית" טיפוסית, גם כאן הוגשה לנו, עוד לפני שהספקנו להגיד "אולה", סלסלת לחם תוצרת בית, משובח וקלוי, כמה שיני שום חי – אותן מגרדים על הלחם – ורסק טרי מעגבניות מתקתקות בטעם גן עדן. על זה מזליפים מעט שמן זית, והרי לכם פאן קון טומאטה (
לאחר מכן הופיעו העגבניות בשינוי אדרת, כפרוסות ענק, ב"סלט" שכלל גם זיתים, חסה ואספרגוס לבן. כאן כבר התחלתי לחשוד ומיד ביקשתי לפגוש את ההורים. בתוך כמה דקות הובאו לשולחן "עגבניות ורודות" (
העגבנייה הוורודה של ברבאסטרו
(צילומים: ירדן גור)
ויניאס דל ורו ויין הדגל של האזור
אני מודה ומתוודה: אחרי הכול, בסופו של דבר, בשורה התחתונה, מייד כשסיימתי את כוס היין השביעית שלי – אני אשמה. אשמה בחיבה מוגזמת ליין גוורצטרמינר צונן במתיקות מעודנת... כמה נחמד ונעים היה לפגוש בייננים מאזור סומונטנה החולקים איתי את אותה אהבה. לאחר שבמשך שנים התמחה היקב ויניאס דל ורו ( Viñas del Vero ) בייצור יינות מזנים ייחודיים – פרלטה וטמפרניו, נוספו למשפחה גם שרדונה, מרלו, קברנה סוביניון, ריזלינג והגוורצ הנ"ל. היקב השוכן בסמוך לכרמים ולמטעי העצים הגובלים בהם, לקח את זה אפילו צעד אחד קדימה. מעבר ליין המרענן מפיקים פה מהענבים גם בושם (!) בניחוח גוורצטרמינר – למכורים הכבדים.
ההפתעה הנחמדה שממתינה למבקרים היא גינת עשבי תבלין מסוגים שונים, בהם יש שמוכרים יותר ופחות, עם שלטים עלומים וסימני שאלה עליהם. לאחר שמרחרחים, קוטפים, וטועמים – מנחשים ומגלים ביחד אלו תבלינים מסתתרים מאחורי השלטים.
אם נחזור ליינות עצמם, גולת הכותרת של היקב הוא יין הבלקואה ( Blecua ) עטור הפרסים, השבחים והמה לא, והוא תוצאה מוצלחת של בלנד בין ענבי גרנחה, טמפרניו, מרלו וקברנה סוביניון. היין המיוחד בעל מורכבות גבוהה, צבע דובדבני וטעמים חזקים. חדי האף שביניכם יבחינו בריחות של מנטה, חומץ בלסמי, דובדבנים ופטל שחור. בעלי החוטם הממוצע (כמוני) – ייהנו ממנו בלי כל קשר לריחות הללו...
כתבה על סרגוסה - בירת חבל אראגון
מעבר לשער הבית נמצא עולם הכרמים של יקב ויניאס דל ורו (צילום: ירדן גור)
אל הבודגה הראשונה
כל יקב בספרד הוא "בודגה", אך לא כל "בודגה" היא יקב. בטח ובטח שלא כל "בודגה" היא – יקב מיוחס שלקח חלק בעיצוב ההיסטוריה של האזור. אבל לה-לאן ( La-lane ) היא כן. חביות עץ האלון הענקיות, שעושה רושם שהוצבו ביום פתיחת היקב ולא זזו מאז, מעידות על השנים הרבות שבילו כאן ואם זה לא מספיק, הרי שליאונור – נכדת הנכד של מקים הבודגה – יודעת לספר את הסיפור המלא, העובר במשפחתה זה שישה דורות. סב-סביה, כאמור, הקים את המקום לאחר שברח מצרפת וממגפת הפילקסורה, והביא איתו לאזור את שיטת הסיווג והסטנדרטיזציה הצרפתית.
במרתף הטחוב שמורים בארכיון היינות טובי הבקבוקים מכל השנים. רק שנת 1936 חסרה באופן מסתורי. "במלחמת האזרחים השתלט הצבא על הבודגה", מספרת ליאונור, "החיילים שתו את כל מה שייצרנו ולכן לא נותר אפילו בקבוק אחד למזכרת...". מעבר לאווירה המשפחתית הנעימה והיינות החביבים, מעניין להתבונן בכל אותם פריטים היסטוריים ופרה-היסטוריים שמוצבים במקום: מכונות ישנות, ספרים, בקבוקים ואפילו מאובנים, כולם חלק מהאוסף המשפחתי שמוצג לאורחים כבמוזיאון פרטי.
חביות הענק של יקב לה-לאן – חלוץ בפיתוח הסטנדרטיזציה של אזור סומונטנו (צילום: ירדן גור)
חמון מוסיף המון
במסעדת קאסה סנטוס ( Casa Santos ) הוותיקה, בעלת ההוסטל הצמוד, כל ארוחה טובה מתחילה בטקס רב רושם – פריסת "קרפצ'יו" של ירך חזיר מיובש ומיושן במלח, בן 5 שנים לפחות. החיתוך הדק והעדין מבוצע ממש ליד השולחן, כשכל רגל החזיר מוצגת לראווה, כמו גם תו התקן שהוא נושא, המעיד על רמת האיכות הגבוהה שלו. גם מי שאינו חובב "בקר נמוך" בדרך כלל, ייהנה מהטעם הנפלא של הפרוסות הדקיקות, ויודה שהיה שווה לחכות 5 שנים בשביל זה. לאמיצים (והעקשנים) ביותר, גם ניתנת ההזדמנות לנסות לחתוך בעצמם. רמז – זה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה!
אך מנת הדגל שבזכותה זכתה המסעדה לפרסום היא הלזניה המיוחדת שלה. כאן, במקום עלי פסטה מסורתיים, משתמשים בפרוסות דקות של תפוחי אדמה נימוחים, עטופים ברוטב בשאמל עשיר המפרידים בין שכבות של תערובת הבשר (המתכון סודי כמובן...). ברחבי המחוז ובקרב מביני עניין ברחבי ספרד, מוכרת מנה זו בשם "פטטס דה אלבלטה" ( Patatas de Albalate ), על שם העיר שבה נמצאת המסעדה.
המסעדה עצמה קטנה יחסית וממוקמת במבנה בלתי מרשים בעליל, שגורם לסועד התמים לטפח אפס ציפיות, ולכן – היא תמיד מפתיעה לטובה.
פרח ענק של חמון מיושן פרוס דק-דק! מסעדת קאסה סנטוס (צילום: ירדן גור)
היוגורט היווני-הספרדי של הכפר פונס
אי אפשר לדבר על אוכל באראגון מבלי להזכיר את הגבינות המעולות שמייצרים כאן (ולו בכדי לאזן את התמונה...). באופן מסורתי – רוב הגבינות מופקות מחלב כבשים ועיזים. בסופרמרקט ניתן כמובן למצוא מגוון רחב של כל הגבינות הרגילות, אך מעניין יותר (לדעתי לפחות) "לצאת לשטח" ולטעום גבינות מגבניות מקומיות.
כך הגעתי אל הכפר הקטן והמקסים פונז ( Fonz ), הסמוך לעיר מונסון ( Monzón), המתגאה בגבנייה מיוחדת לגבינות כבשים. בקסרייה ואל-דה-סינקה ( Queseria Val de Cinca ) מייצרים יוגורט יווני משובח ומרענן, במרקם גס עם טעם מודגש, שכמעט מתחנן שתזרקו לתוכו מלפפון קצוץ ושום (אבל בדרך כלל מקבל על הראש כפית סוכר במקום).
מי שגונב מהיוגורט את ההצגה היא גבינת ה"נוב" ( Nube ) הכובשת. מדובר בגבינה בסגנון סנט-מור, בעלת טעם הרבה פחות עוצמתי ואפטר טייסט נעים. הגבינה ייחודית לגבנייה זו וזכתה בשלל תארים עולמיים ותחרויות. גם אצלי היא זכתה, והצטערתי מאוד שאין לי את התנאים המתאימים להעלות אותה איתי ארצה. מצד שני – שמחתי שתהיה לי סיבה נוספת לרקום טיול נוסף לאראגון, ולעבור פה בסביבה...
