גאורגיה והמחוזות הבדלניים ב'

יחסי גאורגיה עם רוסיה והמחוזות הבדלניים
חלק ב'
מאת: יותם יעקובסון


כתבה זו היא המשך לכתבה על היחסים של גאורגיה עם רוסיה והמחוזות הבדלניים - חלק א'


חבל סוואנתי, גאורגיה
כפר מבודד בהרי הקווקז של גאורגיה (צילום: tomasz przechlewski)

מה גרם למחוזות הבדלניים להתנתק מגאורגיה?

בתקופות השלטון האימפריאליות היו עימותים אתניים בין הלאומים השונים, אולם נדיר שנסבו על רקע טריטוריאלי. לצד המארג המורכב של לאומים נבדלים, המעורבבים אלו באלו גיאוגרפית, לא ניתן להתעלם מעבר קדום (לעיתים קדום כל כך עד כדי היותו מיתולוגי), המייחד רבים מהם. לייחוד זה ישנם ביטויים לשוניים, דתיים, תרבותיים וטריטוריאליים. ברוב המקרים השפה היא שמשמשת כאמצעי עיקרי לזהות קבוצה, אם כי ישנן קבוצות שחלקים מסוימים בהן מדברים בשפה שונה (למשל ה"יהודים ההררים" מדברים פרסית ולא גאורגית וישנם ארמנים דוברי רוסית). גם אם מאפייני הזהות האתנית היו בחלקם דחוקים ומוזנחים, הם צצו ועלו לפתע, בזמן ההיחשפות לנושאים, שכה העסיקו את מערב אירופה במהלך "אביב העמים" של שלהי המאה ה- 19: לאומיות, מושג המדינה וכו'…

בתקופה מעין זו קל היה לשאוב מהעבר סממנים או עובדות מסוימות, להקציע אותן ולהתאימן לצורך עכשווי קונקרטי. דוגמא לכך היא השתתפות הצ'צ'נים בקרבות באבחזיה, בין 1992-93. טענתם הרשמית הייתה כי הם מסייעים לאחיהם לשפה (למרות שהשפות מאותו מקור קווקזי, הן כה שונות, עד כי שני העמים נזקקים לרוסית כדי לתקשר ביניהם). ברור שלצד המניעים המוצהרים, הטוענים לקשר מיתולוגי קדום, היו מניעים נוספים שלא הוזכרו ואין להם דבר וחצי דבר עם סיוע לקרובי משפחה קדומים. דוגמא נוספת לקשר שבין שפה ולאומיות בקווקז, ניתן למצוא במחקר סובייטי שנערך בעיקר בין השנים 1940-50.

כדי ליצור את האחדות המבוקשת, עשו הסובייטים כל שיכלו כדי להוכיח באופן מדעי שהשפות הקווקזיות והכרתווליות (גאורגיות) קרובות. בעקבות המחקר נטען כי מקורן של קבוצות אתניות רבות הוא זהה ולפיכך הן קרובות (בציניות ניתן לשאול: "מה, אינך מזהה את אחיך?"). כל שלוש המדינות שקמו בדרום הקווקז לאחר נפילת הגוש הסובייטי, גאורגיה, ארמניה ואד'רביג'אן, ירשו את העירוב האתני שיצר השלטון הקודם. עם עליית הלאומיות והופעתן של דרישות אתניות טריטוריאליות, עלתה גם הבעייתיות של העדר גבולות ברורים בין האוכלוסיות. למרות המגוון האתני, הלשוני והדתי, קמו בדרום הקווקז עמים גדולים יותר, שהצליחו יותר בהקמת מדינות. בצפון הקווקז נותרו הישויות הלאומיות קטנות יותר ולא הגיעו לכלל הקמת מדינה. גורם מרכזי ביצירת האתנוסים השונים הופיע בקווקז בראשית המאה הרביעית לסה"נ: הנצרות.
כתבות על יעדי טיול בגאורגיה

פרסקו ימי בניימי של חיילים גאורגים, על קיר כנסיה בעמק סוונטי
פרסקו ימי בניימי של חיילים גאורגים, על קיר כנסיה בעמק סוונטי (צילום יותם יעקובסון)


קורסים מקוונים




נראה כי לנצרות הייתה חשיבות עצומה בליכודם של העמים (ולראיה, עמים גדולים ויציבים יותר מתקיימים בכל האזורים אליהם היא הגיעה בשלב מוקדם). ארמניה הייתה המדינה הראשונה להתנצר (שנת 301 לסה"נ) וזמן קצר אחריה התנצרו גם גאורגיה, אלבניה של הקווקז (כיום אד'רביג'אן). המדינות ארמניה ואלבניה בחרו בנצרות המונופיזיטית (ע"פ החלטות ועידת כלקדון ב- 451 לסה"נ), בעוד גאורגיה בחרה בנצרות הדיופיזיטית, המקובלת בביזאנטיון (ראשית מאה 7 לסה"נ). להחלטה זו היו גורמים פוליטיים. גאורגיה חפצה בתמיכת ביזאנטיון נגד האיום הססאני. הססאנים היו תומכיהם של הארמנים, אויבי הגאורגים. עוד בימי הביניים הייתה ההשתייכות הדתית חשובה הרבה יותר מאשר ההשתייכות הלאומית. במאה העשירית הגדיר Giorgi Merchule אחד מראשי הכנסייה הגאורגית כי ארצו: "כוללת את אותם אזורים בהם נערכים טקסים כנסייתיים וכל התפילות נאמרות בגאורגית". אמירה זו מהווה חיזוק ברור לדעה כי חשיבות ראשונה במעלה הייתה לדת ולשפה ורק לאחר מכן לשיוך אתני ולקרקע. אל צפון הקווקז לא חדרה הנצרות, אלא בתקופה הרבה יותר מאוחרת (כלומר, עד אז נותרו שם עמים קטנים וקבוצות בעלות זהות אתנית עצמאית). בימי תור הזהב של גאורגיה (מאות 10-13 לסה"נ) הוטבלו רבים מתושבי ההרים הפגאניים. ההטבלה נעשתה כמובן מתוך תפישה אימפריאלית, אולם לצד האחדות שיצרה הביאה לפילוג: הנצרות החודרת הביאה לכך שהשפות הפכו כתובות וכתוצאה מכך חוזקה במובנים רבים הלאומיות המקומית, שהתגבשה (גם אם בעל-פה) משך מאות בשנים. חדירת האיסלאם באופן משמעותי לצפון הקווקז, אירעה רק במהלך המאה ה- 19, כשהעמים המקומיים התקוממו כנגד השלטון הרוסי, הנוצרי אורתודוכסי. האיסלאם היווה עבורם אמתלה אידיאולוגית, אולם הוא לא יכול היה להוות בסיס מוצק דיו ליצירת לאומים נפרדים בקווקז. נראה כי ללאומיות בדרום הקווקז, שהביאה להקמתן משל מדינות, יש קשר לשליטה הרוסית (מאות 19-20), שחשפה את האזור לשיטות ניהול מדיניות אירופאיות ולתקשורת (אולם, כפי שכבר ציינתי, לא ניתן להתעלם מכר לאומי קדום, ששימש כמצע נוח לקליטת ולנביטת הרעיונות החדשים). אחוז יודעי הקרוא וכתוב עלה. בני שכבת העילית יצאו לא אחת ללמוד באירופה ונחשפו לרעיונות ההשכלה ורעיונות הלאומנות שהלכו והתפתחו. בין השנים 1801 ועד 1878 שלטה רוסיה בכל האדמות של גאורגיה הפיאודלית ואיחדה אותן תחת שתי גוברניות (Gubernia): טביליסי וקוטאיסי. חרף הניסיונות הרוסים, רוב העם לא נהה אחר אימוץ סממנים רוסים. ראיה לכך מהווה הכרזת העצמאות הגאורגית, ב- 26 במאי 1918, זמן קצר לאחר נפילת הקיסרות של הצאר.
כתבה על טיול ג'יפים בגאורגיה

קיץ 2007. אני מדריך קבוצה בדרך לעמק סוונטי. הדרך חולפת בסמוך למחוז אבחזיה. מראה תדיר שאינו מפחית ממידת הסוריאליזם שבו, הוא נגמ"ש רוסי, השייך לכוח השלום, חונה בצד הדרך ועליו שרועים פרקדן חיילים רוסים, בהירי שיער ותכולי מבט, מעורטלי פלג גוף עליון, התופשים קצת שמש כשנשקם מונח לצידם. עוברים כמה מחסומים וממשיכים? איזה גבול יש כאן? הרי אבחזיה היא בתחומי גאורגיה. ומה עושים כאן חיילים רוסיים?

חבל סוואנטי, גאורגיה
פסטורליה בהרי הקווקז בצפון גאורגיה (צילום: Max Benidze)

סוגית אבחזיה

לאחר ביטול המלוכה במחוז אימרטי שבמערב גאורגיה החלו הרוסים להילחם נגד השפעה תורכית בנסיכויות. בשנת 1810 נכבשה סוחומי, עיר הבירה של אבחזיה (Abkhazia), שבה עמד גרניזון תורכי. במקום הנסיך המוסלמי הכתירו הרוסים נציג מאותה משפחה שהיה נוצרי בדתו. כאן מתחילה הבעיה הפוליטית של אבחזיה. בשנת 1810 חתמה נסיכות אבחזיה על הסכם עם הרוסים ונכנסה בגבולותיה של רוסיה בנפרד מגאורגיה המערבית או המזרחית, כיחידה פוליטית עצמאית. אבחזיה נותרה בסטאטוס זה עד שנת 1864, משך יותר מחמישים שנה, רק אז ביטלו הרוסים את השושלת המקומית ואיחדו את אבחזיה עם גאורגיה.

גם באזור סוואנטי (Svaneti) הייתה משפחת נסיכות שירדה משלטונה רק ב- 1869. בכך חוסל השלטון הפיאודלי הגאורגי בכל המחוזות. המלחמה נגד התורכים המשיכה בסיוע מליציות גאורגיות מקומיות. התורכים סולקו מערי החוף. בשנת 1829 נכנסו צבאות רוסיים אל אזור אחלציחה ואחלקלקי (Akhaltsikhe, Akhalkali), שנמצאו בשליטה רוסית. המוסלמים מאזורים אלו נמלטו דרומה. באותה תקופה ממש, חרף כיבושי התורכים בארמניה, נמלטו ארמנים רבים אל אותם אזורים שננטשו על ידי המוסלמים. כ- 300 אלף ארמנים נמלטו אל גבולות רוסיה. בשנת 1878 נפלה עיר החוף הגאורגית בטומי (Batumi) בידי הרוסים וזאת לאחר כמעט 300 שלטון מוסלמי תורכי. הרוסים המשיכו להתקדם ובשנת 1917 כבשו גם את הערים קארס (Kars) וארזורום (Erzurum), הנמצאות כיום בעומק תורכיה (הן הוחזרו לתורכיה רק בעקבות חתימת ההסכמים בין ברית המועצות לבין אתא טורכ בשנת 1922) ובכך ביססו למעשה את שליטתם באזור, תוך שהם משנים את המאזן הדמוגרפי המקומי באופן קיצוני.
לצד האינטרס הרוסי המובהק לצמצם את גבולות תורכיה ובריטניה במזרח התיכון (במקרה של האחרונה גם בהודו, כדי ליטול מונופול על המסחר), היה לרוסיה אינטרס להשתלט על חלקיה המערביים של גאורגיה, לחופי הים השחור. אזורים אלו פורים ביותר ומהווים אתרי נופש עוד מימי הצאר. רוסיה שילמה הון תועפות עבור יינות שיובאו מגרמניה וצרפת על תה שיובא מאנגליה. באזור המערבי של גאורגיה גדלים ענבים, פירות הדר ואף תה. בכל שנה יצאו המוני רוסים לנופש באירופה, דבר שגם הוא דלדל את המשאבים. בניתוח הסובייטי הכלכלי נתפשו חופי הים השחור בגאורגיה ובאבחזיה כאזורי נופש אידיאליים. לאורך החופים הייתה אוכלוסייה מקומית שנמלטה לתורכיה בעידוד רוסי. החופים פונו כולם לטובת הרוסים. בימי ברית המועצות לא ניתנה למקומיים דריסת רגל בחוף. החופים היו פתוחים בפני תיירים בלבד. שטחים נרחבים באבחזיה ניתנו למשפחת רומנוב (Romanov) שהחלה לגדל תה, גפנים, לימונים ופירות הדר. עתה היו לרוסים מקורות אספקה משלהם. נפתחו מפעלים רבים למים מינרלים (שגאורגיה עשירה בהם!), מגנזיום (שלא היה בשום מקום ברוסיה) ונפט (מאד'רביגאן, שאז טרם התגלה בסיביר). הרוסים אף בנו צינור נפט מבאקו לבטומי כדי להקל על ייצוא הנפט מערבה.
לאחר שפרצו הרוסים דרכים, הם גילו כי צפונה נעו מוצרים רבים, אך דרומה, אל גאורגיה חזרו מזומנים בלבד. מצב זה היה מבחינתם רחוק מאידיאלי. כל דרום רוסיה הפכה להיות שוק גדול לממכר התוצרת הגאורגית. כל הקווקז הדרומי הפך מצדו להיות תלוי ברוסיה ובקניית התוצרת על ידה. לא בכדי, לאחר התמוטטות הגוש הסובייטי נותרו כל מדינות הקווקז בלי שוק רוסי למכור בו תוצרת.
על אזור סוואנטי בכתבה על טיול משפחתי בגאורגיה

סוחומי, אבחזיה, גאורגיה
העיר סוחומי, בירת אבחזיה (צילום: Hons084)
העימות באבחזיה החל כבר בעשור האחרון של המאה ה- 19, עם ניסיונותיהם של הרוסים להפוך את רצועת החוף היפה לאורך הים השחור לאתר נופש שבו חי רוב סלאבי. תחילה סולקו מהאזור האבחזים המוסלמים (כשליש מאוכלוסיית האבחזים. השפעה איסלאמית רבה חדרה כאמור לאזור בימי שלטון הע'ותמאנים משך 300 שנה, החל משנת 1578). רובם נמלטו ומצאו מקלט בתחומי האימפריה הע'ותמאנית, בין 1864-66, וב- 1878 (בשנת 1864 סופחה אבחזיה לרוסיה). בהמשך ניסו הרוסים למנוע התיישבות גאורגים שהיגרו ממחוזות סמוכים באבחזיה. באותם ימים הייתה בעייתיות גדולה בהקמת מושבות רוסיות, עקב התפשטות המלריה המקומית, שעשתה בהם שמות. כדי להתמודד עם ההתחזקות האוכלוסייה הגאורגית במקום (שנעשתה חזקה יותר בעקבות עזיבת המוסלמים), העניקה האימפריה הרוסית שורה של הטבות מרחיקות לכת למיעוט האבחזי (שמנה כ- 40 אלף נפש בלבד בשנת 1897). באופן מסורתי השתמשו האבחזים (נוצרים אורתודוכסים ברובם) בגאורגית, עם אלף-בית המבוסס על סלאבית, כשפת הקודש. טקסי הכנסייה לעומת זאת, נערכו ברוסית. מדיניות ההטבות לאבחזים רק התחזקה לאחר סיפוחה של גאורגיה לגוש הסובייטי. בשנת 1921 נעשתה אבחזיה מחוז אוטונומי לכל דבר. השלטון במוסקבה העניק מעמד אוטונומיה לכמה חלקים במדינה, ביניהם אבחזיה שבה חיו 200 אלף תושבים (ממדי המיעוט האבחזי מתוכם הוזכרו לעיל). מעמד זה הקל על חדירת האדמיניסטרציה הסובייטית. בשלוש האוטונומיות בגאורגיה, בעיקר מאז 1950, נעשו הזכויות האוטונומיות מופרזות לחלוטין. העילית הבירוקרטית באבחזיה יכלה להתלונן בכל עניין ישירות למוסקבה והשלטון בטביליסי הוכרח לציית להנחיות שהגיעו מצפון ללא ערעור. הדבר עורר מירמור רב בקרב העם הגאורגי, שהיווה את הרוב ברפובליקה בכלל, ובאוטונומיה של אבחזיה בפרט. בשנת 1989 מנו האבחזים רק 18% מאוכלוסיית המחוז האוטונומי (95 אלף בסך הכל), בעוד הגאורגים מנו 43%. למרות מספרם המועט באוכלוסיה, החזיקה העילית האבחזית (ועודנה) בכל המשרות ציבוריות, בעוד יתר חלקי האוכלוסייה היו כפופים להם. העימות הצבאי החל בקיץ שנת 1992, כשנה לאחר הכרזת העצמאות של הרפובליקה השלישית, בעיצומה של מלחמת האזרחים בין אנשי גמסחורדיה למתנגדיהם. האבחזים הסתייעו ברוסים, להם היה אינטרס מובהק להחליש את הגאורגים. במהלך הקרבות נמלטו ל-קרוב 300 אלף פליטים, רובם גאורגים. הם נאלצו להימלט דרך מעברי הרים גבוהים, בתנאים לא תנאים, ומדווח שכ- 400 מהם מתו במהלך המנוסה בשל קשיי הדרך. בעקבות המלחמה האלימה הופקעה אבחזיה מידי גאורגיה ובפועל מי ששולט בה מאז אלו הרוסים. מסיבה זו גם יכולים חיילי כוח השלום הרוסים, לעשות לאורך הגבול שקבעו בין אבחזיה לגאורגיה, כטוב בעיניהם. ממשלת גאורגיה העכשווית עדיין מציעה מידה לא מבוטלת של אוטונומיה, שהגדרותיה יהיו מעוגנות בחוקה, אולם האבחזים מתעקשים על עצמאות, או לפחות ביטול כל שותפות עם יתר חלקי המדינה. לכך לא יכולה גאורגיה להסכים. אין ספק שהדמוקרטיה הגאורגית וקצב התפתחותה של גאורגיה מבחינה מדינית וכלכלית, עשויים לגרום לשינוי עמדתם של האבחזים, אולם מכיוון שמאז "מהפכת הוורדים" בשנת 2003 זה בדיוק המצב בגאורגיה, הרוסים עושים את כל שביכולתם כדי לחתור תחת הצלחותיה של המדינה.

קיץ 2005: אני עם קבוצה בדרך לעיירה סטפנטסמינדה (Stefantsminda), המוכרת יותר בשמה הרוסי קזבגי (Kazbegi). מעבר לאחד העיקולים ניצבת משאית צבאית. החיילים עומדים אותנו. "רוסים", לוחשת מכה, המדריכה המקומית וחברה טובה. "כאן?" אני שואל.
"דבר איתם אתה, בבקשה" היא אומרת מבועתת.
בתיירים הם לא ייפגעו, אך הם מסבירים בתקיפות שאין לנו מה לחפש כאן.
תסתובבו ותחזרו מהמקום אליו באתם, אומר לי החייל ומה שלא הובן מהרוסית הובן מתנועות ידיו. אין לנו ברירה. אנחנו מסתובבים על עקבותינו וחוזרים מגאורגיה לגאורגיה
.
כתבה על הדרך הצבאית בין גאורגיה לרוסיה

נשים מתפללות בכנסיה ביום חג
נשים מתפללות בכנסיה ביום חג (צילום יותם יעקובסון)



העימות באוסטיה

החלטה נוספת לגבי מתן אוטונומיה לאזור בתוך הרפובליקה של גאורגיה התקבלה בקרמלין בשנת 1922. הפעם דובר על אוסטיה הדרומית, בה ישבו באותו זמן כ- 50 אלף אוסטים (עם שמקורו בעם האלני, שדיבר שפה קרובה לפרסית), שהיגרו מצפון הקווקז לאזור בימי הביניים, ונמצאים מאז המאה ה-13 (תקופת שלטונה של המלכה תמרה) תחת שלטון גאורגי. האוסטים הם נוצרים ברובם ויש בקרבם מיעוט מוסלמי.
הממשלה הגאורגית של אותם ימים התנגדה להחלטת הקרמלין, בטענה כי האוכלוסייה האוסטית קטנה מאד ביחס לאוכלוסיה הגאורגית (הנוצרית והיהודית) באזורה, שאנשיה הם מהגרים חדשים, שמקורם באזור בו הם מהווים את הרוב (כלומר צפון אוסטיה, הנמצאת בתחומי רוסיה, מעבר לגבול) וכי הכפרים האוסטיים פזורים בין כפרים גאורגים, בעוד אין אף עיר או עיירה באזור, המוגדרת כמרכזית, ויכולה לשמש מרכז מנהלי. ההתנגדות נהדפה על-ידי מוסקבה ללא נימוק. כמרכז מנהלי נבחרה העיירה טסחינואלי (Tskhinvali) שהייתה אז מיושבת כמעט אך ורק על-ידי גאורגים ויהודים.

בשנת 1990 החליטה גאורגיה על ביטול מוחלט של האוטונומיה באוסטיה הדרומית. החלטה זו הביאה לפעולות של כוחות סמי-צבאיים (אוסטיה, בדומה לגאורגיה, חסרה צבא במובן המקובל של המילה). הקרבות נמשכו במשך כל שנת 1991, והביאו להימלטות פליטים רבים מהאזור. באמצע 1992, בעקבות מפגש בין אדוארד שוורנאצה, נשיא גאורגיה דאז, לבין בוריס ילצין, שהיה נשיא רוסיה, נקבעה הפסקת אש. כוח משולב, שתפקידו לשמור על השקט, נשלח לאזור. הרוחות נרגעו והחלה חזרה הדרגתית של הפליטים לבתיהם. מאז "מהפכת הוורדים" בשנת 2003 עושים הרוסים באזור כבשלהם. "כוחות השלום" מטעמם נכנסים לאזור, מגרשים את הגאורגים, מונעים מעבר מהאזור ואליו ולעיתים גם פולשים ממנו החוצה. בשנת 2003 נחפרה מנהרה גדולה, המאפשרת ניוד כוחות מרוסיה אל מעבר לקווקז, גם בעיצומו של החורף המושלג. בשנים שלאחר מכן נחסמו תדיר המעברים ממחוז אוסטיה הדרומית ואליו, ולעתים פלשו הרוסים אל אזורים שנמצאים מחוץ למחוז ואף חסמו את המעבר ב"דרך הצבאית" ודרכים אחרות בתחומי גאורגיה עצמן. תושבי כפרים רבים נותקו למעשה מארצם למשך חודשים ארוכים.

בשום פנים ואופן גאורגיה המודרנית אינה טוענת לנטילת זכויות המיעוטים (זו גם אחת המדינות היחידות בעולם, בה כמעט אף פעם לא התנכלו ליהודים), אולם כמדינה עליה להציב גבולות ברורים בכל הנוגע לזכויות נתיניה. בין גאורגיה לאוסטיה הדרומית קיימים חילוקי דעות בנוגע למרחב הזכויות המקובל. נדמה כי קונפליקט זה יגיע לקצו כשהמצב הכלכלי בגאורגיה ישתפר, כך שאוכלוסיית דרום אוסטיה תוכל לקיים את עצמה כראוי.

אוסטיה, גאורגיה
אוסטיה הדרומית (בוורוד) בתחומי גאורגיה
מקור: United Nations Cartographic Section)

סיכום קצר

1. נראה כי מדיניות הרוסים ביחס לגאורגיה נובעת בראש ובראשונה מטעמים כלכליים (במיוחד בכל הנוגע לאבחזיה והפיכתה לאזור נופש רוסי-סובייטי), אך גם פוליטיים. הדברים, כידוע, נשזרים לא אחת. שתי האוטונומיות, הן אוסטיה הדרומית והן אבחזיה, גובלות בגבול הרוסי. נראה כי רוסיה לא בוטחת בגאורגיה, וגם לא בטחה בגאורגיה הסובייטית, ומעדיפה לקיים חיץ ברור בינה לבינה (חיץ שנוסף על היותו מפריד גיאוגרפית, גם יחליש את גאורגיה עצמה).

2. ייתכן ויש גם קשר ישיר לעימות בין סטאלין, שהיה האחראי על מדיניות הלאומים הסובייטית, לבין מי שהיה מנהיג גאורגיה הבולשוויקית, שאף התלונן על סטאלין באוזני לנין, בנוגע למדיניותו של סטלאין במרחב. שני הסכסוכים הללו אינם על רקע דתי, אלא לאומי. והלאומים הללו, כפי שהסברתי אינם מכל וכל בעלי נטייה בדלנית קדומה.

3. לעימות ישנו צד טריטוריאלי מובהק, אולם לצד המאבק הטריטוריאלי, בולט במיוחד רצונן של עיליות מקומיות לשלוט באזור. בצורה מוחלטת, הן ולא האוכלוסייה הרגילה מלבות את המאבק, מפיחות בו חיים ומקיימות אותו. העיליות המקומיות, שהן במובנים רבים פרי יצירתן של האימפריות הרוסית והסובייטית, נלחמות על מעמדן, תוך כדי שהן שואבות את הצדקתן מחלוקה אתנית, לשונית קדומה ומאירועים היסטוריים מהעבר.
בקרבות לא אחת מפולגות משפחות ובניהן נאלצים להלחם זה כנגד זה.
חשוב לציין כי עד לפרוץ הסכסוכים היו נישואים גאורגים-אבחזים וכן גאורגים-אוסטים דבר שיגרתי ומקובל לחלוטין.

כתבות נוספות על גאורגיה

הדרך הצבאית בין גאורגיה לרוסיה
מסלול טיול בין טביליסי לבאטומי
10 יעדים חשובים בגאורגיה


© כל הזכויות שמורות ליותם יעקבסון


יותם יעקבסון
 
אודות הכותב
יותם יעקבסון, עוסק במחקר תרבותי במרחב הודו-טיבט ובתיעוד והדרכה לאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה (אינדונזיה, סרי-לנקה, הודו, בהוטאן, נפאל, טיבט, מונגוליה, מערב סין, אוזבקיסטאן, קירגיסטאן,  גאורגיה, ארמניה, תורכיה וישראל)  - שם התוודע לאורחות החיים המקומיים, לאמונות, להגות ולפולחן. מרצה במסגרות רבות, עורך סדנאות, ומפרסם כתבות וצילומים במגזינים שונים. מחבר הספרים "מסאלה" ו"הודו כי טוב" העוסקים בהודו, ו"חמצן דליל" העוסק בטיבט.  האתר של יותם יעקבסון







מספר צפיות: 3107
1575



0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר