www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

פנג'אב- אמריצר והסיקהים


פנג'אב - אמריצר והעדה הסיקהית
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין


אָמְריצָר (Amritsar) היא בירתה של מדינת פנג'אב (Punjab) שבצפון-מערב הודו. ליתר דיוק, מה שנותר מפנג'אב "הגדולה", שכללה בעבר גם שטחים הנמצאים כיום בפקיסטן, ובמדינות ההודיות הימאצ'ל פראדש, קשמיר, אריאנה וראג'סטאן.


בשנת 1947 חולק האזור, בעקבות הכרזת עצמאותה של הודו, על פי מפתח דתי. האזורים המערביים, המוסלמיים ברובם, עברו למדינה החדשה שאך נוצרה, פקיסטן, והאזורים המזרחיים (הינדיים וסיקיים ברובם) נותרו כחלק מהודו. כדרכן של העברות אוכלוסין, היא לא החליקה כשמן זית, אלא בוצעה תחת מטר של אבנים ולפידי אש. לא רק זה. במקומות רבים, נעצרו הרכבות עמוסות הפליטים, לעתים על ידי הינדים, לעתים על ידי סיקהים ולעתים על ידי מוסלמים. נוסעיהן נשחטו והפצע עוד מדמם.
 
 
ברחבת המקדש המוזהב
 

המזרח הרחוק




 
פירוש השם פנג'אב הוא "ארץ חמשת הנהרות", שבאגן הניקוז של  נהר האינדוּס, המהווה את המישורים שלמרגלות ההימלאיה. אחרי החלוקה של 1947 ועיצובם מחדש של גבולותיה הפנימיים של הודו, נותרו בתחום פנג'אב ההודית רק שנים מהם, סוטלג (Sutlej) וביאס (Bias). רוב שטחה של המדינה הוא שפלה מישורית, שאדמתה הפורייה מצמיחה יבולים רבים כבר אלפי שנה. הגידול החשוב ביותר הוא חיטה, אך מגדלים בה גם אורז, כותנה, קנה סוכר, דוחן, תירס, שעורה ופירות.
שמעה של פנג'אב ועושרה יצא למרחוק כבר בעת העתיקה. לכאן נהר אלכסנדר מוקדון בראש גייסותיו, וכאן, סמוך לנהר הביאס, עצרו מפקדיו את מרוצו הנואל ובקשו ממנו: "עד כאן".
 
אין בה, בפנג'אב הרבה אטרקציות תיירותיות. נופיה החקלאיים אינם מרהיבים ומישוריה אינם זרועים בכפרים ציוריים או בשווקים ססגוניים. בכל זאת כדאי לבוא לכאן, ולו בגלל מקדש הזהב שבעיר אמריצר, בעצם בגלל אנשי הדת הסיקהית.
כתבות על צפון הודו
 
אמריצר (A) וניו דלהי (B) על מפת הודו
 
פנג'אב – ארץ חמשת הנהרות (או השניים שנותרו)
פנג'אב של ימינו היא המדינה היחידה בהודו המאוכלסת ברובה בבני העדה הסיקהית. פנג'אב  שלהודו המודרנית, לא הוצגה כמדינה שנוצרה על  בסיס דתי, אלא לשוני. ב-1965, לאחר לחץ מתמשך, זכו הסיקהים במדינה דוברת בשפתם, פנג'אבי. אין בה עושר של מחצבים. מן הסתם רק חריצותם של הסיקהים הפכה את המדינה לעשירה ומבוססת.

פנג'אב תופסת רק 2.5% משטחה של הודו, אך תורמת למעלה מ-30% מיבולי החיטה, למעלה מ-10% מיבול האורז וכמעט 30% מתוצרת החלב של כל הודו. ההכנסה הממוצעת לנפש בפנג'אב גבוהה בכ-50% מעל לממוצע ההודי. לפנג'אבים 5% מכלל פיקדונות הבנקים שבהודו כולה. בראשית שנות ה-80 תוחלת החיים שלהם היתה 65 שנה לעומת הממוצע ההודי שעמד אז על 45.
 