"סליחה, אולי רעיתם פה צאן במקרה?" (צילום: ירדן גור)
מלון מומלץ בעיירה איינזה – בקרבת שמורת אורדסה
מלון אלוחמיינטו איינזה (Alojamientos Ainsa Sanchez) הוא מלון מקסים הממוקם בעיר העתיקה של איינזה, על גדות נהר ארא, כ- 20 דקות נסיעה מהכניסה לשמורת אורדסה. הוא מציע סוויטות ודירות, כולן עם מיזוג אוויר וחלקן עם מרפסות ואח. במלון עצמו יש מסעדה וסביבו עוד היצע לא רע של מסעדות, בתי קפה וברים.
אראגון עודנה עטופה בתום בתולי, שטרם הופרע על ידי המוני מטיילים, וככזאת – היא יודעת להציע רק את מה שיש. היא איננה מתנצלת ולא מנסה להתאים את עצמה בכח לחך של כל אחד, ומצד שני – המגוון כבר מבטיח שכל אחד ימצא בה את מה שמתאים לו. הטיול באראגון, המלווה בנופים כובשים, הוא סיור קולינרי מסחרר וטעים, מומלץ בחום לכל אוהבי האוכל והיין באשר הם.
כתבות נוספות על ספרד
שמורת אורדסה בהרי הפירינאים
ההפתעה הנחמדה שממתינה למבקרים היא גינת עשבי תבלין מסוגים שונים, בהם יש שמוכרים יותר ופחות, עם שלטים עלומים וסימני שאלה עליהם. לאחר שמרחרחים, קוטפים, וטועמים – מנחשים ומגלים ביחד אלו תבלינים מסתתרים מאחורי השלטים.
אם נחזור ליינות עצמם, גולת הכותרת של היקב הוא יין הבלקואה (
כתבה על סרגוסה - בירת חבל אראגון
מעבר לשער הבית נמצא עולם הכרמים של יקב ויניאס דל ורו (צילום: ירדן גור)
במרתף הטחוב שמורים בארכיון היינות טובי הבקבוקים מכל השנים. רק שנת 1936 חסרה באופן מסתורי. "במלחמת האזרחים השתלט הצבא על הבודגה", מספרת ליאונור, "החיילים שתו את כל מה שייצרנו ולכן לא נותר אפילו בקבוק אחד למזכרת...". מעבר לאווירה המשפחתית הנעימה והיינות החביבים, מעניין להתבונן בכל אותם פריטים היסטוריים ופרה-היסטוריים שמוצבים במקום: מכונות ישנות, ספרים, בקבוקים ואפילו מאובנים, כולם חלק מהאוסף המשפחתי שמוצג לאורחים כבמוזיאון פרטי.
חביות הענק של יקב לה-לאן
חמון מוסיף המון
במסעדת קאסה סנטוס ( Casa Santos ) הוותיקה, בעלת ההוסטל הצמוד, כל ארוחה טובה מתחילה בטקס רב רושם – פריסת "קרפצ'יו" של ירך חזיר מיובש ומיושן במלח, בן 5 שנים לפחות. החיתוך הדק והעדין מבוצע ממש ליד השולחן, כשכל רגל החזיר מוצגת לראווה, כמו גם תו התקן שהוא נושא, המעיד על רמת האיכות הגבוהה שלו. גם מי שאינו חובב "בקר נמוך" בדרך כלל, ייהנה מהטעם הנפלא של הפרוסות הדקיקות, ויודה שהיה שווה לחכות 5 שנים בשביל זה. לאמיצים (והעקשנים) ביותר, גם ניתנת ההזדמנות לנסות לחתוך בעצמם. רמז – זה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה!
אך מנת הדגל שבזכותה זכתה המסעדה לפרסום היא הלזניה המיוחדת שלה. כאן, במקום עלי פסטה מסורתיים, משתמשים בפרוסות דקות של תפוחי אדמה נימוחים, עטופים ברוטב בשאמל עשיר המפרידים בין שכבות של תערובת הבשר (המתכון סודי כמובן...). ברחבי המחוז ובקרב מביני עניין ברחבי ספרד, מוכרת מנה זו בשם "פטטס דה אלבלטה" ( Patatas de Albalate ), על שם העיר שבה נמצאת המסעדה.
המסעדה עצמה קטנה יחסית וממוקמת במבנה בלתי מרשים בעליל, שגורם לסועד התמים לטפח אפס ציפיות, ולכן – היא תמיד מפתיעה לטובה.
