אירלנד ארץ הבירה
מאת: הילה פז-פילד
על רקע נופיה הירוקים של אירלנד, על אדמתה רוויית הקרבות ולקול צהלות שיכורים, התפתחה הבירה האירית ששינתה את העולם – או לפחות את עולם האלכוהול – לבלי הכר. ההיסטוריה שלה משקפת את סיפורו של עם שלם, ובו גם מאבק בן מאות שנים בעול השלטון האנגלי.
בראשית נבראה הבירה – אולי בכלל בטעות, מדגנים שנרטבו ותססו והפכו למשקה האהוב. מתי והיכן בדיוק זה קרה, איננו יודעים, אך במערת רקפת שבכרמל נמצאו עדויות לבישול בירה כבר לפני כ-13 אלף שנה. בהמשך הייתה הבירה מוכרת במצרים העתיקה ובמסופוטמיה, וגם בתלמוד מוזכר שיכר המכיל שעורה.
אך אם תשאלו את האירים, הבירה הומצאה דווקא באירלנד, על ידי לא אחר מאשר צ'ארלי מופס – דמות בדיונית המככבת בשיר שתייה, ששמה לא במקרה מתחרז עם "בארלי" (שעורה) ו"הופס" (כשות), שניים מחומרי הגלם המשמשים להכנת בירה.
מפת אירלנד עם המקומות המוזכרים בכתבה
(להגדלה לחצו על הפינה השמאלית העליונה)
אז מה היא בירה בעצם?
הקצף הלבנבן והבועות שאנו כה אוהבים הם חלק בלתי נפרד מחוויית הבירה. אבל איך נוצר המשקה? הבירה מבוססת בדרך כלל על שעורה, חיטה או דגנים אחרים, והמרכיבים המרכזיים שלה הם לתת, מים, כשות ושמרים. בתהליך ההכנה מפרקים את העמילן שבדגנים לסוכרים, ובהמשך השמרים מתסיסים אותם והופכים אותם לאלכוהול ולפחמן דו-חמצני – הגז שאחראי לבועות.
הלתת (או בשמו האנגלי, "מאלט") הוא דגן שעבר הנבטה מבוקרת, המפעילה אנזימים המסייעים בהמשך לפירוק העמילן לסוכרים. בדרך כלל משתמשים בלתת שעורה, לעיתים בשילוב לתת חיטה – בחירה שמשפיעה על הטעם, הצבע, הצלילות והריח של המשקה. לאחר כמה ימים עוצרים את ההנבטה באמצעות ייבוש בחום, וחלק מסוגי הלתת עוברים גם קלייה. דרגות החימום והקלייה השונות מעניקות לגרעינים גוונים וטעמים, שמתבטאים בהמשך גם בבירה.
בירה עשויה גם ממים, כמובן, שהרכב המינרלים שלהם משפיע על תהליך הבישול ועל טעמו של המשקה. ההבדל בין "מים קשים" ל"מים רכים" קשור בעיקר לריכוז הסידן והמגנזיום שבהם, אך התאמתם לסגנונות הבירה השונים תלויה גם במאפיינים נוספים. הכשות מקנה לבירה מרירות וארומה, ולעיתים מוסיפים לצידה צמחים ותבלינים אחרים כדי להעשיר את הטעם. היא גם מסייעת לעכב את התפתחותם של חיידקים מסוימים – יתרון נפלא וחשוב בפני עצמו.
כתבה על אתרים נבחרים באירלנד
לאגר, אייל וסטאוט
האירים התחילו לבשל ולשתות בירה לפני הרבה מאוד שנים, והיא עדיין המשקה האלכוהולי הפופולרי ביותר במדינה. הבירה מהווה כ-40% משוק המשקאות האלכוהוליים באירלנד, והצריכה הממוצעת לנפש נאמדת בכ-67 ליטר בשנה – מכובד מאוד, לכל הדעות. לכל בירה טעם, צבע, רמת מרירות וארומה משלה, הנוצרים משילוב חומרי הגלם ותהליך הבישול והתסיסה.
באירלנד שותים סוגים רבים של בירה, ובהם לאגר (Lager), אייל (Ale) וסטאוט (Stout), אך מה בעצם ההבדל ביניהם? אייל ולאגר הן שתי משפחות הבירה העיקריות, ואילו סטאוט הוא סגנון במשפחת האייל. לבירות האייל מסורת ארוכה באירלנד, ואחד הסגנונות המזוהים איתה הוא האייל האדום, שקיבל את שמו מצבעו האדמדם. טעמו לרוב מאלטי, עם נגיעות של קרמל ומרירות מתונה. בירות אייל מיוצרות בעזרת שמרים המכונים "שמרי תסיסה עילית", ופועלים בדרך כלל בטמפרטורות של כ-15-24 מעלות צלזיוס. כמות הכשות משתנה בין הסגנונות, ויש גם בירות אייל מרירות מאוד.
הלאגר, לעומתה, מיוצרת בעזרת "שמרי תסיסה תחתית", הפועלים בטמפרטורות נמוכות יותר, בדרך כלל כ-8-13 מעלות צלזיוס. לאחר התסיסה הבירה עוברת תקופת הבשלה בקור, התורמת לצלילותה ולעידון טעמה. הלאגר הבהירה והמוכרת מתאפיינת לרוב בטעם נקי וקליל יחסית, אך גם במשפחה זו יש מגוון סגנונות, צבעים ודרגות מרירות. הסטאוט היא בירה כהה, שבגרסתה האירית מיוצרת לרוב מלתת שעורה בשילוב שעורה קלויה. הקלייה מעניקה לה את צבעה העמוק וטעמים המזכירים קפה ולעיתים שוקולד. גם כאן המרירות משתנה מבירה לבירה.

בחן את עצמך: איזה מין בירה אתה? (צילום: הילה פז-פילד)
הבירה האירית וההיסטוריה של אירלנד
באופן מפתיע, דווקא בירות האייל המסורתיות (להוציא את הסטאוט), תופסות כיום רק כ-4% משוק הבירה באירלנד. כדי להבין כיצד התפתחו סגנונות הבירה באי, כדאי לחזור למאורעות היסטוריים מכריעים וליחסים עם בריטניה. הרומן של אנגליה עם אירלנד ארוך ומשתרע על פני מאות שנים. במאה ה-16 העמיקה אנגליה את אחיזתה באי, ושלחה אליו אנשי שלטון ומתיישבים, שהביאו עמם גם מנהגים ומסורות. הקשרים עם אנגליה השפיעו גם על הבירה המקומית, בין היתר באמצעות יבוא כשות: בשנת 1752 לבדה יובאו דרך דבלין (Dublin) יותר מ-500 טון של כשות אנגלית.
