.jpg)
.jpg)
בהוטן – קווים לדמותה של ממלכה
מאת: פרץ גלעדי
בדרום מזרח אסיה שוכנת בהוטן – כמוסת זמן של מסורת עתיקה, טבע שמור ותרבות ייחודית, בדמות ממלכה בודהיסטית אדוקה, המקדשת את ערכיה ומחייכת לעולם.
.jpg "מנזר קן הטיגריס (צילום: Arian Zwegers)")
בהוטן – ארץ של ניגודים
קשה למצוא כיום מדינה כל כך מבודדת ומנותקת, ועם זאת נאורה, בעלת תרבות מרתקת ואנשים שקטים ומסבירי פנים, כבהוטן. הניגודים בבהוטן בולטים לעין בכל תחום ועניין. מכשירים ניידים ומחשבים בכל מקום, לצד ציידים מסורתיים המשתמשים בקשתות ובחיצים מפלדה. כפרים נידחים בהם בקתות מטות לנפול לצד בתי מלון מפוארים, ורחובות גדושים במכוניות יוקרתיות לצד עגלות עם סוסים.
בהוטן היא המדינה הבודהיסטית האחרונה באזור ההימלאיה, והתושבים בה שמחים ומלאי חיים. אורח החיים בבהוטן, האמנות והתרבות, מושפעים ונקבעים על פי עקרונות המוסר של דת , הדת הרשמית בממלכה. כל הציורים, הפסלים, התחריטים ואפילו חזיתות הבתים מוקדשות למטרות דתיות. כך גם הפסטיבלים שנחגגים בממלכה מציינים את האמונה ופחות מיועדים לתיירים. לא במקרה קבע מלך בהוטן שמדד האושר של תושבי הממלכה, חשוב יותר מהתל"ג (תוצר לאומי גולמי), וזאת על אף שתוחלת החיים הממוצעת עומדת על כ- 65 שנים בלבד.
דגלי תפילה נפוצים בבהוטן - לצבעים משמעות סמלית הנוגעת לתוכן התפילות (צילום: גלי ופרץ גלעדי)
.jpg)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
טיול בבהוטן – לא זול, לא לבד ולא במקרה
לטייל בבהוטן זה סיפור יקר. אם חשקה נפשך לטייל עם קבוצה שיוצאת מהארץ בלווי מדריך, זה מקל על המנהלות אך המחיר נותר גבוה. אם אתה מעוניין לטייל לבד או עם זוגתך (כמוני), העניין יותר מסובך אבל בהחלט אפשרי. בכל מקרה, לא ניתן לטייל בבהוטן ללא מורה דרך מקומי ומוסמך, שצמוד אליך במשך כל הטיול. ניתן ל"תפור" מסע כפי שעשיתי אני, בעזרת חברת טיולים בארץ שקשורה למדריך מקומי.
רק לאחר אישור מסגרת הטיול, הכוללת אתרים, טרקים, מקומות לינה וכו', מקבלים ויזה, שעלותה כ- 200 דולר עבור כל יום טיול בבהוטן. התשלום כולל בו גם את עלות המדריך והרכב שאיתו מטיילים מאתר לאתר. הסכום הגבוה נכנס לכיס המדינה ומפרנס גם את 2000 מורי הדרך הפעילים בה. כששאלתי את יוגן, המדריך המלווה שלנו, מדוע כל כך יקר לטייל בבהוטן הוא ענה לי שזה כדי למנוע ממטיילים צעירים להגיע לממלכה ולהביא איתם את סממני התרבות המערבית: מוזיקה, רעש, סמים ומתירנות. הבהוטנים מעוניינים במטיילים בוגרים וממוסדים, שיכבדו את התרבות המקומית, את הנופים, הטבע והמסורת. זוהי גם הסיבה לכך שלא ניתן לטייל לבד אלא רק עם מדריך מקומי, שהוסמך על ידי המדינה. מספר הוויזות המונפקות למטיילים שמחוץ למדינה הוגבל, כדי לווסת את מספרם ואת הלחץ על האתרים.
כתבה על טיול לבהוטן - הממלכה הנסתרת
בעל החיים הלאומי של בהוטן הוא הטאקין – מין אנטילופה ייחודית (צילום: גלי ופרץ גלעדי)
הרושם הראשוני הוא שקובע
כבר בנחיתה בשדה התעופה הקטן והנקי להפליא, בעיר פארו ( Paro ), נחשפים לתופעה ייחודית למדינה זו – כל עובדי הציבור והממשלה מחויבים ללבוש בגדים מסורתיים, גלימה צבעונית עם חגורת בד וגרביים ארוכים עד הברכיים. את ההצמדה והקיפול של הגלימה עושים בצורה אחידה וללא שום אלתור. למעשה, רוב אזרחי בהוטן מסתובבים כל הזמן עם הלבוש המסורתי, שהוא חלק מתרבותם רבת השנים. בדיקה קצרה העלתה כי בשנות ה- 80 הוצאו צווים ממשלתיים התקפים עד היום, שמחייבים את האזרחים ללכת בלבוש מסורתי, כולל המהגרים הרבים שהגיעו מנפאל (המטיילים יכולים להמשיך להסתובב עם הבגדים שלהם בינתיים...).
דבר נוסף שמבחינים בו במהרה הוא שאין שום רמזור במדינה, לא בפארו וגם לא בעיר הבירה טְהִימְפְּהוּ ( Thimphu ), המרוחקת כ- 60 ק"מ מפארו. התושבים מספרים כי לפני שנים אחדות הוצב הרמזור הראשון בפארו, אבל הוא הוסר די מהר, לבקשת האזרחים.
לינה בעיר הבירה טהימפהו
תושבי בהוטן – חברי האו"ם המאושרים
על שטח הממלכה, כ- 40,000 קמ"ר, חיים, לפי הצהרות המדינה, כ- 2 מיליון תושבים. כנראה שהמספר הזה מוגזם ונופח בכוונה כדי להתקבל לחברות באו"ם. למעשה חיים בבהוטן פחות מחצי מגודל האוכלוסייה המוצהר, רק כ- 790,000 תושבים, כ- 75% מהם בודהיסטים והיתר – הינדים. לבסוף המדינה התקבלה כחברה באו"ם בשנת 1971 והיא נמצאת שם עד היום.
בתחילת המאה ה- 17 אוחדה בהוטן למדינה אחת על ידי מייסד הממלכה, המנהיג והלאמה הטיבטי שאבדראנג נגאוואנג נאמג'ייאל ( Zhabdrung Ngawang Namgyal ). היא חולקה לארבעה אזורי מנהל – דזונגדי ( dzongdday ), שחולקו למחוזות. כל כמה כפרים קרובים נקראים גווג ( gewog ) ומנהל אותם ראש "מועצה אזורית", שנקרא גופ ( gup ), ונבחר על ידי התושבים. ההצבעה בבחירות במדינה היא לפי משפחה ולא לפי קול בודד.
כתבה על התרבות בבהוטן - חיזור נוסח בהוטן
נופי בהוטן – הכול מהכול
הנוף בבהוטן מגוון למדי. בצפון מתנשאות פסגות הרים מושלגות, שגובהן עולה על 7000 מ'. בין הפסגות, מגרדת את הרקיע בגובה של 7,570 מ' פסגת הר ה גאנגק'אר פואנסום ( Gangkhar Puensum ) , שמחזיקה בתואר "הפסגה הגבוהה ביותר בעולם שטרם נכבשה".
מרכז המדינה מאופיין ב"הרים שחורים" שיוצרים שני אגני ניקוז של הנהרות המרכזיים, מו צ'הו ( Mo Chhu ) ו דרנגמה צ'הו ( Drangme Chhu ). אזור זה מכוסה ביערות צפופים ומרבית אוכלוסיית בהוטן מרוכזת בו. בדרום - יערות עצים נשירים, ובעמקים שלמרגלותיהם - אדמת סחף ושטחים חקלאיים.
כשני שלישים מהמדינה מכוסים יערות, והאקלים קר ומושלג בצפון וסובטרופי וממוזג במרכז ובדרום.
כתבה על בהוטן - טיול בטבע
הערים בבהוטן מוקפות בהרים ירוקים (צילום: גלי ופרץ גלעדי)
בהוטן הבודהיסטית – מנזר קן הטיגריס
קשה להתעלם מהתרבות המיוחדת בבהוטן, ומהמנזרים הבודהיסטים הנפלאים, בני מאות השנים, שנמצאים בתחומה. המנזר המפורסם ביותר, ואולי היפה ביותר בעולם, הוא מנזר קן הטיגריס ( Taktshang Palphug Monastery או Tiger's Nest ) שנבנה במאה ה- 17 על מצוקי עמק פארו, שבקרבת העיר פארו. על פי המיתוס הבודהיסטי, הדת הבודהיסטית הובאה לכאן במאה השמינית על ידי הגורו פדמסמבהאווה ( Guru Padmasambhava ) שהתעופף, רכוב על זנבו של טיגריס, והתיישב על הצוק. המקום נחשב לקדוש במיוחד, מעין מכה של הבודהיזם – כל מאמין חייב להגיע לכאן לפחות פעם אחת בחיים.
המנזר נמצא בגובה 3,500 מ' וכדי להגיע אליו מטפסים על שביל צר שאורכו כ- 1,000 מ'. הטיפוס אינו קשה במיוחד (למי שרגיל כמובן ללכת) ובשעתיים של הליכה מתונה ניתן לכבוש את הפסגה. לאחר כ- 300 מ' של טיפוס, שלוקח זמן בגלל תנועה יורדת של מבקרים ופרדות, מגיעים למרפסת גדולה שבה תצפית נוף, מסעדה ועמדות בהן ניתן לקבל עיסוי לרגליים הדואבות. הנוף הנשקף ממנה ומהמנזר מרהיב. המנזר ממוקם על צוק גרניט ענק וחשוף, ומתחתיו משתרע עמק פארו המוקף ביערות-עד עמוקים.
לינה בעיר פארו
הגורו הרוכב על טיגריס אל רום הצוק, משם הפיץ את הבודהיזם (צילום: גלי ופרץ גלעדי)
לאורך הדרך תלויים דגלי תפילה בצבעים שונים: דגל ירוק – תפילה לשלום העצים והצומח, דגל צהוב – אומנות, דגל אדום – אש, דגל לבן – מתכת, דגל כחול – מים. כל התפילות הללו מהוות את יסודות הגוף והנפש, ואת חיי האדם המאמין. אותם דגלים וצבעים נראים בכל בהוטן, אבל הם בולטים ביותר כאן במנזר.
אל המנזר נכנסים רק עם חולצות ארוכות ומפקידים בידי השומר את המצלמה והטלפון. בתוך המנזר חדרי תפילה עם פסלי הקדוש, ומקומיים שמדליקים קטורת, מתפללים בהתרגשות ומביאים מזון, מנחות וכסף לנזירים החיים במנזר. בכל תפילה הם כורעים ושוכבים לפחות שלוש פעמים. צילום אוויר של המנזר ממחיש את צורת ראש הטיגריס שלו. בתוך המבנה ישנה גומחה עמוקה וצרה אליה ניתן לרדת רק בעזרת סולם . זהו קן הטיגריס שהכניסה אליו מותרת רק לנזירים.
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
חץ וקשת – לא רק בל"ג בעומר
אם בהוטן תזכה אי פעם במדליה אולימפית, יהיה זה כנראה בתחום הקליעה בחץ מקשת. מראה צעירים אוחזים בקשתות הוא אחד מנופי התרבות והמסורת הוותיקים בבהוטן, שהקליעה הוא הספורט הלאומי שלה. כמטייל בבהוטן צפיתי בתחרות קליעה למרחק של 150 מ', באצטדיון צ'אנגלימיטאנג ( Changlimitang stadium ) שבטימפהו, ואני זוכר זאת כחוויה עוצמתית ומרתקת. האצטדיון היה מלא מפה לפה, כולם בלבוש מסורתי, מעודדים ומוחאים כפיים. האווירה הייתה נהדרת והיכולת הספורטיבית מרשימה.
יקלע או לא יקלע? הקהל במתח בתחרות קליעה בחץ מקשת בבהוטן (צילום: גלי ופרץ גלעדי)
מוזיאון המסורת הבהוטנית
בבהוטן מנזרים רבים ולא מעט מוזיאונים מסורתיים. אחד מומלץ במיוחד נמצא בעיר טימפהו, והוא מציג את חיי הבית והמסורת הבהוטנית במהלך המאה ה- 19. בבית בן ארבע הקומות יש תצוגה פשוטה ועשירה מלפני כ- 150 שנים – כלי בית ומטבח, כלי עבודה, ביגוד, ריהוט ועוד. עד המאה ה- 14 הכל נעשה ונבנה מעץ ורק אחר כך הגיע הברזל, מטיבט. המוזיאון המתואר כאן הוא פרטי, אך נתמך על ידי אונסק"ו. המדריכים במוזיאון עושים זאת בהתנדבות, וכל ההכנסות נתרמות לטובת עניי העיר.
כלי עבודה מעץ ואבן, המוזיאון לתרבות בהוטן (צילומים: גלי ופרץ גלעדי)
אם אתם שואלים את עצמכם האם הטיול לבהוטן שווה את ההוצאות הגבוהות, תשובתי, למי שהפרוטה מצויה בכיסו, היא: חד משמעית כן. בהוטן היא בין המדינות האחרונות שהצליחו לשמור על תרבות בלתי ממוסחרת, ללא נגעי העולם המערבי, בבועה מנותקת, אך עם זאת נעימה לזרים ומסבירת פנים. עם שילוב של תרבות ייחודית, דת, מסורת, ובעיקר נופים וטבע מרהיב, התמורה בהחלט שווה את המחיר.