פרח ענק של חמון מיושן פרוס דק-דק! מסעדת קאסה סנטוס (צילום: ירדן גור)
היוגורט היווני-הספרדי של הכפר פונס
אי אפשר לדבר על אוכל באראגון מבלי להזכיר את הגבינות המעולות שמייצרים כאן (ולו בכדי לאזן את התמונה...). באופן מסורתי – רוב הגבינות מופקות מחלב כבשים ועיזים. בסופרמרקט ניתן כמובן למצוא מגוון רחב של כל הגבינות הרגילות, אך מעניין יותר (לדעתי לפחות) "לצאת לשטח" ולטעום גבינות מגבניות מקומיות.
כך הגעתי אל הכפר הקטן והמקסים פונז ( Fonz ), הסמוך לעיר מונסון ( Monzón), המתגאה בגבנייה מיוחדת לגבינות כבשים. בקסרייה ואל-דה-סינקה ( Queseria Val de Cinca ) מייצרים יוגורט יווני משובח ומרענן, במרקם גס עם טעם מודגש, שכמעט מתחנן שתזרקו לתוכו מלפפון קצוץ ושום (אבל בדרך כלל מקבל על הראש כפית סוכר במקום).
מי שגונב מהיוגורט את ההצגה היא גבינת ה"נוב" ( Nube ) הכובשת. מדובר בגבינה בסגנון סנט-מור, בעלת טעם הרבה פחות עוצמתי ואפטר טייסט נעים. הגבינה ייחודית לגבנייה זו וזכתה בשלל תארים עולמיים ותחרויות. גם אצלי היא זכתה, והצטערתי מאוד שאין לי את התנאים המתאימים להעלות אותה איתי ארצה. מצד שני – שמחתי שתהיה לי סיבה נוספת לרקום טיול נוסף לאראגון, ולעבור פה בסביבה...
"סליחה, אולי רעיתם פה צאן במקרה?" (צילום: ירדן גור)
מלון מומלץ בעיירה איינזה – בקרבת שמורת אורדסה
מלון אלוחמיינטו איינזה (Alojamientos Ainsa Sanchez) הוא מלון מקסים הממוקם בעיר העתיקה של איינזה, על גדות נהר ארא, כ- 20 דקות נסיעה מהכניסה לשמורת אורדסה. הוא מציע סוויטות ודירות, כולן עם מיזוג אוויר וחלקן עם מרפסות ואח. במלון עצמו יש מסעדה וסביבו עוד היצע לא רע של מסעדות, בתי קפה וברים.
אראגון עודנה עטופה בתום בתולי, שטרם הופרע על ידי המוני מטיילים, וככזאת – היא יודעת להציע רק את מה שיש. היא איננה מתנצלת ולא מנסה להתאים את עצמה בכח לחך של כל אחד, ומצד שני – המגוון כבר מבטיח שכל אחד ימצא בה את מה שמתאים לו. הטיול באראגון, המלווה בנופים כובשים, הוא סיור קולינרי מסחרר וטעים, מומלץ בחום לכל אוהבי האוכל והיין באשר הם.
כתבות נוספות על ספרד
שמורת אורדסה בהרי הפירינאים
אך מנת הדגל שבזכותה זכתה המסעדה לפרסום היא הלזניה המיוחדת שלה. כאן, במקום עלי פסטה מסורתיים, משתמשים בפרוסות דקות של תפוחי אדמה נימוחים, עטופים ברוטב בשאמל עשיר המפרידים בין שכבות של תערובת הבשר (המתכון סודי כמובן...). ברחבי המחוז ובקרב מביני עניין ברחבי ספרד, מוכרת מנה זו בשם "פטטס דה אלבלטה" (
המסעדה עצמה קטנה יחסית וממוקמת במבנה בלתי מרשים בעליל, שגורם לסועד התמים לטפח אפס ציפיות, ולכן – היא תמיד מפתיעה לטובה.
פרח ענק של חמון מיושן פרוס דק-דק! מסעדת קאסה סנטוס (צילום: ירדן גור)
כך הגעתי אל הכפר הקטן והמקסים פונז (
מי שגונב מהיוגורט את ההצגה היא גבינת ה"נוב" (
"סליחה, אולי רעיתם פה צאן במקרה?" (צילום: ירדן גור)