במהלך המאה ה-18 גדל גם יבוא הבירה מאנגליה, ובכלל זה בירת הפורטר – בירה כהה שממנה התפתח בהמשך הסטאוט. מכ-15,000 חביות בשנת 1750 עלה היבוא ליותר מ-100,000 חביות בשנת 1792. בהדרגה אימצו גם מבשלות מקומיות את הסגנון האנגלי והחלו לבשל פורטר משלהן. בשנות ה-60 של המאה ה-18 העניקה אגודת דבלין (Dublin Society) פרסים לעידוד הייצור והמכירה של פורטר מקומי, והפרלמנט האירי בכבודו ובעצמו השתמש בהקלות מס כדי לעודד בישול בירה על פני זיקוק וויסקי.
התפתחות תעשיית הבירה הפכה את אירלנד ליצואנית, ובשנת 1814 היא כבר ייצאה לאנגליה יותר בירה מכפי שייבאה ממנה. אפילו במהלך רעב תפוחי האדמה הגדול (1845-1852), בזמן שכרבע מהאוכלוסייה האירית מתה או היגרה מהמדינה, נמשכו ייצור הבירה ויצואה לבריטניה.
בתי מלון בדבלין | כתבה על יעדים נבחרים בדבלין
גינס – האדם, החזון והבירה
בשנת 1759 חכר יזם בן 34, ארתור גינס (Arthur Guinness) שמו, מבשלה קטנה ומוזנחת בסנט ג'יימס גייט (St. James's Gate), שבדבלין. חדור אמונה בחזונו, חתם הצעיר על אחד מחוזי החכירה המפורסמים בהיסטוריה: הוא קיבל את השטח ל-9,000 שנה, תמורת תשלום שנתי קבוע של 45 לירות שטרלינג. בתחילה בישל גינס אייל, ובהמשך החל לייצר גם פורטר, בהשראת הבירה הכהה מלונדון. בשנת 1799 הפסיק לייצר אייל והתמקד בפורטר, שממנו התפתח עם השנים הסטאוט המזוהה כל כך עם שמו.
לאחר 227 שנות פעילות, בשנת 1986, רכשה חברת גינס את חברת המשקאות "דיסטילרס". בשנת 1997 התמזגה גינס עם "גרנד מטרופוליטן", וכך נוצר תאגיד דיאג'ו (Diageo), המחזיק כיום בכמה ממותגי המשקאות המוכרים בעולם. המבשלה עדיין פועלת באותו המקום בדבלין, אם כי הקרקע נרכשה מאז בבעלות מלאה וחוזה החכירה המפורסם כבר אינו בתוקף. באחד המבנים ההיסטוריים של המתחם שוכן מרכז המבקרים של גינס (Guinness Storehouse), המשתרע על פני שבע קומות. חובבי המותג יכולים להצטרף לסדנת מזיגה בתשלום נוסף, ולעבור חניכה מזורזת במזיגת כוס גינס, בדיוק כפי שהיא צריכה להימזג. בקומה העליונה מחכה בר התצפית, שבו אפשר ליהנות מהבירה וממראה העיר.
כיום, גינס היא אחד הסמלים המזוהים ביותר עם הבירה האירית. הגינס מהחבית, בעלת הצבע הכהה, המרירות האופיינית והקצף הקרמי, מביאה איתה מוניטין של אלגנטיות ורצינות. גם המזיגה דורשת סבלנות: מוזגים בשתי פעימות, וביניהן מניחים לבירה להתייצב.
היכן שותים האירים?
בדבלין נדמה שיש יותר פאבים מתיבות דואר, כך שלא קשה למצוא מקום לשתות בו. כמעט מכל פאב בוקעת מוזיקה, ויש מבחר נפלא של בירות. בפאבים המזוהים עם מבשלות בוטיק תוכלו לטעום מבירותיהן, לעיתים לצד בירות ממבשלות אחרות באירלנד ובעולם, ואילו במקומות אחרים תמצאו בעיקר את המותגים הגדולים והמוכרים.
אחד הרחובות המוכרים והאהובים על המבקרים בדבלין הוא רחוב טמפל בר (Temple Bar), והנה הזדמנות לתקן טעות נפוצה: הרחוב לא נקרא על שם הפאב הפינתי "טמפל בר", אלא להפך. הרחוב נמצא בלב הרובע הנושא את שמו, סמוך לגדה הדרומית של נהר ליפי (Liffey), במרכז חיי התרבות והלילה של דבלין. בסמטאות המרוצפות אבן ובין המבנים ההיסטוריים תמצאו פאבים, מסעדות ומוסדות תרבות, שהפכו את הרובע לאחד האזורים התוססים בעיר.
גם מחוץ לדבלין אפשר למצוא ברים משובחים, למשל פורטרהאוס (Porterhouse) הוותיק, בעיירה המקסימה בריי (Bray), מדרום לדבלין. הסיסמה "Brewed by men, not machines" – "מבושלת בידי בני אדם, לא מכונות" – הולמת את האווירה במקום: הבירה נמזגת בידי מקומיים, ורבים מהמבקרים מקומיים גם הם. בקיץ ובסופי השבוע מתנגנת מוזיקה חיה, והמקום לרוב מלא במבקרים. יש גם מרפסת למעשנים, ובחלל הפנימי בוערת אש כבול, שריחה ממלא את הפאב ומשלים את האווירה הביתית.
________
הערת עורך: פאב הפורטרהאוס בבריי החליף בעלות, וכיום פועל בו פאב The Palm, הכולל גם מסעדה ומלון בוטיק.
סיורים וטעימות במבשלות איריות
באירלנד תמצאו שלל מבשלות ומרכזי מבקרים, ובראשם, כמובן, מרכז המבקרים של גינס. כאן תוכלו להכיר את תהליך הכנת הבירה ולסיים עם פיינט בבר התצפית שבראש הבניין, מול נופיה של דבלין. מי שרוצה ללמוד למזוג בעצמו את הפיינט המושלם יכול להוסיף לביקור סדנת מזיגה. יחסית לתור הארוך, התנועה זורמת יפה, אך כדאי להזמין כרטיסים מראש באתר האינטרנט של גינס .
אם אתם לא חובבי גינס או מקומות המוניים, תוכלו לבחור במרכז מבקרים קטן יותר, כמו זה של סמית'יקס (Smithwick's), הבירה החביבה ביותר על הכותבת, אגב. המרכז נמצא בעיר קילקני (Kilkenny), במתחם המבשלה ההיסטורית. סמית'יקס היא בירת אייל אדום, בעלת גוון אדמדם עמוק שקשה לטעות בו.
