כוחו של מבט:
על אומנות הטונגדרול בבהוטן
מאת: יותם יעקבסון
עוד בטרם עלה השחר, נזירים עוטי גלימות בורדו נשאו מירכתי אולם התפילה הגדול גליל בד כבד, עשרות מטרים אורכו, אל הקיר הניצב מעל הרחבה הטקסית שמחוץ למצודת פארו. המון רב נהר אל המקום, לבוש במיטב המלבושים המקומיים, וגליל הבד החל להיפרש באיטיות. לאורו הרך של השחר העולה ולנגד עיניהם המשתאות של הציבור שהתאסף במצודה, הלכה ונגלתה תמונה צבעונית מרהיבה, רבת פרטים, העשויה כולה טלאי בד תפורים זה לזה ורקומים בקפידה.
יריעת הבד המקודשת הזו, הנקראת בטיבטית ובדזונקה (שפתה הרשמית של בהוטן) טונגדרול, היא מלאכת מחשבת של טלאים ורקימה, אשר נפרשת במהלך פסטיבלים שנתיים ואירועים מיוחדים ברחבי בהוטן. על יצירות האומנות הללו ומשמעותן עבור המאמינים, בכתבה שלפניכם.
מפת בהוטן עם שני היעדים המומלצים ביותר לביקור בפסטיבל טשצ'ו וצפייה בפרישת הטונגדרול: טימפהו ופארו
.jpg)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי לצפון אמריקה לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
הניסים של בודהא השני
במרכז הטונגדרול שנפרש מחוץ למצודת פארו, נגלו בהדרגה פניו של גורו רינפוצ'ה (Guru Rinpoche), המכונה בסנסקריט פדמסמבהווה (Padmasambhava). על פי המסורת, במאה השמינית הופיע המורה הדגול באופן נסי מתוך לוטוס, פרח המסמל טוהרה והארה. לימים התמחה גורו רינפוצ'ה בתרגולים טנטריים ובמאגיה שחורה, אך הכוח שהניע אותו בכל אשר פנה היה חמלה. כך, כשהוזמן על ידי המלך טריסונג דטסן (Trisong Detsen), לטהר את טיבט מהשדים ששלטו בה, הוא נמנע מלקטול אותם ותחת זאת חשף אותם לתורה הבודהיסטית. כך הפך את כל הישויות מזרות האימה למגינות אמונה מוארות. גורו רינפוצ'ה מיגר שדים גם בבהוטן, וכמה מאתרי המפתח במדינה הם אתרים בהם פעל. לא בכדי הוא מכונה כאן "בודהא שני".
פרישת הטונגדרול (Thongdrol, נכתב גם Thongdrel) מהווה את אחד משיאיו של פסטיבל טשצ'ו (Tshechu). הטשצ'ו, שמשמעות שמו בשפת דזונגקה היא "היום העשירי", נחגג בבהוטן סביב היום העשירי של החודש בלוח השנה הירחי. הסיבה לכך נובעת מהמסורת לפיה גורו רינפוצ'ה ביצע את מעשי הנס שלו ביום העשירי בחודש, ואף הבטיח לחזור ולברך את מאמיניו ביום זה מדי חודש. מכאן, שהשתתפות בפסטיבל במועד זה מזכה את המאמין בברכות רוחניות ובטיהור הנפש. ייעודו של פסטיבל זה הוא לחזק את הקשר שבין הנזירים לקהילה ולשוות לדת ולממסד הדתי הילה של יוקרה.
הטונגדרול רחב הידיים שנפרש לנגד עיני הקהל במצודת פארו (צילום: יותם יעקבסון)
גורו רינפוצ'ה, הדמות הראשית המופיעה במרכז הטרונגדול בפסטיבלי טשצ'ו (צילום: יותם יעקבסון)
מלאכת מחשבת בבד
פסטיבלי טשצ'ו מתקיימים לאורך השנה בכל אחד מעשרים המחוזות של בהוטן, כאשר הגדולים ביותר הם בטימפהו (Thimphu) בסתיו, ובפארו (Paro) באביב. הפסטיבלים נערכים בדזונג (Dzongs), המצודות המנהלתיות שאחת מחצרותיהן משמשת כמנזר, וכן במנזרים חשובים שונים. את הטונגדרול פורשים כמעט בכל טשצ'ו, פעם אחת בלבד למספר שעות. לרוב מתרחש האירוע ביומו האחרון של הפסטיבל, אך לעיתים ביום הראשון. תמיד כדאי להתעדכן מראש באיזה יום מתוכננת פרישת הטונגדרול, אך יש לקחת בחשבון שכל תוכנית היא בסיס לשינויים, במיוחד אם מזג האוויר בעייתי. את הטונגדרול לא נוהגים לפרוש בימים גשומים מכיוון שהוא עלול להיפגע.
במרכז כל טונגדרול מוצגת דמות מרכזית שהיא מושא היצירה (לרוב, כאמור, גורו רינפוצ'ה) וסביבה ישויות משנה, ביאורים של תולדות חייה, סמלים מקודשים ועיטורים; מרקם מסחרר של צבעים וצורות. במהלך ביקוריי בבהוטן ראיתי טונגדרול רבים שמוקדשים לגורו רינפוצ'ה, בעוד אחרים היו מוקדשים לשבדרונג (Zhabdrung Ngawang Namgyal) – איש רוח, לוחם ומנהיג כריזמטי שאיחד את בהוטן לכדי ישות מדינית אחת והנחיל לה את מורשת הקמת הדזונג.
בכל מקום הטונגדרול נראה שונה, הן בגודלו והן בצבעיו, אך המשותף לכולם הוא מלאכת מחשבת בבד, שעליה אמונים עשרות אומנים ואומניות. על מנת להכין טונגדרול נדרשת מיומנות רבה, היכרות עם הקאנון האומנותי הבודהיסטי, וכן תכנון מקדים בקנה מידה עצום. מרתק גם לראות את שיתוף הפעולה בין הנזירים, שמקפידים לפרוש את יריעת הבד בזהירות רבה ובתיאום מלא ביניהם. יש מי שמביט ומקפיד שהפרישה תהיה בצורה מפולסת. בקריאות רמות הוא מנחה את חבריו האוחזים בחבלים בצד אחד של היצירה להחזיק את החבל בעוד לחברים שאמונים על פרישת הטונגדרול בצד השני הוא קורא לשחרר עוד חבל. עבודה מתואמת זו תחזור על עצמה גם בשעה שיגללו את הטונגדרול בחלוף כמה שעות.
טונגדרול המוקדש לשבדרונג, המנהיג שאיחד את בהוטן לכדי ישות מדינית אחת (צילום: יותם יעקבסון)
בכל מקום הטונגדרול נראה שונה, הן בגודלו והן בצבעיו (צילום: יותם יעקבסון)
לראות את הנשגב
הטונגדרול אינו קישוט בלבד. זהו ייצוג מקודש של הישויות הגבוהות שמיוצגות בו וכזה הוא גם היחס אליו. טונגדרול הוא למעשה צמד מילים שפירושו "שחרור במבט", ואכן המבט, הראייה, נמצאים בבסיס הפולחן ההינדואי והבודהיסטי, כפי שהתפתח בהודו עוד בטרם העפיל במעלה הרי ההימלאיה, בואך טיבט ובהוטן.
כשהינדו ובודהיסט עושים את דרכם למקדש הם לא נוהגים לומר שהם הולכים לסגוד או להתפלל, אלא שהם הולכים לעשות "דרשן" (Darshan, בסנסקריט "לראות"), כלומר לראות את האל. מבחינת האדם הפשוט, תמצית הטקס הדתי היא התייצבות לפני הצלם של האל וצפייה בו תוך ציפייה שהמבט הדדי, כלומר שהמאמין יראה את צורתו החומרית של האל בעוד האל יאפשר לו לחזות במהות הנשגבת שלו, שאינה מגולמת בחומר. נקודת החיבור בין האל למאמין הוא העיניים. דרכן זוכה המאמין בברכתו של הנשגב.
המוני מאמינים נוהרים לפסטיבל לצפות בפרישת הטונגדרול (צילום: יותם יעקבסון)
הטונגדרול הוא ייצוג מקודש של הישויות הגבוהות שמיוצגות בו וכזה הוא גם היחס אליו (צילום: יותם יעקבסון)
נדמה כי זהו המקום לציין שמבטו המצועף של בודהא לא מביע שעמום או עייפות ולעיתים אף בוז, כפי שמערביים לא אחת סבורים. מבטו של בודהא מסמל שוויון נפש אל מול כל התופעות שבעולם, גם ה"טובות" וגם "הרעות". בהודו מסופר על האלים, רואי הכול, שהם לעולם לא עוצמים עיניים. טובת העולם כרוכה בעיניהם הפקוחות ואסון יכול להתרחש כשהם, חלילה, עוצמים את עיניהם. לעתים, העולם הוא כלי קיבול חלש מלהכיל את מבטו הרושף של האל. או אז מכסים את עיניו של האל כדי לא להיחרך ממבטו.
אלים ואנשי דת נחשבים כמי שמעניקים דרשן, כלומר מאפשרים לבאים אליהם לראותם, בעוד המאמינים מקבלים דרשן. זהו רעיון עמוק ומרתק, המצביע על העובדה שלא המאמין הוא היוזם והמכונן את המבט, אלא האל או מורה הדת. המאמין מסוגל לראות את צלמו או את דמותו של האל או של מורה הדת, אך לא בהכרח אותו עצמו. היכולת לראות את הנשגב באמת ניתנת רק למאמין מלא דבקות.
ההינדואיזם והבודהיזם הן דתות שבהן הנשגב שב ומנכיח את עצמו בעולם הנראה. לפיכך, לעיניים יש תפקיד מרכזי בתפישת המקודש. פרישתו של שטיח טונגדרול למשך שעות ספורות פעם בשנה, בטרם שבים וגוללים אותו, מעניק למעמד הראייה את הנשגב נופך טקסי, מועצם וכמעט תיאטרלי. לא בכדי נוהרים המונים כדי להישיר מבטם אל העיניים הרקומות וצוללים אל כל שנחבא מעבר להן או לחילופין, להשפיל מבטם ולהימנע מקשר עין עם המבט הרקום שמעליהם כדי לבטא בכך את נחיתותם מול העוצמה המגולמת בו.
חלק היקפי בטונגדרול, המציג מגנים שונים ודמויות מקודשות (צילום: יותם יעקבסון)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי לצפון אמריקה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
לגעת בשולי האדרת
לאחר שטונגדרול נפרש על קיר ייעודי או נתלה על אחד מקירות הדזונג או המנזר, לא אחת נערכת לפניו תפילה ציבורית שלה עד הקהל הרב שמתכנס במקום לרגל האירוע. עדה גדולה של נזירים מתיישבת למרגלות היצירה הרקומה ועוסקת בתפילה ממושכת שבמהלכה מוצעות לישות שדמותה מתנוססת על הבד מנחות של קטורת, פירות ועוד. פעמים רבות נערכים לפני הטונגדרול הפרוש ריקודי עם שמבוצעים על ידי בני ובנות הקהילה, וכן ריקודי צ'אם (Cham), ריקודי מסכות שמבוצעים אך ורק על ידי נזירים. מטרתם היא טיהורם של הצופים וטיוב קרמתי שלהם עצמם. צפייה בריקודים נחשבת כמתווה את הדרך הנכונה ללכת בה.
המאמינים שבאים לחזות ביצירה המקודשת צועדים בטור אחד ומגיעים אל הטונגדרול משמאל לימין. הם הולכים לאורכו, תוך כדי שהם מצמידים את כפות ידיהם זו לזו, מרכינים את ראשם ולא אחת נוגעים בשולי הבד. רבים מהמאמינים מציעים קהאדר (Khadar), צעיף לבן שמסמל זכות נפש וברכה. נהוג גם להוסיף תשורה כספית. המעמד כולו מזכך את נפשו של המאמינים ומותיר בהם תחושה שהם התקרבו עוד קצת על מושא נפשם – ההארה המיוחלת.
לצד ריקודי הצ'אם נערכים בטשצ'ו ירידים גדולים. המקומיים ימצאו שם דוכני מזון, ביגוד, צורכי בית, תשמישי קדושה ולעיתים גם מתקני לונה פארק. בערבי הטשצ'ו נהוג לבלות עד מאוחר, וגם לשתות. במקומות שונים מתקיימים ריקודי עם ושירה אל תוך הלילה. אחד הדברים המרגשים בפסטיבל הטשצ'ו הוא האופן שבו נמזגים תיירים אל החגיגות. לא אחת מפנים עבורם מקום שבו זווית צילום טובה יותר, מציעים להם מחלצת לשבת וכיבוד ומזמינים אותם לקבל ברכות מהנזירים. המקומיים שיודעים אנגלית ששים לקשור שיחה ולהכיר את המבקרים הזרים. נדמה שהמפגש המלבב הזה משמח ומעשיר את שני הצדדים.
ריקודי צ'אם במהלך פסטיבל טשצ'ו בעיירה Jakar (צילום: CC Arian Zwegers)
נשים מקומיות בריקודי עם למרגלות הטונגדרול (צילום: יותם יעקבסון)
מידע נוסף
כתבות נוספות
פרישת הטונגדרול (Thongdrol, נכתב גם Thongdrel) מהווה את אחד משיאיו של פסטיבל טשצ'ו (Tshechu). הטשצ'ו, שמשמעות שמו בשפת דזונגקה היא "היום העשירי", נחגג בבהוטן סביב היום העשירי של החודש בלוח השנה הירחי. הסיבה לכך נובעת מהמסורת לפיה גורו רינפוצ'ה ביצע את מעשי הנס שלו ביום העשירי בחודש, ואף הבטיח לחזור ולברך את מאמיניו ביום זה מדי חודש. מכאן, שהשתתפות בפסטיבל במועד זה מזכה את המאמין בברכות רוחניות ובטיהור הנפש. ייעודו של פסטיבל זה הוא לחזק את הקשר שבין הנזירים לקהילה ולשוות לדת ולממסד הדתי הילה של יוקרה.
גורו רינפוצ'ה, הדמות הראשית המופיעה במרכז הטרונגדול בפסטיבלי טשצ'ו (צילום: יותם יעקבסון)
פסטיבלי טשצ'ו מתקיימים לאורך השנה בכל אחד מעשרים המחוזות של בהוטן, כאשר הגדולים ביותר הם בטימפהו (Thimphu) בסתיו, ובפארו (Paro) באביב. הפסטיבלים נערכים בדזונג (Dzongs), המצודות המנהלתיות שאחת מחצרותיהן משמשת כמנזר, וכן במנזרים חשובים שונים. את הטונגדרול פורשים כמעט בכל טשצ'ו, פעם אחת בלבד למספר שעות. לרוב מתרחש האירוע ביומו האחרון של הפסטיבל, אך לעיתים ביום הראשון. תמיד כדאי להתעדכן מראש באיזה יום מתוכננת פרישת הטונגדרול, אך יש לקחת בחשבון שכל תוכנית היא בסיס לשינויים, במיוחד אם מזג האוויר בעייתי. את הטונגדרול לא נוהגים לפרוש בימים גשומים מכיוון שהוא עלול להיפגע.
במרכז כל טונגדרול מוצגת דמות מרכזית שהיא מושא היצירה (לרוב, כאמור, גורו רינפוצ'ה) וסביבה ישויות משנה, ביאורים של תולדות חייה, סמלים מקודשים ועיטורים; מרקם מסחרר של צבעים וצורות. במהלך ביקוריי בבהוטן ראיתי טונגדרול רבים שמוקדשים לגורו רינפוצ'ה, בעוד אחרים היו מוקדשים לשבדרונג (Zhabdrung Ngawang Namgyal) – איש רוח, לוחם ומנהיג כריזמטי שאיחד את בהוטן לכדי ישות מדינית אחת והנחיל לה את מורשת הקמת הדזונג.
בכל מקום הטונגדרול נראה שונה, הן בגודלו והן בצבעיו, אך המשותף לכולם הוא מלאכת מחשבת בבד, שעליה אמונים עשרות אומנים ואומניות. על מנת להכין טונגדרול נדרשת מיומנות רבה, היכרות עם הקאנון האומנותי הבודהיסטי, וכן תכנון מקדים בקנה מידה עצום. מרתק גם לראות את שיתוף הפעולה בין הנזירים, שמקפידים לפרוש את יריעת הבד בזהירות רבה ובתיאום מלא ביניהם. יש מי שמביט ומקפיד שהפרישה תהיה בצורה מפולסת. בקריאות רמות הוא מנחה את חבריו האוחזים בחבלים בצד אחד של היצירה להחזיק את החבל בעוד לחברים שאמונים על פרישת הטונגדרול בצד השני הוא קורא לשחרר עוד חבל. עבודה מתואמת זו תחזור על עצמה גם בשעה שיגללו את הטונגדרול בחלוף כמה שעות.
במרכז כל טונגדרול מוצגת דמות מרכזית שהיא מושא היצירה (לרוב, כאמור, גורו רינפוצ'ה) וסביבה ישויות משנה, ביאורים של תולדות חייה, סמלים מקודשים ועיטורים; מרקם מסחרר של צבעים וצורות. במהלך ביקוריי בבהוטן ראיתי טונגדרול רבים שמוקדשים לגורו רינפוצ'ה, בעוד אחרים היו מוקדשים לשבדרונג (Zhabdrung Ngawang Namgyal) – איש רוח, לוחם ומנהיג כריזמטי שאיחד את בהוטן לכדי ישות מדינית אחת והנחיל לה את מורשת הקמת הדזונג.
בכל מקום הטונגדרול נראה שונה, הן בגודלו והן בצבעיו, אך המשותף לכולם הוא מלאכת מחשבת בבד, שעליה אמונים עשרות אומנים ואומניות. על מנת להכין טונגדרול נדרשת מיומנות רבה, היכרות עם הקאנון האומנותי הבודהיסטי, וכן תכנון מקדים בקנה מידה עצום. מרתק גם לראות את שיתוף הפעולה בין הנזירים, שמקפידים לפרוש את יריעת הבד בזהירות רבה ובתיאום מלא ביניהם. יש מי שמביט ומקפיד שהפרישה תהיה בצורה מפולסת. בקריאות רמות הוא מנחה את חבריו האוחזים בחבלים בצד אחד של היצירה להחזיק את החבל בעוד לחברים שאמונים על פרישת הטונגדרול בצד השני הוא קורא לשחרר עוד חבל. עבודה מתואמת זו תחזור על עצמה גם בשעה שיגללו את הטונגדרול בחלוף כמה שעות.
טונגדרול המוקדש לשבדרונג, המנהיג שאיחד את בהוטן לכדי ישות מדינית אחת (צילום: יותם יעקבסון)
לראות את הנשגב
הטונגדרול אינו קישוט בלבד. זהו ייצוג מקודש של הישויות הגבוהות שמיוצגות בו וכזה הוא גם היחס אליו. טונגדרול הוא למעשה צמד מילים שפירושו "שחרור במבט", ואכן המבט, הראייה, נמצאים בבסיס הפולחן ההינדואי והבודהיסטי, כפי שהתפתח בהודו עוד בטרם העפיל במעלה הרי ההימלאיה, בואך טיבט ובהוטן.
כשהינדו ובודהיסט עושים את דרכם למקדש הם לא נוהגים לומר שהם הולכים לסגוד או להתפלל, אלא שהם הולכים לעשות "דרשן" (Darshan, בסנסקריט "לראות"), כלומר לראות את האל. מבחינת האדם הפשוט, תמצית הטקס הדתי היא התייצבות לפני הצלם של האל וצפייה בו תוך ציפייה שהמבט הדדי, כלומר שהמאמין יראה את צורתו החומרית של האל בעוד האל יאפשר לו לחזות במהות הנשגבת שלו, שאינה מגולמת בחומר. נקודת החיבור בין האל למאמין הוא העיניים. דרכן זוכה המאמין בברכתו של הנשגב.
המוני מאמינים נוהרים לפסטיבל לצפות בפרישת הטונגדרול (צילום: יותם יעקבסון)
הטונגדרול הוא ייצוג מקודש של הישויות הגבוהות שמיוצגות בו וכזה הוא גם היחס אליו (צילום: יותם יעקבסון)
נדמה כי זהו המקום לציין שמבטו המצועף של בודהא לא מביע שעמום או עייפות ולעיתים אף בוז, כפי שמערביים לא אחת סבורים. מבטו של בודהא מסמל שוויון נפש אל מול כל התופעות שבעולם, גם ה"טובות" וגם "הרעות". בהודו מסופר על האלים, רואי הכול, שהם לעולם לא עוצמים עיניים. טובת העולם כרוכה בעיניהם הפקוחות ואסון יכול להתרחש כשהם, חלילה, עוצמים את עיניהם. לעתים, העולם הוא כלי קיבול חלש מלהכיל את מבטו הרושף של האל. או אז מכסים את עיניו של האל כדי לא להיחרך ממבטו.
אלים ואנשי דת נחשבים כמי שמעניקים דרשן, כלומר מאפשרים לבאים אליהם לראותם, בעוד המאמינים מקבלים דרשן. זהו רעיון עמוק ומרתק, המצביע על העובדה שלא המאמין הוא היוזם והמכונן את המבט, אלא האל או מורה הדת. המאמין מסוגל לראות את צלמו או את דמותו של האל או של מורה הדת, אך לא בהכרח אותו עצמו. היכולת לראות את הנשגב באמת ניתנת רק למאמין מלא דבקות.
ההינדואיזם והבודהיזם הן דתות שבהן הנשגב שב ומנכיח את עצמו בעולם הנראה. לפיכך, לעיניים יש תפקיד מרכזי בתפישת המקודש. פרישתו של שטיח טונגדרול למשך שעות ספורות פעם בשנה, בטרם שבים וגוללים אותו, מעניק למעמד הראייה את הנשגב נופך טקסי, מועצם וכמעט תיאטרלי. לא בכדי נוהרים המונים כדי להישיר מבטם אל העיניים הרקומות וצוללים אל כל שנחבא מעבר להן או לחילופין, להשפיל מבטם ולהימנע מקשר עין עם המבט הרקום שמעליהם כדי לבטא בכך את נחיתותם מול העוצמה המגולמת בו.
חלק היקפי בטונגדרול, המציג מגנים שונים ודמויות מקודשות (צילום: יותם יעקבסון)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי לצפון אמריקה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
לגעת בשולי האדרת
לאחר שטונגדרול נפרש על קיר ייעודי או נתלה על אחד מקירות הדזונג או המנזר, לא אחת נערכת לפניו תפילה ציבורית שלה עד הקהל הרב שמתכנס במקום לרגל האירוע. עדה גדולה של נזירים מתיישבת למרגלות היצירה הרקומה ועוסקת בתפילה ממושכת שבמהלכה מוצעות לישות שדמותה מתנוססת על הבד מנחות של קטורת, פירות ועוד. פעמים רבות נערכים לפני הטונגדרול הפרוש ריקודי עם שמבוצעים על ידי בני ובנות הקהילה, וכן ריקודי צ'אם (Cham), ריקודי מסכות שמבוצעים אך ורק על ידי נזירים. מטרתם היא טיהורם של הצופים וטיוב קרמתי שלהם עצמם. צפייה בריקודים נחשבת כמתווה את הדרך הנכונה ללכת בה.
המאמינים שבאים לחזות ביצירה המקודשת צועדים בטור אחד ומגיעים אל הטונגדרול משמאל לימין. הם הולכים לאורכו, תוך כדי שהם מצמידים את כפות ידיהם זו לזו, מרכינים את ראשם ולא אחת נוגעים בשולי הבד. רבים מהמאמינים מציעים קהאדר (Khadar), צעיף לבן שמסמל זכות נפש וברכה. נהוג גם להוסיף תשורה כספית. המעמד כולו מזכך את נפשו של המאמינים ומותיר בהם תחושה שהם התקרבו עוד קצת על מושא נפשם – ההארה המיוחלת.
לצד ריקודי הצ'אם נערכים בטשצ'ו ירידים גדולים. המקומיים ימצאו שם דוכני מזון, ביגוד, צורכי בית, תשמישי קדושה ולעיתים גם מתקני לונה פארק. בערבי הטשצ'ו נהוג לבלות עד מאוחר, וגם לשתות. במקומות שונים מתקיימים ריקודי עם ושירה אל תוך הלילה. אחד הדברים המרגשים בפסטיבל הטשצ'ו הוא האופן שבו נמזגים תיירים אל החגיגות. לא אחת מפנים עבורם מקום שבו זווית צילום טובה יותר, מציעים להם מחלצת לשבת וכיבוד ומזמינים אותם לקבל ברכות מהנזירים. המקומיים שיודעים אנגלית ששים לקשור שיחה ולהכיר את המבקרים הזרים. נדמה שהמפגש המלבב הזה משמח ומעשיר את שני הצדדים.
ריקודי צ'אם במהלך פסטיבל טשצ'ו בעיירה Jakar (צילום: CC Arian Zwegers)
נשים מקומיות בריקודי עם למרגלות הטונגדרול (צילום: יותם יעקבסון)
מידע נוסף
כתבות נוספות
כשהינדו ובודהיסט עושים את דרכם למקדש הם לא נוהגים לומר שהם הולכים לסגוד או להתפלל, אלא שהם הולכים לעשות "דרשן" (Darshan, בסנסקריט "לראות"), כלומר לראות את האל. מבחינת האדם הפשוט, תמצית הטקס הדתי היא התייצבות לפני הצלם של האל וצפייה בו תוך ציפייה שהמבט הדדי, כלומר שהמאמין יראה את צורתו החומרית של האל בעוד האל יאפשר לו לחזות במהות הנשגבת שלו, שאינה מגולמת בחומר. נקודת החיבור בין האל למאמין הוא העיניים. דרכן זוכה המאמין בברכתו של הנשגב.
המוני מאמינים נוהרים לפסטיבל לצפות בפרישת הטונגדרול
נדמה כי זהו המקום לציין שמבטו המצועף של בודהא לא מביע שעמום או עייפות ולעיתים אף בוז, כפי שמערביים לא אחת סבורים. מבטו של בודהא מסמל שוויון נפש אל מול כל התופעות שבעולם, גם ה"טובות" וגם "הרעות". בהודו מסופר על האלים, רואי הכול, שהם לעולם לא עוצמים עיניים. טובת העולם כרוכה בעיניהם הפקוחות ואסון יכול להתרחש כשהם, חלילה, עוצמים את עיניהם. לעתים, העולם הוא כלי קיבול חלש מלהכיל את מבטו הרושף של האל. או אז מכסים את עיניו של האל כדי לא להיחרך ממבטו.
אלים ואנשי דת נחשבים כמי שמעניקים דרשן, כלומר מאפשרים לבאים אליהם לראותם, בעוד המאמינים מקבלים דרשן. זהו רעיון עמוק ומרתק, המצביע על העובדה שלא המאמין הוא היוזם והמכונן את המבט, אלא האל או מורה הדת. המאמין מסוגל לראות את צלמו או את דמותו של האל או של מורה הדת, אך לא בהכרח אותו עצמו. היכולת לראות את הנשגב באמת ניתנת רק למאמין מלא דבקות.
ההינדואיזם והבודהיזם הן דתות שבהן הנשגב שב ומנכיח את עצמו בעולם הנראה. לפיכך, לעיניים יש תפקיד מרכזי בתפישת המקודש. פרישתו של שטיח טונגדרול למשך שעות ספורות פעם בשנה, בטרם שבים וגוללים אותו, מעניק למעמד הראייה את הנשגב נופך טקסי, מועצם וכמעט תיאטרלי. לא בכדי נוהרים המונים כדי להישיר מבטם אל העיניים הרקומות וצוללים אל כל שנחבא מעבר להן או לחילופין, להשפיל מבטם ולהימנע מקשר עין עם המבט הרקום שמעליהם כדי לבטא בכך את נחיתותם מול העוצמה המגולמת בו.
חלק היקפי בטונגדרול, המציג מגנים שונים ודמויות מקודשות (צילום: יותם יעקבסון)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי לצפון אמריקה לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
לאחר שטונגדרול נפרש על קיר ייעודי או נתלה על אחד מקירות הדזונג או המנזר, לא אחת נערכת לפניו תפילה ציבורית שלה עד הקהל הרב שמתכנס במקום לרגל האירוע. עדה גדולה של נזירים מתיישבת למרגלות היצירה הרקומה ועוסקת בתפילה ממושכת שבמהלכה מוצעות לישות שדמותה מתנוססת על הבד מנחות של קטורת, פירות ועוד. פעמים רבות נערכים לפני הטונגדרול הפרוש ריקודי עם שמבוצעים על ידי בני ובנות הקהילה, וכן ריקודי צ'אם (Cham), ריקודי מסכות שמבוצעים אך ורק על ידי נזירים. מטרתם היא טיהורם של הצופים וטיוב קרמתי שלהם עצמם. צפייה בריקודים נחשבת כמתווה את הדרך הנכונה ללכת בה.
המאמינים שבאים לחזות ביצירה המקודשת צועדים בטור אחד ומגיעים אל הטונגדרול משמאל לימין. הם הולכים לאורכו, תוך כדי שהם מצמידים את כפות ידיהם זו לזו, מרכינים את ראשם ולא אחת נוגעים בשולי הבד. רבים מהמאמינים מציעים קהאדר (Khadar), צעיף לבן שמסמל זכות נפש וברכה. נהוג גם להוסיף תשורה כספית. המעמד כולו מזכך את נפשו של המאמינים ומותיר בהם תחושה שהם התקרבו עוד קצת על מושא נפשם – ההארה המיוחלת.
לצד ריקודי הצ'אם נערכים בטשצ'ו ירידים גדולים. המקומיים ימצאו שם דוכני מזון, ביגוד, צורכי בית, תשמישי קדושה ולעיתים גם מתקני לונה פארק. בערבי הטשצ'ו נהוג לבלות עד מאוחר, וגם לשתות. במקומות שונים מתקיימים ריקודי עם ושירה אל תוך הלילה. אחד הדברים המרגשים בפסטיבל הטשצ'ו הוא האופן שבו נמזגים תיירים אל החגיגות. לא אחת מפנים עבורם מקום שבו זווית צילום טובה יותר, מציעים להם מחלצת לשבת וכיבוד ומזמינים אותם לקבל ברכות מהנזירים. המקומיים שיודעים אנגלית ששים לקשור שיחה ולהכיר את המבקרים הזרים. נדמה שהמפגש המלבב הזה משמח ומעשיר את שני הצדדים.
המאמינים שבאים לחזות ביצירה המקודשת צועדים בטור אחד ומגיעים אל הטונגדרול משמאל לימין. הם הולכים לאורכו, תוך כדי שהם מצמידים את כפות ידיהם זו לזו, מרכינים את ראשם ולא אחת נוגעים בשולי הבד. רבים מהמאמינים מציעים קהאדר (Khadar), צעיף לבן שמסמל זכות נפש וברכה. נהוג גם להוסיף תשורה כספית. המעמד כולו מזכך את נפשו של המאמינים ומותיר בהם תחושה שהם התקרבו עוד קצת על מושא נפשם – ההארה המיוחלת.
לצד ריקודי הצ'אם נערכים בטשצ'ו ירידים גדולים. המקומיים ימצאו שם דוכני מזון, ביגוד, צורכי בית, תשמישי קדושה ולעיתים גם מתקני לונה פארק. בערבי הטשצ'ו נהוג לבלות עד מאוחר, וגם לשתות. במקומות שונים מתקיימים ריקודי עם ושירה אל תוך הלילה. אחד הדברים המרגשים בפסטיבל הטשצ'ו הוא האופן שבו נמזגים תיירים אל החגיגות. לא אחת מפנים עבורם מקום שבו זווית צילום טובה יותר, מציעים להם מחלצת לשבת וכיבוד ומזמינים אותם לקבל ברכות מהנזירים. המקומיים שיודעים אנגלית ששים לקשור שיחה ולהכיר את המבקרים הזרים. נדמה שהמפגש המלבב הזה משמח ומעשיר את שני הצדדים.
ריקודי צ'אם במהלך פסטיבל טשצ'ו בעיירה Jakar (צילום:
נשים מקומיות בריקודי עם למרגלות הטונגדרול (צילום: יותם יעקבסון)
מידע נוסף
כתבות נוספות
 |
אודות הכותב
יותם יעקבסון, עוסק במחקר תרבותי במרחב הודו-טיבט ובתיעוד והדרכה לאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה (אינדונזיה, סרי-לנקה, הודו, בהוטן, נפאל, טיבט, מונגוליה, מערב סין, אוזבקיסטן, קירגיזסטן, קזחסטן, אזרבייג'ן, גאורגיה, ארמניה, תורכיה ואיחוד האמירויות הערביות) – שם התוודע לאורחות החיים המקומיים, לאמונות, להגות ולפולחן. מורה דרך בישראל (בדגש על עדות ומיעוטים, דתות, גיאופוליטיקה וארכיאולוגיה), מרצה במסגרות רבות, עורך סדנאות, ומפרסם כתבות וצילומים במגזינים שונים. מחבר הספרים "מסאלה" ו"הודו כי טוב" העוסקים בהודו, "חמצן דליל" העוסק בטיבט, וסדרת ספרי המסעות לילדים – "טופו". האתר של יותם יעקבסון
|