חוויות נוספות מהביקור בבהוטן בכתבה בהוטן - טיול בטבע
מידע נוסף
כתבות נוספות
בהוטן היא המדינה הבודהיסטית האחרונה באזור ההימלאיה, והתושבים בה שמחים ומלאי חיים. אורח החיים בבהוטן, האמנות והתרבות, מושפעים ונקבעים על פי עקרונות המוסר של דת
דגלי תפילה נפוצים בבהוטן - לצבעים משמעות סמלית הנוגעת לתוכן התפילות (צילום: גלי ופרץ גלעדי)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »רק לאחר אישור מסגרת הטיול, הכוללת אתרים, טרקים, מקומות לינה וכו', מקבלים ויזה, שעלותה כ- 200 דולר עבור כל יום טיול בבהוטן. התשלום כולל בו גם את עלות המדריך והרכב שאיתו מטיילים מאתר לאתר. הסכום הגבוה נכנס לכיס המדינה ומפרנס גם את 2000 מורי הדרך הפעילים בה. כששאלתי את יוגן, המדריך המלווה שלנו, מדוע כל כך יקר לטייל בבהוטן הוא ענה לי שזה כדי למנוע ממטיילים צעירים להגיע לממלכה ולהביא איתם את סממני התרבות המערבית: מוזיקה, רעש, סמים ומתירנות. הבהוטנים מעוניינים במטיילים בוגרים וממוסדים, שיכבדו את התרבות המקומית, את הנופים, הטבע והמסורת. זוהי גם הסיבה לכך שלא ניתן לטייל לבד אלא רק עם מדריך מקומי, שהוסמך על ידי המדינה. מספר הוויזות המונפקות למטיילים שמחוץ למדינה הוגבל, כדי לווסת את מספרם ואת הלחץ על האתרים.
כתבה על טיול לבהוטן - הממלכה הנסתרת
בעל החיים הלאומי של בהוטן הוא הטאקין – מין אנטילופה ייחודית (צילום: גלי ופרץ גלעדי)
הרושם הראשוני הוא שקובע
כבר בנחיתה בשדה התעופה הקטן והנקי להפליא, בעיר פארו ( Paro ), נחשפים לתופעה ייחודית למדינה זו – כל עובדי הציבור והממשלה מחויבים ללבוש בגדים מסורתיים, גלימה צבעונית עם חגורת בד וגרביים ארוכים עד הברכיים. את ההצמדה והקיפול של הגלימה עושים בצורה אחידה וללא שום אלתור. למעשה, רוב אזרחי בהוטן מסתובבים כל הזמן עם הלבוש המסורתי, שהוא חלק מתרבותם רבת השנים. בדיקה קצרה העלתה כי בשנות ה- 80 הוצאו צווים ממשלתיים התקפים עד היום, שמחייבים את האזרחים ללכת בלבוש מסורתי, כולל המהגרים הרבים שהגיעו מנפאל (המטיילים יכולים להמשיך להסתובב עם הבגדים שלהם בינתיים...).
דבר נוסף שמבחינים בו במהרה הוא שאין שום רמזור במדינה, לא בפארו וגם לא בעיר הבירה טְהִימְפְּהוּ ( Thimphu ), המרוחקת כ- 60 ק"מ מפארו. התושבים מספרים כי לפני שנים אחדות הוצב הרמזור הראשון בפארו, אבל הוא הוסר די מהר, לבקשת האזרחים.
לינה בעיר הבירה טהימפהו
תושבי בהוטן – חברי האו"ם המאושרים
על שטח הממלכה, כ- 40,000 קמ"ר, חיים, לפי הצהרות המדינה, כ- 2 מיליון תושבים. כנראה שהמספר הזה מוגזם ונופח בכוונה כדי להתקבל לחברות באו"ם. למעשה חיים בבהוטן פחות מחצי מגודל האוכלוסייה המוצהר, רק כ- 790,000 תושבים, כ- 75% מהם בודהיסטים והיתר – הינדים. לבסוף המדינה התקבלה כחברה באו"ם בשנת 1971 והיא נמצאת שם עד היום.
בתחילת המאה ה- 17 אוחדה בהוטן למדינה אחת על ידי מייסד הממלכה, המנהיג והלאמה הטיבטי שאבדראנג נגאוואנג נאמג'ייאל ( Zhabdrung Ngawang Namgyal ). היא חולקה לארבעה אזורי מנהל – דזונגדי ( dzongdday ), שחולקו למחוזות. כל כמה כפרים קרובים נקראים גווג ( gewog ) ומנהל אותם ראש "מועצה אזורית", שנקרא גופ ( gup ), ונבחר על ידי התושבים. ההצבעה בבחירות במדינה היא לפי משפחה ולא לפי קול בודד.
כתבה על התרבות בבהוטן - חיזור נוסח בהוטן
נופי בהוטן – הכול מהכול
הנוף בבהוטן מגוון למדי. בצפון מתנשאות פסגות הרים מושלגות, שגובהן עולה על 7000 מ'. בין הפסגות, מגרדת את הרקיע בגובה של 7,570 מ' פסגת הר ה גאנגק'אר פואנסום ( Gangkhar Puensum ) , שמחזיקה בתואר "הפסגה הגבוהה ביותר בעולם שטרם נכבשה".