גם מחוץ לדבלין ולקילקני, בערים, בכפרים ובעיירות, פועלות מבשלות-מיקרו – מבשלות בוטיק המייצרות בירה בכמויות קטנות יחסית. בין הבירות שלהן תוכלו למצוא לאגר בהירה, אייל אדום וכמובן גם IPA (India Pale Ale), לצד סגנונות נוספים.
________
הערת עורך: ייצור הבירות סמית'יקס וקילקני במבשלה שבקילקני הופסק, אך מרכז המבקרים של סמית'יקס פועל במתחם ומציע סיורים וטעימות.
על חשיבותה של הבירה בזהות האירית
לזהותו של האדם רכיבים רבים, ואחד המשמעותיים שבהם הוא התרבות שבה גדל. לאוכל ולשתייה תפקיד תרבותי מכריע, ומה שלכאורה נועד רק "להזין את הגוף" משקף בעצם את הערכים, הסמלים והסיפורים שעוברים בירושה מדור לדור. הבחירה בבירה מסוימת יכולה לומר משהו גם על זהותו של מי ששותה אותה. כוס גינס ביד יכולה להיות הרבה יותר ממשקה – מעין הכרזה קטנה וגאה: אנחנו אירים! או במילים אחרות, אנחנו לא בריטים...
אם אתם חשים כעת בסתירה בין ההצהרה האירית לבין ההיסטוריה הבריטית שהובילה אליה, הצדק איתכם. הלאגר תופסת כיום כ-60% משוק הבירה באירלנד, זאת בעקבות שנים של כיבוש, במהלכן הבריטים ''דחפו להם" את הבירה עתירת הכשות. אך ראו זה פלא, האירים הטמיעו את מה שהתחיל ככפייה וכיום טוענים בכל תוקף שבירת הכשות היא חלק ממסורתם. הם אימצו אותה לחיקם, מפני שהיא מתבשלת ונמזגת על אדמת אירלנד, ''בבית הכנסת'' האירי שנקרא ''הפאב'' (או הפוב אם אתם רוצים לבטא נאמנה) במשך מאות שנים, או מבחינתם – מאז שהחלו לזרום מים באי הירקרק.
כתבה על המוזיקה האירית ותרבות הפאבים
טיול באירלנד הוא הזדמנות לאוהבי הבירה להכיר את המשקה על גווניו וטעמיו השונים. הטיול בעקבות הבירה האירית כמוהו כמסע בין דפי ההיסטוריה, המלווה באוכל מקומי טעים ובנופים מרהיבים. ניפרד בברכת סלנצ'ה (Sláinte) – "בריאות" באירית, המשמשת כברכת "לחיים" – ובאיחול: לחיי אלו שאנו אוהבים, ולבריאותם של אלו שאוהבים אותנו. אמן.
הקצף הלבנבן והבועות שאנו כה אוהבים הם חלק בלתי נפרד מחוויית הבירה. אבל איך נוצר המשקה? הבירה מבוססת בדרך כלל על שעורה, חיטה או דגנים אחרים, והמרכיבים המרכזיים שלה הם לתת, מים, כשות ושמרים. בתהליך ההכנה מפרקים את העמילן שבדגנים לסוכרים, ובהמשך השמרים מתסיסים אותם והופכים אותם לאלכוהול ולפחמן דו-חמצני – הגז שאחראי לבועות.
הלתת (או בשמו האנגלי, "מאלט") הוא דגן שעבר הנבטה מבוקרת, המפעילה אנזימים המסייעים בהמשך לפירוק העמילן לסוכרים. בדרך כלל משתמשים בלתת שעורה, לעיתים בשילוב לתת חיטה – בחירה שמשפיעה על הטעם, הצבע, הצלילות והריח של המשקה. לאחר כמה ימים עוצרים את ההנבטה באמצעות ייבוש בחום, וחלק מסוגי הלתת עוברים גם קלייה. דרגות החימום והקלייה השונות מעניקות לגרעינים גוונים וטעמים, שמתבטאים בהמשך גם בבירה.
בירה עשויה גם ממים, כמובן, שהרכב המינרלים שלהם משפיע על תהליך הבישול ועל טעמו של המשקה. ההבדל בין "מים קשים" ל"מים רכים" קשור בעיקר לריכוז הסידן והמגנזיום שבהם, אך התאמתם לסגנונות הבירה השונים תלויה גם במאפיינים נוספים. הכשות מקנה לבירה מרירות וארומה, ולעיתים מוסיפים לצידה צמחים ותבלינים אחרים כדי להעשיר את הטעם. היא גם מסייעת לעכב את התפתחותם של חיידקים מסוימים – יתרון נפלא וחשוב בפני עצמו.
כתבה על אתרים נבחרים באירלנד
הלתת (או בשמו האנגלי, "מאלט") הוא דגן שעבר הנבטה מבוקרת, המפעילה אנזימים המסייעים בהמשך לפירוק העמילן לסוכרים. בדרך כלל משתמשים בלתת שעורה, לעיתים בשילוב לתת חיטה – בחירה שמשפיעה על הטעם, הצבע, הצלילות והריח של המשקה. לאחר כמה ימים עוצרים את ההנבטה באמצעות ייבוש בחום, וחלק מסוגי הלתת עוברים גם קלייה. דרגות החימום והקלייה השונות מעניקות לגרעינים גוונים וטעמים, שמתבטאים בהמשך גם בבירה.
בירה עשויה גם ממים, כמובן, שהרכב המינרלים שלהם משפיע על תהליך הבישול ועל טעמו של המשקה. ההבדל בין "מים קשים" ל"מים רכים" קשור בעיקר לריכוז הסידן והמגנזיום שבהם, אך התאמתם לסגנונות הבירה השונים תלויה גם במאפיינים נוספים. הכשות מקנה לבירה מרירות וארומה, ולעיתים מוסיפים לצידה צמחים ותבלינים אחרים כדי להעשיר את הטעם. היא גם מסייעת לעכב את התפתחותם של חיידקים מסוימים – יתרון נפלא וחשוב בפני עצמו.
כתבה על אתרים נבחרים באירלנד
האירים התחילו לבשל ולשתות בירה לפני הרבה מאוד שנים, והיא עדיין המשקה האלכוהולי הפופולרי ביותר במדינה. הבירה מהווה כ-40% משוק המשקאות האלכוהוליים באירלנד, והצריכה הממוצעת לנפש נאמדת בכ-67 ליטר בשנה – מכובד מאוד, לכל הדעות. לכל בירה טעם, צבע, רמת מרירות וארומה משלה, הנוצרים משילוב חומרי הגלם ותהליך הבישול והתסיסה.
