.jpg)
האי פונפיי – מיקרונזיה במיטבה
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין
אינני אוהב כל כך את הביטוי "גן עדן". דומני שיש אינפלציה בשימוש בו, מה גם שאף אחד לא חזר משם כדי לספר, ובכל זאת, כשיישבתי על המרפסת בבית ההארחה הכפרי בו התאכסנתי בפונפיי, סעדתי ממטעמי המטבח של בטי והתבוננתי בים, התקשיתי לחשוב על ביטוי הולם יותר.
אטול אנט, השייך למדינת פונפיי ומרוחק כ-15 ק"מ מהאי
מיקרונזיה – האיים הזעירים
מיקרונזיה היא ארכיפלג עצום. מאות איים הפזורים בכחול האינסופי של האוקיינוס השקט, כשכל אחד מהם מוקף בחלל ומבודד ממשנהו כמעט כמו כוכבי השמיים. אל המרחב הזה, כמו אל הגלקסיה האוקיינית של פולינזיה, נמשכו יורדי הים הגדולים בהיסטוריה, ממניעים של סקרנות, חמדנות, דת, רעב, מלחמה ומה לא. לא ברור כמה ומה ידעו על האוקיינוס ועד כמה גרמי השמיים הדריכו אותם בדרכם המסוכנת. הם נדדו בסירות משוטים ומפרש, ממש בתקופה שהיוונים נדדו אל חופיו של הים השחור, בחפשם מולדת חדשה. למרבה הצער לא קם להם הומרוס מיקרונזי ובהיעדר כתב איננו יודעים על האודיסיאה שלהם. לא רק שאין לנו עדויות היסטוריות, אין אפילו מיתוס שיכול ללמד אותנו על עולמם הרוחני.
מיקרונזיה מורכבת מאיים קטנים, כמשתמע משמה. ארבע קבוצות האיים המהוות יחד הפדרציה של מדינות מיקרונזיה יאפ ( Yap ), צ'ואוק (Chuuk ), פונפיי ( Pohnpei ) ו קוסראי (Kosrae ) שוכנות בחציו המזרחי של האוקיינוס השקט, כ-5,000 ק"מ ממערב 3,000 ק"מ ממזרח ו-1,500 ק"מ מצפון לפפואה גינאה החדשה. כל אחד מהאיים הללו מוקף בעשרות איים אחרים, שכל אחד מהם הוא קפסולה ייחודית, מובדלת, משמרת בקנאות את תרבותה טוב יותר מזו של האי הראשי. 607 איים בסך הכול, הפזורים כמו רסיסים על פני שטח שגודלו פי חמישה משטחה שטח האדמה הכולל של האיונים האלו קטן יותר משטחה של עיר אמריקנית ממוצעת, ולכן הם נפקדים ממרבית מפות העולם. איי פונפיי כוללים כמחצית משטח האדמה של פדרציית מדינות מיקרונזיה כולה, והמחצית האחרת מתחלקת שווה בשווה בין שלושת האיים האחרים.
פונפיי, קוסרה וצ'ואוק הם איים וולקניים, בעוד שיאפ הוא אחד מחלקיו המוגבהים של מדף היבשה האסייתי. בארכיפלג המיקרונזי ישנם איים נוספים, שאינם שייכים למדינת מיקרונזיה. כך למשל היא מדינה עצמאית. עם הזמן למדתי להבחין בין תושבי פונפיי לאנשי פלאו, צ'מורו וצ'ואוק. לעין המערבית הם נראים דומים להפליא, אך הם שונים זה מזה לא פחות מאשר היוונים שונים מהאיטלקים או מהאלבנים. 
העיר קולוניה (Kolonia), בירת פונפיי (צילום: KKKvintage)
.jpg)
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים »
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
משיכה לאיים מבודדים
לפונפיי הגעתי במקרה. לא שמעתי על המקום המקסים הזה, עד שדחקה בי ידידה להגיע לשם. "בלי האי המקסים הזה", כך אמרה, "סיורך במיקרונזיה לא יהיה שלם". איים תמיד משכו אותי בעבותות של קסם. מקום מבודד, בו הייתה לעולם החי ולעולם האנושי, שהות לפתח מאפיינים ייחודיים משלו. איי האוקיינוס השקט במיוחד משדרים ריחוק והרפתקה. אולי בגלל הריחוק, אולי בגלל האקזוטיקה. לא היה צריך לעמול הרבה כדי לשכנע אותי. שמעתי ונסעתי. לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי.
זוהי טיסה יקרה להפליא, היוצאת ממנילה להונולולו ועוצרת בדרך במספר איים. המטוס מלא באנשי עסקים אמריקאים שהגיעו לרגל עסקיהם, כמה מיסיונרים לבושי לבן ובעלי מבט צדקני, שבאו כדי להביא את בשורת האל, וכמה מיקרונזים שחומים ומתולתלי שיער, מרביתם מגודלי גוף. לא ברור אם משקלם המופרז הוא אשמת האמריקאים שבתום מלחמת העולם השנייה מיהרו להחליף את המזון ה"פרימיטיבי" והציפו את האיים בשימורי בשר, או מסיבה אחרת. מכל מקום, כמות האנשים מגודלי הגוף מפתיעה. בכמה מארצות מיקרונזיה, כך שמעתי, סובלים תושבים רבים לא רק מהשמנת יתר, אלא גם מסוכרת ומלחץ דם גבוה. מחיר הקדמה.
מפת האי פונפיי
אל ראש ההר
פונפיי איננו עוד אי אלמוגים שטוח, אלא אי הררי ובו רכסים המתרוממים בתלילות לעבר השחקים ופסגותיהם נושקות לעננים. המדרונות חרוצים בגיאיות שאין חקר לעומקם ומכוסים ביער צפוף, מחורץ בנחלים ומפלי מים. כל-כולו שלווה ויופי שאינם ניתנים לתיאור. דומה למשהו הנגלה בחלום.
אחד הטיולים היפים שפונפיי מציע הוא טיפוס לראש סלע סוקס (Sokehs Rock ), הצוק הבולט מעל המפרץ של קולוניה. נסענו לשם דרך כפרים קטנים, למעשה מקבצים קטנים של בתים. פה ושם נראו גברים מעצבים סירת קאנו, בדרך המסורתית, מגזע עץ מאסיבי אחד. במקום אחר תיקנו נערים את גג הבית בכפות דקלים ובעלי בננה. מישהי ארגה מחצלת מכפות דקלים וכמה נשים טיגנו דגים בשמן קוקוס שריחו הכבד נישא למרחוק. במרחק של כמה מאות מטרים, לגדת הנחל, עמדו נשים מבוגרות, בריאות בשר, לצידן ילדים מצווחים, וכיבסו בגדים כבדים בצבע כחול כהה. בגדי הכנסייה של יום ראשון.
נסענו דרך חורשה גדולה של עצי פרי הלחם (Breadfruit) , החשוב ביותר לכלכלת האי שני רק לקוקוס. אנדרו המדריך סיפר לי כי כל עץ עשוי להניב מאה פירות בשנה, למעלה מהדרוש לכלכל אדם אחד. הגזע המשובח שלו משמש לבנייה. אנדרו הפליא אותי בשליטתו בעצי היער. הוא הצביע על עצים שונים המתאימים לבניית סירות קאנו ונקב בשמותיהם, על עצים יעילים להבערת אש ועל עצים שהשרף שלהם, או עליהם, משמשים כתרופות מסורתיות. הרהרתי ביני לביני כמה ידע אצור במקומות הללו וכמה ממנו יאבד יחד איתם.
הדרך הפכה למשובשת יותר ויותר והג'יפ קרטע עד לנקודה שלא יכול היה להמשיך עוד. בדרך הגיחו משום מקום ילדים שחומים וזריזים שנופפו לעברי בפרחים ובעלי בננה. עדיין בעידן התמימות. הלכנו דרך תותחים שנותרו במקום ממלחמת העולם השנייה, מהימים בהם בערו מימי האוקיינוס השקט מפגזים, טורפדו ועשן שעלה מאניות מוטבעות. להזכיר שלא תמיד האיים הללו היו שלווים כל כך.
היה זה טיפוס קל למדי עד לראש הסלע, למקום בו רואים את האי, לפחות את חלקו ממעוף הציפור. למרגלותיי נפרשו הנמל, האגנים הפנימיים, ובעיקר הספקטרום הרחב, המגוון, הבלתי נתפש כמעט של גווני כחול עם, צלליות כהות של שוניות האלמוגים. מהפסגות ההרריות הגדולות, השתפלו רכסים ירוקים וביניהם השתרעו עמקים רחבים ומוצלים, המושקים בנחלים ומכוסים ביערות עבותים.
סלע סוקס, אליו ניתן לטפס לתצפית נפלאה (צילום: mtcurado)
אל ששת המפלים
פונפיי הוא הגדול והגבוה מבי . דומני שהוא גם הגשום שבהם. כך או כך, כמות הגשמים הנדיבה מניבה למעלה מארבעים נהרות ועשרות מפלי מים. מכל עבר נשקפת מסה של צבעי ירוק, מהחוף אל ראש ההר, המכסה בגוונים משתנים את העמקים, הרכסים, הגיאיות והגבעות. השמיכה הירוקה הזאת רקומה באופן לא מסודר וקבוע, בחוטים כסופים של מפלי מים, שבמשקפת טובה הצלחתי להבחין אפילו ברסיסים שלהם. המפלים המבהיקים מאור השמש שוצפים דרך הסבכות הצפופות של הירק ונוסכים בצופה שלווה ודריכות כאחד.
ביום אחר, יצאתי לטיול רגלי במסלול ששת המפלים, כינוי מערבי מן הסתם. בטי הזהירה אותי שמדובר במסלול קשה, אבל אני התעקשתי להתעלם מהשיבה שזרקה בשערי ויצאתי בעקבות מדריך צעיר ונמרץ, שדילג במהירות מעל לערוצים קטנים והיטיב ללפות את שורשי האוויר בידיו החסונות. היה זה מסע קשה, כשהבוץ הכבד לא סייע בלשון המעטה, אך התמורה הייתה ראויה, ללא ספק.
כל מפל מרהיב מקודמו. כל מפל מרסס את סביבתו בסילוני מים המשווים לו צורה של מזרקה, מודרנית או פראית. כל מפל עטור בכתר אחר של פרחים. עשרות פרחים ומספר דומה כמעט של פרפרים. כל מפל כזה, לו היה בארצות הברית, היה זוכה מן הסתם לשביל גישה, עם מגרש חניה. אכן, הקושי שבהליכה, ממיין את המטיילים הפוטנציאליים, יוצר ברירה טבעית ושומר על הקסם.
מפל Kepirohi, לא חלק ממסלול ששת המפלים אך נגיש ופופולרי למדי (צילום: KKKvintage)
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים »
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
הסם הלא מסוכן ביותר בעולם
בקצה הכפר חלפתי על פני בר לשתיית סאקאו ( Sakau ), תחת סככה עם אבן ריחיים גדולה במרכזה. זהו משקה ממסטל ששתייתו היא שילוב בין הנאה לבילוי חברתי. לקראת ערב, בדרכי למלון, איתרתי גרמני שישב לצידי במטוס ושיחתנו התגלגלה לשתיית הסאקאו. הבחור תמה כיצד טרם התנסיתי במשקה הזה, שלגבי דידו חשוב לאין ערוך מכל אבניה של נאן מאדול (עליה נספר מייד). הוא סיפר לי שלאחר כוס או שתיים של סאקאו, שורה עליו רוח של מתיקות והוא רואה רק את הטוב שבעולם. לדבריו, כאשר רוחו טובה עליו בסאקאו, דומה שכל פונפיי הינו ספינה גדולה ועליו לאחוז בחוזקה שלא יתנדנד. הוא סיפר על שמיים הנראים כלהבה כחולה, על צדפות ענק העולות מן הים וממלאות את כל שדה הראייה. חייכתי נוכח מה שנדמה היה כגוזמה גדולה.
אנדרו הסביר לי שבאבן הזאת, הנקראת כאן פייטל, כותשים המקומיים שורשי פלפל וקליפות היביסקוס, בקצב חדגוני ובאופן ממושך שופכים מעט מים, סוחטים את העיסה ואוספים לתוך כוסות את המשקה העכור המטפטף ממנה. המראה דוחה, הסכים איתי, אבל יש לו אפקט ממסטל. הסם הזה, שבאיים רבים נקרא "קאווה", כונה על ידי פול ת'רו "הסם הלא מסוכן ביותר בעולם". כאשר התערובת איננה חזקה מדי, נוחתת על השותה רוח נעימה של שביעות רצון, משוחררת מהתרגשות או מתח.
לעיתים, לאחר כוס שנייה, או כשהתערובת חזקה יותר, משתלטת עליו תחושתה של חוסר יציבות והוא מרגיש צורך לשכב. העיניים רואות את העצמים שמסביב, אך לא תמיד מסוגלות לזהות אותם. גם האוזניים מתקשות להבין או לפענח את הצלילים שהן שומעות. להפתעתי, כך סיפר, דומים השמיים בעיני השותה לשמיכה שחורה התלויה על הכוכבים ואלו, לאחר כוס נוספת, זוהרים בצבעים כמו פרחים.
בעבר, שתיית הסאקאו הייתה שמורה לכוהנים. כיום היא נחלת הכלל. הצעירים, בכמה מקרים, מותחים את החוויה עד הקצה ומערבבים את הסאקאו באלכוהול, דבר ההופך את השתייה למסוכנת. הכנסייה הפרוטסטנטית אסרה על השתייה, ודווקא הכנסייה הקתולית גילתה סובלנות וראתה בשתייה סוג של סקרנמנט (בעברית מַקְדש) ואכן, מתיאוריו של אנדרו ומתיאורי הגרמני אמש התקבלה תמונה של התנסות רוחנית, המכירה בכמה מובנים חוויה דתית.
מאצ'ו פיצ'ו של מיקרונזיה
באחד הבקרים, בעודי בוהה במפרצים הכחולים ובציפורי השיר שסימנו טריטוריה ביער שלמרגלותיי, הופיע לפתע תומאס, אחד ממדריכי הבית ובישר לי שיוצאים לטיול נוסף. הפעם אל נאן מאדול Nan Madol ) המיתית. הפלגנו אל המרשים באתריה הקדומים של מיקרונזיה. חלפנו על פני ביצות המנגרובה המקיפות את האי והתבוננו בסרטנים הרבים החיים ביניהם. כמה ימים קודם לכן, בפלאו, הייתה לי הזדמנות לטעום מבשרם המשובח. לחופי פונפיי שוליים רחבים, ירוקים של מנגרובים, ששורשי האוויר הסבוכים שלהם מעניקים לכל שיט ניחוח של הרפתקה.
במים הפתוחים צברנו מהירות. תושבי האיים מיומנים בהפעלת סירות, שהרי נולדו כאן. בני הים. הסירה הותירה אחריה שובל קצף ענקי וחיש קל הגענו אל חורבות העיר העתיקה, ריקות מאדם ואפופות טאבו. הבתים בלטו בקירותיהם השחורים המזדקרים מעל למים. גדולים ואילמים. האתר הזה, כמו טיקאל ( Tikal ) של פעם, כמ טרם ששוחזרה, מכוסה בעצים הגדלים בתוך החדרים ומכים שורשים בתוך הקירות ממש. ספק אם קיים עלי אדמות מקום הדומה במשהו לנאן מדול. זהו אתר מגאליתי ענק, עתיק ונטוש, שמורכב למעשה מעשרות איונים טבעיים ומלאכותיים, המחוברים ביניהם ברשת של תעלות.
עברנו לסירת קאנו קטנה והחלנו לחתור במרץ. חיש קל התכסו עיניי באגלי זיעה שגבותיי לא הצליחו לעצור. המלח צרב את עיניי, אך המראה המרגש גרם לי לחתור בהתלהבות ובנחישות לתוך המבנים השקועים במים. הכול בנוי מפריזמות וולקניות, היינו, ממשושים עשויים מבזלת שחורה, המשולבים זה בזה, כך שיכלו לסערות, לגלים ולשיני הזמן שכרסמו בהם מאות בשנים. חומות בזלת אדירות המתנשאות לגובה של שמונה מטרים, מקו המים ממש. בכל מקום חדרי מגורים וגומחות למדיטציה ולתפילה.
לא ברור כיצד נחצבו גושי האבן הללו, לא ברור כיצד הובאו מאזור סוקס שבצדו השני של האי פונפיי, שרק שם ניתן למצוא את הסלעים מהם נחצבו. השחור האימתני, המרהיב, הקודר משהו, מעוטר בצמחייה ירוקה ומעניק למקום משנה עצמה. נאן מדול עתיקה בהרבה מכל מה שאפשר למצוא באיים שמסביב. אבל כמעט בכל אחד מהם ניתן למצוא שרידים מרשימים של תרבות מגאליתית. יחד עם נאן מאדול אפשר למנות את הריסות הבזלת הענקיות של קוסראי, האבנים הענקיות שפזורות באיים אחרים. ברור הוא שהאיים המיקרונזים הפרימיטיביים, עם תרבויות הדקלים והדיג הפשוטות כל כך, היו פעם משכנן של תרבויות עשירות.
שרידי נאן מאדול, המרשים באתריה הקדומים של מיקרונזיה (צילום: Masa Michishiro)
כמו בכל מקום מרהיב, לשירת ההלל על היצירה האנושית מתגנבים הרהורי כפירה אודות המחיר שהיצירות המונומנטליות הללו גבו. המיסים הכבדים שהוטלו על האוכלוסייה, התושבים שנאלצו לעבוד עד אפיסת כוחות ולעיתים עד מוות. הדרמות האנושיות החבויות בין האבנים המסותתות. לכל בנייה כזאת דרושים כוח, מעוף, חזון וגם שיגעון ויוהרה. במבט שני, דומה שהקירות מדיפים דם, יזע ודמעות. כמו בחומה הסינית, כמו בפירמידות. למרות זאת, הם עדיין מרטיטים את הלב.
נאן מדול כמעט ואיננה מוכרת מחוץ למיקרונזיה. הידיעות של המקומיים מערבבות מיתוס ותורה שבעל פה. עבורם, המקום משדר קדושה ואפוף טאבו. הם מהססים להתקרב אליו. זקני האי יודעים לספר על כאלה שהעזו ועל המחיר המר ששילמו. תומאס איננו היסטוריון או ארכיאולוג, אך ידע לספר לי היכן נערך טקס הכפרה השנתי לרוחות ששרקו מסביב. מדי שנתיים היו מקריבים כאן צב ים לנאן סאמוול, צלופח הים הגדול, שהיה מתווך בין האנשים לאלוהיהם. במקום אחר מילאו מים את האגן השבור ויצרו בריכת קסמים, בה יכלו השליטים לראות את המתרחש בפונפיי. הוא ידע לספר לי על גיבור מיתולוגי, איסוקלקל שמו, שגאל את האי מכובשיו, אך נדהם כשראה את פניו שלו משתקפים במים. בניגוד לנרקיס היווני, נבעת איסוקלקל מפניו המזקינים והטביע את עצמו בבריכה.
לא ברור מדוע ננטש נאן מדול. לא מובן מדוע. האם בואו של הגיבור איסוקלקל שם קץ לסדר הישן? האם הבירוקרטיה קרסה תחת כובד משקלה? האם התושבים נספו במגיפה? אולי היה זה הים שעלה והציף את האיים הנמוכים? כשביקר כאן או'קונול, לפני כמאתיים שנה, כבר היה המקום נטוש למעלה מארבעה דורות. את תחושת ההתפעמות נוכח היכולת האנושית החליף לרגע הרהור נוגה על תרבות שעלתה, שקעה ואיננה עוד.
בבניית נאן מאדול נעשה שימוש בפריזמות וולקניות, משושים עשויים מבזלת שחורה (צילום: Masa Michishiro)
מסיימים את היום בחוף הים
על החוף ישבו מקומיים רבים, רגליהם במים ובקבוק בירה בידיהם, מנצלים את שעת החסד לפגוש חברים, לפוש ולהירגע מתלאות היום. כעבור שעה קלה נתלתה מעל האוקיינוס שמש ענקית בצבע כתום עז וצבעה את השחקים בצבעים אדומים של מיץ רימון, המנומר בארגמן ובצהוב. בהיתי בכדור החמה הבוער, השוקע במהירות לתוך הכחול שמרגע לרגע שינה את צבעיו. העננים דמו לציפורים שלבשו שמלה ורודה ולנגד עיניי הסתחררה קשת של צבעים, וזאת ללא צורך ולו בטיפה אחת של סאקאו.
כתבות נוספות
העיר קולוניה (Kolonia), בירת פונפיי (צילום: KKKvintage)
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים » טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים » הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
אל ראש ההר
פונפיי איננו עוד אי אלמוגים שטוח, אלא אי הררי ובו רכסים המתרוממים בתלילות לעבר השחקים ופסגותיהם נושקות לעננים. המדרונות חרוצים בגיאיות שאין חקר לעומקם ומכוסים ביער צפוף, מחורץ בנחלים ומפלי מים. כל-כולו שלווה ויופי שאינם ניתנים לתיאור. דומה למשהו הנגלה בחלום.
אחד הטיולים היפים שפונפיי מציע הוא טיפוס לראש סלע סוקס (Sokehs Rock ), הצוק הבולט מעל המפרץ של קולוניה. נסענו לשם דרך כפרים קטנים, למעשה מקבצים קטנים של בתים. פה ושם נראו גברים מעצבים סירת קאנו, בדרך המסורתית, מגזע עץ מאסיבי אחד. במקום אחר תיקנו נערים את גג הבית בכפות דקלים ובעלי בננה. מישהי ארגה מחצלת מכפות דקלים וכמה נשים טיגנו דגים בשמן קוקוס שריחו הכבד נישא למרחוק. במרחק של כמה מאות מטרים, לגדת הנחל, עמדו נשים מבוגרות, בריאות בשר, לצידן ילדים מצווחים, וכיבסו בגדים כבדים בצבע כחול כהה. בגדי הכנסייה של יום ראשון.
נסענו דרך חורשה גדולה של עצי פרי הלחם (Breadfruit) , החשוב ביותר לכלכלת האי שני רק לקוקוס. אנדרו המדריך סיפר לי כי כל עץ עשוי להניב מאה פירות בשנה, למעלה מהדרוש לכלכל אדם אחד. הגזע המשובח שלו משמש לבנייה. אנדרו הפליא אותי בשליטתו בעצי היער. הוא הצביע על עצים שונים המתאימים לבניית סירות קאנו ונקב בשמותיהם, על עצים יעילים להבערת אש ועל עצים שהשרף שלהם, או עליהם, משמשים כתרופות מסורתיות. הרהרתי ביני לביני כמה ידע אצור במקומות הללו וכמה ממנו יאבד יחד איתם.
הדרך הפכה למשובשת יותר ויותר והג'יפ קרטע עד לנקודה שלא יכול היה להמשיך עוד. בדרך הגיחו משום מקום ילדים שחומים וזריזים שנופפו לעברי בפרחים ובעלי בננה. עדיין בעידן התמימות. הלכנו דרך תותחים שנותרו במקום ממלחמת העולם השנייה, מהימים בהם בערו מימי האוקיינוס השקט מפגזים, טורפדו ועשן שעלה מאניות מוטבעות. להזכיר שלא תמיד האיים הללו היו שלווים כל כך.
היה זה טיפוס קל למדי עד לראש הסלע, למקום בו רואים את האי, לפחות את חלקו ממעוף הציפור. למרגלותיי נפרשו הנמל, האגנים הפנימיים, ובעיקר הספקטרום הרחב, המגוון, הבלתי נתפש כמעט של גווני כחול עם, צלליות כהות של שוניות האלמוגים. מהפסגות ההרריות הגדולות, השתפלו רכסים ירוקים וביניהם השתרעו עמקים רחבים ומוצלים, המושקים בנחלים ומכוסים ביערות עבותים.
סלע סוקס, אליו ניתן לטפס לתצפית נפלאה (צילום: mtcurado)
אל ששת המפלים
פונפיי הוא הגדול והגבוה מבי . דומני שהוא גם הגשום שבהם. כך או כך, כמות הגשמים הנדיבה מניבה למעלה מארבעים נהרות ועשרות מפלי מים. מכל עבר נשקפת מסה של צבעי ירוק, מהחוף אל ראש ההר, המכסה בגוונים משתנים את העמקים, הרכסים, הגיאיות והגבעות. השמיכה הירוקה הזאת רקומה באופן לא מסודר וקבוע, בחוטים כסופים של מפלי מים, שבמשקפת טובה הצלחתי להבחין אפילו ברסיסים שלהם. המפלים המבהיקים מאור השמש שוצפים דרך הסבכות הצפופות של הירק ונוסכים בצופה שלווה ודריכות כאחד.
ביום אחר, יצאתי לטיול רגלי במסלול ששת המפלים, כינוי מערבי מן הסתם. בטי הזהירה אותי שמדובר במסלול קשה, אבל אני התעקשתי להתעלם מהשיבה שזרקה בשערי ויצאתי בעקבות מדריך צעיר ונמרץ, שדילג במהירות מעל לערוצים קטנים והיטיב ללפות את שורשי האוויר בידיו החסונות. היה זה מסע קשה, כשהבוץ הכבד לא סייע בלשון המעטה, אך התמורה הייתה ראויה, ללא ספק.
כל מפל מרהיב מקודמו. כל מפל מרסס את סביבתו בסילוני מים המשווים לו צורה של מזרקה, מודרנית או פראית. כל מפל עטור בכתר אחר של פרחים. עשרות פרחים ומספר דומה כמעט של פרפרים. כל מפל כזה, לו היה בארצות הברית, היה זוכה מן הסתם לשביל גישה, עם מגרש חניה. אכן, הקושי שבהליכה, ממיין את המטיילים הפוטנציאליים, יוצר ברירה טבעית ושומר על הקסם.
מפל Kepirohi, לא חלק ממסלול ששת המפלים אך נגיש ופופולרי למדי (צילום: KKKvintage)
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים »
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
הסם הלא מסוכן ביותר בעולם
בקצה הכפר חלפתי על פני בר לשתיית סאקאו ( Sakau ), תחת סככה עם אבן ריחיים גדולה במרכזה. זהו משקה ממסטל ששתייתו היא שילוב בין הנאה לבילוי חברתי. לקראת ערב, בדרכי למלון, איתרתי גרמני שישב לצידי במטוס ושיחתנו התגלגלה לשתיית הסאקאו. הבחור תמה כיצד טרם התנסיתי במשקה הזה, שלגבי דידו חשוב לאין ערוך מכל אבניה של נאן מאדול (עליה נספר מייד). הוא סיפר לי שלאחר כוס או שתיים של סאקאו, שורה עליו רוח של מתיקות והוא רואה רק את הטוב שבעולם. לדבריו, כאשר רוחו טובה עליו בסאקאו, דומה שכל פונפיי הינו ספינה גדולה ועליו לאחוז בחוזקה שלא יתנדנד. הוא סיפר על שמיים הנראים כלהבה כחולה, על צדפות ענק העולות מן הים וממלאות את כל שדה הראייה. חייכתי נוכח מה שנדמה היה כגוזמה גדולה.
אנדרו הסביר לי שבאבן הזאת, הנקראת כאן פייטל, כותשים המקומיים שורשי פלפל וקליפות היביסקוס, בקצב חדגוני ובאופן ממושך שופכים מעט מים, סוחטים את העיסה ואוספים לתוך כוסות את המשקה העכור המטפטף ממנה. המראה דוחה, הסכים איתי, אבל יש לו אפקט ממסטל. הסם הזה, שבאיים רבים נקרא "קאווה", כונה על ידי פול ת'רו "הסם הלא מסוכן ביותר בעולם". כאשר התערובת איננה חזקה מדי, נוחתת על השותה רוח נעימה של שביעות רצון, משוחררת מהתרגשות או מתח.
לעיתים, לאחר כוס שנייה, או כשהתערובת חזקה יותר, משתלטת עליו תחושתה של חוסר יציבות והוא מרגיש צורך לשכב. העיניים רואות את העצמים שמסביב, אך לא תמיד מסוגלות לזהות אותם. גם האוזניים מתקשות להבין או לפענח את הצלילים שהן שומעות. להפתעתי, כך סיפר, דומים השמיים בעיני השותה לשמיכה שחורה התלויה על הכוכבים ואלו, לאחר כוס נוספת, זוהרים בצבעים כמו פרחים.
בעבר, שתיית הסאקאו הייתה שמורה לכוהנים. כיום היא נחלת הכלל. הצעירים, בכמה מקרים, מותחים את החוויה עד הקצה ומערבבים את הסאקאו באלכוהול, דבר ההופך את השתייה למסוכנת. הכנסייה הפרוטסטנטית אסרה על השתייה, ודווקא הכנסייה הקתולית גילתה סובלנות וראתה בשתייה סוג של סקרנמנט (בעברית מַקְדש) ואכן, מתיאוריו של אנדרו ומתיאורי הגרמני אמש התקבלה תמונה של התנסות רוחנית, המכירה בכמה מובנים חוויה דתית.
מאצ'ו פיצ'ו של מיקרונזיה
באחד הבקרים, בעודי בוהה במפרצים הכחולים ובציפורי השיר שסימנו טריטוריה ביער שלמרגלותיי, הופיע לפתע תומאס, אחד ממדריכי הבית ובישר לי שיוצאים לטיול נוסף. הפעם אל נאן מאדול Nan Madol ) המיתית. הפלגנו אל המרשים באתריה הקדומים של מיקרונזיה. חלפנו על פני ביצות המנגרובה המקיפות את האי והתבוננו בסרטנים הרבים החיים ביניהם. כמה ימים קודם לכן, בפלאו, הייתה לי הזדמנות לטעום מבשרם המשובח. לחופי פונפיי שוליים רחבים, ירוקים של מנגרובים, ששורשי האוויר הסבוכים שלהם מעניקים לכל שיט ניחוח של הרפתקה.
במים הפתוחים צברנו מהירות. תושבי האיים מיומנים בהפעלת סירות, שהרי נולדו כאן. בני הים. הסירה הותירה אחריה שובל קצף ענקי וחיש קל הגענו אל חורבות העיר העתיקה, ריקות מאדם ואפופות טאבו. הבתים בלטו בקירותיהם השחורים המזדקרים מעל למים. גדולים ואילמים. האתר הזה, כמו טיקאל ( Tikal ) של פעם, כמ טרם ששוחזרה, מכוסה בעצים הגדלים בתוך החדרים ומכים שורשים בתוך הקירות ממש. ספק אם קיים עלי אדמות מקום הדומה במשהו לנאן מדול. זהו אתר מגאליתי ענק, עתיק ונטוש, שמורכב למעשה מעשרות איונים טבעיים ומלאכותיים, המחוברים ביניהם ברשת של תעלות.
עברנו לסירת קאנו קטנה והחלנו לחתור במרץ. חיש קל התכסו עיניי באגלי זיעה שגבותיי לא הצליחו לעצור. המלח צרב את עיניי, אך המראה המרגש גרם לי לחתור בהתלהבות ובנחישות לתוך המבנים השקועים במים. הכול בנוי מפריזמות וולקניות, היינו, ממשושים עשויים מבזלת שחורה, המשולבים זה בזה, כך שיכלו לסערות, לגלים ולשיני הזמן שכרסמו בהם מאות בשנים. חומות בזלת אדירות המתנשאות לגובה של שמונה מטרים, מקו המים ממש. בכל מקום חדרי מגורים וגומחות למדיטציה ולתפילה.
לא ברור כיצד נחצבו גושי האבן הללו, לא ברור כיצד הובאו מאזור סוקס שבצדו השני של האי פונפיי, שרק שם ניתן למצוא את הסלעים מהם נחצבו. השחור האימתני, המרהיב, הקודר משהו, מעוטר בצמחייה ירוקה ומעניק למקום משנה עצמה. נאן מדול עתיקה בהרבה מכל מה שאפשר למצוא באיים שמסביב. אבל כמעט בכל אחד מהם ניתן למצוא שרידים מרשימים של תרבות מגאליתית. יחד עם נאן מאדול אפשר למנות את הריסות הבזלת הענקיות של קוסראי, האבנים הענקיות שפזורות באיים אחרים. ברור הוא שהאיים המיקרונזים הפרימיטיביים, עם תרבויות הדקלים והדיג הפשוטות כל כך, היו פעם משכנן של תרבויות עשירות.
שרידי נאן מאדול, המרשים באתריה הקדומים של מיקרונזיה (צילום: Masa Michishiro)
כמו בכל מקום מרהיב, לשירת ההלל על היצירה האנושית מתגנבים הרהורי כפירה אודות המחיר שהיצירות המונומנטליות הללו גבו. המיסים הכבדים שהוטלו על האוכלוסייה, התושבים שנאלצו לעבוד עד אפיסת כוחות ולעיתים עד מוות. הדרמות האנושיות החבויות בין האבנים המסותתות. לכל בנייה כזאת דרושים כוח, מעוף, חזון וגם שיגעון ויוהרה. במבט שני, דומה שהקירות מדיפים דם, יזע ודמעות. כמו בחומה הסינית, כמו בפירמידות. למרות זאת, הם עדיין מרטיטים את הלב.
נאן מדול כמעט ואיננה מוכרת מחוץ למיקרונזיה. הידיעות של המקומיים מערבבות מיתוס ותורה שבעל פה. עבורם, המקום משדר קדושה ואפוף טאבו. הם מהססים להתקרב אליו. זקני האי יודעים לספר על כאלה שהעזו ועל המחיר המר ששילמו. תומאס איננו היסטוריון או ארכיאולוג, אך ידע לספר לי היכן נערך טקס הכפרה השנתי לרוחות ששרקו מסביב. מדי שנתיים היו מקריבים כאן צב ים לנאן סאמוול, צלופח הים הגדול, שהיה מתווך בין האנשים לאלוהיהם. במקום אחר מילאו מים את האגן השבור ויצרו בריכת קסמים, בה יכלו השליטים לראות את המתרחש בפונפיי. הוא ידע לספר לי על גיבור מיתולוגי, איסוקלקל שמו, שגאל את האי מכובשיו, אך נדהם כשראה את פניו שלו משתקפים במים. בניגוד לנרקיס היווני, נבעת איסוקלקל מפניו המזקינים והטביע את עצמו בבריכה.
לא ברור מדוע ננטש נאן מדול. לא מובן מדוע. האם בואו של הגיבור איסוקלקל שם קץ לסדר הישן? האם הבירוקרטיה קרסה תחת כובד משקלה? האם התושבים נספו במגיפה? אולי היה זה הים שעלה והציף את האיים הנמוכים? כשביקר כאן או'קונול, לפני כמאתיים שנה, כבר היה המקום נטוש למעלה מארבעה דורות. את תחושת ההתפעמות נוכח היכולת האנושית החליף לרגע הרהור נוגה על תרבות שעלתה, שקעה ואיננה עוד.
בבניית נאן מאדול נעשה שימוש בפריזמות וולקניות, משושים עשויים מבזלת שחורה (צילום: Masa Michishiro)
מסיימים את היום בחוף הים
על החוף ישבו מקומיים רבים, רגליהם במים ובקבוק בירה בידיהם, מנצלים את שעת החסד לפגוש חברים, לפוש ולהירגע מתלאות היום. כעבור שעה קלה נתלתה מעל האוקיינוס שמש ענקית בצבע כתום עז וצבעה את השחקים בצבעים אדומים של מיץ רימון, המנומר בארגמן ובצהוב. בהיתי בכדור החמה הבוער, השוקע במהירות לתוך הכחול שמרגע לרגע שינה את צבעיו. העננים דמו לציפורים שלבשו שמלה ורודה ולנגד עיניי הסתחררה קשת של צבעים, וזאת ללא צורך ולו בטיפה אחת של סאקאו.
כתבות נוספות
היה זה טיפוס קל למדי עד לראש הסלע, למקום בו רואים את האי, לפחות את חלקו ממעוף הציפור. למרגלותיי נפרשו הנמל, האגנים הפנימיים, ובעיקר הספקטרום הרחב, המגוון, הבלתי נתפש כמעט של גווני כחול עם, צלליות כהות של שוניות האלמוגים. מהפסגות ההרריות הגדולות, השתפלו רכסים ירוקים וביניהם השתרעו עמקים רחבים ומוצלים, המושקים בנחלים ומכוסים ביערות עבותים.
כל מפל מרהיב מקודמו. כל מפל מרסס את סביבתו בסילוני מים המשווים לו צורה של מזרקה, מודרנית או פראית. כל מפל עטור בכתר אחר של פרחים. עשרות פרחים ומספר דומה כמעט של פרפרים. כל מפל כזה, לו היה בארצות הברית, היה זוכה מן הסתם לשביל גישה, עם מגרש חניה. אכן, הקושי שבהליכה, ממיין את המטיילים הפוטנציאליים, יוצר ברירה טבעית ושומר על הקסם.
מפל Kepirohi, לא חלק ממסלול ששת המפלים אך נגיש ופופולרי למדי (צילום: KKKvintage)
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים » טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים » הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
הסם הלא מסוכן ביותר בעולם
בקצה הכפר חלפתי על פני בר לשתיית סאקאו ( Sakau ), תחת סככה עם אבן ריחיים גדולה במרכזה. זהו משקה ממסטל ששתייתו היא שילוב בין הנאה לבילוי חברתי. לקראת ערב, בדרכי למלון, איתרתי גרמני שישב לצידי במטוס ושיחתנו התגלגלה לשתיית הסאקאו. הבחור תמה כיצד טרם התנסיתי במשקה הזה, שלגבי דידו חשוב לאין ערוך מכל אבניה של נאן מאדול (עליה נספר מייד). הוא סיפר לי שלאחר כוס או שתיים של סאקאו, שורה עליו רוח של מתיקות והוא רואה רק את הטוב שבעולם. לדבריו, כאשר רוחו טובה עליו בסאקאו, דומה שכל פונפיי הינו ספינה גדולה ועליו לאחוז בחוזקה שלא יתנדנד. הוא סיפר על שמיים הנראים כלהבה כחולה, על צדפות ענק העולות מן הים וממלאות את כל שדה הראייה. חייכתי נוכח מה שנדמה היה כגוזמה גדולה.
אנדרו הסביר לי שבאבן הזאת, הנקראת כאן פייטל, כותשים המקומיים שורשי פלפל וקליפות היביסקוס, בקצב חדגוני ובאופן ממושך שופכים מעט מים, סוחטים את העיסה ואוספים לתוך כוסות את המשקה העכור המטפטף ממנה. המראה דוחה, הסכים איתי, אבל יש לו אפקט ממסטל. הסם הזה, שבאיים רבים נקרא "קאווה", כונה על ידי פול ת'רו "הסם הלא מסוכן ביותר בעולם". כאשר התערובת איננה חזקה מדי, נוחתת על השותה רוח נעימה של שביעות רצון, משוחררת מהתרגשות או מתח.
לעיתים, לאחר כוס שנייה, או כשהתערובת חזקה יותר, משתלטת עליו תחושתה של חוסר יציבות והוא מרגיש צורך לשכב. העיניים רואות את העצמים שמסביב, אך לא תמיד מסוגלות לזהות אותם. גם האוזניים מתקשות להבין או לפענח את הצלילים שהן שומעות. להפתעתי, כך סיפר, דומים השמיים בעיני השותה לשמיכה שחורה התלויה על הכוכבים ואלו, לאחר כוס נוספת, זוהרים בצבעים כמו פרחים.
בעבר, שתיית הסאקאו הייתה שמורה לכוהנים. כיום היא נחלת הכלל. הצעירים, בכמה מקרים, מותחים את החוויה עד הקצה ומערבבים את הסאקאו באלכוהול, דבר ההופך את השתייה למסוכנת. הכנסייה הפרוטסטנטית אסרה על השתייה, ודווקא הכנסייה הקתולית גילתה סובלנות וראתה בשתייה סוג של סקרנמנט (בעברית מַקְדש) ואכן, מתיאוריו של אנדרו ומתיאורי הגרמני אמש התקבלה תמונה של התנסות רוחנית, המכירה בכמה מובנים חוויה דתית.
מאצ'ו פיצ'ו של מיקרונזיה
באחד הבקרים, בעודי בוהה במפרצים הכחולים ובציפורי השיר שסימנו טריטוריה ביער שלמרגלותיי, הופיע לפתע תומאס, אחד ממדריכי הבית ובישר לי שיוצאים לטיול נוסף. הפעם אל נאן מאדול Nan Madol ) המיתית. הפלגנו אל המרשים באתריה הקדומים של מיקרונזיה. חלפנו על פני ביצות המנגרובה המקיפות את האי והתבוננו בסרטנים הרבים החיים ביניהם. כמה ימים קודם לכן, בפלאו, הייתה לי הזדמנות לטעום מבשרם המשובח. לחופי פונפיי שוליים רחבים, ירוקים של מנגרובים, ששורשי האוויר הסבוכים שלהם מעניקים לכל שיט ניחוח של הרפתקה.
במים הפתוחים צברנו מהירות. תושבי האיים מיומנים בהפעלת סירות, שהרי נולדו כאן. בני הים. הסירה הותירה אחריה שובל קצף ענקי וחיש קל הגענו אל חורבות העיר העתיקה, ריקות מאדם ואפופות טאבו. הבתים בלטו בקירותיהם השחורים המזדקרים מעל למים. גדולים ואילמים. האתר הזה, כמו טיקאל ( Tikal ) של פעם, כמ טרם ששוחזרה, מכוסה בעצים הגדלים בתוך החדרים ומכים שורשים בתוך הקירות ממש. ספק אם קיים עלי אדמות מקום הדומה במשהו לנאן מדול. זהו אתר מגאליתי ענק, עתיק ונטוש, שמורכב למעשה מעשרות איונים טבעיים ומלאכותיים, המחוברים ביניהם ברשת של תעלות.
עברנו לסירת קאנו קטנה והחלנו לחתור במרץ. חיש קל התכסו עיניי באגלי זיעה שגבותיי לא הצליחו לעצור. המלח צרב את עיניי, אך המראה המרגש גרם לי לחתור בהתלהבות ובנחישות לתוך המבנים השקועים במים. הכול בנוי מפריזמות וולקניות, היינו, ממשושים עשויים מבזלת שחורה, המשולבים זה בזה, כך שיכלו לסערות, לגלים ולשיני הזמן שכרסמו בהם מאות בשנים. חומות בזלת אדירות המתנשאות לגובה של שמונה מטרים, מקו המים ממש. בכל מקום חדרי מגורים וגומחות למדיטציה ולתפילה.
לא ברור כיצד נחצבו גושי האבן הללו, לא ברור כיצד הובאו מאזור סוקס שבצדו השני של האי פונפיי, שרק שם ניתן למצוא את הסלעים מהם נחצבו. השחור האימתני, המרהיב, הקודר משהו, מעוטר בצמחייה ירוקה ומעניק למקום משנה עצמה. נאן מדול עתיקה בהרבה מכל מה שאפשר למצוא באיים שמסביב. אבל כמעט בכל אחד מהם ניתן למצוא שרידים מרשימים של תרבות מגאליתית. יחד עם נאן מאדול אפשר למנות את הריסות הבזלת הענקיות של קוסראי, האבנים הענקיות שפזורות באיים אחרים. ברור הוא שהאיים המיקרונזים הפרימיטיביים, עם תרבויות הדקלים והדיג הפשוטות כל כך, היו פעם משכנן של תרבויות עשירות.
שרידי נאן מאדול, המרשים באתריה הקדומים של מיקרונזיה (צילום: Masa Michishiro)
כמו בכל מקום מרהיב, לשירת ההלל על היצירה האנושית מתגנבים הרהורי כפירה אודות המחיר שהיצירות המונומנטליות הללו גבו. המיסים הכבדים שהוטלו על האוכלוסייה, התושבים שנאלצו לעבוד עד אפיסת כוחות ולעיתים עד מוות. הדרמות האנושיות החבויות בין האבנים המסותתות. לכל בנייה כזאת דרושים כוח, מעוף, חזון וגם שיגעון ויוהרה. במבט שני, דומה שהקירות מדיפים דם, יזע ודמעות. כמו בחומה הסינית, כמו בפירמידות. למרות זאת, הם עדיין מרטיטים את הלב.
נאן מדול כמעט ואיננה מוכרת מחוץ למיקרונזיה. הידיעות של המקומיים מערבבות מיתוס ותורה שבעל פה. עבורם, המקום משדר קדושה ואפוף טאבו. הם מהססים להתקרב אליו. זקני האי יודעים לספר על כאלה שהעזו ועל המחיר המר ששילמו. תומאס איננו היסטוריון או ארכיאולוג, אך ידע לספר לי היכן נערך טקס הכפרה השנתי לרוחות ששרקו מסביב. מדי שנתיים היו מקריבים כאן צב ים לנאן סאמוול, צלופח הים הגדול, שהיה מתווך בין האנשים לאלוהיהם. במקום אחר מילאו מים את האגן השבור ויצרו בריכת קסמים, בה יכלו השליטים לראות את המתרחש בפונפיי. הוא ידע לספר לי על גיבור מיתולוגי, איסוקלקל שמו, שגאל את האי מכובשיו, אך נדהם כשראה את פניו שלו משתקפים במים. בניגוד לנרקיס היווני, נבעת איסוקלקל מפניו המזקינים והטביע את עצמו בבריכה.
לא ברור מדוע ננטש נאן מדול. לא מובן מדוע. האם בואו של הגיבור איסוקלקל שם קץ לסדר הישן? האם הבירוקרטיה קרסה תחת כובד משקלה? האם התושבים נספו במגיפה? אולי היה זה הים שעלה והציף את האיים הנמוכים? כשביקר כאן או'קונול, לפני כמאתיים שנה, כבר היה המקום נטוש למעלה מארבעה דורות. את תחושת ההתפעמות נוכח היכולת האנושית החליף לרגע הרהור נוגה על תרבות שעלתה, שקעה ואיננה עוד.
בבניית נאן מאדול נעשה שימוש בפריזמות וולקניות, משושים עשויים מבזלת שחורה (צילום: Masa Michishiro)
מסיימים את היום בחוף הים
על החוף ישבו מקומיים רבים, רגליהם במים ובקבוק בירה בידיהם, מנצלים את שעת החסד לפגוש חברים, לפוש ולהירגע מתלאות היום. כעבור שעה קלה נתלתה מעל האוקיינוס שמש ענקית בצבע כתום עז וצבעה את השחקים בצבעים אדומים של מיץ רימון, המנומר בארגמן ובצהוב. בהיתי בכדור החמה הבוער, השוקע במהירות לתוך הכחול שמרגע לרגע שינה את צבעיו. העננים דמו לציפורים שלבשו שמלה ורודה ולנגד עיניי הסתחררה קשת של צבעים, וזאת ללא צורך ולו בטיפה אחת של סאקאו.
כתבות נוספות
לעיתים, לאחר כוס שנייה, או כשהתערובת חזקה יותר, משתלטת עליו תחושתה של חוסר יציבות והוא מרגיש צורך לשכב. העיניים רואות את העצמים שמסביב, אך לא תמיד מסוגלות לזהות אותם. גם האוזניים מתקשות להבין או לפענח את הצלילים שהן שומעות. להפתעתי, כך סיפר, דומים השמיים בעיני השותה לשמיכה שחורה התלויה על הכוכבים ואלו, לאחר כוס נוספת, זוהרים בצבעים כמו פרחים.
עברנו לסירת קאנו קטנה והחלנו לחתור במרץ. חיש קל התכסו עיניי באגלי זיעה שגבותיי לא הצליחו לעצור. המלח צרב את עיניי, אך המראה המרגש גרם לי לחתור בהתלהבות ובנחישות לתוך המבנים השקועים במים. הכול בנוי מפריזמות וולקניות, היינו, ממשושים עשויים מבזלת שחורה, המשולבים זה בזה, כך שיכלו לסערות, לגלים ולשיני הזמן שכרסמו בהם מאות בשנים. חומות בזלת אדירות המתנשאות לגובה של שמונה מטרים, מקו המים ממש. בכל מקום חדרי מגורים וגומחות למדיטציה ולתפילה.
שרידי נאן מאדול, המרשים באתריה הקדומים של מיקרונזיה (צילום: Masa Michishiro)
בבניית נאן מאדול נעשה שימוש בפריזמות וולקניות, משושים עשויים מבזלת שחורה
מסיימים את היום בחוף הים
על החוף ישבו מקומיים רבים, רגליהם במים ובקבוק בירה בידיהם, מנצלים את שעת החסד לפגוש חברים, לפוש ולהירגע מתלאות היום. כעבור שעה קלה נתלתה מעל האוקיינוס שמש ענקית בצבע כתום עז וצבעה את השחקים בצבעים אדומים של מיץ רימון, המנומר בארגמן ובצהוב. בהיתי בכדור החמה הבוער, השוקע במהירות לתוך הכחול שמרגע לרגע שינה את צבעיו. העננים דמו לציפורים שלבשו שמלה ורודה ולנגד עיניי הסתחררה קשת של צבעים, וזאת ללא צורך ולו בטיפה אחת של סאקאו.
כתבות נוספות
 |
אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין, PhD מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות
|
