www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

ציידי ראשים בפיליפינים


שבטים ציידי ראשים בצפון הפיליפינים
מאת: רונן רז


ב-31 מרץ שנת 1908 יצא הצ'יף המכובד בהטאן משבט האיפוגאו, לפגישה חשובה בכפר השכן. לאחר הפגישה ישב לנוח בצל הבית, כאשר הגיע אדם מן השבט היריב עטוי שמיכה גדולה, דיבר אליו בנימוס רב, הציע לו אגוז אראקה ללעיסה, והפיל אותו לארץ כלאחר יד. הצ'יף גחן להרימו אולם אז זרק האדם את השמיכה ובשתי אבחות גרזן מהירות כרת את ראשו מעליו, ולפני שהתעשתו אנשי הכפר, נעלם בתוך הסבך שהקיף את הכפר.


מנהג צייד ראשים אינו ייחודי לפיליפינים. הוא היה נהוג בקרבות הסמוראים ביפן, ועד לפני מספר עשרות שנים נהגו לצוד ראשים גם אנשי הנאגה בצפון מזרח הודו ובצפון בורמה. בכתבה זאת נתהה אחר שורשי המנהג ויישומו בצפון האי לוזון שבפיליפינים. 
 
    
אנשי איפוגאו בחיי היומיום (צילום: יובל נעמן)


המזרח הרחוק




 

לערוף ראש ולהציע נישואין...

בשנת 1967 הגיעה מישל רוסאלדו(Michelle Z. Rosaldo) , אז דוקטורנטית באוניברסיטת הארווארד, למחקר שטח בהרים בצפון הפיליפינים, בכוונה לפגוש את אנשי שבטי איגורוט (Ilongots), ולחקור את מנהג צייד הראשים שהיה נהוג אצלם עד תחילת המאה העשרים. להפתעתה הרבה, תוך זמן קצר היא גילתה שלמעלה מתשעים אחוזים מקרב הגברים מעל גיל עשרים שהיא ראיינה, צדו והרגו לפחות אדם אחד במהלך חייהם ונטלו עימם את ראשו. המידע שהמנהג עודנו רווח בקרב השבטים בצפון הפיליפינים, הפתיע אותה ואת האנתרופולוגים שחקרו את התופעה, שהייתה ידועה גם בדרום מזרח אסיה ובאינדונזיה.

כאשר ניסתה לברר לעומק, כיצד קבוצה אתנית כה ידידותית ושוחרת שלום, כפי שהצטיירו בעיניה, מסוגלת למעשים כה אלימים על פי המקובל בעולם, הופתעה לשמוע שגברים יצאו להרוג כאשר "הרגישו דחף רגשי חזק לבצע את המעשה". הגברים סיפרו כי כאשר הרגו את קורבנם וכרתו את ראשו, הם זכו בנשמת הקורבן. לאחר מעשה זה הם זכו בכבוד רב מזקני הכפר, זכו בציורי קעקע מפוארים ומורכבים על פני גופם והאמיצים שבהם גם על פניהם, ואף קיבלו רשות לענוד עגילים עשויים ממקורה הענק של ציפור הקלאו
(Hornbill). רק לאחר מכן הם היו רשאים להציע נישואין לבחירת לבם מבנות השבט.

כתבה על טרסות האורז בצפון האי לוזון
 
   
נשות איגורוט וקעקועיהן - שבט ציידי הראשים של צפון לוזון (צילום: יובל נעמן)
 

ציידי הראשים של הפיליפינים

אנשי קבוצת האיגורוט, שם כללי לשבטי ההרים בצפון הפיליפינים, מאמינים שלגברים המרבים לצאת ולנדוד באזורים נרחבים, ישנה תשוקה רבה יותר מן הנשים. הריגה וכריתת ראש אויביהם משקיטה את נשמתם הסוערת וחוסר המנוחה שלהם, ומתירה לבגרות הנפשית והחוכמה לקחת את האחריות על נפשותיהם מכאן ואילך. נשמת הקורבן תמיד תישאר בקרבם, אולם היא שקטה ואינה פוגעת בהם. בעיני הבחורות הרווקות של השבט הם גברים של ממש, שהוכיחו במעשה ההריגה וכריתת הראש את כוחם הגופני ואת חוסנם הנפשי, וראויים לפיכך להקים עימן משפחה.
 
גברי שבט הקלינגה מקבוצת איגורוט הצטיידו בגרזן מלחמה מיוחד עם צורה אופיינית לשבטי ההרים. הם נהגו לערוף את ראשי בני הקבוצות היריבות במכות ספורות מכוונות היטב. העריפה התבצעה במהירות כאקט של הריגת הקורבן המופתע. כורת הראש זכה להיות גיבור טקס הניצחון והמסיבה שהתלוותה אליו, בהם קיבל את הצ'אקלאג (chaklag), כתובת הקעקע המורכבת והמכובדת. ראשון התוקפים שפגע בקורבן קיבל את הזכות על הראש והביא אותו לביתו בכפר. אם היה די והותר זמן, זכו שאר התוקפים לבתק את גפיו של הקורבן ולהביאם להציג לראווה בבתיהם שלהם. מאחור נותרה גווייה קצוצת ראש וגפיים וחסרת כבוד, שבני השבט הנפגע מיהרו להטמינה ולהסתיר את בושתם.
כתבות על יעדי טיול בפיליפינים
 

גרזן עריפת ראשים בסגנון של אנשי בונטוק
 

מקור המנהג (לא לקרוא לפני השינה...)

אנשי שבט בונטוק (Bontoc Igorot) מספרים על מקור המנהג העקוב מדם:
"האל הראשי לומוויג (Lumawig), שהוא אל הטבע, הבורא האגדתי ומורה הנבוכים של בני השבט, לימד אותם את סודות המלחמה, ודחק בהם להצטרף אליו למסע מלחמה נגד שבט בצפון הפיליפינים. הם לא ששו לקרב אבל נכנעו להפצרותיו ויצאו בעקבותיו. לאחר הקרב, בדרך חזרה, הם חשו שאחד מחבריהם נעדר. האל לומוויג סיפר להם שהוא נהרג בקרב. מאז התעוררה תאוות הנקם אצל בני הבונטוק והם החלו לצאת ולערוף את ראשי אויביהם כנקמה על מות חברם."
 
זקני כפרים רבים נותנים שלל סיבות דתיות וכישופיות למקור מנהג עריפת הראשים, למען העושר וההצלחה, להגביר את פריון האדמה ולקבל הרבה יבול אורז, למען ירבו חיות הבר והדגים, כדי שהציד יהיה מוצלח יותר, למען פריון הנשים, להראות אומץ לב וגבריות, להלהיט את יצרי צעירי השבט, לזכות בהערצתן ובחסדיהן של הנשים.
מספרים שנשות השבט הצעירות והרווקות נהגו להקניט את הגברים על רכות ליבם, ונענו להם ולגבריותם אך ורק לאחר שהביאו ראשי אויבים אל הכפר.
 
צייד הראש נהג להביא באמתחתו את הראש הכרות אל הכפר ולהציג אותו לראווה על מתקן עץ מיוחד במרכז הכפר. כל הכפר היה יוצא להשתתף בחגיגה שנמשכה יום ולילה. כלב או חזיר היו מוקרבים כקורבן לרוחות האבות אניטו (Anito), ואנשי הכפר היו רוקדים בקצב צלילי הגונג.
בבוקר היו זקני הכפר יורדים אל שפת הנהר, מדליקים מדורה ומציבים את הראש לידה, ונהגו לרקוד סביבו במשך כשעה. לאחר מכן כל אחד היה זורק אבן למי הנהר ואומר את שם הכפר ממנו הגיע ראש הקורבן, כדי להטות את גרזני המלחמה של בני אותו כפר מגרונותיהם. אז היו טובלים את הראש מספר פעמים בנהר כשהם אוחזים בשערותיו, שבים לכפר, וקוברים את הראש. לאחר כשלוש שנים נהגו להוציא את הגולגולת, לנתק את הלסת התחתונה ולהשתמש בה כידית לגונג המסורתי, ואת שארית הגולגולת הוסיפו לסל שהכיל את אוסף הגולגולות שהביאו ציידי הכפר.
 

הדור החדש של אנשי האיפוגאו (צילום: יובל נעמן)
 




 

לקעקע ראשים על החזה

בני שבטי ההרים נהגו לקשט את גופם בכתובות קעקע מורכבות והם קנו את הזכות להתקשט בהן במעשי אומץ לב וגבורה, שהתבטאו במלחמות שבטים ובהסרת הראש של יריבים. הקישוט המקובל בקרב לוחמי שבט הבונטוק הוא קעקוע של החזה, מהפטמות בקשת אל הכתפיים. גודל הכתובת והתפרשותה על הגוף נבעו באופן ישיר מרמת אומץ הלב, ההערכה של בני השבט אליו, ומספר ראשי אויב שהצליח לכרות בחייו. לחלקם הוסיפו דמות אנוש מעל עצם הבריח, והטובים מכולם זכו לקעקועי פנים בדמות צלבים. נשים קעקעו את זרועותיהן עד לכתפיים בכתובות שנקראו פונגו (Pongo), ונועדו למשוך אליהן את ליבם של הלוחמים הרווקים. הקעקועים כללו סלים המייצגים חיות כמו כלבים, עיטים ואפילו מרבה-רגליים.
בכל כפר היה גבר או אשה שהתמחו באמנות הקעקוע, ונהגו לקעקע את גופם של בני הכפר בחגיגות מיוחדות, במהלך טקסים. דמות המקעקע היתה מכובדת ומרשימה. חוקר אמריקאי מספר על מפגש עם המקעקע פינומטי (Finumti) משבט הבונטוק בשנת 1903, ועל כך שהיה מקועקע על כל הגב ועד לברכיו, ובמיוחד הרשים אותו קעקוע גדול של צדפות ממותניו ועד ברכיו.
 
גופות הקורבנות של לוחמים פחותי ערך וחסרי ראש נקברו בחופזה וללא כל טקס על השביל המוביל אל הכפר ממנו הגיעו התוקפים, אולם צ'יפים ולוחמים מוערכים שנערפו, זכו ללוויות ענק המוניות, לקבוצות חיפוש לוחמות שייצאו במטרה למצוא ולהביא את הגופה ואת הראש, ולטקסים שמאניים והקרבת מנחות של אפרוחים, יין אורז, ואגוזי דקל האראקה עם עלי ביטל למען הצלחת מסעות הקרב והשבת הגופות. בטקסים אלה נהגו השמאנים לקרוא לרוחות האבות ובעיקר ללוחמי העבר המהוללים של השבט, שיעזרו להצלחת המסע, יגנו על הלוחמים, ויזרעו פחד, עיוורון ובלבול בקרב האויבים.
 
 
אדם שניצוד ונכרת ראשו בצילום המוצג במוזיאון העיר בונטוק
 

כתבות נוספות על האי לוזון בפיליפינים

כתבה נוספת על שבטים עורפי ראשים






רונן רז, אקו טיולי שטח אודות הכותב
רונן רז, אגרונום במקצועו וטייל בנשמתו, נדד וחי במשך שבע שנים ברחבי אסיה, אפריקה, ואמריקה. גידל תנינים בוונצואלה, ונאבק למען הפילים בקניה. בונה מסלולים ומדריך במהלך 41 השנים האחרונות. ממייסדי טיולי השטח בארץ ומנהל את חברת אקו - טיולי שטח

לקריאת כתבות נוספות של רונן








מספר צפיות: 7305
1481