באירלנד שותים סוגים רבים של בירה, ובהם לאגר (Lager), אייל (Ale) וסטאוט (Stout), אך מה בעצם ההבדל ביניהם? אייל ולאגר הן שתי משפחות הבירה העיקריות, ואילו סטאוט הוא סגנון במשפחת האייל. לבירות האייל מסורת ארוכה באירלנד, ואחד הסגנונות המזוהים איתה הוא האייל האדום, שקיבל את שמו מצבעו האדמדם. טעמו לרוב מאלטי, עם נגיעות של קרמל ומרירות מתונה. בירות אייל מיוצרות בעזרת שמרים המכונים "שמרי תסיסה עילית", ופועלים בדרך כלל בטמפרטורות של כ-15-24 מעלות צלזיוס. כמות הכשות משתנה בין הסגנונות, ויש גם בירות אייל מרירות מאוד.
הלאגר, לעומתה, מיוצרת בעזרת "שמרי תסיסה תחתית", הפועלים בטמפרטורות נמוכות יותר, בדרך כלל כ-8-13 מעלות צלזיוס. לאחר התסיסה הבירה עוברת תקופת הבשלה בקור, התורמת לצלילותה ולעידון טעמה. הלאגר הבהירה והמוכרת מתאפיינת לרוב בטעם נקי וקליל יחסית, אך גם במשפחה זו יש מגוון סגנונות, צבעים ודרגות מרירות. הסטאוט היא בירה כהה, שבגרסתה האירית מיוצרת לרוב מלתת שעורה בשילוב שעורה קלויה. הקלייה מעניקה לה את צבעה העמוק וטעמים המזכירים קפה ולעיתים שוקולד. גם כאן המרירות משתנה מבירה לבירה.
באירלנד שותים סוגים רבים של בירה, ובהם לאגר (Lager), אייל (Ale) וסטאוט (Stout), אך מה בעצם ההבדל ביניהם? אייל ולאגר הן שתי משפחות הבירה העיקריות, ואילו סטאוט הוא סגנון במשפחת האייל. לבירות האייל מסורת ארוכה באירלנד, ואחד הסגנונות המזוהים איתה הוא האייל האדום, שקיבל את שמו מצבעו האדמדם. טעמו לרוב מאלטי, עם נגיעות של קרמל ומרירות מתונה. בירות אייל מיוצרות בעזרת שמרים המכונים "שמרי תסיסה עילית", ופועלים בדרך כלל בטמפרטורות של כ-15-24 מעלות צלזיוס. כמות הכשות משתנה בין הסגנונות, ויש גם בירות אייל מרירות מאוד.
הלאגר, לעומתה, מיוצרת בעזרת "שמרי תסיסה תחתית", הפועלים בטמפרטורות נמוכות יותר, בדרך כלל כ-8-13 מעלות צלזיוס. לאחר התסיסה הבירה עוברת תקופת הבשלה בקור, התורמת לצלילותה ולעידון טעמה. הלאגר הבהירה והמוכרת מתאפיינת לרוב בטעם נקי וקליל יחסית, אך גם במשפחה זו יש מגוון סגנונות, צבעים ודרגות מרירות. הסטאוט היא בירה כהה, שבגרסתה האירית מיוצרת לרוב מלתת שעורה בשילוב שעורה קלויה. הקלייה מעניקה לה את צבעה העמוק וטעמים המזכירים קפה ולעיתים שוקולד. גם כאן המרירות משתנה מבירה לבירה.

בחן את עצמך: איזה מין בירה אתה? (צילום: הילה פז-פילד)
הבירה האירית וההיסטוריה של אירלנד
באופן מפתיע, דווקא בירות האייל המסורתיות (להוציא את הסטאוט), תופסות כיום רק כ-4% משוק הבירה באירלנד. כדי להבין כיצד התפתחו סגנונות הבירה באי, כדאי לחזור למאורעות היסטוריים מכריעים וליחסים עם בריטניה. הרומן של אנגליה עם אירלנד ארוך ומשתרע על פני מאות שנים. במאה ה-16 העמיקה אנגליה את אחיזתה באי, ושלחה אליו אנשי שלטון ומתיישבים, שהביאו עמם גם מנהגים ומסורות. הקשרים עם אנגליה השפיעו גם על הבירה המקומית, בין היתר באמצעות יבוא כשות: בשנת 1752 לבדה יובאו דרך דבלין (Dublin) יותר מ-500 טון של כשות אנגלית.
במהלך המאה ה-18 גדל גם יבוא הבירה מאנגליה, ובכלל זה בירת הפורטר – בירה כהה שממנה התפתח בהמשך הסטאוט. מכ-15,000 חביות בשנת 1750 עלה היבוא ליותר מ-100,000 חביות בשנת 1792. בהדרגה אימצו גם מבשלות מקומיות את הסגנון האנגלי והחלו לבשל פורטר משלהן. בשנות ה-60 של המאה ה-18 העניקה אגודת דבלין (Dublin Society) פרסים לעידוד הייצור והמכירה של פורטר מקומי, והפרלמנט האירי בכבודו ובעצמו השתמש בהקלות מס כדי לעודד בישול בירה על פני זיקוק וויסקי.
התפתחות תעשיית הבירה הפכה את אירלנד ליצואנית, ובשנת 1814 היא כבר ייצאה לאנגליה יותר בירה מכפי שייבאה ממנה. אפילו במהלך רעב תפוחי האדמה הגדול (1845-1852), בזמן שכרבע מהאוכלוסייה האירית מתה או היגרה מהמדינה, נמשכו ייצור הבירה ויצואה לבריטניה.
בתי מלון בדבלין | כתבה על יעדים נבחרים בדבלין
גינס – האדם, החזון והבירה
בשנת 1759 חכר יזם בן 34, ארתור גינס (Arthur Guinness) שמו, מבשלה קטנה ומוזנחת בסנט ג'יימס גייט (St. James's Gate), שבדבלין. חדור אמונה בחזונו, חתם הצעיר על אחד מחוזי החכירה המפורסמים בהיסטוריה: הוא קיבל את השטח ל-9,000 שנה, תמורת תשלום שנתי קבוע של 45 לירות שטרלינג. בתחילה בישל גינס אייל, ובהמשך החל לייצר גם פורטר, בהשראת הבירה הכהה מלונדון. בשנת 1799 הפסיק לייצר אייל והתמקד בפורטר, שממנו התפתח עם השנים הסטאוט המזוהה כל כך עם שמו.
