.jpg)
.jpg)
הקרנבל של טרינידד – חגיגה קאריבית סוערת
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין
השקט השורר ברוב חלקיו של האי הקריבי הקטן והשלו לכאורה, לא הסגיר ולו במעט את הדרמה שהתחוללה לנגד עינינו. לפנינו נדחפו במות ניידות, עליהן תזמורות ענק שניגנו מוסיקת קליפסו, תזמורות מדהימות של כלי הקשה שהפיקו מגוון צלילים מעשרות וריאציות של כלים שיוצרו מחביות דלק. המוני אדם גדשו את היציעים – גברים חסונים נופפו בידיהם בהתלהבות, נשים שבין רגליהן נדחסו סלי פלסטיק עמוסי אוכל.
הפסטיבל בטרינידד הוא צבעוני וסוער, שסתום לשחרור לחץ (צילום: Michel Tissot)
איי טרינידד וטובאגו ובירת הרפובליקה – העיר פורט אוף ספיין, בה נערך הקרנבל
קרנבלים באמריקה הלטינית
המילה קרנבל מעלה אסוציאציה של אירוע פרוע ובעיקר נוצץ. הדוגמה הטובה והמוכרת ביותר היא הקרנבל בריו דה ז'ניירו שבברזיל. שם הקרנבל הוא תחרות בין בתי הספר לסמבה, תהלוכות ססגוניות, ריקודים ברחובות, מסיבות פרועות ומצעדים פרובוקטיביים.
הקרנבל ש ל סלבדור, בירת באהייה שבצפון-מזרח ברזיל, הוא סוער יותר, ספונטני יותר, חושני יותר ואלים יותר. אם קרנבל ריו הוא המופע הגדול בתבל, הרי סלבדור היא עיר אפריקנית כמעט, שיוצאת מדעתה למשך שבוע. אם קרנבל ריו הוא תצוגה קוסמופוליטית מרהיבה, הרי הקרנבל בסלבדור הוא חדירה לעומק השורשים האפריקניים.
הקרנבל באורורו הוא מצגת מרהיבה של ההיסטוריה הבוליביאנית ושל המארג האנושי המורכב של ארץ זו. באמריקה הלטינית מספר לא מבוטל של קרנבלים נוספים, ונראה שהמשותף לכולם, שהם ממצים את אהבתם של הלטינו-אמריקנים לקצב ולריקודים, ומשקיעים בהם כספים ומאמצים רבים.
הקרנבל של טרינידד הוא חגיגה אותנטית וגם נעימה, סוערת וגם בטוחה. התהלוכות היפהפיות לא מגיעות לרמת הליטוש וההדר של הרוקדים ברחובות לא מגיעים לרמת האקסטזה המוכרת מ , ועושר המסכות לא מרשים כמו , אך יש בו הרבה מכל אלה.
כתבה על האיים טרינידד וטובאגו
.jpg)
טיול עצמאי לדרום אמריקה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לצפון אמריקה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
שורשי הקרנבל
הקרנבל במקור הוא חג סוער: ארבעה ימים של פריצות ופריקת עול, המקדימים את צום הלנט 40 יום של התנזרות מבשר. ההתנזרות מתחילה ביום רביעי של האפר, ונמשכת עד לחג הפסחא. 40 הימים הללו מציינים בעולם הקתולי את 40 הימים בהם התבודד ישו במדבר יהודה ועמד בפיתויי השטן. יש הסוברים כי מקור השם קרנבל הוא במונח "קרנה ואלה" ( Carne Vale ), מלטינית: " שלום לבשר". עם זאת, יש הטוענים כי מקורו של החג קדום יותר, וייתכן מאוד שהוא נעוץ בסטורנליה , החגיגות החושניות שהיו נהוגות ברומא, אז אדונים שירתו את עבדיהם ואחד מהם החליף את השליט למשך ארבעת ימי החגיגות. ייתכן גם שמקור החג בחגיגות לכבוד דיוניסוס ( אל היין) ביוון של התקופה הקלאסית. שמה הלטיני של "ספינת השוטים" בחגיגות ל דיוניסוס היה קארוס נאבאליס ( carrus navalis ). יהא מקור השם אשר יהא, כשהחג נפגש עם הטמפרמנט המקומי, הוא מקבל משנה עוז ושמחה.
הקרנבלים של היום, כמו אלו של רומא, היו ונשארו טקסי היפוך: כאשר רוצים להחזיק את החברה בשליטה, כאשר רוצים לשמור את הסדר, מאפשרים באופן מבוקר את הפרתו כדי שיהיה אפשר בבוא העת להחזיר את הסדר על כנו. לכן, גם אם נדמה שהקרנבל הוא חגם של העניים, הוא בעצם חגם של האדונים – ברצותם יאפשרו וברצותם יאסרו. עד היום משמש הקרנבל גם כשסתום לשחרור לחץ. כבר נאמר שככל שבני האדם הם עניים יותר הם שמחים יותר, ככל שהם רעבים יותר הם רוקדים יותר. הקרנבל של טרינידד הוא חגיגה סוערת ומסעירה, מלהיבה ומסחררת, שלדעת רבים מתחרה בהצלחה בקרנבלים של ברזיל המתרחשים באותו הזמן. הקרנבל הוא הזדמנות מצוינת להימלט מהמתחים, מתחושות הקיפוח ומקשיי היומיום. מעבר לזה, הקרנבל הוא במה להמחשת הפולקלור המקומי, במשמעות הרחבה שלו, הכוללת היסטוריה, תרבות, חלומות, תשוקות, מצוקות, מחאה והומור.
מוסיקת קליפסו – אומנות התיפוף על חביות
אחד האספקטים הייחודיים של קרנבל טרינידד הוא תזמורות הקליפסו וכלי ההקשה. לפני שנצלול לעומקו של הקרנבל – בואו ונכיר את שורשי המוסיקה הזו. התרבות הקאריבית היא תרבות של מיזוג, אשר בא לידי ביטוי קודם כול במוסיקה, המשלבת יסודות אירופאיים, אפריקניים וצפון אמריקאיים. המוסיקה הייתה מאז ומתמיד יסוד חשוב בתרבות האפריקאית, והיוותה גם סובלימציה של כעס ואלימות וגם כלי למחאה חברתית. במאה ה-18 התפתחה בטרינידד מוסיקת הקליפסו, המשלבת בתוכה אלמנטים צרפתיים, בריטיים, אפריקניים ואפילו הודיים .
בתקופת העבדות נאסר על העבדים להשתמש בתופים, מחשש שיעבירו בהם מסרים מרדניים. עם הזמן, הורחב האיסור וכלל גם את הקשת מקלות הבמבוק. אך המסורת הייתה חזקה מכול, והאפריקאים, שהיו מורגלים בהבעת מחאה דרך המוסיקה, המשיכו בכך, תחילה במחתרת ואחר כך בגלוי . מסורת אפריקאית זו, יחד עם תחושות התסכול, הצמיחו את מוסיקת המחאה החדשה – הקליפסו. מוסיקה אפריקאית קצבית, שמילותיה חדות כתער ולהן מסר חברתי נוקב. עם הזמן נוספו יסודות לאומיים אחרים. האיסור על התיפוף עמד בעינו עד 1935, כאשר יצאה להקה אלמונית בשם אלכסנדר , וצירפה לנקישת הבמבוק המסורתית גם הקשה על קופסאות שימורים ריקות .
בשנת 1962, לאחר שהבריטים עזבו והותירו אחריהם אלפי חביות נפט ריקות, אימצו המקומיים את הנגינה על חביות, שכל כך מאפיינת את הקליפסו של ימינו. במשך השנים שכללו נגני החביות את הטכניקות ולמדו להפיק מגוון עשיר יותר ויותר של צלילים. הם הלמו בחביות בפטישים או תופפו עליהם במקלות עץ, ועם הזמן שכללו אותן לכלי נגינה מופלא: חבית המסוגלת להשמיע סולם שלם של צלילים. כיום נראות ברחבי העיר תזמורות גדולות, המפיקות מחביות פח נעימות קלאסיות מורכבות .
עם הזמן, התנוונו רבים מהיסודות הפולקלוריסטיים ועמם מוסיקת המחאה. הקליפסו נשאר, אך שינה את פניו. המוסיקה הפכה לרועשת יותר ולאלקטרונית יותר, ואת הריקוד החושני תפסו ניתורים גבוהים. המסר החברתי נשכח והקצב הוא חזות הכול. הזקנים חרושי הקמטים, שלפני יובלות שרו שירי מחאה בגרון ניחר והלמו בפחים בשצף קצף, מתבוננים בצעירים המסתחררים לצלילי הקצב החדש ונאנחים בגעגועים; ככה זה כשאת הגב מפנים לאמא אפריקה, את הפנים לאליל האמריקאי ואת הכיס לתיירים, הבאים בקצב הולך וגדל, ולהם דרישות מוסיקליות משלהם .
מאז המאה ה-18 התפתחה מסורת של תחרות על כתר "מלך הקליפסו" ( Calypso Monarch ). תזמורות המכונות "קליפסוניאן" מתרכזות באוהלים או אולמות מיוחדים, מתאמנות ונשפטות, במעין משחקי קדם-אליפות, הממיינים את שש הקבוצות שיגיעו לאליפות. תחרות הגמר המותחת, מתרחשת במסגרת חגיגות הקרנבל השנתי. ערב הפתיחה הרשמי של הקרנבל, המכונה פאנורמה, מוקדש כולו ללהקות מתופפים ולמוסיקה קצבית ומסעירה זו.
מתוך תחרות הגמר של מלך הקליפסו לשנת 2025 במסגרת חגיגות הקרנבל
הקרנבל בטרינידד – חגם של ההמונים
האירוע החי, התוסס והקוסמופוליטי ביותר בטרינידד וטובאגו הוא הקרנבל, או דס מאס ( Des Mas ), כפי שמכנים התושבים המקומיים את סערת החושים השנתית, והוא הזדמנות מצוינת לפגוש פולקלור קאריבי בשיאו. הקרנבל הוא במקורו חג קתולי, שהובא לאמריקה הלטינית על ידי המתיישבים האירופים, ובמקרה של טרינידד – על ידי הצרפתים שהיגרו אליו מהאיים הסמוכים.
בתחילה היו העבדים האפריקניים מנועים מלהשתתף בקרנבל, ונאלצו להסתפק בצפייה באדוניהם הלבנים, הששים לפרוק – ולו לזמן קצר – את המוסכמות של מעמדם. הגברים הצרפתים נהגו להתחפש לעבדים כושים העובדים בשדות ולרקוד כשלפידים בידיהם. הנשים הצרפתיות התחפשו למשרתות צבעוניות חושניות, המעוררות את תשוקתם של מעבידיהן. המולטים, צאצאי האדונים הלבנים והשפחות השחורות, הורשו להשתתף בחלק מן החגיגות, אך בנפרד.
עם הזמן הורשו גם העבדים להשתתף בחגיגות ולרקוד את ריקודיהם המערב-אפריקניים. הם רקדו, בנפרד אמנם, בתלבושות שחיקו את אלו של אדוניהם, וערכו תחרויות של לחימה במקלות, שכונו בטוניירס ( Batoniers ). ריקודי המקלות הלכו והשתכללו, ונראו צעירים שחורים, עירומים למחצה, מאופרים בשלל צבעים ומקושטים בנוצות, כשהם אוחזים מקל או שניים בזרועותיהם, מכים לכל עבר והופכים את רעש המקלות למנגינה. כך הפך הקרנבל להיות שילוב מוזר ומיוחד של פולקלור צרפתי, אפריקני וקאריבי, שעד מהרה היה הרבה יותר מאשר תערובת, והתמזג לתרכובת שקשה מאוד להפריד בין מרכיביה.
כאשר שוחררו העבדים בשנת 1834, נפתח הקרנבל לכולם, והשחורים לא היו צריכים להיות תלויים עוד ברצונם הטוב של מעבידיהם. החג שימש הזדמנות מצוינת לתושבים המקומיים לפרוק את תסכוליהם, כלי למחאה נגד אדוניהם לשעבר ונגד המצב הכלכלי והפוליטי, שקיבע אותם בתחתית הסולם. הצרפתים מצידם ניצלו את הקרנבל כדי למחות נגד שלטון הבריטים, שלדעתם קיפח את זכויותיהם ודיכא את מורשתם. גם אם הצרפתים חוללו בקצב, הרחובות היו שייכים לאפריקנים ולמולטים. הם נופפו בידיהם כנגד החברה, כנגד המוסכמות וכנגד הקיפוח. הם רקעו ברגליהם להדביר את הכאב, אבל בעיקר הביעו את הקצב הפועם בעורקיהם. הם יצאו לרחובות ומילאו אותם בקצב מסחרר.
העבדים המשוחררים, וצאצאיהם אחריהם, הופיעו בתחפושות של שדים, שודדים, אסירים בשלשלאות, דמויות שטן ועוד. המשתתפים חיברו שירים ומחזות ששמו ללעג את המעמדות העליונים ואת טקסי הכנסייה. במסגרת הקרנבל התחפשו התושבים לכמרים ולנזירים וערכו פרודיות על המיסות. גברים התחפשו לנשים, חוגגים עטו מסכות של בעלי חיים ורקדו ברחובות בדמות סוסים או כבשים, ולעתים אפילו השליכו רפש על עוברים ושבים. ההתנהגות המינית הפכה להיות פראית יותר ופרובוקטיבית יותר.
המעמד הגבוה, שחש כאילו נושל מן הקרנבל, ניסה לגייס את הכנסייה כדי להילחם בפריצות ואפילו לעצור את הקרנבל. בראשית המאה ה-20, מק שיין, נציג הממסד השמרני של השלטון הבריטי, הכריז כי לא ירפה עד שלא יסולקו המחזות המבישים מן הרחובות. הוא התלונן גם על הרעש המפריע את מנוחת התושבים, על השימוש בכלי נגינה וולגריים כדוגמת דלועים יבשים ומקלות במבוק, ועל התחפושות, שבחסותן עושים גם אנשים מהוגנים מעשים שלא ייעשו. הממונים עליו הבינו שכדאי ואף חשוב לפעמים לשחרר את החבל, לתת לציבור לצאת מן המסגרת, לשבור כלים, להפר איסורים, ואז להשיבו אחר כבוד לחיק המוגדר והברור של המסגרת. הקרנבל, שהיה חגה של האריסטוקרטיה, הפך לחגם של ההמונים. 
הרבה יותר מארבעה ימים
שיאו של הקרנבל הוא בימי השבוע שני ושלישי, שלפני "יום רביעי של האפר", בו מתחיל מניין 40 ימי ההתנזרות. בקרנבל זה ניתן להיסחף עם ההמונים לחגיגה ספונטנית, רוויית קצב, מתח ומין. מוקד הקרנבל הוא טריבונות מסודרות שהוקמו במגרש מרוצי הסוסים, הנקרא סוואנה. סביב הטריבונות נבנו גדרות גבוהות, ובתווך עשרות דוכנים לממכר מזון ומשקה, עם הרבה בירה והרבה מיצים טרופיים, שהאיים מפורסמים בהם. למרות שהקליפסו הוא הסגנון המוסיקלי המייחד את הקרנבל, השירים המושמעים ברחובות ובמסיבות הם פזמונים קליטים שחוברו לכבוד האירוע, וכמו שקורה בדרך כלל עם סוג כזה של מוסיקה, שלושה-ארבעה מהלהיטים של אותה שנה נשמעים ללא הפסק כמעט בכל מקום.
הקרנבל של טרינידד כבר מזמן איננו אירוע של ארבעה ימים. מדובר למעשה בחודש של אירועי פולקלור, המתחילים כשבועיים לפני מועדו הרשמי של הקרנבל ונמשכים כשבוע אחריו. במהלך הימים שלפני הקרנבל האווירה הולכת ומתלהטת, והכול מצפים לתחילת הקרנבל ביום שישי בערב, כנראה בשל המתח שלא מאפשר להמתין עד יום שבת, היום בו מתחיל החג בעולם הקתולי כולו. הקרנבל מתחיל בתחרות כישרונות צעירים של רקדני הקליפסו, במסיבת תחפושות ובמסיבות ריקודים ברחבי העיר.
ביום שבת מתקיים אירוע מרשים של תהלוכת תזמורות קליפסו. על הבמה עולות קבוצות ענק, מוסעות על גבי פלטפורמות, שבכל אחת מהן עשרות ביתנים ובכל ביתן שלושה-ארבעה מתופפים, המנגנים על תופים עשויים חביות ישנות. ברגע שהפלטפורמה חוצה את תחומי השיפוט, מסתערים עליה ילדים נלהבים ונוער משולהב, מברכים את הנגנים, מתיזים עליהם בירה, ואוספים חתימות עד שהם מגורשים על ידי השוטרים.
למחרת מתקיים האירוע המרכזי, תעודת הזהות הפולקלוריסטית של המדינה. זהו מופע מכובד , ללא שערוריות וללא הגבלות על לבוש, עם הופעה של מיטב האומנים, ומתן ביטוי לכל הזרמים האתניים. בין השאר מחוללות שם הודיות מעוטרות, כמו במקדשים בהודו, שנותנות לרגע את התחושה שמדובר בפסטיבל אסייתי. לאחר המחולות מתקיים מצעד הפזמונים השנתי, המשלב לא מעט הומור, תוך המחשה של חלק ממילות השירים. כך, למשל, בשיר אהבה בו מקונן הזמר על שלא הגיע דבר בדואר, עלתה לפתע מכונית דואר על הבמה ונהגה הגיש לזמר הדואב מכתב רשום. לקרנבל יש אפוא תפקיד נוסף: גיבוש זהות לאומית. במקום רווי מתח כה רב בין לבנים, שחורים והודים, מנסים לשדר, ולו לכמה ימים, אידיאל של גיבוש.
טיול עצמאי לדרום אמריקה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לצפון אמריקה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
פורקים כל עול
החל בחצות ליל פתיחת הקרנבל, פותחים בתי מלון את הקרנבל במסיבות חשק. בעת ביקורי שם, היוקרתית ביותר הייתה מסיבת הריקודים של מלון הילטון. שם, ליד הבריכה, הבחנתי שגם הקרנבל לא מצליח לממש את מיתוס השילוב הבין-גזעי. אפילו בקרנבל, כשהצרות אמורות להידחק אל מאחורי מסך של תחפושות וצלילים, ראיתי הודים, לבנים ושחורים רוקדים על אותה רחבה, כל קבוצה בפינה אחרת. בארבע אחר חצות לערך, מתחיל ליל הפתיחה האמיתי, הנקרא ז'ובר (J'ouvert, מצרפתית: "עלות השחר") – תהלוכה כאוטית בה נמרחים החוגגים בבוץ ובצבע, או שהם מציגים תחפושות שחומרי הגלם שלהן מורכבים בדים צבעוניים, קטיפה, נוצות, מקלעות של חרוזים, חלקיקי מראות, סרטי בד ועוד. לפנות בוקר התעוררתי בבהלה כששמשות חדרי במלון הזדעזעו מעצמת הרעש. קולות שירה ותופים נשמעו ממגברים ענקיים והרעידו את הקרקע מסביב. רצתי אל הרחוב. מאות צעירים רקדו כשהם לבושים בבגד ים בלבד ומרוחים בבוץ ובצבעים. הם אחזו בקבוקי בירה בידיהם והשתוללו, כשהם מצליחים בדרך נס לשמור על הגבול הדק שבין סערת יצרים לבין התפרעות. שלוש צעירות כבנות 16 שמו לב למצלמה שלי שהייתה מכוונת לעברן, והחלו לרקוד ריקודים חושניים ופרובוקטיביים. הן הקפיצו את שדיהן ואת עכוזיהן, לקול צחוקם של הצופים. שלוש מהן לא אהבו את הפוזה המרוחקת שלי, והן התקרבו אליי בחיוך, מרוחות בצבעים, ובטרם הבחנתי מה קורה חיבקו אותי ומרחו על בגדיי את הצבעים בעידודו של הקהל.
תהלוכת הז'ובר הכאוטית ומלאת הבוץ בפתחו של הקרנבל
במשך כל הלילה וכל הבוקר שלאחריו נסעו ברחוב משאיות ענק מצוידות במגברים רבי עוצמה וברמקולים ענקיים, שהמוסיקה הנשמעת מהם מחרישה אפילו את רעש המנוע והגנרטור. ביום השני התקיים באחד ממרכזי העיר קרנבל הילדים – הורים נשאו בידיהם תינוקות מחופשים, פעוטות דיוושו על תלת-אופן, וזאטוטים התחפשו לשחורים, לאדונים קולוניאליים, למפלצות ולדרקונים ועוד ועוד, מעין תהלוכת פורים בחזקת מאה.
אחר הצהריים התקיים אירוע מיוחד בסימן "נוסטלגיה" בו הוצגו תחפושות מראשית המאה ה-20, המבוססות על תלבושות הנשף של האצולה האירופית בת המאה ה-18 בגרסה קאריבית, צעקנית ומוחצנת. הקטע המרגש ביותר היה ריקודי העבדים, שהציגו פולחני שטן מערב-אפריקניים ואירועים שאמאניסטיים, בהם נראו אנשים נכנסים לטראנס של ממש, ובחורים שריריים מרוחים בצבע כחלחל וקשורים בשלשלאות, שירקו מפיהם אש.
לילו של יום שני (Carnival Monday) היה דומה יותר לקרנבל המוכר של ריו – תחרויות בין מועדונים. נשארנו עד השעות הקטנות של הלילה כדי לא להחמיץ דבר. רק למחרת, בבוקרו של היום השלישי (Carnival Tuesday), הבנתי שאירועי ליל אמש היו רק חזרה, בבואה חיוורת לדבר האמיתי. מועדוני הקרנבל של טרינידד עוסקים בהכנות חודשים רבים טרם הקרנבל. בכל מועדון 200-500 רקדנים, ויש מלך ומלכה. בהופעה רוקדים הרקדנים במספר קבוצות, כשביניהם עגלות מרשימות שגובהן 4 מטר. התחרות בין המועדונים, המלווה במתח, חרדה ותקווה, מוכרעת על ידי חבר שופטים מכובד, אך ללא איומים וללא האשמות על שיפוט מוטעה. המיצגים שעל העגלות אינם מפוארים כמו בריו דה ז'ניירו, אך משתפרים משנה לשנה, ונראה שאין גבול לדמיון. כך הופיעה להקה אחת בדמות ענקים, כשכל אחד מהם פוסע על גבי מקלות בגובה שני מטר, להקה שחבשה מסכות ענק, ועוד נושאים מגוונים.
יום שלישי של הקרנבל הוא אירוע השיא של התהלוכות והתחרויות
במשך השנים הקרנבל השתנה. מהשתוללות ספונטנית ויצרית ברחובות הוא הפך למיצג, סוער אמנם, של הפולקלור המקומי. הרוח חסרת הסדר של פעם נסוגה מפני האינטרסים הכלכליים, האירועים המרכזיים עולים כסף, יש שעות פתיחה מסודרות, ומספר התיירים הולך וגדל. הקרנבל אינו כפי שהיה פעם, אבל גם שום דבר אחר אינו כפי שהיה פעם. אין חברה שלא עוברת תהליכים של שינוי, ומעבר לביקורת ולגעגועים לעבר הרומנטי שלא ישוב, הקרנבל הוא ארבעה ימים של שיכרון חושים, של דם הולם בעורקים, ושל רגליים רוקעות בעוז, כמו עולם אחר.
הקרנבל באורורו הו
כתבה על האיים טרינידד וטובאגו
טיול עצמאי לדרום אמריקה לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לצפון אמריקה לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
מוסיקת קליפסו – אומנות התיפוף על חביות
מתוך תחרות הגמר של מלך הקליפסו לשנת 2025 במסגרת חגיגות הקרנבל
הקרנבל בטרינידד – חגם של ההמונים
האירוע החי, התוסס והקוסמופוליטי ביותר בטרינידד וטובאגו הוא הקרנבל, או דס מאס ( Des Mas ), כפי שמכנים התושבים המקומיים את סערת החושים השנתית, והוא הזדמנות מצוינת לפגוש פולקלור קאריבי בשיאו. הקרנבל הוא במקורו חג קתולי, שהובא לאמריקה הלטינית על ידי המתיישבים האירופים, ובמקרה של טרינידד – על ידי הצרפתים שהיגרו אליו מהאיים הסמוכים.
בתחילה היו העבדים האפריקניים מנועים מלהשתתף בקרנבל, ונאלצו להסתפק בצפייה באדוניהם הלבנים, הששים לפרוק – ולו לזמן קצר – את המוסכמות של מעמדם. הגברים הצרפתים נהגו להתחפש לעבדים כושים העובדים בשדות ולרקוד כשלפידים בידיהם. הנשים הצרפתיות התחפשו למשרתות צבעוניות חושניות, המעוררות את תשוקתם של מעבידיהן. המולטים, צאצאי האדונים הלבנים והשפחות השחורות, הורשו להשתתף בחלק מן החגיגות, אך בנפרד.
עם הזמן הורשו גם העבדים להשתתף בחגיגות ולרקוד את ריקודיהם המערב-אפריקניים. הם רקדו, בנפרד אמנם, בתלבושות שחיקו את אלו של אדוניהם, וערכו תחרויות של לחימה במקלות, שכונו בטוניירס ( Batoniers ). ריקודי המקלות הלכו והשתכללו, ונראו צעירים שחורים, עירומים למחצה, מאופרים בשלל צבעים ומקושטים בנוצות, כשהם אוחזים מקל או שניים בזרועותיהם, מכים לכל עבר והופכים את רעש המקלות למנגינה. כך הפך הקרנבל להיות שילוב מוזר ומיוחד של פולקלור צרפתי, אפריקני וקאריבי, שעד מהרה היה הרבה יותר מאשר תערובת, והתמזג לתרכובת שקשה מאוד להפריד בין מרכיביה.
כאשר שוחררו העבדים בשנת 1834, נפתח הקרנבל לכולם, והשחורים לא היו צריכים להיות תלויים עוד ברצונם הטוב של מעבידיהם. החג שימש הזדמנות מצוינת לתושבים המקומיים לפרוק את תסכוליהם, כלי למחאה נגד אדוניהם לשעבר ונגד המצב הכלכלי והפוליטי, שקיבע אותם בתחתית הסולם. הצרפתים מצידם ניצלו את הקרנבל כדי למחות נגד שלטון הבריטים, שלדעתם קיפח את זכויותיהם ודיכא את מורשתם. גם אם הצרפתים חוללו בקצב, הרחובות היו שייכים לאפריקנים ולמולטים. הם נופפו בידיהם כנגד החברה, כנגד המוסכמות וכנגד הקיפוח. הם רקעו ברגליהם להדביר את הכאב, אבל בעיקר הביעו את הקצב הפועם בעורקיהם. הם יצאו לרחובות ומילאו אותם בקצב מסחרר.
העבדים המשוחררים, וצאצאיהם אחריהם, הופיעו בתחפושות של שדים, שודדים, אסירים בשלשלאות, דמויות שטן ועוד. המשתתפים חיברו שירים ומחזות ששמו ללעג את המעמדות העליונים ואת טקסי הכנסייה. במסגרת הקרנבל התחפשו התושבים לכמרים ולנזירים וערכו פרודיות על המיסות. גברים התחפשו לנשים, חוגגים עטו מסכות של בעלי חיים ורקדו ברחובות בדמות סוסים או כבשים, ולעתים אפילו השליכו רפש על עוברים ושבים. ההתנהגות המינית הפכה להיות פראית יותר ופרובוקטיבית יותר.
המעמד הגבוה, שחש כאילו נושל מן הקרנבל, ניסה לגייס את הכנסייה כדי להילחם בפריצות ואפילו לעצור את הקרנבל. בראשית המאה ה-20, מק שיין, נציג הממסד השמרני של השלטון הבריטי, הכריז כי לא ירפה עד שלא יסולקו המחזות המבישים מן הרחובות. הוא התלונן גם על הרעש המפריע את מנוחת התושבים, על השימוש בכלי נגינה וולגריים כדוגמת דלועים יבשים ומקלות במבוק, ועל התחפושות, שבחסותן עושים גם אנשים מהוגנים מעשים שלא ייעשו. הממונים עליו הבינו שכדאי ואף חשוב לפעמים לשחרר את החבל, לתת לציבור לצאת מן המסגרת, לשבור כלים, להפר איסורים, ואז להשיבו אחר כבוד לחיק המוגדר והברור של המסגרת. הקרנבל, שהיה חגה של האריסטוקרטיה, הפך לחגם של ההמונים.
הרבה יותר מארבעה ימים
שיאו של הקרנבל הוא בימי השבוע שני ושלישי, שלפני "יום רביעי של האפר", בו מתחיל מניין 40 ימי ההתנזרות. בקרנבל זה ניתן להיסחף עם ההמונים לחגיגה ספונטנית, רוויית קצב, מתח ומין. מוקד הקרנבל הוא טריבונות מסודרות שהוקמו במגרש מרוצי הסוסים, הנקרא סוואנה. סביב הטריבונות נבנו גדרות גבוהות, ובתווך עשרות דוכנים לממכר מזון ומשקה, עם הרבה בירה והרבה מיצים טרופיים, שהאיים מפורסמים בהם. למרות שהקליפסו הוא הסגנון המוסיקלי המייחד את הקרנבל, השירים המושמעים ברחובות ובמסיבות הם פזמונים קליטים שחוברו לכבוד האירוע, וכמו שקורה בדרך כלל עם סוג כזה של מוסיקה, שלושה-ארבעה מהלהיטים של אותה שנה נשמעים ללא הפסק כמעט בכל מקום.
הקרנבל של טרינידד כבר מזמן איננו אירוע של ארבעה ימים. מדובר למעשה בחודש של אירועי פולקלור, המתחילים כשבועיים לפני מועדו הרשמי של הקרנבל ונמשכים כשבוע אחריו. במהלך הימים שלפני הקרנבל האווירה הולכת ומתלהטת, והכול מצפים לתחילת הקרנבל ביום שישי בערב, כנראה בשל המתח שלא מאפשר להמתין עד יום שבת, היום בו מתחיל החג בעולם הקתולי כולו. הקרנבל מתחיל בתחרות כישרונות צעירים של רקדני הקליפסו, במסיבת תחפושות ובמסיבות ריקודים ברחבי העיר.
ביום שבת מתקיים אירוע מרשים של תהלוכת תזמורות קליפסו. על הבמה עולות קבוצות ענק, מוסעות על גבי פלטפורמות, שבכל אחת מהן עשרות ביתנים ובכל ביתן שלושה-ארבעה מתופפים, המנגנים על תופים עשויים חביות ישנות. ברגע שהפלטפורמה חוצה את תחומי השיפוט, מסתערים עליה ילדים נלהבים ונוער משולהב, מברכים את הנגנים, מתיזים עליהם בירה, ואוספים חתימות עד שהם מגורשים על ידי השוטרים.
למחרת מתקיים האירוע המרכזי, תעודת הזהות הפולקלוריסטית של המדינה. זהו מופע מכובד , ללא שערוריות וללא הגבלות על לבוש, עם הופעה של מיטב האומנים, ומתן ביטוי לכל הזרמים האתניים. בין השאר מחוללות שם הודיות מעוטרות, כמו במקדשים בהודו, שנותנות לרגע את התחושה שמדובר בפסטיבל אסייתי. לאחר המחולות מתקיים מצעד הפזמונים השנתי, המשלב לא מעט הומור, תוך המחשה של חלק ממילות השירים. כך, למשל, בשיר אהבה בו מקונן הזמר על שלא הגיע דבר בדואר, עלתה לפתע מכונית דואר על הבמה ונהגה הגיש לזמר הדואב מכתב רשום. לקרנבל יש אפוא תפקיד נוסף: גיבוש זהות לאומית. במקום רווי מתח כה רב בין לבנים, שחורים והודים, מנסים לשדר, ולו לכמה ימים, אידיאל של גיבוש.
טיול עצמאי לדרום אמריקה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לצפון אמריקה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
פורקים כל עול
החל בחצות ליל פתיחת הקרנבל, פותחים בתי מלון את הקרנבל במסיבות חשק. בעת ביקורי שם, היוקרתית ביותר הייתה מסיבת הריקודים של מלון הילטון. שם, ליד הבריכה, הבחנתי שגם הקרנבל לא מצליח לממש את מיתוס השילוב הבין-גזעי. אפילו בקרנבל, כשהצרות אמורות להידחק אל מאחורי מסך של תחפושות וצלילים, ראיתי הודים, לבנים ושחורים רוקדים על אותה רחבה, כל קבוצה בפינה אחרת. בארבע אחר חצות לערך, מתחיל ליל הפתיחה האמיתי, הנקרא ז'ובר (J'ouvert, מצרפתית: "עלות השחר") – תהלוכה כאוטית בה נמרחים החוגגים בבוץ ובצבע, או שהם מציגים תחפושות שחומרי הגלם שלהן מורכבים בדים צבעוניים, קטיפה, נוצות, מקלעות של חרוזים, חלקיקי מראות, סרטי בד ועוד. לפנות בוקר התעוררתי בבהלה כששמשות חדרי במלון הזדעזעו מעצמת הרעש. קולות שירה ותופים נשמעו ממגברים ענקיים והרעידו את הקרקע מסביב. רצתי אל הרחוב. מאות צעירים רקדו כשהם לבושים בבגד ים בלבד ומרוחים בבוץ ובצבעים. הם אחזו בקבוקי בירה בידיהם והשתוללו, כשהם מצליחים בדרך נס לשמור על הגבול הדק שבין סערת יצרים לבין התפרעות. שלוש צעירות כבנות 16 שמו לב למצלמה שלי שהייתה מכוונת לעברן, והחלו לרקוד ריקודים חושניים ופרובוקטיביים. הן הקפיצו את שדיהן ואת עכוזיהן, לקול צחוקם של הצופים. שלוש מהן לא אהבו את הפוזה המרוחקת שלי, והן התקרבו אליי בחיוך, מרוחות בצבעים, ובטרם הבחנתי מה קורה חיבקו אותי ומרחו על בגדיי את הצבעים בעידודו של הקהל.
תהלוכת הז'ובר הכאוטית ומלאת הבוץ בפתחו של הקרנבל
במשך כל הלילה וכל הבוקר שלאחריו נסעו ברחוב משאיות ענק מצוידות במגברים רבי עוצמה וברמקולים ענקיים, שהמוסיקה הנשמעת מהם מחרישה אפילו את רעש המנוע והגנרטור. ביום השני התקיים באחד ממרכזי העיר קרנבל הילדים – הורים נשאו בידיהם תינוקות מחופשים, פעוטות דיוושו על תלת-אופן, וזאטוטים התחפשו לשחורים, לאדונים קולוניאליים, למפלצות ולדרקונים ועוד ועוד, מעין תהלוכת פורים בחזקת מאה.
אחר הצהריים התקיים אירוע מיוחד בסימן "נוסטלגיה" בו הוצגו תחפושות מראשית המאה ה-20, המבוססות על תלבושות הנשף של האצולה האירופית בת המאה ה-18 בגרסה קאריבית, צעקנית ומוחצנת. הקטע המרגש ביותר היה ריקודי העבדים, שהציגו פולחני שטן מערב-אפריקניים ואירועים שאמאניסטיים, בהם נראו אנשים נכנסים לטראנס של ממש, ובחורים שריריים מרוחים בצבע כחלחל וקשורים בשלשלאות, שירקו מפיהם אש.
לילו של יום שני (Carnival Monday) היה דומה יותר לקרנבל המוכר של ריו – תחרויות בין מועדונים. נשארנו עד השעות הקטנות של הלילה כדי לא להחמיץ דבר. רק למחרת, בבוקרו של היום השלישי (Carnival Tuesday), הבנתי שאירועי ליל אמש היו רק חזרה, בבואה חיוורת לדבר האמיתי. מועדוני הקרנבל של טרינידד עוסקים בהכנות חודשים רבים טרם הקרנבל. בכל מועדון 200-500 רקדנים, ויש מלך ומלכה. בהופעה רוקדים הרקדנים במספר קבוצות, כשביניהם עגלות מרשימות שגובהן 4 מטר. התחרות בין המועדונים, המלווה במתח, חרדה ותקווה, מוכרעת על ידי חבר שופטים מכובד, אך ללא איומים וללא האשמות על שיפוט מוטעה. המיצגים שעל העגלות אינם מפוארים כמו בריו דה ז'ניירו, אך משתפרים משנה לשנה, ונראה שאין גבול לדמיון. כך הופיעה להקה אחת בדמות ענקים, כשכל אחד מהם פוסע על גבי מקלות בגובה שני מטר, להקה שחבשה מסכות ענק, ועוד נושאים מגוונים.
יום שלישי של הקרנבל הוא אירוע השיא של התהלוכות והתחרויות
במשך השנים הקרנבל השתנה. מהשתוללות ספונטנית ויצרית ברחובות הוא הפך למיצג, סוער אמנם, של הפולקלור המקומי. הרוח חסרת הסדר של פעם נסוגה מפני האינטרסים הכלכליים, האירועים המרכזיים עולים כסף, יש שעות פתיחה מסודרות, ומספר התיירים הולך וגדל. הקרנבל אינו כפי שהיה פעם, אבל גם שום דבר אחר אינו כפי שהיה פעם. אין חברה שלא עוברת תהליכים של שינוי, ומעבר לביקורת ולגעגועים לעבר הרומנטי שלא ישוב, הקרנבל הוא ארבעה ימים של שיכרון חושים, של דם הולם בעורקים, ושל רגליים רוקעות בעוז, כמו עולם אחר.
עם הזמן הורשו
טיול עצמאי לדרום אמריקה לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לצפון אמריקה לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
פורקים כל עול
החל בחצות ליל פתיחת הקרנבל, פותחים בתי מלון את הקרנבל במסיבות חשק. בעת ביקורי שם, היוקרתית ביותר הייתה מסיבת הריקודים של מלון הילטון. שם, ליד הבריכה, הבחנתי שגם הקרנבל לא מצליח לממש את מיתוס השילוב הבין-גזעי. אפילו בקרנבל, כשהצרות אמורות להידחק אל מאחורי מסך של תחפושות וצלילים, ראיתי הודים, לבנים ושחורים רוקדים על אותה רחבה, כל קבוצה בפינה אחרת. בארבע אחר חצות לערך, מתחיל ליל הפתיחה האמיתי, הנקרא ז'ובר (J'ouvert, מצרפתית: "עלות השחר") – תהלוכה כאוטית בה נמרחים החוגגים בבוץ ובצבע, או שהם מציגים תחפושות שחומרי הגלם שלהן מורכבים בדים צבעוניים, קטיפה, נוצות, מקלעות של חרוזים, חלקיקי מראות, סרטי בד ועוד. לפנות בוקר התעוררתי בבהלה כששמשות חדרי במלון הזדעזעו מעצמת הרעש. קולות שירה ותופים נשמעו ממגברים ענקיים והרעידו את הקרקע מסביב. רצתי אל הרחוב. מאות צעירים רקדו כשהם לבושים בבגד ים בלבד ומרוחים בבוץ ובצבעים. הם אחזו בקבוקי בירה בידיהם והשתוללו, כשהם מצליחים בדרך נס לשמור על הגבול הדק שבין סערת יצרים לבין התפרעות. שלוש צעירות כבנות 16 שמו לב למצלמה שלי שהייתה מכוונת לעברן, והחלו לרקוד ריקודים חושניים ופרובוקטיביים. הן הקפיצו את שדיהן ואת עכוזיהן, לקול צחוקם של הצופים. שלוש מהן לא אהבו את הפוזה המרוחקת שלי, והן התקרבו אליי בחיוך, מרוחות בצבעים, ובטרם הבחנתי מה קורה חיבקו אותי ומרחו על בגדיי את הצבעים בעידודו של הקהל.
תהלוכת הז'ובר הכאוטית ומלאת הבוץ בפתחו של הקרנבל
במשך כל הלילה וכל הבוקר שלאחריו נסעו ברחוב משאיות ענק מצוידות במגברים רבי עוצמה וברמקולים ענקיים, שהמוסיקה הנשמעת מהם מחרישה אפילו את רעש המנוע והגנרטור. ביום השני התקיים באחד ממרכזי העיר קרנבל הילדים – הורים נשאו בידיהם תינוקות מחופשים, פעוטות דיוושו על תלת-אופן, וזאטוטים התחפשו לשחורים, לאדונים קולוניאליים, למפלצות ולדרקונים ועוד ועוד, מעין תהלוכת פורים בחזקת מאה.
אחר הצהריים התקיים אירוע מיוחד בסימן "נוסטלגיה" בו הוצגו תחפושות מראשית המאה ה-20, המבוססות על תלבושות הנשף של האצולה האירופית בת המאה ה-18 בגרסה קאריבית, צעקנית ומוחצנת. הקטע המרגש ביותר היה ריקודי העבדים, שהציגו פולחני שטן מערב-אפריקניים ואירועים שאמאניסטיים, בהם נראו אנשים נכנסים לטראנס של ממש, ובחורים שריריים מרוחים בצבע כחלחל וקשורים בשלשלאות, שירקו מפיהם אש.
לילו של יום שני (Carnival Monday) היה דומה יותר לקרנבל המוכר של ריו – תחרויות בין מועדונים. נשארנו עד השעות הקטנות של הלילה כדי לא להחמיץ דבר. רק למחרת, בבוקרו של היום השלישי (Carnival Tuesday), הבנתי שאירועי ליל אמש היו רק חזרה, בבואה חיוורת לדבר האמיתי. מועדוני הקרנבל של טרינידד עוסקים בהכנות חודשים רבים טרם הקרנבל. בכל מועדון 200-500 רקדנים, ויש מלך ומלכה. בהופעה רוקדים הרקדנים במספר קבוצות, כשביניהם עגלות מרשימות שגובהן 4 מטר. התחרות בין המועדונים, המלווה במתח, חרדה ותקווה, מוכרעת על ידי חבר שופטים מכובד, אך ללא איומים וללא האשמות על שיפוט מוטעה. המיצגים שעל העגלות אינם מפוארים כמו בריו דה ז'ניירו, אך משתפרים משנה לשנה, ונראה שאין גבול לדמיון. כך הופיעה להקה אחת בדמות ענקים, כשכל אחד מהם פוסע על גבי מקלות בגובה שני מטר, להקה שחבשה מסכות ענק, ועוד נושאים מגוונים.
יום שלישי של הקרנבל הוא אירוע השיא של התהלוכות והתחרויות
במשך השנים הקרנבל השתנה. מהשתוללות ספונטנית ויצרית ברחובות הוא הפך למיצג, סוער אמנם, של הפולקלור המקומי. הרוח חסרת הסדר של פעם נסוגה מפני האינטרסים הכלכליים, האירועים המרכזיים עולים כסף, יש שעות פתיחה מסודרות, ומספר התיירים הולך וגדל. הקרנבל אינו כפי שהיה פעם, אבל גם שום דבר אחר אינו כפי שהיה פעם. אין חברה שלא עוברת תהליכים של שינוי, ומעבר לביקורת ולגעגועים לעבר הרומנטי שלא ישוב, הקרנבל הוא ארבעה ימים של שיכרון חושים, של דם הולם בעורקים, ושל רגליים רוקעות בעוז, כמו עולם אחר.
תהלוכת הז'ובר הכאוטית ומלאת הבוץ בפתחו של הקרנבל
יום שלישי של הקרנבל הוא אירוע השיא של התהלוכות והתחרויות
 |
אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין, PhD מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות
|