הסיקהים הינם אחת הקבוצות הבולטות ביותר בנוף ההודי. הדמות הסיקהית המוכרת, של גבר מזוקן, ששערו עטוף בטורבן, הפכה כמעט לסטריאוטיפ ההודי. הם מיעוט דתי ותרבותי המהווה כ-%1.5 מהאוכלוסייה ההודית ומספרם נאמד ב-15-18 מיליון. זוהי קבוצה דתית שהתהוותה בהודו במהלך המאה ה- 15, על ידי הגורו נאנאק  (1469-1539). מייסד הדת היה גוּרוֹ, מורה רוחני, בדומה לשני "גורוס" אחרים שייצרו דת (בודהא ומאהאוירה), אם כי מפרידות ביניהם כאלפיים שנה עם בעיות אחרות לחלוטין.
 
 
רחבת המקדש המוזהב באמריצר (צילום: אייל ברטוב)
 
הסיקיהים ובירתם אמריצר
מקור המילה "סיק"  בשפת הסנסקריט ומשמעה "ממשיכי דרך" (Disciples). הסיקהי הוא אדם הלומד. חייו רצופי עיון ושינון מתמיד. הסיקהים מתפללים בבתי תפילה מיוחדים הנקראים גורדווארה (Gurdwara), מצטרפים לדת בטקס התבגרות, הכולל טבילה, ושורפים את מתיהם.

כשאני כותב "עם" או עדה" יש בכך משום הבעת עמדה פוליטית. הסיקהים הם בשום פנים ואופן לארק קבוצה דתית, כמו הג'יינים למשל, ומרביתם אינם רואים את עצמם כעם. למעט קבוצות קיצוניות, המוסתות על ידי קבוצות קיצוניות עוד יותר, היושבות בחו"ל, הסיקהים הם בנים נאמנים לאומה ההודית. ובכל זאת, בעשורים האחרונים החלה תנועת פונדמנטליזם סיקהי, המוקצנת על ידי הפזורה הסיקהית בנכר. הם דורשים הקמת מדינה סיקהית נפרדת - 'קאליסטן'. הדרישות הבדלניות הסיקהיות הובילו בעבר למתח, אלימות, התפרעות והתנגשות עם הצבא. אירועי 1984 במהלכם נערך טבח נוסף בסיקהים באמריצר, זכורים לרע, על ידי הסיקהים, כמו שזכורים גם על ידי לאומנים הינדיים.
 
העיר אמריצר מונה כ-2.5 מיליון נפש והיא שוכנת סמוך מאוד לגבול הפקיסטני. אמריצר התפתחה מכפר קטן למרכז עסקי ומנהלי חשוב כיום, על אם הדרך מהבירה המודרנית צ'אנדיגר  לעיר לאהור בפקיסטן, שעד החלוקה הייתה בירתה ההיסטורית של פנג'אב ושוכנת רק 50 ק"מ מערבה מאמריצר. שמה של אמריצר נגזר מסנסקריט: אמריט סאראס, שמשמעו  "בריכת הנקטר", הנוזל אותו שותים האלים באמונה ההינדואית, בכדי להישאר בני אלמוות.
 
המקדש המוזהב
באמריצר נמצא ההארי מנדיר סאהיב, הקרוי גם "המקדש המוזהב", המרכז התרבותי והרוחני של דת הסיקהים. אמריצר היא מאיין 'מֶכָּה' של הסיקהים ומשמשת יעד עלייה לרגל מכל קצוות תבל. מגיעים לכאן סיקהים מבריטניה ומאוסטרליה, אך ברגע שהם מגיעים לכאן דומה והם שבים מיד להיות הודים. רבים מהם אינם מהססים לעצור את המטייל הנקרה בדרכם ולשאול אותו שאלות רבות, לעתים אישיות, לעתים חצופות, כדרכה של הודו.
 
המקדש המוזהב הינו אבן שואבת למטיילים רבים. חסרונו העיקרי שהוא איננו נמצא בדרך לשום מקום, אלא אם מגיעים לכאן בטיסת "אוזבקיסטן איירליינס" היישר מטשקנט. אולם אז, בעת ביקורי בימי הסתיו של 1989, אפשר היה רק לחלום על טיסה ולא נותר לנו אלא להתנייע לכאן באוטובוסים צפופים ודחוסים בהמוני אדם. באותם ימים התפתינו להימלט מהדוחק והמחנק שבאוטובוס, כמו מדרגשי העץ, אל המלכודת המסוכנת של הגג. הישיבה על הגג מעניקה הזדמנות לחוות את הנוף ב-360 מעלות, מעגל מושלם של יופי. נסיעה מרגשת, כשהרוח מלטפת את הפנים, שעלולה להיות גם מלכודת מוות. לא חשבנו על כך ולמזלנו ניצלנו מגורלם של מטיילים שנפלו מהגג אל מותם.
 
תחנה מרכזית: בהודו, כמו בהודו. רעש, המולה, שאון המנועים, צופרי אוויר, קרקור תרנגולות געיית פרות. אנו מעמיסים את התרמילים על שכם וכבר פרצופים מזוקנים מקיפים אותנו. חלקם הם  הולכי רגל, המנסים למכור לנו מוצר זה או אחר, אחרים, על גבי אופניים, שלוחי בתי ההארחה. לכולם, כך מסתבר, אח שהוא בעליו של בית הארחה, אחיין בעל משרד נסיעות ואחות מנהלת בית מלון. כעבור רגע מתגלה אחיין נוסף, בעל חנות מזכרות. בעודנו מנסים להתעלם מהם מגיע נהג ריקשה ומבטיח סיור בעיר. אנו דוחקים את עצמנו בעקבות התרמילים ודוחקים בו להסתלק משם. הנהג החביב, סיקהי, כמרבית תושבי אמריצר, זקנו עשוי בקפידה, שערו אסוף בטורבן ולאמת ידו צמיד מאלומיניום. בבלוריתו תחוב מסרק זעיר עשוי פלסטיק ועליו עיטור של חרב זעירה, המחליפה את החרב המסורתית, שהיתה חגורה למותניהם בימים מיליטנטיים יותר.
 
 
המקדש המוזהב (צילום: אייל ברטוב)
 
הטבח שהוביל לעצמאות
עבור כלל ההודים, אמריצר איננה רק בירת הסיקהים, אלא ציון דרך בהיסטוריה של הודו המודרנית. כאן, בעיר הזאת ממש, אירע אחד האירועים הבולטים והמזעזעים במאבקם של ההודים לעצמאות.
תחנתנו הראשונה באמריצר היתה ג'אליאנוואלה באג (Jallianwalla Bagh) - פארק גדוש בפרחים ועצים, המנציח את זכרם של אלפיים ההודים, שנהרגו ונפצעו כאן, כאשר נורו ללא הבחנה על ידי הבריטים, בשנת 1919. המון אדם –הינדים, מוסלמים, סיקהים ואולי כמה בודהיסטים, התכנסו כאן לאסיפה בלתי חוקית, אך גם בלתי אלימה. המפקד הבריטי גנרל דאייר, פעל באטימות וברשעות, לפי הספר ממש, כאילו עמדו לפניו לוחמים חמושים. למרות העובדה שחומה גבוהה הקיפה את מקום הכינוס ואנשיו חסמו את היציאה היחידה, הוא סידר את חייליו בשורה, מכונות ירייה בידיהם, ובקור רוח מקפיא נתן את פקודת האש.
זעקות ההמונים הנטבחים, כשהם מנסים להימלט, הדהדו באוזניו של מוהאנדס גאנדי והוא גמר אומר להינתק מבריטניה ולחתור לעצמאות מלאה. כמו רבים אחרים, משכה אותי דמותו הצנומה והקטנה של האיש הענק הזה, אם כי ראיתי בצעדיו הפוליטיים, כולל המאבק לאי אלימות, לא רק  דרכו של איש קדוש, אלא של מנהיג ממולח, שהכיר את נפש יריביו ושהבין שהדרך לעצמאותה של הודו תושג דרך דעת הקהל בבריטניה.
 
מוהאנדס גאנדי זכה בצדק לכינוי "מאהאטמה", היינו "נפש גדולה", שהעניק לו הסופר ההודי, רבירדאנאט טאגור, חתן פרס נובל לספרות. אך בו זמנית, קיים מרחק בין הדמות הקדושה, המתוארת בסרט המפורסם, לבין הפוליטיקאי המורכב והמתוחכם. צ'רצ'יל אמר עליו באירוניה: "פעמים רבות צם עד מוות, אך משום מה אף פעם לא מת"...
 
ארץ "השאנטי" יודעת להיות אלימה
אקאלטקהאט הוא המבנה בו מתכנס בקביעות הפרלמנט הסיקי. משום כך הסתער עליו הצבא ההודי בימים האלימים של שנת 1984. מפקד המשטרה ק.פ.ס. גיל נשלח לדכא את אי השקט במדינה. הוא ביצע את משימתו ביעילות רבה. רבה מדי. מרבית הפעילים הסיקהים נכלאו או נהרגו. עד היום זוכרים לו כאן את שיטותיו האלימות ואת הפגיעה החמורה בזכויות התושבים.
באותם ימים התרכזו הקיצונים הסיקהים במקדש המוזהב. אינדירה גאנדי, ראש ממשלתה של הודו, בצעד לא מספיק מחושב, הורתה להכניס את הצבא למתחם הקדוש, במבצע "כוכב כחול", שהיה יעיל, אך גם שנוי במחלוקת נהרגו כארבע מאות סיקהים ונגרם נזק כבד למקדש. באותה שנה נרצחה גאנדי על ידי שומר ראשה הסיקהי, דבר שגרר רציחות ללא אבחנה של סיקהים על ידי הינדים ברחבי המדינה.
 
נראה כי הודו השלווה והרגועה, ארץ ה"שאנטי" האגדית, שוכנת בעיקר ברוחם ובדמיונם של מערביים הרוצים לראות בה את התשליל של העולם המערבי האלים. אולם מתברר כי הודו, הרוחנית, הקסומה, יודעת להיות גם אלימה ומרושעת. הנזק שנגרם למקדש כבר תוקן, אך פצעי העלבון טרם הגלידו.
 
בדרך לפנטזיה על הודו
השתדלתי למתוח את גבול סקרנותנו עד הסוף;  להמתין מעט עם השיא. נהג הריקשה שלנו החל להוביל אותנו בסמטאותיה הצרות של העיר העתיקה, כשאיננו חדל מלהציע לנו לבקר בחנויות לממכר מזכרות, במתפרות לחולצות, בחנויות לליטוש אבני חן. כולן, כך מסתבר שייכות לאחיו. משפחה גדולה יש לו לנהג. בדרך עצרו אותנו נערים סקרניים והכבירו עלינו שאלות למכביר, כשפופולארית במיוחד היא השאלה הנצחית "וויץ' קנטרי", היינו, "מאין אתה". סבלנות, בהודו, היא משאב שנגמר. מתיש ומתכלה בין הסמטאות והטרדנים.
 
מקדש שרי דורגיאנה (Shri Durgiana) הינו גרסא הינדית של המקדש המוזהב. המקדש, שנבנה במאה ה-16, מוקדש לאלת המוות דוּרְגָה וכולל מקדש מרכזי, המחופה בכיפה מוזהבת, בלבו של מאגר מים גדול. בבואה חיוורת של המקור.
איילת, שותפתי למסע, טענה, במידה רבה של צדק, שכל האתרים הללו הם בעלי חשיבות משנית ודחקה בי להגיע לעיקר. שבנו לריקשה שם קטענו את הצעותיו החדשות של הנהג והאצנו בו להגיע למקדש המוזהב. הנהג הביט בנו באדישות – עוד זוג תיירים, שנוסעים למקום שעבורו הוא מובן מאליו. אנחנו לעומת זאת, נסענו למקום שעבורי היה חלק מהפנטזיות על הודו.
ככל שהתקרבנו למקדש, גברה התרגשותי. היינו מוקפים בחובשי טורבאנים, מבטם אצילי ותקיף. הצבעתי לעברם והסברתי לאיילת בהתרגשות: זה טורבאן גדול של בוגרים, זהו דגם של בני נוער, עם הרבה פחות בד, ולילדים רק חתיכת בד קטנה, המכסה "קוקו" קטן במרכז הראש. מדי פעם נפרמה אחיזה של טורבאן סביב ראשו של מאן דהו. הוא היה מפרק כמה סיבובים של בד בטבעיות גמורה, כאילו היה המשך של שיערו ומסדר אותו בשלווה גמורה. ככל שקרבנו למתחם המקודש, נראו יותר ויותר הולכי רגל בבגדים חגיגיים. המולת העיר נמוגה. צופרי הריקשות והאופנועים, נביחות הכלבים וצעקות הסוחרים, דעכו לאיטם עד שהיו לדממה. תחושת הקודש התחדדה, אולי ברחוב, אולי בדמיוננו.
 

גברים סיקהים בעת תפילה (צילום: יובל נעמן)
 
 
ברכת הנקטר
הָארי מָנְדיר (מקדש האלוהים), הוא ליבה של פנג'אב. מרכז פועם וחי, שמזרים דם בעורקיהם של חמישה עשר מיליוני הסיקהים שחיים בהודו וכן של הפזורה הסיקהית בעולם - באנגליה, באפריקה ובארה"ב. המקדש ניצב בלבה של הבריכה המקודשת אמאריט סארובאר, שפירושו, "ברכת הנקטר", שהעיר נקראת על שמה. שטף תמידי של עולי רגל זורם אל הברכה שסביב למקדש, ובא בשעריו מדי יום, מארבע לפנות בוקר עד אחת עשרה בלילה.
צורכיהם של עולי הרגל מסופקים במלואם בשטח המקדש. בסמוך למקדש נמצאת הדהרמסלה (dharamsala,מעון לעולי רגל). זהו מבנה גדול בן שלוש קומות המורכב מכמה אולמות שבנויים סביב חצר, ובמרכזה מקלחות משותפות. כל אדם יכול לשהות במקום שלושה ימים בלא תשלום (תרומות יתקבלו בברכה). אלפי אנשים מאכלסים את המקום בכל יום, ומפאת העומס רבים ישנים בשולי החצר ולאורך המסדרונות, מכורבלים בשמיכות וצמודים זה לזה.

בין המקדש לדהרמסלה נמצא מטבח הקהילה, שאלפי אנשים סועדים בו מדי יום. פעם אחר פעם נמלא האולם הגדול באנשים שנדחסים לאורך המחצלות הפרושׂות על הרצפה. ליושבים מחולקות חינם ארוחות צ'פאטי (chapati, לחם דק) ודאל (dal, נזיד עדשים). בסוף הארוחה נוטל כל סועד את צלחתו ומגיש אותה לשוטפי הכלים. כשחדר האוכל מתרוקן, נפתחות דלתותיו וההמון הממתין בחוץ זורם פנימה לארוחה הבאה. את האתר כולו מתחזקים מאמינים מתנדבים. הםמנקים את הדהרמסלה, קולפים בצל ותפוחי אדמה בכמויות עצומות, עמלים על הכנת המזון וממרקים את ההיכל. קשה להישאר אדיש נוכח הנמרצות של תנועותיהם, החיוניות והאחווה ששררה ביניהם.
 




 
המקדש הבוקע מתוך המים
המקדש המוזהב הוא לא רק הקדוש ביותר לבני הדת הסיקהית, אלא גם אחד האתרים המפורסמים בהודו ואולי בעולם כולו. מפורסם כמעט כמו הטאג' מאהל, אך בשונה ממנו הוא קטן, אינטימי כמעט, ויופיו אינו מתבטא במשחקי פרופורציה מדהימים בשיש, כי אם בשילוב שבין מתכת מוזהבת, מים ועושר של עיטורים. חלקים הנמוכים של קירות המקדש מעוטרים בפרחים ובעלי חיים, בסגנון המזכיר את זה של הטאג'. בעיצובו האדריכלי של המבנה ניכרות השפעות הינדיות ומוסלמיות. הכיפה, שעל פי הטענה מצופה ב- 750 ק"ג של זהב טהור, מסמלת את פרח הלוטוס. הפרח הענוג, העולה מתוך מי המדמנה של השלולית, מסמל את טוהרה של הדת, גם בהינדואיזם ובבודהיזם, העולה מתוך מדמנת החיים. פרח הלוטוס של המקדש הזה הוא הפוך, היינו, פונה כלפי הקרקע, ולא כלפי השמים. אולי כדי לסמל את מעורבותם של הסיקהים בבעיות העולם הזה ובעיקר בבעיותיה של הודו.
כמו בטאג', המים משחקים תפקיד חשוב ברושם הכללי. המקדש בוקע מתוך המים ובו זמנית משתקף בהם ומכפיל את הדרו.
 
"גורל האדם בידיו" ו"אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו" הן אמרות סיקהיות המביעות את אחריותו של הפרט על עצמו. למעשה, אחריותו של הפרט איננה אישית בלבד אלא ציבורית, והיא באה לידי ביטוי כלפי הקהאלסה (khalsa, קהילה) כולה: אל לו לפרט להיות לנטל חברתי, ועליו לסייע לשאר.
 
לפנינו עמדו גברים סיקהים, חלקם עשירים, חלקם פשוטי עם. הם ניצבו כשרק מכנסיהם הקצרים לגופם, מגירים מים ומסרקים את שערם. זה עתה יצאו מהמים. המים הקדושים: כמו אצל ההינדים, כמו אצל הנוצרים. גם אצל הסיקהים יש חשיבות גדולה לאקט של ההיטהרות. נערים ונערות סיקהים, המגיעים לגיל 14 ורוצים להפוך לחלק מה"קהלסה", הקהילה הסיקהית, עוברים טקס טבילה. חמישה חברי קהילה אומרים תפילות ומכינים תמיסה של סוכר ומים. הם מתיזים מהתמיסה על ראשיהם ועל עיניהם של החברים החדשים. כשבן הדת הסיקהית מבקר במקדש, הוא רוחץ בבריכה גדולה שנמצאת בחצר המקום. היטהרות וניקיון לפני הכניסה אל הרחם  של המקדש. 
 
 

המקדש המוזהב
 
הדת הסיקהית
רוב הסיקהים אמידים מאוד. הם מקפידים תמיד על הופעתם החיצונית ועל מראה בית העסק שלהם. לא יימצאו ביניהם מקבצי נדבות. נגע זה כאילו נותר נחלתם של ההינדואים והמוסלמים. הם גם אינם מפרידים בין חיי הרוח לחיי החומר. אין אנשי רוח המאוגדים במנזרים וממומנים על ידי הקהילה, ולא קיים אידיאל נזירי סגפני. הסיקהי המאמין מתרגל פרקטיקה רוחנית (תפילות ומדיטציה) במקביל לכלכלתו העצמית, פרנסת משפחתו ודאגה לכלל הקהילה. 
הדת הסיקהית נולדה במאה החמש-עשרה, על רקע המתח שבין הינדואיזם לאיסלם. המייסד, הגורו נאנאק, ביקש לאחד את הטוב שבשני העולמות. הוא רצה להנחיל למוסלמים את העושר הרוחני והחוויתי הקיים בדת ההינדית ורצה לשחרר את ההינדים מריבוי האלים, מהעליות לרגל וממשטר הקאסטות. הוא קיבל את רעיון ה'סָמְסָרָה' ההינדי – גלגל המיתות והלידות מחדש, אך גם את הרעיון המוסלמי של אל אחד כל יכול.
בסופו של דבר, עולים הסיקהים לרגל, אם כי לאגמים ולא לנהרות, ומקיימים ביניהם משטר קאסטות, גם אם איננו קשוח כמו ההינדי.
 
הסיקהים נרדפו על ידי השליטים המוסלמים, עד שהגורו התשיעי במספר, גובינד סינג, הפך אותם לקבוצה מיליטנטית והם נותרו כאלה עד היום, לוחמים קשוחים ובעלי מיומנות טכנית גבוהה. שיעורם של הסיקהים עצום בקרב קציני הצבא ההודי, כמו גם בין נהגים, החל מריקשה ועד מטוסי בואינג.
 
הגורו סינג נתן בהם חמישה סימנים, שיבדילו אותם וימנעו מהם לטשטש את זהותם: שיער שאסור לגזוז לעולם, מסרק התקוע בתוך השיער המגולגל, חרב בגדלים שונים, החל מאורך של יותר ממטר והיא מסוגלת לשסף ראשים ועד לחרב הסמלית, שגודלה כגודל זרת והיא מוצמדת למסרק בשיער, צמיד האלומיניום, המשמש כיום בעיקר כפותחן בקבוקים, והמכנסיים הקצרים, שיבטיחו מהירות תנועה בקרב.
 
השמנת נחבצה לחמאה. ההתחככות עם השליטים העוינים חישלה אותם. בתהליך של ברירה טבעית שרדו החזקים והנחושים שבהם והעדה הפכה לאגרוף של פלדה.לא לחינם הם נושאים את שם המשפחה סינג, שמשמעו אריה.
הגבר הסיקהי הממוצע, הוא אחת התמונות שהרכבתי בדמיוני בתשבץ החלומות על המזרח הרחוק –אדם זקוף וגא, טורבאן על ראשו ואת לחייו מעטר זקן עבות. נתקלנו בהם לא אחת בטיולינו בהודו. נהגים סיקהים לא מעטים הובילו אותנו במשאיותיהם בדרכי המהמורות אשר בהימלאיה. רבים מהסיקהים נחשבים לסוחרים ממולחים. רבים אחרים, שגלו מפנג'אב לאחר החלוקה, פתחו מסעדות פנג'אביות ברחבי המדינה, עד שהמטבח הפנג'אבי הפך לשם נרדף למטבח ההודי. הסיקהים מגלים סולידאריות ואחריות הדדית. מקדשיהם, הגורדווארה שלהם, פתוחים למאמינים ובעצם גם לאורחים בני דתות אחרות, חינם אין כסף.
 
אחת הפעמים האינטנסיביות מבחינת החוויה הסיקהית עבורי היתה הביקור באגם הֶמְקוּנד, שברכס הגָרוָול המיוער אשר בהימלאיה. האגם, הנמצא לא הרחק מהפירמידה המושלגת של נָנְדָה דֶווי, מהגבוהים שבהרי הודו, הוא מקום קדוש לסיקהים. הם עולים אליו לרגל בהמוניהם וטובלים באדיקות במימיו הקפואים כמעט. מעניין, הדת נולדה בין היתר על רקע ההתנגדות לעליה לרגל לנהרות הקדושים, אך במהלך השנים וההתחככות עם שכניהם ההינדים, שוככה ההתנגדות הגורפת, לעליה לרגל  אל האגמים והמעיינות. שם, בעמק הפרחים הסמוך, או במעיינות החמים ליד  מוקטינט (Muktinat), בבקעת פָּרוָוטי שבהימצ'אל-פרדש, שם מתעקשים הצליינים הסיקיהים  לבשל את מזונם במימי המעיינות החמים.
 
 

לבוש סיקהי מלא עם שער לא גזוז, מסרק וסכינים (צילום: יובל נעמן)
 




 
ביקור במקדש המוזהב
כיסינו את ראשינו כמקובל, הפקדנו את נעלינו, טבלנו את רגלינו בתעלת המים החצובה בשיש הלבן בכניסה למקדש המוזהב והצטרפנו אל הזרם האנושי ששטף פנימה בנחישות אך בשקט. הקפנו את בריכת האלמוות, נטמעים בים האדם. עייפים מהנסיעה הארוכה, התיישבנו על המדרגות המובילות למים, מביטים בשאריות האחרונות של שקיעה מרהיבה, שזרקה בשמים כתמי אור סגול.
לראשונה ראיתי גברים סיקהים ללא הטורבאנים המפורסמים. הם ניגשו למים בשלווה מכובדת, מפגינים בפרהסיה שיער ארוך ומטופל. רבים חלפו על פנינו: נשים האוחזות את תינוקותיהן בידיהן, מטעימות אותם בטעם ראשון של קדושה, צעירים משועשעים שקפצו אל המים בפראות, גברים שישבו ברגלים משוכלות, עיניהם ספק עצומות והם שקועים בחוויה מדיטטיבית עמוקה. זקנים שישבו בצד, רגליהם במים והם ממלמלים פסוקי קודש. מן הרמקולים בקעה נגינת ראגה, מוסיקה דתית. צלילים רגועים ועשירים, מזמורי קודש המחלחלים לגוף ולהם תפקיד חשוב בחיבורו של אדם אל היישות הנצחית.
 
חזרנו לשם שוב, לשמוע את ראגת הלילה כשהכול מסביב שחור והאורות מרצדים במים. השתדלנו לחוות כמה שאפשר את 'ראגת האור הוורוד', המנוגנת כאשר בשמים מופיע פס צהבהב דקיק, המרמז על זריחה. ראגת השחר, עם ריצודו של אור שמש ראשון על זהב המקדש. שלושים ואחת ראגות שונות, שמתמזגות זו בזו וסוחפות את ההמון לעולם של קדושה. אותם וגם אותנו – שני זרים בים של טורבאנים. שני חילונים שנשמתם איבדה את הכושר לקחת חלק בחוויית האמונה, אך עדיין מסוגלת לחוש את עצמתה.
 
מידע נוסף
נמל תעופה בינלאומי נמצא 11 ק"מ ממרכז העיר אמריצר ונוחתות בו טיסות מסינגפור, טשקנט, לונדון, פרנקפורט בירמינגהם ויעדים אחרים. אוטובוסים ורכבות מגיעים לכאן מערים רבות ברחבי הודו.





גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין
 
לקריאת כתבות נוספות של גילי








מספר צפיות: 5858
1618