מרכז המדינה מאופיין ב"הרים שחורים" שיוצרים שני אגני ניקוז של הנהרות המרכזיים, מו צ'הו ( Mo Chhu ) ו דרנגמה צ'הו ( Drangme Chhu ). אזור זה מכוסה ביערות צפופים ומרבית אוכלוסיית בהוטן מרוכזת בו. בדרום - יערות עצים נשירים, ובעמקים שלמרגלותיהם - אדמת סחף ושטחים חקלאיים.
כשני שלישים מהמדינה מכוסים יערות, והאקלים קר ומושלג בצפון וסובטרופי וממוזג במרכז ובדרום.
כתבה על בהוטן - טיול בטבע
הערים בבהוטן מוקפות בהרים ירוקים (צילום: גלי ופרץ גלעדי)
בהוטן הבודהיסטית – מנזר קן הטיגריס
קשה להתעלם מהתרבות המיוחדת בבהוטן, ומהמנזרים הבודהיסטים הנפלאים, בני מאות השנים, שנמצאים בתחומה. המנזר המפורסם ביותר, ואולי היפה ביותר בעולם, הוא מנזר קן הטיגריס ( Taktshang Palphug Monastery או Tiger's Nest ) שנבנה במאה ה- 17 על מצוקי עמק פארו, שבקרבת העיר פארו. על פי המיתוס הבודהיסטי, הדת הבודהיסטית הובאה לכאן במאה השמינית על ידי הגורו פדמסמבהאווה ( Guru Padmasambhava ) שהתעופף, רכוב על זנבו של טיגריס, והתיישב על הצוק. המקום נחשב לקדוש במיוחד, מעין מכה של הבודהיזם – כל מאמין חייב להגיע לכאן לפחות פעם אחת בחיים.
המנזר נמצא בגובה 3,500 מ' וכדי להגיע אליו מטפסים על שביל צר שאורכו כ- 1,000 מ'. הטיפוס אינו קשה במיוחד (למי שרגיל כמובן ללכת) ובשעתיים של הליכה מתונה ניתן לכבוש את הפסגה. לאחר כ- 300 מ' של טיפוס, שלוקח זמן בגלל תנועה יורדת של מבקרים ופרדות, מגיעים למרפסת גדולה שבה תצפית נוף, מסעדה ועמדות בהן ניתן לקבל עיסוי לרגליים הדואבות. הנוף הנשקף ממנה ומהמנזר מרהיב. המנזר ממוקם על צוק גרניט ענק וחשוף, ומתחתיו משתרע עמק פארו המוקף ביערות-עד עמוקים.
לינה בעיר פארו
הגורו הרוכב על טיגריס אל רום הצוק, משם הפיץ את הבודהיזם (צילום: גלי ופרץ גלעדי)
לאורך הדרך תלויים דגלי תפילה בצבעים שונים: דגל ירוק – תפילה לשלום העצים והצומח, דגל צהוב – אומנות, דגל אדום – אש, דגל לבן – מתכת, דגל כחול – מים. כל התפילות הללו מהוות את יסודות הגוף והנפש, ואת חיי האדם המאמין. אותם דגלים וצבעים נראים בכל בהוטן, אבל הם בולטים ביותר כאן במנזר.
אל המנזר נכנסים רק עם חולצות ארוכות ומפקידים בידי השומר את המצלמה והטלפון. בתוך המנזר חדרי תפילה עם פסלי הקדוש, ומקומיים שמדליקים קטורת, מתפללים בהתרגשות ומביאים מזון, מנחות וכסף לנזירים החיים במנזר. בכל תפילה הם כורעים ושוכבים לפחות שלוש פעמים. צילום אוויר של המנזר ממחיש את צורת ראש הטיגריס שלו. בתוך המבנה ישנה גומחה עמוקה וצרה אליה ניתן לרדת רק בעזרת סולם . זהו קן הטיגריס שהכניסה אליו מותרת רק לנזירים.
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
חץ וקשת – לא רק בל"ג בעומר
אם בהוטן תזכה אי פעם במדליה אולימפית, יהיה זה כנראה בתחום הקליעה בחץ מקשת. מראה צעירים אוחזים בקשתות הוא אחד מנופי התרבות והמסורת הוותיקים בבהוטן, שהקליעה הוא הספורט הלאומי שלה. כמטייל בבהוטן צפיתי בתחרות קליעה למרחק של 150 מ', באצטדיון צ'אנגלימיטאנג ( Changlimitang stadium ) שבטימפהו, ואני זוכר זאת כחוויה עוצמתית ומרתקת. האצטדיון היה מלא מפה לפה, כולם בלבוש מסורתי, מעודדים ומוחאים כפיים. האווירה הייתה נהדרת והיכולת הספורטיבית מרשימה.
יקלע או לא יקלע? הקהל במתח בתחרות קליעה בחץ מקשת בבהוטן (צילום: גלי ופרץ גלעדי)
מוזיאון המסורת הבהוטנית
בבהוטן מנזרים רבים ולא מעט מוזיאונים מסורתיים. אחד מומלץ במיוחד נמצא בעיר טימפהו, והוא מציג את חיי הבית והמסורת הבהוטנית במהלך המאה ה- 19. בבית בן ארבע הקומות יש תצוגה פשוטה ועשירה מלפני כ- 150 שנים – כלי בית ומטבח, כלי עבודה, ביגוד, ריהוט ועוד. עד המאה ה- 14 הכל נעשה ונבנה מעץ ורק אחר כך הגיע הברזל, מטיבט. המוזיאון המתואר כאן הוא פרטי, אך נתמך על ידי אונסק"ו. המדריכים במוזיאון עושים זאת בהתנדבות, וכל ההכנסות נתרמות לטובת עניי העיר.
כלי עבודה מעץ ואבן, המוזיאון לתרבות בהוטן (צילומים: גלי ופרץ גלעדי)
אם אתם שואלים את עצמכם האם הטיול לבהוטן שווה את ההוצאות הגבוהות, תשובתי, למי שהפרוטה מצויה בכיסו, היא: חד משמעית כן. בהוטן היא בין המדינות האחרונות שהצליחו לשמור על תרבות בלתי ממוסחרת, ללא נגעי העולם המערבי, בבועה מנותקת, אך עם זאת נעימה לזרים ומסבירת פנים. עם שילוב של תרבות ייחודית, דת, מסורת, ובעיקר נופים וטבע מרהיב, התמורה בהחלט שווה את המחיר.
חוויות נוספות מהביקור בבהוטן בכתבה בהוטן - טיול בטבע
מידע נוסף
כתבות נוספות
דבר נוסף שמבחינים בו במהרה הוא שאין שום רמזור במדינה, לא בפארו וגם לא בעיר הבירה
לינה בעיר הבירה טהימפהו
בתחילת המאה ה- 17 אוחדה בהוטן למדינה אחת על ידי מייסד הממלכה, המנהיג
כתבה על התרבות בבהוטן - חיזור נוסח בהוטן
נופי בהוטן – הכול מהכול
הנוף בבהוטן מגוון למדי. בצפון מתנשאות פסגות הרים מושלגות, שגובהן עולה על 7000 מ'. בין הפסגות, מגרדת את הרקיע בגובה של 7,570 מ' פסגת הר ה גאנגק'אר פואנסום ( Gangkhar Puensum ) , שמחזיקה בתואר "הפסגה הגבוהה ביותר בעולם שטרם נכבשה".
מרכז המדינה מאופיין ב"הרים שחורים" שיוצרים שני אגני ניקוז של הנהרות המרכזיים, מו צ'הו ( Mo Chhu ) ו דרנגמה צ'הו ( Drangme Chhu ). אזור זה מכוסה ביערות צפופים ומרבית אוכלוסיית בהוטן מרוכזת בו. בדרום - יערות עצים נשירים, ובעמקים שלמרגלותיהם - אדמת סחף ושטחים חקלאיים.
כשני שלישים מהמדינה מכוסים יערות, והאקלים קר ומושלג בצפון וסובטרופי וממוזג במרכז ובדרום.
כתבה על בהוטן - טיול בטבע
הערים בבהוטן מוקפות בהרים ירוקים (צילום: גלי ופרץ גלעדי)
בהוטן הבודהיסטית – מנזר קן הטיגריס
קשה להתעלם מהתרבות המיוחדת בבהוטן, ומהמנזרים הבודהיסטים הנפלאים, בני מאות השנים, שנמצאים בתחומה. המנזר המפורסם ביותר, ואולי היפה ביותר בעולם, הוא מנזר קן הטיגריס ( Taktshang Palphug Monastery או Tiger's Nest ) שנבנה במאה ה- 17 על מצוקי עמק פארו, שבקרבת העיר פארו. על פי המיתוס הבודהיסטי, הדת הבודהיסטית הובאה לכאן במאה השמינית על ידי הגורו פדמסמבהאווה ( Guru Padmasambhava ) שהתעופף, רכוב על זנבו של טיגריס, והתיישב על הצוק. המקום נחשב לקדוש במיוחד, מעין מכה של הבודהיזם – כל מאמין חייב להגיע לכאן לפחות פעם אחת בחיים.
המנזר נמצא בגובה 3,500 מ' וכדי להגיע אליו מטפסים על שביל צר שאורכו כ- 1,000 מ'. הטיפוס אינו קשה במיוחד (למי שרגיל כמובן ללכת) ובשעתיים של הליכה מתונה ניתן לכבוש את הפסגה. לאחר כ- 300 מ' של טיפוס, שלוקח זמן בגלל תנועה יורדת של מבקרים ופרדות, מגיעים למרפסת גדולה שבה תצפית נוף, מסעדה ועמדות בהן ניתן לקבל עיסוי לרגליים הדואבות. הנוף הנשקף ממנה ומהמנזר מרהיב. המנזר ממוקם על צוק גרניט ענק וחשוף, ומתחתיו משתרע עמק פארו המוקף ביערות-עד עמוקים.
לינה בעיר פארו
הגורו הרוכב על טיגריס אל רום הצוק, משם הפיץ את הבודהיזם (צילום: גלי ופרץ גלעדי)
לאורך הדרך תלויים דגלי תפילה בצבעים שונים: דגל ירוק – תפילה לשלום העצים והצומח, דגל צהוב – אומנות, דגל אדום – אש, דגל לבן – מתכת, דגל כחול – מים. כל התפילות הללו מהוות את יסודות הגוף והנפש, ואת חיי האדם המאמין. אותם דגלים וצבעים נראים בכל בהוטן, אבל הם בולטים ביותר כאן במנזר.
אל המנזר נכנסים רק עם חולצות ארוכות ומפקידים בידי השומר את המצלמה והטלפון. בתוך המנזר חדרי תפילה עם פסלי הקדוש, ומקומיים שמדליקים קטורת, מתפללים בהתרגשות ומביאים מזון, מנחות וכסף לנזירים החיים במנזר. בכל תפילה הם כורעים ושוכבים לפחות שלוש פעמים. צילום אוויר של המנזר ממחיש את צורת ראש הטיגריס שלו. בתוך המבנה ישנה גומחה עמוקה וצרה אליה ניתן לרדת רק בעזרת סולם . זהו קן הטיגריס שהכניסה אליו מותרת רק לנזירים.
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
חץ וקשת – לא רק בל"ג בעומר
אם בהוטן תזכה אי פעם במדליה אולימפית, יהיה זה כנראה בתחום הקליעה בחץ מקשת. מראה צעירים אוחזים בקשתות הוא אחד מנופי התרבות והמסורת הוותיקים בבהוטן, שהקליעה הוא הספורט הלאומי שלה. כמטייל בבהוטן צפיתי בתחרות קליעה למרחק של 150 מ', באצטדיון צ'אנגלימיטאנג ( Changlimitang stadium ) שבטימפהו, ואני זוכר זאת כחוויה עוצמתית ומרתקת. האצטדיון היה מלא מפה לפה, כולם בלבוש מסורתי, מעודדים ומוחאים כפיים. האווירה הייתה נהדרת והיכולת הספורטיבית מרשימה.
יקלע או לא יקלע? הקהל במתח בתחרות קליעה בחץ מקשת בבהוטן (צילום: גלי ופרץ גלעדי)
מוזיאון המסורת הבהוטנית
בבהוטן מנזרים רבים ולא מעט מוזיאונים מסורתיים. אחד מומלץ במיוחד נמצא בעיר טימפהו, והוא מציג את חיי הבית והמסורת הבהוטנית במהלך המאה ה- 19. בבית בן ארבע הקומות יש תצוגה פשוטה ועשירה מלפני כ- 150 שנים – כלי בית ומטבח, כלי עבודה, ביגוד, ריהוט ועוד. עד המאה ה- 14 הכל נעשה ונבנה מעץ ורק אחר כך הגיע הברזל, מטיבט. המוזיאון המתואר כאן הוא פרטי, אך נתמך על ידי אונסק"ו. המדריכים במוזיאון עושים זאת בהתנדבות, וכל ההכנסות נתרמות לטובת עניי העיר.
כלי עבודה מעץ ואבן, המוזיאון לתרבות בהוטן (צילומים: גלי ופרץ גלעדי)
אם אתם שואלים את עצמכם האם הטיול לבהוטן שווה את ההוצאות הגבוהות, תשובתי, למי שהפרוטה מצויה בכיסו, היא: חד משמעית כן. בהוטן היא בין המדינות האחרונות שהצליחו לשמור על תרבות בלתי ממוסחרת, ללא נגעי העולם המערבי, בבועה מנותקת, אך עם זאת נעימה לזרים ומסבירת פנים. עם שילוב של תרבות ייחודית, דת, מסורת, ובעיקר נופים וטבע מרהיב, התמורה בהחלט שווה את המחיר.
חוויות נוספות מהביקור בבהוטן בכתבה בהוטן - טיול בטבע
מידע נוסף
כתבות נוספות
מרכז המדינה מאופיין ב"הרים שחורים" שיוצרים שני אגני ניקוז של הנהרות המרכזיים,
כשני שלישים מהמדינה מכוסים יערות, והאקלים קר ומושלג בצפון וסובטרופי וממוזג במרכז ובדרום.
כתבה על בהוטן - טיול בטבע
הערים בבהוטן מוקפות בהרים ירוקים (צילום: גלי ופרץ גלעדי)
המנזר נמצא בגובה 3,500 מ' וכדי להגיע אליו מטפסים על שביל צר שאורכו כ- 1,000 מ'. הטיפוס אינו קשה במיוחד (למי שרגיל כמובן ללכת) ובשעתיים של הליכה מתונה ניתן לכבוש את הפסגה. לאחר כ- 300 מ' של טיפוס, שלוקח זמן בגלל תנועה יורדת של מבקרים ופרדות, מגיעים למרפסת גדולה שבה תצפית נוף, מסעדה ועמדות בהן ניתן לקבל עיסוי לרגליים הדואבות. הנוף הנשקף ממנה ומהמנזר מרהיב. המנזר ממוקם על צוק גרניט ענק וחשוף, ומתחתיו משתרע עמק פארו המוקף ביערות-עד עמוקים.
לינה בעיר פארו
הגורו הרוכב על טיגריס אל רום הצוק, משם הפיץ את הבודהיזם (צילום: גלי ופרץ גלעדי)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
חץ וקשת – לא רק בל"ג בעומר
אם בהוטן תזכה אי פעם במדליה אולימפית, יהיה זה כנראה בתחום הקליעה בחץ מקשת. מראה צעירים אוחזים בקשתות הוא אחד מנופי התרבות והמסורת הוותיקים בבהוטן, שהקליעה הוא הספורט הלאומי שלה. כמטייל בבהוטן צפיתי בתחרות קליעה למרחק של 150 מ', באצטדיון צ'אנגלימיטאנג ( Changlimitang stadium ) שבטימפהו, ואני זוכר זאת כחוויה עוצמתית ומרתקת. האצטדיון היה מלא מפה לפה, כולם בלבוש מסורתי, מעודדים ומוחאים כפיים. האווירה הייתה נהדרת והיכולת הספורטיבית מרשימה.
יקלע או לא יקלע? הקהל במתח בתחרות קליעה בחץ מקשת בבהוטן (צילום: גלי ופרץ גלעדי)
מוזיאון המסורת הבהוטנית
בבהוטן מנזרים רבים ולא מעט מוזיאונים מסורתיים. אחד מומלץ במיוחד נמצא בעיר טימפהו, והוא מציג את חיי הבית והמסורת הבהוטנית במהלך המאה ה- 19. בבית בן ארבע הקומות יש תצוגה פשוטה ועשירה מלפני כ- 150 שנים – כלי בית ומטבח, כלי עבודה, ביגוד, ריהוט ועוד. עד המאה ה- 14 הכל נעשה ונבנה מעץ ורק אחר כך הגיע הברזל, מטיבט. המוזיאון המתואר כאן הוא פרטי, אך נתמך על ידי אונסק"ו. המדריכים במוזיאון עושים זאת בהתנדבות, וכל ההכנסות נתרמות לטובת עניי העיר.
כלי עבודה מעץ ואבן, המוזיאון לתרבות בהוטן (צילומים: גלי ופרץ גלעדי)
אם אתם שואלים את עצמכם האם הטיול לבהוטן שווה את ההוצאות הגבוהות, תשובתי, למי שהפרוטה מצויה בכיסו, היא: חד משמעית כן. בהוטן היא בין המדינות האחרונות שהצליחו לשמור על תרבות בלתי ממוסחרת, ללא נגעי העולם המערבי, בבועה מנותקת, אך עם זאת נעימה לזרים ומסבירת פנים. עם שילוב של תרבות ייחודית, דת, מסורת, ובעיקר נופים וטבע מרהיב, התמורה בהחלט שווה את המחיר.
חוויות נוספות מהביקור בבהוטן בכתבה בהוטן - טיול בטבע
מידע נוסף
כתבות נוספות
יקלע או לא יקלע? הקהל במתח בתחרות קליעה בחץ מקשת בבהוטן (צילום: גלי ופרץ גלעדי)
כלי עבודה מעץ ואבן, המוזיאון לתרבות בהוטן (צילומים: גלי ופרץ גלעדי)
חוויות נוספות מהביקור בבהוטן בכתבה בהוטן - טיול בטבע
מידע נוסף
כתבות נוספות
 |
אודות הכותב
פרץ גלעדי ז"ל, היה פקח רשות הטבע והגנים ומתנדב ביחידת החילוץ ברמת הגולן. הוא עסק רבות באקולוגיה ושימור טבע, ומסעותיו הרבים והמגוונים ברחבי העולם התמקדו בלימוד הטבע ובשימורו.
|
