אדריכלות בית המגורים היפני
מאת: אדריכל אריה קוץ
ביפן הקדומה היו שני סוגי בתים – "בית בור" ו"בית כלונסאות". במעט הדוגמאות ששרדו מימי הביניים אנו מגלים שעם התגבשותה של התרבות היפנית מתמזגים שני הטיפוסים האלה לבית הכפר היפני האופייני. "בית הבור" הפך להיות חלק הבית שבו ממשיכים את פעולות עיבוד התוצרת החקלאית, כולל הכנת מזון ובישול (נקרא ביפנית "דומה"). בחלק המשמש למגורים התפתחה במהלך ההיסטוריה העדפה של מגורים על רצפת עץ מורמת מעל לפני האדמה על גבי כלונסאות. הקשר הרצוף בין שני החלקים הביא להנמכת הכלונסאות לכחצי מטר.
הבית הכפרי ביפן
שני החלקים השונים של הבית מקורים ביחד על ידי גג רחב. מבחינה הנדסית שלד הבית עשוי כולו עץ – עמודים וקורות הנושאים מבנה של גג משופע. באופן אופייני לבנייה בעץ, השלד בנוי בקווים ישרים של קורות בין עמודים, והבית הכפרי הפשוט הוא מלבן מאורך אשר חציו רצפת אדמה וחציו רצפת עץ. סגירת שלד העץ נעשית באמצעים מגוונים: במקום בו מעדיפים קיר אטום, מותחים רשת שתי וערב של רצועות במבוק או ענפים אחרים ומשליכים עליהם שכבות של חומר מעורב בתבן, עד ליצירת קיר עבה, יציב ואחיד. קיר זה אופייני במיוחד לחלק ה"דומה" במבנה.
באזור המגורים התפתחה העדפה לפתיחה רחבה יותר אל הנוף. בהתאם, הוצבה בין הקורות והעמודים מערכת של מחיצות נגררות, שניתן לפתוח ולסגור בהתאם לצורך. רצפת העץ בולטת החוצה מעבר לקו הקיר והמחיצות ויוצרת מעין מרפסת המקיפה חלקים גדולים של הבית. הגג האופייני ביותר לבית הכפר היה גג של קנים ("גג קש") מסוג קאיה. שכבות עבות של קנים בשיפוע גבוה, נתנו לגג איטום, בידוד ותדמית ייחודית על קו הרקיע של האזור הכפרי. רעפים, ששיטת הייצור שלהם הובאה מסין, נשארו עד למאות האחרונות מוצר יקר ערך ובתי הכפר מיעטו להשתמש בו.
הבית בפשטותו העממית, בנוי מחומרים טבעיים, נגישים מהסביבה הטבעית הקרובה, נטול קישוטים ומותרות, קרוב לטבע, פתוח וחשוף אליו, מהווה אידיאל אסתטי אשר השפיע על האדריכלות היפנית במאות האחרונות.
כתבה על ההיסטוריה של האדריכלות היפנית | כתבות על יעדי טיול ביפן
מגורים על רצפת עץ מורמת מעל לפני האדמה על גבי כלונסאות (צילום: Urashimataro)
בית הבור – חלק הבית שבו ממשיכים את פעולות עיבוד התוצרת החקלאית, כולל הכנת מזון ובישול (מקור: wikimedia)
התאמה אקלימית
המלבן המאפיין את צורתו של הבית מוצב אידיאלית, כך שחזיתו הארוכה פונה דרומה. השמש הגבוהה בצהרי הקיץ נבלמת על ידי בליטה אופיינית של הגג, היוצרת צל נעים כשבבוקר ואחה"צ מתיר הגג לקרני השמש להיכנס לבית. המחיצות הנגררות מאפשרות פתיחה של הבית ואוורור מפולש בעונה החמה והלחה של הקיץ. בחורף, העונה השחונה של יפן, השמש הנמוכה יורדת אל מתחת למחסום בליטת הגג ושוטפת בקרניים נעימות חלקים פנימיים של הבית. במזג אויר קיצוני ניתן תמיד להגיף את תריסי העץ ולהגן על פנים הבית.
כתבה על ההיסטוריה של האדריכלות היפנית
בית האצולה
תיאורים ספרותיים וציורים מתקופת הייאן ( Heian) והלאה (מהמאה ה-9) עוזרים לנו לבנות תמונה בהירה מאד של בתי המגורים של המעמדות העליונים ביפן. סביר להניח כי בית זה התפתח מתוך התרבות הצעירה של יפן העתיקה, ומתוך הבניה העממית שלה, אך מעט מאד ידוע לנו על תקופות אלו. בית הכלונסאות העתיק הוא זה שהשפיע יותר על צורת בית המגורים של המעמדות העליונים. למרות ששכבות האצולה היו בקשר הדוק עם התרבות הסינית והושפעו ממנה רבות, בית המגורים הושפע מעט מהתרבות הסינית ומדגים פיתוח יפני מקורי על בסיס רעיונות ופילוסופיה סינית באופן אופייני לתקופת הייאן.
טיפוס הבניין שהתפתח בתקופת הייאן, נקרא שינדן (Shinden , מילולית "אולם שינה"). הבית הוא פיתוח בקנה מידה רחב במיוחד של אזור ריצפת העץ בבית המגורים הכפרי. מגרש המגורים הוא גדול, בחלקו הדרומי גן רחב ידיים ומצפון לו מערכת של בניינים מחוברים ביניהם. כל המבנים בנויים מעמודים וקורות עץ, ומעל כל אחד מהם גג מחופה רעפים של קליפות עץ הברוש (העדפה אסתטית על פני רעפי החרס הסיניים). בבנייני השינדן התפתחה אותה מרפסת עץ המקיפה את הבית היפני המסורתי. ציורים עתיקים המתארים את התקופה מתעדים את התפקיד הייחודי של מרפסת זו במסכת החיים של הבית.
יש להניח כי מסכת הרעיונות והאסתטיקה של השינדן צמחו מתוך יפן העממית. כעבור שנים, עם התפתחות התרבות והתגבשותה, חוזרים הרעיונות שהתפתחו בשינדן ומחלחלים מטה אל בתיהם של המעמדות הנמוכים יותר. עם עליית מעמד הסמוראים, אנו מוצאים הכלאה מעניינת של הפשטות העממית של בית הכפר עם האיכויות האסתטיות ואיכות מסכת החיים של השינדן ביצירה חדשנית של מסגרת הבית – הוא טיפוס ה"שינדן".
בבנייני השינדן התפתחה אותה מרפסת עץ המקיפה את הבית היפני המסורתי (צילום: Yanajin33 )
תקופת מומוימה
תהליך הפיתוח האסתטי של הבית היפני נקטע ומשתנה במידה מהותית בתקופת אזוּצִ'י-מוֹמוֹיאמָה Azuchi-Momoyama (1568-1600) . יפן נפתחה לעולם וגילתה מחדש את סין וארצות נוספות במזרח ובדרום מזרח אסיה. עידן קוסמופוליטי זה מגיע לשיאו עם הגעתם של האירופאים ליפן באמצע המאה ה-16.
כל התרבויות שיפן נחשפת אליהם בתקופה זו מציגות תרבות עשירה וצבעונית יותר מזו היפנית האבסטרקטית וה"נזירית", שהתפתחה בתקופות הקודמות. ההשפעה הזרה, החשיפה לתרבות צבעונית במיוחד, שבאה בד בבד עם אופנה של אספנות של אומנות זו, משפיעה בסופו של תהליך גם על בית המגורים של בני המעמדות הגבוהים. הבית היפני הפך להיות צבעוני כמו שלא היה מימיו. ציורי קיר, תבליטים וחיפוי עמודים בצבע, לכה ועלי זהב, הופכים את הבית היפני של סוף המאה ה-16 לרועש ואקסטרבגנטי.
בית התה היפני
תגובת הנגד של התרבות היפנית לרעש החזותי שהכניסה תקופת ההשפעה הזרה לא אחרה לבוא. פילוסופים, מורי דור מוצאים דרך מקורית ביותר להתחיל לשנות ולהחזיר למקורות את התפישה האסתטית היפנית. ה"מהפיכה" מתחילה בקנה מידה קטן ביותר. האמצעי להעברת המסר האסתטי-פילוסופי הוא "משחק" חברתי שמורי הדור מפתחים. מפגש חברתי אינטימי של מארח וכמה אורחים בודדים, בו המארח מכין ספל תה לאורחיו. מסגרת קטנה ופשוטה זו מפותחת באופן מתוחכם ביותר על מנת להעביר מסרים עמוקים של אסתטיקה, של צניעות ושל פשטות מתוחכמת. על מנת לקיים את המפגש במסגרת האמורה, התפתח חדר מיוחד, בדרך כלל ביתן נפרד בחצר, בו מתקיים מפגש התה.
מקור ההשראה החשוב ביותר לביתן התה הוא בית הכפר היפני. פשטותו הטבעית והערכים היפניים הבסיסיים שהוא מייצג, הפכו אותו למקור החשוב ביותר לרעיונות בעיצוב חדר התה. הרעיונות, האלמנטים והחומרים מקבלים חיים חדשים, חשיבה רעננה ועמוקה אשר יוצרת עולם מושגים אדריכלי חדש – במסגרת מזערית של חדר תה קטן.
המהפכה האסתטית בה התחילו מורי התה במסגרת הצנועה של ביתן התה, הכתה שורשים ובסופו של דבר שינתה את פני האדריכלות היפנית בתחילת המאה ה-17. הניתוק הפוליטי מהעולם שהוכתב על ידי ממשל טוקוגאווה ב-1638 ביחד עם השקט הפוליטי שירד על יפן, לאחר מאתיים שנות כאוס, תאמו גם לרוח תרבותית, אסתטית, של חזרה למקורות – חזרה אל הטבעי והשקט שהיו בבסיס התורה האסתטית של דרך התה.
מתחילת המאה ה-17 ועד למאה ה-20 נבנו ביפן בתים, וילות, בנייני אירוח ובילוי בשפה אדריכלית שהתפתחה מה"סוקיה" – בית התה הקטן. סגנון זה נקרא "סגנון הסוקיה" (Sukiya-zukuri) .
עולם מושגים אדריכלי חדש – במסגרת מזערית של חדר תה קטן (איור: oyohara Chikanobu)
תקופת מייג'י
מייד עם פתיחתה של יפן לעולם, במחצית השנייה של המאה ה-19, מתחיל תהליך מהיר ועמוק של חדירת השפעת התרבות המערבית ליפן ובכלל זה לאדריכלות. תחילה תכננו ביפן אדריכלים זרים עבור גורמים זרים שהגיעו אליה, לאחר מכן החלו אדריכלים זרים לתכנן עבור גורמים יפניים בקצב הולך וגובר. האדריכלות המערבית התחילה להשפיע על הנוף הבנוי היפני במהירות גדולה. במקביל הקימה יפן אוניברסיטאות ובהן גם פקולטות לאדריכלות. אדריכלים זרים הוזמנו להקים את הפקולטות וללמד בהן דור חדש של אדריכלים יפניים, עם הכשרה באדריכלות עולמית. היצע האדריכלים גדל ובו-זמנית גם הביקוש לבניינים "מודרניים". סוף המאה ה-19 ביפן מתאפיינת בהעתקה של כל מה שמערבי – מלבוש ושיער ועד להרגלי מזון, ובין השאר אדריכלות.