לאחר 227 שנות פעילות, בשנת 1986, רכשה חברת גינס את חברת המשקאות "דיסטילרס". בשנת 1997 התמזגה גינס עם "גרנד מטרופוליטן", וכך נוצר תאגיד דיאג'ו (Diageo), המחזיק כיום בכמה ממותגי המשקאות המוכרים בעולם. המבשלה עדיין פועלת באותו המקום בדבלין, אם כי הקרקע נרכשה מאז בבעלות מלאה וחוזה החכירה המפורסם כבר אינו בתוקף. באחד המבנים ההיסטוריים של המתחם שוכן מרכז המבקרים של גינס (Guinness Storehouse), המשתרע על פני שבע קומות. חובבי המותג יכולים להצטרף לסדנת מזיגה בתשלום נוסף, ולעבור חניכה מזורזת במזיגת כוס גינס, בדיוק כפי שהיא צריכה להימזג. בקומה העליונה מחכה בר התצפית, שבו אפשר ליהנות מהבירה וממראה העיר.
כיום, גינס היא אחד הסמלים המזוהים ביותר עם הבירה האירית. הגינס מהחבית, בעלת הצבע הכהה, המרירות האופיינית והקצף הקרמי, מביאה איתה מוניטין של אלגנטיות ורצינות. גם המזיגה דורשת סבלנות: מוזגים בשתי פעימות, וביניהן מניחים לבירה להתייצב.
היכן שותים האירים?
בדבלין נדמה שיש יותר פאבים מתיבות דואר, כך שלא קשה למצוא מקום לשתות בו. כמעט מכל פאב בוקעת מוזיקה, ויש מבחר נפלא של בירות. בפאבים המזוהים עם מבשלות בוטיק תוכלו לטעום מבירותיהן, לעיתים לצד בירות ממבשלות אחרות באירלנד ובעולם, ואילו במקומות אחרים תמצאו בעיקר את המותגים הגדולים והמוכרים.
אחד הרחובות המוכרים והאהובים על המבקרים בדבלין הוא רחוב טמפל בר (Temple Bar), והנה הזדמנות לתקן טעות נפוצה: הרחוב לא נקרא על שם הפאב הפינתי "טמפל בר", אלא להפך. הרחוב נמצא בלב הרובע הנושא את שמו, סמוך לגדה הדרומית של נהר ליפי (Liffey), במרכז חיי התרבות והלילה של דבלין. בסמטאות המרוצפות אבן ובין המבנים ההיסטוריים תמצאו פאבים, מסעדות ומוסדות תרבות, שהפכו את הרובע לאחד האזורים התוססים בעיר.
גם מחוץ לדבלין אפשר למצוא ברים משובחים, למשל פורטרהאוס (Porterhouse) הוותיק, בעיירה המקסימה בריי (Bray), מדרום לדבלין. הסיסמה "Brewed by men, not machines" – "מבושלת בידי בני אדם, לא מכונות" – הולמת את האווירה במקום: הבירה נמזגת בידי מקומיים, ורבים מהמבקרים מקומיים גם הם. בקיץ ובסופי השבוע מתנגנת מוזיקה חיה, והמקום לרוב מלא במבקרים. יש גם מרפסת למעשנים, ובחלל הפנימי בוערת אש כבול, שריחה ממלא את הפאב ומשלים את האווירה הביתית.
________
הערת עורך: פאב הפורטרהאוס בבריי החליף בעלות, וכיום פועל בו פאב The Palm, הכולל גם מסעדה ומלון בוטיק.
סיורים וטעימות במבשלות איריות
באירלנד תמצאו שלל מבשלות ומרכזי מבקרים, ובראשם, כמובן, מרכז המבקרים של גינס. כאן תוכלו להכיר את תהליך הכנת הבירה ולסיים עם פיינט בבר התצפית שבראש הבניין, מול נופיה של דבלין. מי שרוצה ללמוד למזוג בעצמו את הפיינט המושלם יכול להוסיף לביקור סדנת מזיגה. יחסית לתור הארוך, התנועה זורמת יפה, אך כדאי להזמין כרטיסים מראש באתר האינטרנט של גינס .
אם אתם לא חובבי גינס או מקומות המוניים, תוכלו לבחור במרכז מבקרים קטן יותר, כמו זה של סמית'יקס (Smithwick's), הבירה החביבה ביותר על הכותבת, אגב. המרכז נמצא בעיר קילקני (Kilkenny), במתחם המבשלה ההיסטורית. סמית'יקס היא בירת אייל אדום, בעלת גוון אדמדם עמוק שקשה לטעות בו.
גם מחוץ לדבלין ולקילקני, בערים, בכפרים ובעיירות, פועלות מבשלות-מיקרו – מבשלות בוטיק המייצרות בירה בכמויות קטנות יחסית. בין הבירות שלהן תוכלו למצוא לאגר בהירה, אייל אדום וכמובן גם IPA (India Pale Ale), לצד סגנונות נוספים.
________
הערת עורך: ייצור הבירות סמית'יקס וקילקני במבשלה שבקילקני הופסק, אך מרכז המבקרים של סמית'יקס פועל במתחם ומציע סיורים וטעימות.
על חשיבותה של הבירה בזהות האירית
לזהותו של האדם רכיבים רבים, ואחד המשמעותיים שבהם הוא התרבות שבה גדל. לאוכל ולשתייה תפקיד תרבותי מכריע, ומה שלכאורה נועד רק "להזין את הגוף" משקף בעצם את הערכים, הסמלים והסיפורים שעוברים בירושה מדור לדור. הבחירה בבירה מסוימת יכולה לומר משהו גם על זהותו של מי ששותה אותה. כוס גינס ביד יכולה להיות הרבה יותר ממשקה – מעין הכרזה קטנה וגאה: אנחנו אירים! או במילים אחרות, אנחנו לא בריטים...
אם אתם חשים כעת בסתירה בין ההצהרה האירית לבין ההיסטוריה הבריטית שהובילה אליה, הצדק איתכם. הלאגר תופסת כיום כ-60% משוק הבירה באירלנד, זאת בעקבות שנים של כיבוש, במהלכן הבריטים ''דחפו להם" את הבירה עתירת הכשות. אך ראו זה פלא, האירים הטמיעו את מה שהתחיל ככפייה וכיום טוענים בכל תוקף שבירת הכשות היא חלק ממסורתם. הם אימצו אותה לחיקם, מפני שהיא מתבשלת ונמזגת על אדמת אירלנד, ''בבית הכנסת'' האירי שנקרא ''הפאב'' (או הפוב אם אתם רוצים לבטא נאמנה) במשך מאות שנים, או מבחינתם – מאז שהחלו לזרום מים באי הירקרק.
כתבה על המוזיקה האירית ותרבות הפאבים
טיול באירלנד הוא הזדמנות לאוהבי הבירה להכיר את המשקה על גווניו וטעמיו השונים. הטיול בעקבות הבירה האירית כמוהו כמסע בין דפי ההיסטוריה, המלווה באוכל מקומי טעים ובנופים מרהיבים. ניפרד בברכת סלנצ'ה (Sláinte) – "בריאות" באירית, המשמשת כברכת "לחיים" – ובאיחול: לחיי אלו שאנו אוהבים, ולבריאותם של אלו שאוהבים אותנו. אמן.
באופן מפתיע, דווקא בירות האייל המסורתיות (להוציא את הסטאוט), תופסות כיום רק כ-4% משוק הבירה באירלנד. כדי להבין כיצד התפתחו סגנונות הבירה באי, כדאי לחזור למאורעות היסטוריים מכריעים וליחסים עם בריטניה. הרומן של אנגליה עם אירלנד ארוך ומשתרע על פני מאות שנים. במאה ה-16 העמיקה אנגליה את אחיזתה באי, ושלחה אליו אנשי שלטון ומתיישבים, שהביאו עמם גם מנהגים ומסורות. הקשרים עם אנגליה השפיעו גם על הבירה המקומית, בין היתר באמצעות יבוא כשות: בשנת 1752 לבדה יובאו דרך דבלין (Dublin) יותר מ-500 טון של כשות אנגלית.
במהלך המאה ה-18 גדל גם יבוא הבירה מאנגליה, ובכלל זה בירת הפורטר – בירה כהה שממנה התפתח בהמשך הסטאוט. מכ-15,000 חביות בשנת 1750 עלה היבוא ליותר מ-100,000 חביות בשנת 1792. בהדרגה אימצו גם מבשלות מקומיות את הסגנון האנגלי והחלו לבשל פורטר משלהן. בשנות ה-60 של המאה ה-18 העניקה אגודת דבלין (Dublin Society) פרסים לעידוד הייצור והמכירה של פורטר מקומי, והפרלמנט האירי בכבודו ובעצמו השתמש בהקלות מס כדי לעודד בישול בירה על פני זיקוק וויסקי.
התפתחות תעשיית הבירה הפכה את אירלנד ליצואנית, ובשנת 1814 היא כבר ייצאה לאנגליה יותר בירה מכפי שייבאה ממנה. אפילו במהלך רעב תפוחי האדמה הגדול (1845-1852), בזמן שכרבע מהאוכלוסייה האירית מתה או היגרה מהמדינה, נמשכו ייצור הבירה ויצואה לבריטניה.
בתי מלון בדבלין | כתבה על יעדים נבחרים בדבלין
במהלך המאה ה-18 גדל גם יבוא הבירה מאנגליה, ובכלל זה בירת הפורטר – בירה כהה שממנה התפתח בהמשך הסטאוט. מכ-15,000 חביות בשנת 1750 עלה היבוא ליותר מ-100,000 חביות בשנת 1792. בהדרגה אימצו גם מבשלות מקומיות את הסגנון האנגלי והחלו לבשל פורטר משלהן. בשנות ה-60 של המאה ה-18 העניקה אגודת דבלין (Dublin Society) פרסים לעידוד הייצור והמכירה של פורטר מקומי, והפרלמנט האירי בכבודו ובעצמו השתמש בהקלות מס כדי לעודד בישול בירה על פני זיקוק וויסקי.
התפתחות תעשיית הבירה הפכה את אירלנד ליצואנית, ובשנת 1814 היא כבר ייצאה לאנגליה יותר בירה מכפי שייבאה ממנה. אפילו במהלך רעב תפוחי האדמה הגדול (1845-1852), בזמן שכרבע מהאוכלוסייה האירית מתה או היגרה מהמדינה, נמשכו ייצור הבירה ויצואה לבריטניה.
בתי מלון בדבלין | כתבה על יעדים נבחרים בדבלין
בשנת 1759 חכר יזם בן 34, ארתור גינס (Arthur Guinness) שמו, מבשלה קטנה ומוזנחת בסנט ג'יימס גייט (St. James's Gate), שבדבלין. חדור אמונה בחזונו, חתם הצעיר על אחד מחוזי החכירה המפורסמים בהיסטוריה: הוא קיבל את השטח ל-9,000 שנה, תמורת תשלום שנתי קבוע של 45 לירות שטרלינג. בתחילה בישל גינס אייל, ובהמשך החל לייצר גם פורטר, בהשראת הבירה הכהה מלונדון. בשנת 1799 הפסיק לייצר אייל והתמקד בפורטר, שממנו התפתח עם השנים הסטאוט המזוהה כל כך עם שמו.
לאחר 227 שנות פעילות, בשנת 1986, רכשה חברת גינס את חברת המשקאות "דיסטילרס". בשנת 1997 התמזגה גינס עם "גרנד מטרופוליטן", וכך נוצר תאגיד דיאג'ו (Diageo), המחזיק כיום בכמה ממותגי המשקאות המוכרים בעולם. המבשלה עדיין פועלת באותו המקום בדבלין, אם כי הקרקע נרכשה מאז בבעלות מלאה וחוזה החכירה המפורסם כבר אינו בתוקף. באחד המבנים ההיסטוריים של המתחם שוכן מרכז המבקרים של גינס (Guinness Storehouse), המשתרע על פני שבע קומות. חובבי המותג יכולים להצטרף לסדנת מזיגה בתשלום נוסף, ולעבור חניכה מזורזת במזיגת כוס גינס, בדיוק כפי שהיא צריכה להימזג. בקומה העליונה מחכה בר התצפית, שבו אפשר ליהנות מהבירה וממראה העיר.
כיום, גינס היא אחד הסמלים המזוהים ביותר עם הבירה האירית. הגינס מהחבית, בעלת הצבע הכהה, המרירות האופיינית והקצף הקרמי, מביאה איתה מוניטין של אלגנטיות ורצינות. גם המזיגה דורשת סבלנות: מוזגים בשתי פעימות, וביניהן מניחים לבירה להתייצב.
