www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

מרמורש - ארץ חרשי העץ


מרמורש - ארץ חרשי העץ
מסע מופלא למאות שעברו

מאת: תמירה צדקיהו-חסון 


ביקור במרמורש הוא מסע לאחור בזמן, למקום בו משמרים את החקלאות הפשוטה, הסוס והשור הם בהמות העבודה, תרנגולות וברווזים בחצר, בארות מים, וכלי עבודה מעץ. בטיול בין הכפרים ראינו נשים טוות צמר ואורגות שטיחים, מטפלות במשק החי ורוקחות ריבות מהפרי שבחצר.


בחרתי להתמקד בשלושה נושאים המייחדים את מחוז מרמורש המופלא: כנסיות העץ, טיול ברכבת קיטור ישנה ובית קברות עליז במיוחד.

נופי מרמורש, רומניה
נופי מרמורש, חקלאות פשוטה ואנשים פשוטים  (צילום: שלמה צדקיהו)
 

מרמורש – חבל ארץ ומחוז ברומניה

חבל מרמורש (Maramureş) הוא חבל ארץ גיאוגרפי, היסטורי ותרבותי, בלב הרי הקרפטים, הנמצא כיום בתחומי רומניה ואוקראינה. מחוז באותו שם, מחוז מרמורש, אחד מ- 41 המחוזות של רומניה, נמצא בצפון-מערב רומניה. זהו מחוז כפרי, עם הרים, מישורים ועמקים, עשיר בנהרות ויובלים, המשמר מסורות עתיקות בכפרים. בירת המחוז היא העיר באיה מארה (Baia Mare).
 
קרוב לחצי מליון תושבים חיים כיום במחוז מרמורש. הרומנים שבהם (מעל 85%) רואים את עצמם כצאצאי הדאקים, עם עתיק ששלט בשטחי רומניה של ימינו, מהמאה ה-2 לפנה"ס ועד שנכבשו ע"י הרומאים והפכו לפרובינציה רומאית (שנת 106). הדאקים קיימו תרבות מפותחת ועד היום ניכרים שורשיה בשמות אנשים, מושגים, שמות מקומות ואמונות עממיות. מאז עברו במקום כובשים ותרבויות, אך התושבים גאים בכך שהם משמרים את התרבות הדאקית. מורשת הדאקים נשמרת בסמלים ובעיטורים על שערי הבתים, ובבתי הקברות, בהם ניתן להבחין במצבות רבות עם צלב התחום בעיגול או חצי עיגול מברזל, כמורשת העם הקלטי הקדום.
לינה בחבל מרמורש
כתבות נוספות על רומניה

מרמורש על מפת מחוזות רומניה
מחוז מרמורש והחבל ההיסטורי מרמורש (בצהוב) על מפת מחוזות רומניה


מדרפט ג



 

אנשי מרמורש

בראשית המאה ה-20 חלקים מהאזור היו בשליטת הונגריה, צ'כוסלובקיה, טרנסילבניה ורומניה. בזמן מלחמת העולם השנייה נשלט האזור כולו ע"י הונגריה, ולאחר המלחמה, הוחזר החלק הדרומי של מרמורש לרומניה. אוכלוסיית מרמורש מורכבת בעיקר מרומנים, אך יש גם הונגרים, אוקראינים ומעט צוענים.
 
בסתיו, זמן ביקורנו במרמורש, מכינים את גזרי העצים בערימה גדולה באסם או בחצר, לקראת החורף הקר. ערימות תפוחי עץ אדומים נאספים במוטות עץ ארוכים מהעץ, ונעטפים בעיתונים לקראת אחסונם במרתף. לאחר הגדם יוצאות הנשים לדרכים, פורשות בד ועליו פטריות שנקטפו זה עתה. במקומות רבים ניצב ספסל ליד שער החצר, ולעת ערב יושבים בני הבית, בעיקר המבוגרים או קבוצות נשים, ובישיבה הזו יש מעין הזמנה לעוברים להצטרף. ביקור בבתים שפתחו את דלתותיהם בשמחה, הגביר את התחושה שאנו בסיור במוזיאון אנושי, של עולם לא מוכר.
כתבה על מסלול טיול בטרנסילבניה
 
אנשי מרמורש, רומניה  אנשי מרמורש, רומניה
אנשי מרמורש, עבודת ידיים בשדה וטווית צמר  (צילום: שלמה צדקיהו)

ארץ חרשי העץ

בפי רבים מכונה מחוז מרמורש "ארץ העץ", אך לדעתי מתאים יותר לקרוא לה "ארץ חרשי העץ". תושבים רבים מועסקים בתעשיית העץ, לצד עבודתם במשק שלהם. התושבים כאן הם צרכנים גדולים של עץ: בתי עץ, אסמי עץ, כלים חקלאיים מעץ, מתקני שעשועים מעץ, שערי עץ מגולפים, בכניסה לכפרים ולחצרות הבתים, ואפילו אסלות שירותים מעץ. העץ הוא חומר הגלם, אך האנשים הם שידעו לתת לו את היופי המיוחד רק למרמורש. מכל עבודות העץ, המפורסמות ביותר הן הכנסיות בנויות העץ.
 
מרמורש, רומניה
ציורים על קירות העץ של כנסיות מרמורש  (צילום: שלמה צדקיהו)
 

כנסיות העץ של מרמורש

במחוז מרמורש עשרות כפרים קטנים, שתושביהם מקיימים את חייהם הקהילתיים סביב הכנסייה המקומית. הכנסיות בנויות בלב הכפר, בדרך כלל על גבעה הנראית למרחוק. בימי ראשון מגיעים תושבי הכפר לכנסייה, ובכל יום, לקראת ערב, ראינו אנשים ובעיקר נשים, עם משפכים בידיהן, מטפחות את קברי המשפחה בבית הקברות שליד הכנסייה.
 
שמונה מתוך שלושים ושש הכנסיות במרמורש, הוכרזו בשנת 1999 כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, בהיותן דוגמא ייחודית של בנייה דתית ואדריכלות העץ הטובה ביותר שנשתמרה באירופה. הכנסיות נבנו במאות ה-16 וה-17, מעץ אלון. בולי העץ מחוברים זה לזה כמו לגו, ללא מסמרים, ואף ניתנים לפירוק והעתקה למקום אחר. לכולן גגות עשויים קורות עץ, ועליהן רעפי עץ צרים ודקים. הצריחים גבוהים וצרים, מה שהקנה להם את השם הקולקטיבי "הסגנון הגוטי של מרמורש".
 
ברבות מהכנסיות תלויה מבחוץ קורת עץ, ולידה פטיש. זהו כלי הקשה, המכונה ברומנית טוקה (Toaca), שהקדים את הפעמון. לעיתים מקישים בטוקה יחד עם הפעמון, אך נאמר לנו בחיוך, שזו מסורת קדומה לגירוש השדים.
 
מרמורש, רומניה
כנסיית העץ בכפר פלופיש, מורשת עולמת של אונסק"ו  (צילום: שלמה צדקיהו)
 

כנסיות המורשת העולמית של אונסק"ו

יותר מכל הרשים אותנו פנים הכנסיות, שתמשיחי קיר צוירו ברובן בידי אמנים מקומיים. את ההשראה לדמויות הם שאבו מאנשי הכפר ומחיי היום יום. כך הדמויות המוכרות לנו מהתנ"ך, מהברית החדשה, קדושים וקדושים מעונים, מלאכים, ישו והשליחים, תמונות מיום הדין, הם גם היסטוריה מקומית, על הרקע המוכר של נוף הכפר. אם נזכור שאחד מתפקידי הציורים בכנסייה היה לחנך את האיכרים שלא ידעו קרא וכתוב, נוכל לראות עד כמה הסביבה נעימה ולא מאיימת.
 
הכנסיות שהוכרזו כמורשת עולמית נמצאות בכפרים:
יאוד (Ieud) – כנסיית שס (Șes)
בודשט (Budeşti) -  כנסיית ניקולאה הקדוש (Sf.Nicolae)
פויינילה איזיי (Poienile Izei) -  כנסיית פאראסכיווה הקדושה (Sf.Paraschiva)
ברסנה ( Bârsana) - כנסיית ניקולאה הקדוש (Sf.Nicolae)
דסשט (Deseşti) - כנסיית פאראסכיווה הקדושה (Sf.Paraschiva)
רוגוז (Rogoz) - כנסיית פאראסכיווה הקדושה (Sf.Paraschiva)
פלופיש (Plopiş) - כנסיית המלאכים הקדושים (Sfinţii Arhangheli)
שורדשט (Şurdeşti) -  כנסיית המלאכים הקדושים (Sfinţii Arhangheli)
 

הכפרים בהן נמצאות שמונה כנסיות העץ במרמורש, שהוכרזו מורשת עולמית
 





כנסיות עץ מקסימות לא פחות

גם כנסיות שלא זכו לתואר של אונסק"ו, יפות לא פחות. הכנסייה בעיירה רוזבליה (Rozavlea), היא בעיני המקסימה מכולן. היא מעוטרת בתמשיחי קיר נפלאים, והפיגומים הרעועים מאפשרים לעלות לתקרה ואפילו לגעת ב"רוח הקודש" המצוירת במרכזה.
 
לכנסיות שמות של קדושים, ולחלקן סיפורים ואגדות. כך למשל, כנסיית פרסקאבה החסידה (Pious Paraschiva), על שם הקדושה הפטרונית של מולדבה, נשרפה ע"י הטאטארים בשנת 1717. כשאנשי הכפר החליטו לבנותה מחדש, הם הניחו בכמה מקומות מזבח, שנהרס בכל פעם, עד שבניסיון החמישי האבן נשארה עומדת, וכך הוחלט על מיקומה. היא נבנתה בשנת 1770, ותמשיחי הקיר צויירו בידי אמן מגיאורגיה.
 
הכנסיות נעולות, אך לכולן נכנסנו. לפעמים לקחנו מפתח במקום מסוים (חפשו באינטרנט), אך כמו ברוב המקרים, משום מקום צץ לו אחד התושבים ואפשר לנו להיכנס. הכנסיות הפשוטות והיפות, כמוהן כאנשי מרמורש, פשוטים, צנועים, ונעימים.
 
כנסיות העץ מרמורש, רומניה  כנסיות העץ מרמורש, רומניה 
ציורי קיר על כנסיית העץ בכפר רוזבליה, בעיניי המקסימה מכולן  (צילום: שלמה צדקיהו)

טיול ברכבת היער

ויסו דה סוס (Viseu de Sus) היא עיירה קטנה בקצה עמק נהר ואסר (Vaser). כמו בעוד עיירות קטנות יש בה גשר חבלים צר, שרק אדם אחד יכול לעבור בו. בעבר הייתה כאן קהילה יהודית (בתחנת הרכבת מוזיאון קטן המתעד בתמונת את עברם המפואר), והיום יש בה מוקד משיכה תיירותי, אחת מחוויות החובה - טיול ברכבת העמק.
 
הרכבת, המכונה מוקאניצה (Mocăniţa), שם חיבה למילה "מוקאן", שפירושו רועה צאן (או מי שמתגורר בהרים), היא אחת מרכבות הקיטור האחרונות הפועלות בעולם. במקור היא נבנתה להובלת עצים הנכרתים ביערות הסביבה, הסעת פועלים וכדרך היחידה "להגיע הביתה" לאנשים החיים במעלה העמק. פסי הרכבת הצרים הונחו בתחילת המאה ה-20, וכיום קטר אחד עם מספר קרונות משמשים להסעת מטיילים.
 
רכבת הקיטור התיירותית יוצאת מהתחנה בעיירה ויסו דה סוס, במסלול זהה למסלול רכבות העצים החדשות והמודרניות, לאורך כ-20 קילומטרים. בעבר היא הגיעה למחנה החוטבים בגבול אוקראינה, מרחק 42 ק"מ, אך שיטפון עז שפקד את המקום בשנת 2008, גרם למסלול להתקצר.
 
כשעליתי לקרון, סימנה לי נוסעת לבוא לספסל הסמוך לתנור חימום, אותו הזינה בגזרי עץ (גם בקיץ רצוי ללבוש בגד חם). הנוסעים, כולם רומנים וכולם מחוייכים, פותחים סלים ומוציאים דברי מזון, לפיקניק על גלגלים. מהירות נסיעה של הליכה מהירה, בנוף יערות, בלווי שריקות הקטר ועשן לבן. הטיול כולו חוויות, לאורך הנהר גשרי עץ רעועים, אנשים מעטים עומדים במים ועוסקים בדיג, וחוות קטנות ובתים בודדים של אנשי העמק. העצירות לצורך העמסת עצים לקטר, או צינון הקטר ע"י שאיבת מים בצינור גינה. לאחר שעתיים עוצרים בקרחת יער, "צוות הדיילים" פורק בשר, נקניקיות, משקאות, ומכין מזון למעוניינים. ברנדי שזיפים ביתי, נמזג מבקבוקי פלסטיק ממוחזרים. לאחר כשעה, הקטר מצפצף, עולים לרכבת לנסיעה חזרה, תוך כדי המשך חגיגה של אוכל ומזון.
רכבת הקיטור
לינה באזור העיירה ויסו דה סוס
כתבה על טיול בעקבות יהדות רומניה
 
מרמורש, רומניה
רכבת הקיטור מוקאניצה, פיקניק על גלגלים  (צילום: שלמה צדקיהו)
 

בית הקברות העליז

על תפישת החיים והמוות אפשר ללמוד ממשפט שאמר טריאנוס, שכבש את דאקיה: "הדאקים הולכים למותם מאושרים יותר מלכל מסע". נגר מוכשר אחד, בשם סטן פטראש, לקח את המשפט הזה כמה צעדים קדימה, והקים בשנת 1953 בכפר הולדתו ספנצה (Săpânţa), את בית הקברות העליז, היחיד מסוגו באירופה ואולי בעולם כולו. למרות שזו הייתה יוזמה אישית ולא שימור מסורת, היום המקום נאמר בנשימה אחת עם השם מראמורש.
 
תלמידו וממשיכו האמן דומטרו פופ, היה שוליה של סטן פטראש, שעבד עד מותו בשנת 1977. על "פילוסופיית המוות" הוא אמר לנו:
אלה החיים האמיתיים, יש טרגדיות, יש שמחה, אני לא מייפה את החיים. כשבן הכפר מת, מגיעה המשפחה ומספרת לי על חייו, על נסיבות מותו. אנחנו כפר לא גדול, כ-5000 תושבים, לכן אין כל כך הרבה סודות. יש לי 30 יום לסיים את העבודה. אני בוחר בנוסח "עד עתה איש לא התלונן".
 
ההתייחסות הטבעית למוות נובעת מהמורשת הדאקית, ולכן גם הכיתוב נכתב בחן עם קריצה, כולל מצבות המגלות סודות: "אהבתי את כל נשות הכפר..". ציורים נאיביים בשלל צבעים, על צלבים מעץ אלון בצבע כחול, הקרוי על שם המקום "כחול ספנצה", ותמונות הלקוחות מחיי המת.
לינה בכפר ספנצה
 
נופי מרמורש, רומניה
בית הקברות העליז של ספנצה, כיתוב עם קריצה וסודות שמתגלים  (צילום: שלמה צדקיהו)
 
טיילנו בין מאות המצבות, קיבלנו תרגום מדויק, וצחקנו, גם כשהיה כיתוב קורע לב: "כאן אני נח, שמי סאוליק יון. הייתי רועה צאן בכפר. באו הונגרים רעים וירו בראש שלי, את הראש מהגוף ערפו וכך קברו אותי. שיהיו מקוללים לנצח". על קברה של ילדה קטנה שנדרסה ליד ביתה, כתוב: שהאש תשרוף אותך מונית, מכל רומניה הגדולה לא מצאת מקום אחר לעצור אלא ליד הבית שלי, ופגעת בי".
 
בכניסה לעיירה ספנצה, שנקראה ביידיש ספינקא, יש עוד בית קברות, לא עליז אלא עגום ונעול. זהו בית הקברות היהודי, של עיירה בה הייתה קהילה חסידית מפוארת. חסידות ספינקא הייתה השנייה בגודלה בחבל מרמורוש, אחרי חסידות ויז'ניץ (כיום אוקראינה).
 

הכפר רוזבליה, העיירה ו
יסו דה סוס והכפר ספנצה

 





תמירה צדקיהו-חסון אודות הכותבת
תמירה צדקיהו-חסון, בעלת תואר ראשון בהיסטוריה ובמזרחנות ותואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית. במשך שנים שילבה הדרכת טיולים עם עבודתה, וכיום מעדיפה לטייל באופן פרטי ולכתוב. כותבת במגזין טבע הדברים.

לקריאת כתבות נוספות של תמירה.








מספר צפיות: 11984
3451