לאחר היסטוריה ארוכה של אדריכלות כאומנות הנרכשת בעבודה של שוליה תחת מורה, חל ביפן שינוי דרמתי שממסד את האדריכלות כמקצוע נרכש בבית הספר. בסוף המאה ה-19 למדו נערים משכבות האוכלוסייה הגבוהות באוניברסיטה, תחת מורים זרים, את תורת התכנון של טיפוסי הבניינים העכשוויים של אירופה וארצות הברית. גם ביפן לימדו (ועדיין מלמדים) את תולדות האדריכלות כתופעה שהחלה במצרים, עברה הלאה ליוון, ממנה לרומא ומשם לאירופה על תקופותיה השונות. אדריכלות חוץ-אירופית לא נכללה בתכנית הלימודים בשום מקום בעולם, ויפן בכלל זה. אדריכלי יפן מזה קרוב למאה וארבעים שנה, מקבלים בבתי הספר שלהם הכשרה מקצועית כמעט זהה לקולגות שלהם בכל רחבי העולם המפותח.
עם צאת האדריכלים הצעירים מבתי הספר התרחבה עוד יותר תופעת הבניינים ה"בינלאומיים" ביפן של סוף המאה שעברה ותחילת המאה הזו, כחלק מהצטרפות יפן לקהילה הבינלאומית. יש לציין כי תרבות ה"דאייקו-סאן", רבי-הנגרים היפניים, מעולם לא נפסקה והיא המשיכה וממשיכה להתקיים בעולם מקביל של אומנות הבנייה ההיסטורית. באופן טבעי קבוצת הדאייקו-סאן הייתה גם פוטנציאל בעלי המלאכה החשוב ביותר של האדריכלות החדשה עם כניסתה ליפן, ואכן חלקם התחיל לקחת חלק ביישום בפועל של הבנייה החדשה.
בניין הפרלמנט היפני בטוקיו, נבנה בשנת 1936 בהשפעה בינלאומית (צילום: Wiiii)
אדריכלות המאה העשרים ביפן
בדומה למידת ההשפעה של סין על יפן הקדומה, גם השפעת המערב הייתה סוחפת, עמוקה וכוללת והשפיעה גם על האדריכלות בכל שדרות החיים. ושוב בדומה לתגובה התרבותית של יפן ולאנרגיה היצירתית הנפלאה שהיא מצאה מתוכה לאחר גל ההשפעה הסיני הראשון, כך גם מול ההשפעה המערבית, התחילו בתחילת המאה העשרים ניצוצות של יצירה מקורית שהעצימו לאחר מלחמת העולם השנייה.
הדחיפה להכרה של האדריכלים היפניים בעוצמתה וחשיבותה של מסורת הבנייה היפנית, באה דווקא מאדריכלים מערביים. אישים מרכזיים בתולדות האדריכלות של המאה האחרונה, כמו, פרנק לויד רייט, ברונו טאוט, וולטר גרופיוס ואחרים, חשפו למערב את החיוניות של הרעיונות היפניים העתיקים למודרניזם המערבי. אדריכלים יפנים שהיו בין תלמידיהם הישירים או רבים אחרים שהושפעו מהם, החלו להכיר בחשיבותה של האדריכלות המסורתית גם באדריכלות עכשווית.
לאחר שנים קשות שעברו על העולם ועל יפן במלחמת העולם השנייה, ולאחר שנים של התאוששות, תוך כדי תנופת הבניה של שנות השיקום, מתחילה בסוף שנות החמישים האדריכלות היפנית המודרנית לתפוס מקום חשוב בתשומת הלב העולמית. השילוב בין ה"סגנון הבינלאומי" של השנים האלה עם "תבלין" יפני מקורי, יוצר נוסחת הצלחה מרתקת בעולם האדריכלות של המחצית השנייה של המאה העשרים ביפן.
אחד מגדולי האדריכלות של המאה העשרים בעולם הוא היפני קנזו טנגה (Tange Kenzō) . בשנות החמישים הוא זכה בתחרות יוקרתית לתכנון מוזיאון ופארק השלום באתר הפצצה ב הירושימה ומאז הוא התפתח כפרופסור צעיר באוניברסיטת טוקיו וכבעל משרד תכנון עצמאי. בשנת 1964 העולם כולו מגלה את עבודתו של קנזו טנגה על מסכי הטלוויזיה שמסקרים את אולימפיאדת טוקיו, ובתוך כך את האצטדיון המיוחד שהוא עיצב. כאדריכל הוא תרם ליפן ולעולם שורה של יצירות חשובות ביותר. כמורה באוניברסיטת טוקיו הוא גידל דור של אדריכלים מצוינים, כמו, ארטא איסוזקי וקישו קורוקוואה, שצמחו כאדריכלים מקוריים בפני עצמם במהלך שנות השישים.