לאחר 227 שנות פעילות, בשנת 1986, רכשה חברת גינס את חברת המשקאות "דיסטילרס". בשנת 1997 התמזגה גינס עם "גרנד מטרופוליטן", וכך נוצר תאגיד דיאג'ו (Diageo), המחזיק כיום בכמה ממותגי המשקאות המוכרים בעולם. המבשלה עדיין פועלת באותו המקום בדבלין, אם כי הקרקע נרכשה מאז בבעלות מלאה וחוזה החכירה המפורסם כבר אינו בתוקף. באחד המבנים ההיסטוריים של המתחם שוכן מרכז המבקרים של גינס (Guinness Storehouse), המשתרע על פני שבע קומות. חובבי המותג יכולים להצטרף לסדנת מזיגה בתשלום נוסף, ולעבור חניכה מזורזת במזיגת כוס גינס, בדיוק כפי שהיא צריכה להימזג. בקומה העליונה מחכה בר התצפית, שבו אפשר ליהנות מהבירה וממראה העיר.
כיום, גינס היא אחד הסמלים המזוהים ביותר עם הבירה האירית. הגינס מהחבית, בעלת הצבע הכהה, המרירות האופיינית והקצף הקרמי, מביאה איתה מוניטין של אלגנטיות ורצינות. גם המזיגה דורשת סבלנות: מוזגים בשתי פעימות, וביניהן מניחים לבירה להתייצב.
היכן שותים האירים?
בדבלין נדמה שיש יותר פאבים מתיבות דואר, כך שלא קשה למצוא מקום לשתות בו. כמעט מכל פאב בוקעת מוזיקה, ויש מבחר נפלא של בירות. בפאבים המזוהים עם מבשלות בוטיק תוכלו לטעום מבירותיהן, לעיתים לצד בירות ממבשלות אחרות באירלנד ובעולם, ואילו במקומות אחרים תמצאו בעיקר את המותגים הגדולים והמוכרים.
אחד הרחובות המוכרים והאהובים על המבקרים בדבלין הוא רחוב טמפל בר (Temple Bar), והנה הזדמנות לתקן טעות נפוצה: הרחוב לא נקרא על שם הפאב הפינתי "טמפל בר", אלא להפך. הרחוב נמצא בלב הרובע הנושא את שמו, סמוך לגדה הדרומית של נהר ליפי (Liffey), במרכז חיי התרבות והלילה של דבלין. בסמטאות המרוצפות אבן ובין המבנים ההיסטוריים תמצאו פאבים, מסעדות ומוסדות תרבות, שהפכו את הרובע לאחד האזורים התוססים בעיר.
גם מחוץ לדבלין אפשר למצוא ברים משובחים, למשל פורטרהאוס (Porterhouse) הוותיק, בעיירה המקסימה בריי (Bray), מדרום לדבלין. הסיסמה "Brewed by men, not machines" – "מבושלת בידי בני אדם, לא מכונות" – הולמת את האווירה במקום: הבירה נמזגת בידי מקומיים, ורבים מהמבקרים מקומיים גם הם. בקיץ ובסופי השבוע מתנגנת מוזיקה חיה, והמקום לרוב מלא במבקרים. יש גם מרפסת למעשנים, ובחלל הפנימי בוערת אש כבול, שריחה ממלא את הפאב ומשלים את האווירה הביתית.
________
הערת עורך: פאב הפורטרהאוס בבריי החליף בעלות, וכיום פועל בו פאב The Palm, הכולל גם מסעדה ומלון בוטיק.
סיורים וטעימות במבשלות איריות
באירלנד תמצאו שלל מבשלות ומרכזי מבקרים, ובראשם, כמובן, מרכז המבקרים של גינס. כאן תוכלו להכיר את תהליך הכנת הבירה ולסיים עם פיינט בבר התצפית שבראש הבניין, מול נופיה של דבלין. מי שרוצה ללמוד למזוג בעצמו את הפיינט המושלם יכול להוסיף לביקור סדנת מזיגה. יחסית לתור הארוך, התנועה זורמת יפה, אך כדאי להזמין כרטיסים מראש באתר האינטרנט של גינס .
אם אתם לא חובבי גינס או מקומות המוניים, תוכלו לבחור במרכז מבקרים קטן יותר, כמו זה של סמית'יקס (Smithwick's), הבירה החביבה ביותר על הכותבת, אגב. המרכז נמצא בעיר קילקני (Kilkenny), במתחם המבשלה ההיסטורית. סמית'יקס היא בירת אייל אדום, בעלת גוון אדמדם עמוק שקשה לטעות בו.
גם מחוץ לדבלין ולקילקני, בערים, בכפרים ובעיירות, פועלות מבשלות-מיקרו – מבשלות בוטיק המייצרות בירה בכמויות קטנות יחסית. בין הבירות שלהן תוכלו למצוא לאגר בהירה, אייל אדום וכמובן גם IPA (India Pale Ale), לצד סגנונות נוספים.
________
הערת עורך: ייצור הבירות סמית'יקס וקילקני במבשלה שבקילקני הופסק, אך מרכז המבקרים של סמית'יקס פועל במתחם ומציע סיורים וטעימות.
על חשיבותה של הבירה בזהות האירית
לזהותו של האדם רכיבים רבים, ואחד המשמעותיים שבהם הוא התרבות שבה גדל. לאוכל ולשתייה תפקיד תרבותי מכריע, ומה שלכאורה נועד רק "להזין את הגוף" משקף בעצם את הערכים, הסמלים והסיפורים שעוברים בירושה מדור לדור. הבחירה בבירה מסוימת יכולה לומר משהו גם על זהותו של מי ששותה אותה. כוס גינס ביד יכולה להיות הרבה יותר ממשקה – מעין הכרזה קטנה וגאה: אנחנו אירים! או במילים אחרות, אנחנו לא בריטים...
אם אתם חשים כעת בסתירה בין ההצהרה האירית לבין ההיסטוריה הבריטית שהובילה אליה, הצדק איתכם. הלאגר תופסת כיום כ-60% משוק הבירה באירלנד, זאת בעקבות שנים של כיבוש, במהלכן הבריטים ''דחפו להם" את הבירה עתירת הכשות. אך ראו זה פלא, האירים הטמיעו את מה שהתחיל ככפייה וכיום טוענים בכל תוקף שבירת הכשות היא חלק ממסורתם. הם אימצו אותה לחיקם, מפני שהיא מתבשלת ונמזגת על אדמת אירלנד, ''בבית הכנסת'' האירי שנקרא ''הפאב'' (או הפוב אם אתם רוצים לבטא נאמנה) במשך מאות שנים, או מבחינתם – מאז שהחלו לזרום מים באי הירקרק.
כתבה על המוזיקה האירית ותרבות הפאבים
אחד הרחובות המוכרים והאהובים על המבקרים בדבלין הוא רחוב טמפל בר (Temple Bar), והנה הזדמנות לתקן טעות נפוצה: הרחוב לא נקרא על שם הפאב הפינתי "טמפל בר", אלא להפך. הרחוב נמצא בלב הרובע הנושא את שמו, סמוך לגדה הדרומית של נהר ליפי (Liffey), במרכז חיי התרבות והלילה של דבלין. בסמטאות המרוצפות אבן ובין המבנים ההיסטוריים תמצאו פאבים, מסעדות ומוסדות תרבות, שהפכו את הרובע לאחד האזורים התוססים בעיר.
גם מחוץ לדבלין אפשר למצוא ברים משובחים, למשל פורטרהאוס (Porterhouse) הוותיק, בעיירה המקסימה בריי (Bray), מדרום לדבלין. הסיסמה "Brewed by men, not machines" – "מבושלת בידי בני אדם, לא מכונות" – הולמת את האווירה במקום: הבירה נמזגת בידי מקומיים, ורבים מהמבקרים מקומיים גם הם. בקיץ ובסופי השבוע מתנגנת מוזיקה חיה, והמקום לרוב מלא במבקרים. יש גם מרפסת למעשנים, ובחלל הפנימי בוערת אש כבול, שריחה ממלא את הפאב ומשלים את האווירה הביתית.
________
הערת עורך: פאב הפורטרהאוס בבריי החליף בעלות, וכיום פועל בו פאב The Palm, הכולל גם מסעדה ומלון בוטיק.
באירלנד תמצאו שלל מבשלות ומרכזי מבקרים, ובראשם, כמובן, מרכז המבקרים של גינס. כאן תוכלו להכיר את תהליך הכנת הבירה ולסיים עם פיינט בבר התצפית שבראש הבניין, מול נופיה של דבלין. מי שרוצה ללמוד למזוג בעצמו את הפיינט המושלם יכול להוסיף לביקור סדנת מזיגה. יחסית לתור הארוך, התנועה זורמת יפה, אך כדאי להזמין כרטיסים מראש באתר האינטרנט של גינס .
אם אתם לא חובבי גינס או מקומות המוניים, תוכלו לבחור במרכז מבקרים קטן יותר, כמו זה של סמית'יקס (Smithwick's), הבירה החביבה ביותר על הכותבת, אגב. המרכז נמצא בעיר קילקני (Kilkenny), במתחם המבשלה ההיסטורית. סמית'יקס היא בירת אייל אדום, בעלת גוון אדמדם עמוק שקשה לטעות בו.
גם מחוץ לדבלין ולקילקני, בערים, בכפרים ובעיירות, פועלות מבשלות-מיקרו – מבשלות בוטיק המייצרות בירה בכמויות קטנות יחסית. בין הבירות שלהן תוכלו למצוא לאגר בהירה, אייל אדום וכמובן גם IPA (India Pale Ale), לצד סגנונות נוספים.
________
הערת עורך: ייצור הבירות סמית'יקס וקילקני במבשלה שבקילקני הופסק, אךמרכז המבקרים של סמית'יקס פועל במתחם ומציע סיורים וטעימות.
אם אתם לא חובבי גינס או מקומות המוניים, תוכלו לבחור במרכז מבקרים קטן יותר, כמו זה של סמית'יקס (Smithwick's), הבירה החביבה ביותר על הכותבת, אגב. המרכז נמצא בעיר קילקני (Kilkenny), במתחם המבשלה ההיסטורית. סמית'יקס היא בירת אייל אדום, בעלת גוון אדמדם עמוק שקשה לטעות בו.
גם מחוץ לדבלין ולקילקני, בערים, בכפרים ובעיירות, פועלות מבשלות-מיקרו – מבשלות בוטיק המייצרות בירה בכמויות קטנות יחסית. בין הבירות שלהן תוכלו למצוא לאגר בהירה, אייל אדום וכמובן גם IPA (India Pale Ale), לצד סגנונות נוספים.
________
הערת עורך: ייצור הבירות סמית'יקס וקילקני במבשלה שבקילקני הופסק, אך
על חשיבותה של הבירה בזהות האירית
לזהותו של האדם רכיבים רבים, ואחד המשמעותיים שבהם הוא התרבות שבה גדל. לאוכל ולשתייה תפקיד תרבותי מכריע, ומה שלכאורה נועד רק "להזין את הגוף" משקף בעצם את הערכים, הסמלים והסיפורים שעוברים בירושה מדור לדור. הבחירה בבירה מסוימת יכולה לומר משהו גם על זהותו של מי ששותה אותה. כוס גינס ביד יכולה להיות הרבה יותר ממשקה – מעין הכרזה קטנה וגאה: אנחנו אירים! או במילים אחרות, אנחנו לא בריטים...
אם אתם חשים כעת בסתירה בין ההצהרה האירית לבין ההיסטוריה הבריטית שהובילה אליה, הצדק איתכם. הלאגר תופסת כיום כ-60% משוק הבירה באירלנד, זאת בעקבות שנים של כיבוש, במהלכן הבריטים ''דחפו להם" את הבירה עתירת הכשות. אך ראו זה פלא, האירים הטמיעו את מה שהתחיל ככפייה וכיום טוענים בכל תוקף שבירת הכשות היא חלק ממסורתם. הם אימצו אותה לחיקם, מפני שהיא מתבשלת ונמזגת על אדמת אירלנד, ''בבית הכנסת'' האירי שנקרא ''הפאב'' (או הפוב אם אתם רוצים לבטא נאמנה) במשך מאות שנים, או מבחינתם – מאז שהחלו לזרום מים באי הירקרק.
כתבה על המוזיקה האירית ותרבות הפאבים
כתבה על המוזיקה האירית ותרבות הפאבים
טיול באירלנד הוא הזדמנות לאוהבי הבירה להכיר את המשקה על גווניו וטעמיו השונים. הטיול בעקבות הבירה האירית כמוהו כמסע בין דפי ההיסטוריה, המלווה באוכל מקומי טעים ובנופים מרהיבים. ניפרד בברכת סלנצ'ה (Sláinte) – "בריאות" באירית, המשמשת כברכת "לחיים" – ובאיחול: לחיי אלו שאנו אוהבים, ולבריאותם של אלו שאוהבים אותנו. אמן.
.jpg)










.jpg)







