www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

טרינידד: קרנבל על הים


טרינידד - קרנבל על הים
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין


טרינידד הוא אי קאריבי קטן, שלו לכאורה, שהשקט השורר ברוב חלקיו לא הסגיר ולו במעט את הדרמה שהתחוללה לנגד עינינו. לפנינו נדחפו במות ניידות, עליהן תזמורות ענק שניגנו מוסיקת קליפסו, תזמורות מדהימות של כלי הקשה שהפיקו מגוון צלילים מעשרות וריאציות של כלים שיוצרו מחביות דלק. המוני אדם גדשו את היציעים - גברים חסונים ושחורי עור נופפו בידיהם בהתלהבות, נשים בריאות בשר, שבין רגליהן נדחסו סלי פלסטיק עמוסי אוכל.


ישבנו על הטריבונות בעיר פורט אוף ספיין (Port of Spain), עיר הבירה של טרינידדהייתה שם שמחת חיים אמיתית וסוחפת, סיכום של שבועות רבים של ציפייה לרגע הגדול של הקרנבל.
 

רדניות משלהבות את האווירה בקרנבל בטרינידד  (צילום: טליה שפירא)


טרינידד ובירתה, העיר פורט אוף ספיין. מצפון מזרח לאי נמצא האי טובאגו, שגם הוא חלק מהמדינה
(להגדלה ניתן ללחוץ על הפינה השמאלית העליונה)
 

גיל הזהב




 
קרנבלים באמריקה הלטינית
המילה קרנבל מעלה אסוציאציה של אירוע פרוע ובעיקר נוצץ. הדוגמא הטובה והמוכרת ביותר היא הקרנבל בריו דה ז'ניירו שבברזיל. שם הקרנבל הוא תחרות בין בתי הספר לסמבה, תהלוכות ססגוניות, ריקודים ברחובות, מסיבות פרועות ומצעדים פרובוקטיביים של הומוסקסואלים וטראנסויסטים. הקרנבל של סלבדור, בירת באהייה שבצפון-מזרח ברזיל, הוא סוער יותר, ספונטני יותר, חושני יותר ואלים יותר. אם קרנבל ריו הוא המופע הגדול בתבל, הרי סלבדור היא עיר אפריקנית כמעט, שיוצאת מדעתה למשך שבוע. אם קרנבל ריו הוא תצוגה קוסמופוליטית מרהיבה, הרי הקרנבל בסלבדור הוא חדירה לעומק השורשים האפריקניים.

הקרנבל באורורו שבוליביה הוא מצגת מרהיבה של ההיסטוריה הבוליביאנית ושל המארג האנושי המורכב של ארץ זו. באמריקה הלטינית מספר לא מבוטל של קרנבלים נוספים, ונראה שהמשותף לכולם, שהם ממצים את אהבתם של הלטינו-אמריקנים לקצב ולריקודים, ומשקיעים בהם כספים ומאמצים רבים. 
 
קרנבל נוסף הוא הקרנבל של טרינידד, שהוא גם אותנטי וגם נעים, גם סוער וגם בטוח. התהלוכות היפהפיות לא מגיעות לרמת הליטוש וההדר של הקרנבל של ריו, הרוקדים ברחובות לא מגיעים לרמת האקסטזה המוכרת מהקרנבל של סלבדור שבברזיל, ועושר המסכות לא מרשים כמו באורורו שבבוליביה, אך יש בו הרבה מכל אלה. אנתרופולוגים טוענים, ובמידה רבה של צדק, כי אין תרבות קאריבית מקורית. התרבות הקאריבית כמו זו של טרינידד, היא תרבות של מיזוג, שאחד ממאפייניה הבולטים הוא המוסיקה המושמעת בכל מקום.
כתבה על האיים טרינידד וטובאגו
 
 
כבר מגיל צעיר הילדים משתלבים בחגיגות  (צילום: גילי חסקין)
 
התפתחות הקרנבל
הקרנבל במקור הוא חג סוער: ארבעה ימים של פריצות ופריקת עול, שקדמו ל- 40 יום של התנזרות מבשר. ההתנזרות החלה ביום רביעי של האפר, ונמשכה עד לחג הפסחא.
40 הימים הללו מציינים בעולם הקתולי את 40 הימים בהם התבודד ישו במדבר יהודה ועמד בפיתויי השטן. יש הסוברים כי מקור השם קרנבל הוא כנראה במונח קרנה-וואלה (Carne Vale), מלטינית: שלום לבשר.
עם זאת, יש הטוענים כי מקורו של החג קדום יותר, וייתכן מאוד שהוא נעוץ בסטורנליה, החגיגות החושניות שהיו נהוגות ברומא, אז אדונים שירתו את עבדיהם ואחד מהם החליף את השליט למשך ארבעת ימי החגיגות. ייתכן גם שמקור החג בחגיגות לכבוד דיוניסוס (אל היין) ביוון של התקופה הקלאסית. כשהחג נפגש עם הטמפרמנט המקומי, הוא קיבל משנה עוז ושמחה. שמה הלטיני של "ספינת השוטים" בחגיגות לדיוניסוס היה קארוס נאבאליס (carrus navalis). סביר יותר להניח, שזהו מקורו של השם קרנבל.
 
הקרנבלים של היום, כמו אלו של רומא, היו ונשארו טקסי היפוך: כאשר רוצים להחזיק את החברה בשליטה, כאשר רוצים לשמור את הסדר, מאפשרים באופן מבוקר את הפרתו כדי שיהיה אפשר בבוא העת להחזיר את הסדר על כנו. לכן, גם אם נדמה שהקרנבל הוא חגם של העניים, הוא בעצם חגם של האדונים - ברצותם יאפשרו וברצותם יאסרו.

עד היום הקרנבל משמש גם כשסתום לשחרור לחץ. כבר נאמר שככול שבני האדם הם עניים יותר הם שמחים יותר, ככול שהם רעבים יותר הם רוקדים יותר. הקרנבל של טרינידד הוא חגיגה סוערת ומסעירה, מלהיבה ומסחררת, שלדעת רבים מתחרה בהצלחה בקרנבלים של ברזיל המתרחשים באותו הזמן, ואין בו אלימות כפי שקיימת שם. הקרנבל הוא הזדמנות מצוינת להימלט מהמתחים, מתחושות הקיפוח ומקשיי היומיום. חוץ מזה, הקרנבל הוא במה להמחשת הפולקלור המקומי, במשמעות הרחבה שלו, הכוללת היסטוריה, תרבות, חלומות, תשוקות, מצוקות, מחאה והומור.
 
הפסטיבל בטרינידד הוא צצבעוני וסוער  (צילום: גילי חסקין)
מוסיקת קליפסו - אמנות התיפוף על חביות
המוסיקה הייתה מאז ומתמיד יסוד חשוב בתרבות האפריקנית, ושימשה גם כלי להבעת כעס ואלימות ולמחאה חברתית. במאה ה-18 התפתחה בטרינידד מוסיקת הקליפסו, המשלבת בתוכה אלמנטים צרפתיים, בריטיים, אפריקנים והודים. בתקופת העבדות נאסר על העבדים להשתמש בתופים, מחשש שיעבירו באמצעותם מסרים מרדניים. עם הזמן הורחב האיסור וכלל גם הקשה באמצעות מקלות במבוק. אך מסורת התיפוף נמשכה, תחילה במחתרת ואחר כך בגלוי. המסורת האפריקנית הזאת, יחד עם תחושות תסכול, הצמיחו את מוסיקת המחאה החדשה, הקליפסו, שהייתה אז מוסיקה אפריקנית קצבית, שבמילים של שיריה מסר חברתי נוקב. עם הזמן נוספו כאמור היסודות הלאומיים האחרים. האיסור עמד בעינו עד 1935, כאשר יצאה להקה אלמונית ששמה אלכסנדר, וניגנה גם באמצעות הקשה על קופסאות שימורים ריקות.
 
בשנת 1962, לאחר שהבריטים עזבו והותירו אחריהם אלפי חביות נפט ריקות, אימצו המקומיים את הנגינה על חביות, שכל כך מאפיינת את הקליפסו של ימינו. במשך שנים שכללו נגני החביות את הטכניקות ולמדו להפיק מגוון עשיר יותר ויותר של צלילים. הם הלמו בחביות בפטישים או תופפו עליהם במקלות עץ, ועם הזמן שכללו אותן לכלי נגינה מגוון - חבית שמוציאים ממנה סולם שלם של צלילים. כיום אפשר לפגוש תזמורות גדולות המפיקות מחביות פח אפילו נעימות קלאסיות מורכבות.
 
זו איננה מיכלית תדלוק... זוהי תזמורת קליפסו (צילום: גילי חסקין)
 
עם הזמן התנוונו רבים מהיסודות הפולקלוריסטיים והקליפסו השתנה. המוסיקה הפכה רועשת יותר ואלקטרונית יותר, ואת הריקוד החושני תפסו ניתורים גבוהים. המסר החברתי נשכח והקצב הוא חזות הכול. הזקנים חרושי הקמטים, ששרו בעבר שירי מחאה בגרון ניחר והלמו בפחים בשצף קצב, מתבוננים בצעירים המסתחררים לצלילי הקצב החדש ונאנחים לעצמם בגעגועים - ככה זה כשאת הגב מפנים לאמא אפריקה, את הפנים לאליל האמריקני ואת הכיס לתיירים, הבאים בקצב הולך וגדל.
 
מאז המאה ה-18 התפתחה מסורת של תחרות על התואר מלך הקליפסו. תזמורות המכונות קליפסוניאן מתרכזות באוהלים, כיום באולמות מיוחדים, ולאחר תהליך של שיפוט מגיעות שש קבוצות לתחרות הגמר.
בראשית המאה הקודמת עלתה לאוויר מוסיקת הפאן (Pan) - תזמורות שכונו טמבו-במבו הקישו בקצב במקלות במבוק ובחביות פח המשמיעות צלילים מגוונים. מוצאי שבת, ערב הפתיחה הרשמי של הקרנבל, מכונה פאנורמה, ומוקדש כולו ללהקות מתופפים ולמוסיקה קצבית ומסעירה זו. בתקופת חג המולד נפוצים שירי הפראנג (Parang), מוסיקה שמקורותיה ספרדיים וששרים אותה עד היום בספרדית קסטיליאנית, כשהזמר מלווה בגיטרה, במנדולינה ובתופים.
 
הקרנבל בטרינידד
האירוע החי, התוסס והקוסמופוליטי ביותר באי הוא הקרנבל, או דס מאס (Des Mas), כפי שמכנים התושבים המקומיים את הסערה השנתית של החושים, והוא הזדמנות מצוינת לפגוש פולקלור קאריבי בשיאו. הקרנבל הוא במקורו חג קתולי, שהובא לאמריקה הלטינית על ידי המתיישבים האירופים, ובמקרה של טרינידד - על ידי הצרפתים שהיגרו אליו מהאיים הסמוכים.
  
(צילום: גילי חסקין)
 
בתחילה היו העבדים האפריקניים מנועים מלהשתתף בקרנבל, ונאלצו להסתפק בצפייה באדוניהם הלבנים, הששים לפרוק - ולו לזמן קצר, את המוסכמות של מעמדם. הגברים הצרפתים נהגו להתחפש לעבדים כושים העובדים בשדות ולרקוד כשלפידים בידיהם. הנשים הצרפתיות התחפשו למשרתות צבעוניות חושניות, המעוררות את תשוקתם של מעבידיהן. המולטים, צאצאי האדונים הלבנים והשפחות השחורות, הורשו להשתתף בחלק מן החגיגות, אך בנפרד. עם הזמן הורשו גם העבדים להשתתף בחגיגות ולרקוד את ריקודיהם המערב-אפריקניים. הם רקדו, בנפרד אמנם, בתלבושות שחיקו את אלו של אדוניהם, וערכו תחרויות של לחימה במקלות, שכונו בטוניירס (Batoniers). ריקודי המקלות הלכו והשתכללו, ונראו צעירים שחורים, עירומים למחצה, מאופרים בשלל צבעים ומקושטים בנוצות, כשהם אוחזים מקל או שניים בזרועותיהם, מכים לכל עבר והופכים את רעש המקלות למנגינה. כך הפך הקרנבל להיות שילוב מוזר ומיוחד של פולקלור צרפתי, אפריקני וקאריבי, שעד מהרה היה הרבה יותר מאשר תערובת, והתמזג לתרכובת שקשה מאוד להפריד בין מרכיביה.
 
(צילום: גילי חסקין)
 
כאשר שוחררו העבדים בשנת 1834, נפתח הקרנבל לכולם, והשחורים לא היו צריכים להיות תלויים עוד ברצונם הטוב של מעבידיהם. החג שימש הזדמנות מצוינת לתושבים המקומיים לפרוק את תסכוליהם, כלי למחאה נגד אדוניהם לשעבר ונגד המצב הכלכלי והפוליטי, שקיבע אותם בתחתית הסולם. הצרפתים מצדם ניצלו את הקרנבל כדי למחות נגד שלטון הבריטים, שלדעתם קיפח את זכויותיהם ודיכא את מורשתם. גם אם הצרפתים חוללו בקצב, הרחובות היו שייכים לאפריקנים ולמולטים. הם נופפו בידיהם כנגד החברה, כנגד המוסכמות וכנגד הקיפוח. הם רקעו ברגליהם להדביר את הכאב, אבל בעיקר הביעו את הקצב הפועם בעורקיהם. הם יצאו לרחובות ומילאו אותם בקצב מסחרר.
 
העבדים המשוחררים, וצאצאיהם אחריהם, הופיעו בתחפושות של שדים, שודדים, אסירים בשלשלאות, דמויות שטן ועוד. המשתתפים חיברו שירים ומחזות ששמו ללעג את המעמדות העליונים ואת טקסי הכנסייה.
במסגרת הקרנבל התחפשו התושבים לכמרים ולנזירים וערכו פרודיות על המיסות. גברים התחפשו לנשים, חוגגים עטו מסכות של בעלי חיים ורקדו ברחובות בדמות סוסים או כבשים, ולעתים אפילו השליכו רפש על עוברים ושבים. ההתנהגות המינית הפכה להיות פראית יותר ופרובוקטיבית יותר.
 
 
(צילום: גילי חסקין)
 
המעמד הגבוה, שחש כאילו נושל מן הקרנבל, ניסה לגייס את הכנסייה כדי להילחם בפריצות ואפילו לעצור את הקרנבל. בראשית המאה ה-20, מק שיין, נציג הממסד השמרני של השלטון הבריטי, הכריז כי לא ירפה עד שלא יסולקו המחזות המבישים מן הרחובות. הוא התלונן גם על הרעש המפריע את מנוחת התושבים, על השימוש בכלי נגינה וולגריים כדוגמת דלועים יבשים ומקלות במבוק, ועל התחפושות, שבחסותן עושים גם אנשים מהוגנים מעשים שלא ייעשו. הממונים עליו הבינו שכדאי וחשוב לפעמים לשחרר את החבל, לתת לציבור לצאת מן המסגרת, לשבור כלים, להפר איסורים, ואז להשיבו אחר כבוד לחיק המוגדר והברור של המסגרת. הקרנבל, שהיה חגה של האריסטוקרטיה, הפך לחגם של ההמונים.
 
שיאו של הקרנבל הוא בימי השבוע שני ושלישי, שלפני 'יום רביעי של האפר', בו מתחיל מניין 40 ימי ההתנזרות. בקרנבל זה ניתן להיסחף עם ההמונים לחגיגה ספונטאנית, רווית קצב, מתח ומין.
מוקד הקרנבל הוא טריבונות מסודרות שהוקמו במגרש מרוצי הסוסים, הנקרא סוואנה. סביב הטריבונות נבנו גדרות גבוהות, ובתווך עשרות דוכנים לממכר מזון ומשקה, עם הרבה בירה והרבה מיצים טרופיים, שהאיים מפורסמים בהם. למרות שהקליפסו הוא הסגנון המוסיקלי המייחד את הקרנבל, השירים המושמעים ברחובות ובמסיבות הם פזמונים קליטים שחוברו לכבוד האירוע, וכמו שקורה בדרך כלל עם סוג כזה של מוסיקה, שלושה-ארבעה מהלהיטים של אותה שנה נשמעים ללא הפסק כמעט בכל מקום.
 
הקרנבל של טרינידד כבר מזמן איננו אירוע של ארבעה ימים. מדובר למעשה בחודש של אירועי פולקלור, המתחילים כשבועיים לפני מועדו הרשמי של הקרנבל ונמשכים כשבוע אחריו. במהלך הימים שלפני הקרנבל האווירה הולכת ומתלהטת, והכול מצפים לתחילת הקרנבל ביום שישי בערב, כנראה בשל המתח שלא מאפשר להמתין עד יום שבת, היום בו מתחיל החג בעולם הקתולי כולו. הקרנבל מתחיל בתחרות כישרונות צעירים של רקדני הקליפסו, במסיבת תחפושות ובמסיבות ריקודים ברחבי העיר.
 
ביום שבת מתקיים אירוע מרשים של תהלוכת תזמורות קליפסו. על הבמה עולות קבוצות ענק, מוסעות על גבי פלטפורמות, שבכל אחת מהן עשרות ביתנים ובכל ביתן שלושה-ארבעה מתופפים, המנגנים על תופים עשויים חביות ישנות. ברגע שהפלטפורמה חוצה את תחומי השיפוט, מסתערים עליה ילדים נלהבים ונוער משולהב, מברכים את הנגנים, מתיזים עליהם בירה, ואוספים חתימות עד שהם מגורשים על ידי השוטרים.
 
למחרת מתקיים האירוע המרכזי, תעודת הזהות הפולקלוריסטית של המדינה. זהו מופע מכובד, המזכיר את 'פעמוני היובל' שלנו במהדורה מקומית משוכללת, ללא שערוריות וללא הגבלות על לבוש, עם הופעה של מיטב האמנים, ומתן ביטוי לכל הזרמים האתניים. בין השאר מחוללות שם הודיות מעוטרות, כמו במקדשים בהודו, שנותנות לרגע את התחושה שמדובר בפסטיבל אסייני. לאחר המחולות מתקיים מצעד הפזמונים השנתי, המשלב לא מעט הומור, תוך המחשה של חלק ממילות השירים. כך, למשל, בשיר אהבה בו מקונן הזמר על שלא הגיע דבר בדואר, עלתה לפתע מכונית דואר על הבמה ונהגה הגיש לזמר הדואב מכתב רשום.
לקרנבל יש אפוא תפקיד נוסף: גיבוש זהות לאומית. במקום רווי מתח כה רב בין לבנים, שחורים והודים, מנסים לשדר, ולו לכמה ימים, אידיאל של גיבוש.
 
 
(צילום: גילי חסקין)






החל בחצות ליל פתיחת הקרנבל, פותחים בתי מלון את הקרנבל במסיבות חשק, כשהיוקרתית ביותר היא מסיבת הריקודים של מלון הילטון. שם, ליד הבריכה, הבחנתי שגם הקרנבל לא מצליח לממש את מיתוס השילוב הבין-גזעי. אפילו בקרנבל, כשהצרות אמורות להידחק אל מאחורי מסך של תחפושות וצלילים, ראיתי הודים, לבנים ושחורים רוקדים על אותה רחבה, כל קבוצה בפינה אחרת.
בארבע אחר חצות לערך, מתחיל ליל הפתיחה האמיתי, הנקרא זובר - תהלוכה כאוטית בה נמרחים החוגגים בבוץ, או שהם מציגים תחפושות שחומרי הגלם שלהן מורכבים בדים צבעוניים, קטיפה, נוצות, מקלעות של חרוזים, חלקיקי מראות, סרטי בד ועוד.
 
פיצוצים זה לא רק אינטיפאדה
לפנות בוקר התעוררתי בבהלה כששמשות חדרי במלון הזדעזעו מעצמת הרעש. קולות שירה ותופים נשמעו ממגברים ענקיים והרעידו את הקרקע מסביב. רצתי אל הרחוב. מאות צעירים רקדו כשהם לבושים בבגד ים בלבד ומרוחים בבוץ ובצבעים. הם אחזו בקבוקי בירה בידיהם והשתוללו, כשהם מצליחים בדרך נס לשמור על הגבול הדק שבין סערת יצרים לבין התפרעות. שלוש צעירות כבנות 16 שמו לב למצלמה שלי שהייתה מכוונת לעברן, והחלו לרקוד ריקודים חושניים ופרובוקטיביים. הן הקפיצו את שדיהן ואת עכוזיהן, לקול צחוקם של הצופים. שלוש מהן לא אהבו את הפוזה המרוחקת שלי, והן התקרבו אליי בחיוך, מרוחות בצבעים, ובטרם הבחנתי מה קורה חיבקו אותי ומרחו על בגדיי את הצבעים בעידודו של הקהל.
 
 
(צילום: גילי חסקין)
 
במשך כל הלילה וכל הבוקר שלאחריו נסעו ברחוב משאיות ענק מצוידות במגברים רבי עצמה וברמקולים ענקיים, שהמוסיקה הנשמעת מהם מחרישה אפילו את רעש המנוע והגנרטור.
 
ביום השני התקיים באחד ממרכזי העיר קרנבל הילדים - הורים נשאו בידיהם תינוקות מחופשים, פעוטות דיוושו על תלת-אופן, וזאטוטים התחפשו לכושים, לאדונים קולוניאליים, למפלצות ולדרקונים ועוד ועוד, מעין תהלוכת פורים בחזקת מאה.
אחר הצהריים התקיים אירוע מיוחד שנקרא נוסטלגיה בו הוצגו תחפושות מראשית המאה ה-20, המבוססות על תלבושות הנשף של האצולה האירופית בת המאה ה-18 בגרסה קאריבית, צעקנית ומוחצנת. הקטע המרגש ביותר היה ריקודי העבדים, שהציגו פולחני שטן מערב-אפריקניים ואירועים שאמאניסטיים, בהם נראו אנשים נכנסים לטראנס של ממש, ובחורים שריריים מרוחים בצבע כחלחל וקשורים בשלשלאות, שירקו מפיהם אש.
 
(צילום: גילי חסקין)
 
לילו של יום שני היה דומה יותר לקרנבל המוכר של ריו - תחרויות בין מועדונים. נשארנו עד השעות הקטנות של הלילה כדי לא להחמיץ דבר. רק למחרת, בבוקרו של היום השלישי, הבנתי שאירועי ליל אמש היו רק חזרה, בבואה חיוורת לדבר האמיתי. מועדוני הקרנבל של טרינידד עוסקים בהכנות חודשים רבים טרם הקרנבל. בכל מועדון 200-500 רקדנים, ויש מלך ומלכה. בהופעה רוקדים הרקדנים במספר קבוצות, כשביניהם עגלות מרשימות שגובהן 4 מטר. התחרות בין המועדונים, המלווה במתח, חרדה ותקווה, מוכרעת על ידי חבר שופטים מכובד, אך ללא איומים וללא האשמות על שיפוט מוטעה. המיצגים שעל העגלות אינם מפוארים כמו בריו דה ז'נרו, אך משתפרים משנה לשנה, ונראה שאין גבול לדמיון. כך הופיעה להקה אחת בדמות ענקים, כשכל אחד מהם פוסע על גבי מקלות בגובה שני מטר, להקה שחבשה מסכות ענק, ועוד נושאים מגוונים.
 
במשך השנים הקרנבל השתנה. מהשתוללות ספונטאנית ויצרית ברחובות הוא הפך למיצג, סוער אמנם, של הפולקלור המקומי. הרוח חסרת הסדר של פעם נסוגה מפני האינטרסים הכלכליים, האירועים המרכזיים עולים כסף, יש שעות פתיחה מסודרות, ומספר התיירים הולך וגדל. הקרנבל אינו כפי שהיה פעם, אבל גם שום דבר אחר אינו כפי שהיה פעם. אין חברה שלא עוברת תהליכים של שינוי, ומעבר לביקורת ולגעגועים לעבר הרומנטי שלא ישוב, הקרנבל הוא ארבעה ימים של שיכרון חושים, של דם הולם בעורקים, ושל רגליים רוקעות בעוז, כמו עולם אחר.
 
 
(צילום: גילי חסקין)
 






גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין
 
לקריאת כתבות נוספות של גילי








מספר צפיות: 11319
2417