מסלול טיול ביפן שתחילתו בעיר טוקיו | כתבה על הירושימה ומייאגימה
יצירתו של האדריכל קנזו טאנגה, מוזיאון השלום בהירושימה, שהוקם בשנת 1954 (צילום: Yoshio Kohara)
אוניברסיטאות מפוארות רבות ברחבי יפן ומורים מצטיינים הביאו לעולם האדריכלות היפנית והעולמית שורה ארוכה של יוצרים מצטיינים ומיוחדים שמפארים מידי חודש את ירחוני האדריכלות בעולם כולו. הייחוד של אדריכלי יפן העכשוויים בא מהשילוב של כל הידע המערבי, הנלמד ביפן מזה קרוב למאה וארבעים שנה, עם מסורת ותרבות אדריכלית עתיקה, שיש בה מסרים פילוסופיים ואסתטיים אוניברסליים, העומדת לרשות האדריכלים היפנים.
מידע נוסף
כתבות נוספות
כתבה על ההיסטוריה של האדריכלות היפנית | כתבות על יעדי טיול ביפן
מגורים על רצפת עץ מורמת מעל לפני האדמה על גבי כלונסאות
בית הבור
כתבה על ההיסטוריה של האדריכלות היפנית
בית האצולה
תיאורים ספרותיים וציורים מתקופת הייאן ( Heian) והלאה (מהמאה ה-9) עוזרים לנו לבנות תמונה בהירה מאד של בתי המגורים של המעמדות העליונים ביפן. סביר להניח כי בית זה התפתח מתוך התרבות הצעירה של יפן העתיקה, ומתוך הבניה העממית שלה, אך מעט מאד ידוע לנו על תקופות אלו. בית הכלונסאות העתיק הוא זה שהשפיע יותר על צורת בית המגורים של המעמדות העליונים. למרות ששכבות האצולה היו בקשר הדוק עם התרבות הסינית והושפעו ממנה רבות, בית המגורים הושפע מעט מהתרבות הסינית ומדגים פיתוח יפני מקורי על בסיס רעיונות ופילוסופיה סינית באופן אופייני לתקופת הייאן.
טיפוס הבניין שהתפתח בתקופת הייאן, נקרא שינדן (Shinden , מילולית "אולם שינה"). הבית הוא פיתוח בקנה מידה רחב במיוחד של אזור ריצפת העץ בבית המגורים הכפרי. מגרש המגורים הוא גדול, בחלקו הדרומי גן רחב ידיים ומצפון לו מערכת של בניינים מחוברים ביניהם. כל המבנים בנויים מעמודים וקורות עץ, ומעל כל אחד מהם גג מחופה רעפים של קליפות עץ הברוש (העדפה אסתטית על פני רעפי החרס הסיניים). בבנייני השינדן התפתחה אותה מרפסת עץ המקיפה את הבית היפני המסורתי. ציורים עתיקים המתארים את התקופה מתעדים את התפקיד הייחודי של מרפסת זו במסכת החיים של הבית.
יש להניח כי מסכת הרעיונות והאסתטיקה של השינדן צמחו מתוך יפן העממית. כעבור שנים, עם התפתחות התרבות והתגבשותה, חוזרים הרעיונות שהתפתחו בשינדן ומחלחלים מטה אל בתיהם של המעמדות הנמוכים יותר. עם עליית מעמד הסמוראים, אנו מוצאים הכלאה מעניינת של הפשטות העממית של בית הכפר עם האיכויות האסתטיות ואיכות מסכת החיים של השינדן ביצירה חדשנית של מסגרת הבית – הוא טיפוס ה"שינדן".
בבנייני השינדן התפתחה אותה מרפסת עץ המקיפה את הבית היפני המסורתי (צילום: Yanajin33 )
תקופת מומוימה
תהליך הפיתוח האסתטי של הבית היפני נקטע ומשתנה במידה מהותית בתקופת אזוּצִ'י-מוֹמוֹיאמָה Azuchi-Momoyama (1568-1600) . יפן נפתחה לעולם וגילתה מחדש את סין וארצות נוספות במזרח ובדרום מזרח אסיה. עידן קוסמופוליטי זה מגיע לשיאו עם הגעתם של האירופאים ליפן באמצע המאה ה-16.
כל התרבויות שיפן נחשפת אליהם בתקופה זו מציגות תרבות עשירה וצבעונית יותר מזו היפנית האבסטרקטית וה"נזירית", שהתפתחה בתקופות הקודמות. ההשפעה הזרה, החשיפה לתרבות צבעונית במיוחד, שבאה בד בבד עם אופנה של אספנות של אומנות זו, משפיעה בסופו של תהליך גם על בית המגורים של בני המעמדות הגבוהים. הבית היפני הפך להיות צבעוני כמו שלא היה מימיו. ציורי קיר, תבליטים וחיפוי עמודים בצבע, לכה ועלי זהב, הופכים את הבית היפני של סוף המאה ה-16 לרועש ואקסטרבגנטי.
בית התה היפני
תגובת הנגד של התרבות היפנית לרעש החזותי שהכניסה תקופת ההשפעה הזרה לא אחרה לבוא. פילוסופים, מורי דור מוצאים דרך מקורית ביותר להתחיל לשנות ולהחזיר למקורות את התפישה האסתטית היפנית. ה"מהפיכה" מתחילה בקנה מידה קטן ביותר. האמצעי להעברת המסר האסתטי-פילוסופי הוא "משחק" חברתי שמורי הדור מפתחים. מפגש חברתי אינטימי של מארח וכמה אורחים בודדים, בו המארח מכין ספל תה לאורחיו. מסגרת קטנה ופשוטה זו מפותחת באופן מתוחכם ביותר על מנת להעביר מסרים עמוקים של אסתטיקה, של צניעות ושל פשטות מתוחכמת. על מנת לקיים את המפגש במסגרת האמורה, התפתח חדר מיוחד, בדרך כלל ביתן נפרד בחצר, בו מתקיים מפגש התה.
מקור ההשראה החשוב ביותר לביתן התה הוא בית הכפר היפני. פשטותו הטבעית והערכים היפניים הבסיסיים שהוא מייצג, הפכו אותו למקור החשוב ביותר לרעיונות בעיצוב חדר התה. הרעיונות, האלמנטים והחומרים מקבלים חיים חדשים, חשיבה רעננה ועמוקה אשר יוצרת עולם מושגים אדריכלי חדש – במסגרת מזערית של חדר תה קטן.
המהפכה האסתטית בה התחילו מורי התה במסגרת הצנועה של ביתן התה, הכתה שורשים ובסופו של דבר שינתה את פני האדריכלות היפנית בתחילת המאה ה-17. הניתוק הפוליטי מהעולם שהוכתב על ידי ממשל טוקוגאווה ב-1638 ביחד עם השקט הפוליטי שירד על יפן, לאחר מאתיים שנות כאוס, תאמו גם לרוח תרבותית, אסתטית, של חזרה למקורות – חזרה אל הטבעי והשקט שהיו בבסיס התורה האסתטית של דרך התה.
מתחילת המאה ה-17 ועד למאה ה-20 נבנו ביפן בתים, וילות, בנייני אירוח ובילוי בשפה אדריכלית שהתפתחה מה"סוקיה" – בית התה הקטן. סגנון זה נקרא "סגנון הסוקיה" (Sukiya-zukuri) .
עולם מושגים אדריכלי חדש – במסגרת מזערית של חדר תה קטן (איור: oyohara Chikanobu)
תקופת מייג'י
מייד עם פתיחתה של יפן לעולם, במחצית השנייה של המאה ה-19, מתחיל תהליך מהיר ועמוק של חדירת השפעת התרבות המערבית ליפן ובכלל זה לאדריכלות. תחילה תכננו ביפן אדריכלים זרים עבור גורמים זרים שהגיעו אליה, לאחר מכן החלו אדריכלים זרים לתכנן עבור גורמים יפניים בקצב הולך וגובר. האדריכלות המערבית התחילה להשפיע על הנוף הבנוי היפני במהירות גדולה. במקביל הקימה יפן אוניברסיטאות ובהן גם פקולטות לאדריכלות. אדריכלים זרים הוזמנו להקים את הפקולטות וללמד בהן דור חדש של אדריכלים יפניים, עם הכשרה באדריכלות עולמית. היצע האדריכלים גדל ובו-זמנית גם הביקוש לבניינים "מודרניים". סוף המאה ה-19 ביפן מתאפיינת בהעתקה של כל מה שמערבי – מלבוש ושיער ועד להרגלי מזון, ובין השאר אדריכלות.
לאחר היסטוריה ארוכה של אדריכלות כאומנות הנרכשת בעבודה של שוליה תחת מורה, חל ביפן שינוי דרמתי שממסד את האדריכלות כמקצוע נרכש בבית הספר. בסוף המאה ה-19 למדו נערים משכבות האוכלוסייה הגבוהות באוניברסיטה, תחת מורים זרים, את תורת התכנון של טיפוסי הבניינים העכשוויים של אירופה וארצות הברית. גם ביפן לימדו (ועדיין מלמדים) את תולדות האדריכלות כתופעה שהחלה במצרים, עברה הלאה ליוון, ממנה לרומא ומשם לאירופה על תקופותיה השונות. אדריכלות חוץ-אירופית לא נכללה בתכנית הלימודים בשום מקום בעולם, ויפן בכלל זה. אדריכלי יפן מזה קרוב למאה וארבעים שנה, מקבלים בבתי הספר שלהם הכשרה מקצועית כמעט זהה לקולגות שלהם בכל רחבי העולם המפותח.
עם צאת האדריכלים הצעירים מבתי הספר התרחבה עוד יותר תופעת הבניינים ה"בינלאומיים" ביפן של סוף המאה שעברה ותחילת המאה הזו, כחלק מהצטרפות יפן לקהילה הבינלאומית. יש לציין כי תרבות ה"דאייקו-סאן", רבי-הנגרים היפניים, מעולם לא נפסקה והיא המשיכה וממשיכה להתקיים בעולם מקביל של אומנות הבנייה ההיסטורית. באופן טבעי קבוצת הדאייקו-סאן הייתה גם פוטנציאל בעלי המלאכה החשוב ביותר של האדריכלות החדשה עם כניסתה ליפן, ואכן חלקם התחיל לקחת חלק ביישום בפועל של הבנייה החדשה.
בניין הפרלמנט היפני בטוקיו, נבנה בשנת 1936 בהשפעה בינלאומית (צילום: Wiiii)
אדריכלות המאה העשרים ביפן
בדומה למידת ההשפעה של סין על יפן הקדומה, גם השפעת המערב הייתה סוחפת, עמוקה וכוללת והשפיעה גם על האדריכלות בכל שדרות החיים. ושוב בדומה לתגובה התרבותית של יפן ולאנרגיה היצירתית הנפלאה שהיא מצאה מתוכה לאחר גל ההשפעה הסיני הראשון, כך גם מול ההשפעה המערבית, התחילו בתחילת המאה העשרים ניצוצות של יצירה מקורית שהעצימו לאחר מלחמת העולם השנייה.
הדחיפה להכרה של האדריכלים היפניים בעוצמתה וחשיבותה של מסורת הבנייה היפנית, באה דווקא מאדריכלים מערביים. אישים מרכזיים בתולדות האדריכלות של המאה האחרונה, כמו, פרנק לויד רייט, ברונו טאוט, וולטר גרופיוס ואחרים, חשפו למערב את החיוניות של הרעיונות היפניים העתיקים למודרניזם המערבי. אדריכלים יפנים שהיו בין תלמידיהם הישירים או רבים אחרים שהושפעו מהם, החלו להכיר בחשיבותה של האדריכלות המסורתית גם באדריכלות עכשווית.
לאחר שנים קשות שעברו על העולם ועל יפן במלחמת העולם השנייה, ולאחר שנים של התאוששות, תוך כדי תנופת הבניה של שנות השיקום, מתחילה בסוף שנות החמישים האדריכלות היפנית המודרנית לתפוס מקום חשוב בתשומת הלב העולמית. השילוב בין ה"סגנון הבינלאומי" של השנים האלה עם "תבלין" יפני מקורי, יוצר נוסחת הצלחה מרתקת בעולם האדריכלות של המחצית השנייה של המאה העשרים ביפן.
אחד מגדולי האדריכלות של המאה העשרים בעולם הוא היפני קנזו טנגה (Tange Kenzō) . בשנות החמישים הוא זכה בתחרות יוקרתית לתכנון מוזיאון ופארק השלום באתר הפצצה ב הירושימה ומאז הוא התפתח כפרופסור צעיר באוניברסיטת טוקיו וכבעל משרד תכנון עצמאי. בשנת 1964 העולם כולו מגלה את עבודתו של קנזו טנגה על מסכי הטלוויזיה שמסקרים את אולימפיאדת טוקיו, ובתוך כך את האצטדיון המיוחד שהוא עיצב. כאדריכל הוא תרם ליפן ולעולם שורה של יצירות חשובות ביותר. כמורה באוניברסיטת טוקיו הוא גידל דור של אדריכלים מצוינים, כמו, ארטא איסוזקי וקישו קורוקוואה, שצמחו כאדריכלים מקוריים בפני עצמם במהלך שנות השישים.
מסלול טיול ביפן שתחילתו בעיר טוקיו | כתבה על הירושימה ומייאגימה
יצירתו של האדריכל קנזו טאנגה, מוזיאון השלום בהירושימה, שהוקם בשנת 1954 (צילום: Yoshio Kohara)
אוניברסיטאות מפוארות רבות ברחבי יפן ומורים מצטיינים הביאו לעולם האדריכלות היפנית והעולמית שורה ארוכה של יוצרים מצטיינים ומיוחדים שמפארים מידי חודש את ירחוני האדריכלות בעולם כולו. הייחוד של אדריכלי יפן העכשוויים בא מהשילוב של כל הידע המערבי, הנלמד ביפן מזה קרוב למאה וארבעים שנה, עם מסורת ותרבות אדריכלית עתיקה, שיש בה מסרים פילוסופיים ואסתטיים אוניברסליים, העומדת לרשות האדריכלים היפנים.
מידע נוסף
כתבות נוספות
בית התה היפני
תגובת הנגד של התרבות היפנית לרעש החזותי שהכניסה תקופת ההשפעה הזרה לא אחרה לבוא. פילוסופים, מורי דור מוצאים דרך מקורית ביותר להתחיל לשנות ולהחזיר למקורות את התפישה האסתטית היפנית. ה"מהפיכה" מתחילה בקנה מידה קטן ביותר. האמצעי להעברת המסר האסתטי-פילוסופי הוא "משחק" חברתי שמורי הדור מפתחים. מפגש חברתי אינטימי של מארח וכמה אורחים בודדים, בו המארח מכין ספל תה לאורחיו. מסגרת קטנה ופשוטה זו מפותחת באופן מתוחכם ביותר על מנת להעביר מסרים עמוקים של אסתטיקה, של צניעות ושל פשטות מתוחכמת. על מנת לקיים את המפגש במסגרת האמורה, התפתח חדר מיוחד, בדרך כלל ביתן נפרד בחצר, בו מתקיים מפגש התה.
מקור ההשראה החשוב ביותר לביתן התה הוא בית הכפר היפני. פשטותו הטבעית והערכים היפניים הבסיסיים שהוא מייצג, הפכו אותו למקור החשוב ביותר לרעיונות בעיצוב חדר התה. הרעיונות, האלמנטים והחומרים מקבלים חיים חדשים, חשיבה רעננה ועמוקה אשר יוצרת עולם מושגים אדריכלי חדש – במסגרת מזערית של חדר תה קטן.
המהפכה האסתטית בה התחילו מורי התה במסגרת הצנועה של ביתן התה, הכתה שורשים ובסופו של דבר שינתה את פני האדריכלות היפנית בתחילת המאה ה-17. הניתוק הפוליטי מהעולם שהוכתב על ידי ממשל טוקוגאווה ב-1638 ביחד עם השקט הפוליטי שירד על יפן, לאחר מאתיים שנות כאוס, תאמו גם לרוח תרבותית, אסתטית, של חזרה למקורות – חזרה אל הטבעי והשקט שהיו בבסיס התורה האסתטית של דרך התה.
מתחילת המאה ה-17 ועד למאה ה-20 נבנו ביפן בתים, וילות, בנייני אירוח ובילוי בשפה אדריכלית שהתפתחה מה"סוקיה" – בית התה הקטן. סגנון זה נקרא "סגנון הסוקיה" (Sukiya-zukuri) .
עולם מושגים אדריכלי חדש – במסגרת מזערית של חדר תה קטן (איור: oyohara Chikanobu)
תקופת מייג'י
מייד עם פתיחתה של יפן לעולם, במחצית השנייה של המאה ה-19, מתחיל תהליך מהיר ועמוק של חדירת השפעת התרבות המערבית ליפן ובכלל זה לאדריכלות. תחילה תכננו ביפן אדריכלים זרים עבור גורמים זרים שהגיעו אליה, לאחר מכן החלו אדריכלים זרים לתכנן עבור גורמים יפניים בקצב הולך וגובר. האדריכלות המערבית התחילה להשפיע על הנוף הבנוי היפני במהירות גדולה. במקביל הקימה יפן אוניברסיטאות ובהן גם פקולטות לאדריכלות. אדריכלים זרים הוזמנו להקים את הפקולטות וללמד בהן דור חדש של אדריכלים יפניים, עם הכשרה באדריכלות עולמית. היצע האדריכלים גדל ובו-זמנית גם הביקוש לבניינים "מודרניים". סוף המאה ה-19 ביפן מתאפיינת בהעתקה של כל מה שמערבי – מלבוש ושיער ועד להרגלי מזון, ובין השאר אדריכלות.
לאחר היסטוריה ארוכה של אדריכלות כאומנות הנרכשת בעבודה של שוליה תחת מורה, חל ביפן שינוי דרמתי שממסד את האדריכלות כמקצוע נרכש בבית הספר. בסוף המאה ה-19 למדו נערים משכבות האוכלוסייה הגבוהות באוניברסיטה, תחת מורים זרים, את תורת התכנון של טיפוסי הבניינים העכשוויים של אירופה וארצות הברית. גם ביפן לימדו (ועדיין מלמדים) את תולדות האדריכלות כתופעה שהחלה במצרים, עברה הלאה ליוון, ממנה לרומא ומשם לאירופה על תקופותיה השונות. אדריכלות חוץ-אירופית לא נכללה בתכנית הלימודים בשום מקום בעולם, ויפן בכלל זה. אדריכלי יפן מזה קרוב למאה וארבעים שנה, מקבלים בבתי הספר שלהם הכשרה מקצועית כמעט זהה לקולגות שלהם בכל רחבי העולם המפותח.
עם צאת האדריכלים הצעירים מבתי הספר התרחבה עוד יותר תופעת הבניינים ה"בינלאומיים" ביפן של סוף המאה שעברה ותחילת המאה הזו, כחלק מהצטרפות יפן לקהילה הבינלאומית. יש לציין כי תרבות ה"דאייקו-סאן", רבי-הנגרים היפניים, מעולם לא נפסקה והיא המשיכה וממשיכה להתקיים בעולם מקביל של אומנות הבנייה ההיסטורית. באופן טבעי קבוצת הדאייקו-סאן הייתה גם פוטנציאל בעלי המלאכה החשוב ביותר של האדריכלות החדשה עם כניסתה ליפן, ואכן חלקם התחיל לקחת חלק ביישום בפועל של הבנייה החדשה.
בניין הפרלמנט היפני בטוקיו, נבנה בשנת 1936 בהשפעה בינלאומית (צילום: Wiiii)
אדריכלות המאה העשרים ביפן
בדומה למידת ההשפעה של סין על יפן הקדומה, גם השפעת המערב הייתה סוחפת, עמוקה וכוללת והשפיעה גם על האדריכלות בכל שדרות החיים. ושוב בדומה לתגובה התרבותית של יפן ולאנרגיה היצירתית הנפלאה שהיא מצאה מתוכה לאחר גל ההשפעה הסיני הראשון, כך גם מול ההשפעה המערבית, התחילו בתחילת המאה העשרים ניצוצות של יצירה מקורית שהעצימו לאחר מלחמת העולם השנייה.
הדחיפה להכרה של האדריכלים היפניים בעוצמתה וחשיבותה של מסורת הבנייה היפנית, באה דווקא מאדריכלים מערביים. אישים מרכזיים בתולדות האדריכלות של המאה האחרונה, כמו, פרנק לויד רייט, ברונו טאוט, וולטר גרופיוס ואחרים, חשפו למערב את החיוניות של הרעיונות היפניים העתיקים למודרניזם המערבי. אדריכלים יפנים שהיו בין תלמידיהם הישירים או רבים אחרים שהושפעו מהם, החלו להכיר בחשיבותה של האדריכלות המסורתית גם באדריכלות עכשווית.
לאחר שנים קשות שעברו על העולם ועל יפן במלחמת העולם השנייה, ולאחר שנים של התאוששות, תוך כדי תנופת הבניה של שנות השיקום, מתחילה בסוף שנות החמישים האדריכלות היפנית המודרנית לתפוס מקום חשוב בתשומת הלב העולמית. השילוב בין ה"סגנון הבינלאומי" של השנים האלה עם "תבלין" יפני מקורי, יוצר נוסחת הצלחה מרתקת בעולם האדריכלות של המחצית השנייה של המאה העשרים ביפן.
אחד מגדולי האדריכלות של המאה העשרים בעולם הוא היפני קנזו טנגה (Tange Kenzō) . בשנות החמישים הוא זכה בתחרות יוקרתית לתכנון מוזיאון ופארק השלום באתר הפצצה ב הירושימה ומאז הוא התפתח כפרופסור צעיר באוניברסיטת טוקיו וכבעל משרד תכנון עצמאי. בשנת 1964 העולם כולו מגלה את עבודתו של קנזו טנגה על מסכי הטלוויזיה שמסקרים את אולימפיאדת טוקיו, ובתוך כך את האצטדיון המיוחד שהוא עיצב. כאדריכל הוא תרם ליפן ולעולם שורה של יצירות חשובות ביותר. כמורה באוניברסיטת טוקיו הוא גידל דור של אדריכלים מצוינים, כמו, ארטא איסוזקי וקישו קורוקוואה, שצמחו כאדריכלים מקוריים בפני עצמם במהלך שנות השישים.
מסלול טיול ביפן שתחילתו בעיר טוקיו | כתבה על הירושימה ומייאגימה
יצירתו של האדריכל קנזו טאנגה, מוזיאון השלום בהירושימה, שהוקם בשנת 1954 (צילום: Yoshio Kohara)
אוניברסיטאות מפוארות רבות ברחבי יפן ומורים מצטיינים הביאו לעולם האדריכלות היפנית והעולמית שורה ארוכה של יוצרים מצטיינים ומיוחדים שמפארים מידי חודש את ירחוני האדריכלות בעולם כולו. הייחוד של אדריכלי יפן העכשוויים בא מהשילוב של כל הידע המערבי, הנלמד ביפן מזה קרוב למאה וארבעים שנה, עם מסורת ותרבות אדריכלית עתיקה, שיש בה מסרים פילוסופיים ואסתטיים אוניברסליים, העומדת לרשות האדריכלים היפנים.
מידע נוסף
כתבות נוספות
בניין הפרלמנט היפני בטוקיו, נבנה בשנת 1936 בהשפעה בינלאומית (צילום:
אדריכלות המאה העשרים ביפן
בדומה למידת ההשפעה של סין על יפן הקדומה, גם השפעת המערב הייתה סוחפת, עמוקה וכוללת והשפיעה גם על האדריכלות בכל שדרות החיים. ושוב בדומה לתגובה התרבותית של יפן ולאנרגיה היצירתית הנפלאה שהיא מצאה מתוכה לאחר גל ההשפעה הסיני הראשון, כך גם מול ההשפעה המערבית, התחילו בתחילת המאה העשרים ניצוצות של יצירה מקורית שהעצימו לאחר מלחמת העולם השנייה.
הדחיפה להכרה של האדריכלים היפניים בעוצמתה וחשיבותה של מסורת הבנייה היפנית, באה דווקא מאדריכלים מערביים. אישים מרכזיים בתולדות האדריכלות של המאה האחרונה, כמו, פרנק לויד רייט, ברונו טאוט, וולטר גרופיוס ואחרים, חשפו למערב את החיוניות של הרעיונות היפניים העתיקים למודרניזם המערבי. אדריכלים יפנים שהיו בין תלמידיהם הישירים או רבים אחרים שהושפעו מהם, החלו להכיר בחשיבותה של האדריכלות המסורתית גם באדריכלות עכשווית.
לאחר שנים קשות שעברו על העולם ועל יפן במלחמת העולם השנייה, ולאחר שנים של התאוששות, תוך כדי תנופת הבניה של שנות השיקום, מתחילה בסוף שנות החמישים האדריכלות היפנית המודרנית לתפוס מקום חשוב בתשומת הלב העולמית. השילוב בין ה"סגנון הבינלאומי" של השנים האלה עם "תבלין" יפני מקורי, יוצר נוסחת הצלחה מרתקת בעולם האדריכלות של המחצית השנייה של המאה העשרים ביפן.
אחד מגדולי האדריכלות של המאה העשרים בעולם הוא היפני קנזו טנגה (Tange Kenzō) . בשנות החמישים הוא זכה בתחרות יוקרתית לתכנון מוזיאון ופארק השלום באתר הפצצה ב הירושימה ומאז הוא התפתח כפרופסור צעיר באוניברסיטת טוקיו וכבעל משרד תכנון עצמאי. בשנת 1964 העולם כולו מגלה את עבודתו של קנזו טנגה על מסכי הטלוויזיה שמסקרים את אולימפיאדת טוקיו, ובתוך כך את האצטדיון המיוחד שהוא עיצב. כאדריכל הוא תרם ליפן ולעולם שורה של יצירות חשובות ביותר. כמורה באוניברסיטת טוקיו הוא גידל דור של אדריכלים מצוינים, כמו, ארטא איסוזקי וקישו קורוקוואה, שצמחו כאדריכלים מקוריים בפני עצמם במהלך שנות השישים.
מסלול טיול ביפן שתחילתו בעיר טוקיו | כתבה על הירושימה ומייאגימה
יצירתו של האדריכל קנזו טאנגה, מוזיאון השלום בהירושימה, שהוקם בשנת 1954 (צילום: Yoshio Kohara)
אוניברסיטאות מפוארות רבות ברחבי יפן ומורים מצטיינים הביאו לעולם האדריכלות היפנית והעולמית שורה ארוכה של יוצרים מצטיינים ומיוחדים שמפארים מידי חודש את ירחוני האדריכלות בעולם כולו. הייחוד של אדריכלי יפן העכשוויים בא מהשילוב של כל הידע המערבי, הנלמד ביפן מזה קרוב למאה וארבעים שנה, עם מסורת ותרבות אדריכלית עתיקה, שיש בה מסרים פילוסופיים ואסתטיים אוניברסליים, העומדת לרשות האדריכלים היפנים.
מידע נוסף
כתבות נוספות
מסלול טיול ביפן שתחילתו בעיר טוקיו | כתבה על הירושימה ומייאגימה
יצירתו של האדריכל קנזו טאנגה, מוזיאון השלום בהירושימה, שהוקם בשנת 1954 (צילום: