כפר מבודד בהרי הקווקז של גאורגיה (צילום: tomasz przechlewski)
מה גרם למחוזות הבדלניים להתנתקמגאורגיה?
בתקופותהשלטון האימפריאליות היו עימותים אתניים בין הלאומים השונים, אולם נדיר שנסבו עלרקע טריטוריאלי. לצד המארג המורכב של לאומים נבדלים, המעורבבים אלו באלו גיאוגרפית,לא ניתן להתעלם מעבר קדום (לעיתים קדום כל כך עד כדי היותו מיתולוגי), המייחד רביםמהם. לייחוד זה ישנם ביטויים לשוניים, דתיים, תרבותיים וטריטוריאליים. ברוב המקריםהשפה היא שמשמשת כאמצעי עיקרי לזהות קבוצה, אם כי ישנן קבוצות שחלקים מסוימים בהןמדברים בשפה שונה (למשל ה"יהודים ההררים" מדברים פרסית ולא גאורגית וישנם ארמניםדוברי רוסית). גם אם מאפייני הזהות האתנית היו בחלקם דחוקים ומוזנחים, הם צצו ועלולפתע, בזמן ההיחשפות לנושאים, שכה העסיקו את מערב אירופה במהלך "אביב העמים" של שלהיהמאה ה- 19: לאומיות, מושג המדינה וכו'…
בתקופה מעין זו קל היה לשאוב מהעבר סממניםאו עובדות מסוימות, להקציע אותן ולהתאימן לצורך עכשווי קונקרטי. דוגמא לכך היאהשתתפות הצ'צ'נים בקרבות באבחזיה, בין 1992-93. טענתם הרשמית הייתה כי הם מסייעיםלאחיהם לשפה (למרות שהשפות מאותו מקור קווקזי, הן כה שונות, עד כי שני העמים נזקקיםלרוסית כדי לתקשר ביניהם). ברור שלצד המניעים המוצהרים, הטוענים לקשר מיתולוגיקדום, היו מניעים נוספים שלא הוזכרו ואין להם דבר וחצי דבר עם סיוע לקרובי משפחהקדומים. דוגמא נוספת לקשר שבין שפה ולאומיות בקווקז, ניתן למצוא במחקר סובייטי שנערךבעיקר בין השנים 1940-50.
כדי ליצור את האחדות המבוקשת, עשו הסובייטים כל שיכלו כדילהוכיח באופן מדעי שהשפות הקווקזיות והכרתווליות (גאורגיות) קרובות. בעקבות המחקרנטען כי מקורן של קבוצות אתניות רבות הוא זהה ולפיכך הן קרובות (בציניות ניתןלשאול: "מה, אינך מזהה את אחיך?"). כל שלוש המדינות שקמו בדרום הקווקז לאחר נפילתהגוש הסובייטי,גאורגיה, ארמניה ואד'רביג'אן, ירשו את העירוב האתני שיצר השלטון הקודם. עםעליית הלאומיות והופעתן של דרישות אתניות טריטוריאליות, עלתה גם הבעייתיות של העדרגבולות ברורים בין האוכלוסיות. למרות המגוון האתני, הלשוני והדתי, קמו בדרום הקווקזעמים גדולים יותר, שהצליחו יותר בהקמת מדינות. בצפון הקווקז נותרו הישויות הלאומיותקטנות יותר ולא הגיעו לכלל הקמת מדינה. גורם מרכזי ביצירת האתנוסים השונים הופיעבקווקז בראשית המאה הרביעית לסה"נ: הנצרות. כתבות על יעדי טיול בגאורגיה
פרסקו ימי בניימי של חיילים גאורגים, על קיר כנסיה בעמק סוונטי (צילום יותם יעקובסון)
נראה כילנצרות הייתה חשיבות עצומה בליכודם של העמים (ולראיה, עמים גדולים ויציבים יותרמתקיימים בכל האזורים אליהם היא הגיעה בשלב מוקדם). ארמניה הייתה המדינה הראשונהלהתנצר (שנת 301 לסה"נ) וזמן קצר אחריה התנצרו גם גאורגיה, אלבניה של הקווקז (כיוםאד'רביג'אן). המדינות ארמניה ואלבניה בחרו בנצרות המונופיזיטית (ע"פ החלטות ועידתכלקדון ב- 451 לסה"נ), בעוד גאורגיה בחרה בנצרות הדיופיזיטית, המקובלת בביזאנטיון (ראשית מאה 7 לסה"נ). להחלטה זו היו גורמים פוליטיים. גאורגיה חפצה בתמיכתביזאנטיון נגד האיום הססאני. הססאנים היו תומכיהם של הארמנים, אויבי הגאורגים. עודבימי הביניים הייתה ההשתייכות הדתית חשובה הרבה יותר מאשר ההשתייכות הלאומית. במאההעשירית הגדיר Giorgi Merchuleאחד מראשי הכנסייה הגאורגית כי ארצו: "כוללת אתאותם אזורים בהם נערכים טקסים כנסייתיים וכל התפילות נאמרות בגאורגית". אמירה זומהווה חיזוק ברור לדעה כי חשיבות ראשונה במעלה הייתה לדת ולשפה ורק לאחר מכן לשיוךאתני ולקרקע. אל צפון הקווקז לא חדרה הנצרות, אלא בתקופה הרבה יותר מאוחרת (כלומר,עד אז נותרו שם עמים קטנים וקבוצות בעלות זהות אתנית עצמאית). בימי תור הזהב של גאורגיה (מאות 10-13 לסה"נ) הוטבלו רבים מתושבי ההרים הפגאניים. ההטבלה נעשתה כמובן מתוךתפישה אימפריאלית, אולם לצד האחדות שיצרה הביאה לפילוג: הנצרות החודרת הביאה לכךשהשפות הפכו כתובות וכתוצאה מכך חוזקה במובנים רבים הלאומיות המקומית, שהתגבשה (גםאם בעל-פה) משך מאות בשנים. חדירת האיסלאם באופן משמעותי לצפון הקווקז, אירעה רקבמהלך המאה ה- 19, כשהעמים המקומיים התקוממו כנגד השלטון הרוסי, הנוצרי אורתודוכסי.האיסלאם היווה עבורם אמתלה אידיאולוגית, אולם הוא לא יכול היה להוות בסיס מוצק דיוליצירת לאומים נפרדים בקווקז. נראה כי ללאומיות בדרום הקווקז, שהביאה להקמתן משלמדינות, יש קשר לשליטה הרוסית (מאות 19-20), שחשפה את האזור לשיטות ניהול מדיניותאירופאיות ולתקשורת (אולם, כפי שכבר ציינתי, לא ניתן להתעלם מכר לאומי קדום, ששימשכמצע נוח לקליטת ולנביטת הרעיונות החדשים). אחוז יודעי הקרוא וכתוב עלה. בני שכבתהעילית יצאו לא אחת ללמוד באירופה ונחשפו לרעיונות ההשכלה ורעיונות הלאומנות שהלכווהתפתחו. בין השנים 1801 ועד 1878 שלטה רוסיה בכל האדמות של גאורגיה הפיאודלית ואיחדה אותןתחת שתי גוברניות (Gubernia): טביליסי וקוטאיסי. חרף הניסיונות הרוסים, רוב העם לאנהה אחר אימוץ סממנים רוסים. ראיה לכך מהווה הכרזת העצמאות הגאורגית, ב- 26 במאי 1918, זמן קצר לאחר נפילת הקיסרות של הצאר. כתבה על טיול ג'יפים בגאורגיה קיץ 2007. אני מדריךקבוצה בדרך לעמק סוונטי. הדרך חולפת בסמוך למחוז אבחזיה. מראה תדיר שאינו מפחיתממידת הסוריאליזם שבו, הוא נגמ"ש רוסי, השייך לכוח השלום, חונה בצד הדרך ועליושרועים פרקדן חיילים רוסים, בהירי שיער ותכולי מבט, מעורטלי פלג גוף עליון, התופשיםקצת שמש כשנשקם מונח לצידם. עוברים כמה מחסומים וממשיכים? איזה גבול יש כאן? הריאבחזיה היא בתחומי גאורגיה. ומה עושים כאן חיילים רוסיים?
פסטורליה בהרי הקווקז בצפון גאורגיה (צילום: Max Benidze)
סוגית אבחזיה
לאחר ביטול המלוכה במחוזאימרטי שבמערב גאורגיה החלו הרוסים להילחם נגד השפעה תורכית בנסיכויות. בשנת 1810נכבשה סוחומי, עיר הבירה של אבחזיה (Abkhazia), שבה עמד גרניזון תורכי. במקום הנסיך המוסלמיהכתירו הרוסים נציג מאותה משפחה שהיה נוצרי בדתו. כאן מתחילה הבעיה הפוליטית של אבחזיה. בשנת 1810 חתמה נסיכות אבחזיה על הסכם עם הרוסים ונכנסה בגבולותיה של רוסיה בנפרד מגאורגיה המערבית או המזרחית, כיחידה פוליטית עצמאית. אבחזיה נותרה בסטאטוסזה עד שנת 1864, משך יותר מחמישים שנה, רק אז ביטלו הרוסים את השושלת המקומיתואיחדו את אבחזיה עם גאורגיה.
גם באזור סוואנטי (Svaneti) הייתה משפחת נסיכות שירדהמשלטונה רק ב- 1869. בכך חוסל השלטון הפיאודלי הגאורגי בכל המחוזות. המלחמה נגדהתורכים המשיכה בסיוע מליציות גאורגיות מקומיות. התורכים סולקו מערי החוף. בשנת 1829 נכנסו צבאות רוסיים אל אזור אחלציחה ואחלקלקי (Akhaltsikhe, Akhalkali),שנמצאו בשליטה רוסית. המוסלמים מאזורים אלו נמלטו דרומה. באותה תקופה ממש, חרףכיבושי התורכים בארמניה, נמלטו ארמנים רבים אל אותם אזורים שננטשו על ידי המוסלמים.כ- 300 אלף ארמנים נמלטו אל גבולות רוסיה. בשנת 1878 נפלה עיר החוף הגאורגית בטומי(Batumi) בידי הרוסים וזאת לאחר כמעט 300 שלטון מוסלמי תורכי. הרוסים המשיכו להתקדםובשנת 1917 כבשו גם את הערים קארס (Kars) וארזורום (Erzurum), הנמצאות כיום בעומקתורכיה (הן הוחזרו לתורכיה רק בעקבות חתימת ההסכמים בין ברית המועצות לבין אתא טורכבשנת 1922) ובכך ביססו למעשה את שליטתם באזור, תוך שהם משנים את המאזן הדמוגרפיהמקומי באופן קיצוני. לצדהאינטרס הרוסי המובהק לצמצם את גבולות תורכיה ובריטניה במזרח התיכון (במקרה שלהאחרונה גם בהודו, כדי ליטול מונופול על המסחר), היה לרוסיה אינטרס להשתלט על חלקיההמערביים של גאורגיה, לחופי הים השחור. אזורים אלו פורים ביותר ומהווים אתרי נופשעוד מימי הצאר. רוסיה שילמה הון תועפות עבור יינות שיובאו מגרמניה וצרפת על תה שיובאמאנגליה. באזור המערבי של גאורגיה גדלים ענבים, פירות הדר ואף תה. בכל שנה יצאוהמוני רוסים לנופש באירופה, דבר שגם הוא דלדל את המשאבים. בניתוח הסובייטי הכלכלינתפשו חופי הים השחור בגאורגיה ובאבחזיה כאזורי נופש אידיאליים. לאורך החופים הייתהאוכלוסייה מקומית שנמלטה לתורכיה בעידוד רוסי. החופים פונו כולם לטובת הרוסים. בימיברית המועצות לא ניתנה למקומיים דריסת רגל בחוף. החופים היו פתוחים בפני תייריםבלבד. שטחים נרחבים באבחזיה ניתנו למשפחת רומנוב (Romanov) שהחלה לגדל תה, גפנים,לימונים ופירות הדר. עתה היו לרוסים מקורות אספקה משלהם. נפתחו מפעלים רבים למיםמינרלים (שגאורגיה עשירה בהם!), מגנזיום (שלא היה בשום מקום ברוסיה) ונפט (מאד'רביגאן, שאז טרם התגלה בסיביר). הרוסים אף בנו צינור נפט מבאקו לבטומי כדילהקל על ייצוא הנפט מערבה. לאחר שפרצו הרוסים דרכים, הם גילו כי צפונה נעומוצרים רבים, אך דרומה, אל גאורגיה חזרו מזומנים בלבד. מצב זה היה מבחינתם רחוקמאידיאלי. כל דרום רוסיה הפכה להיות שוק גדול לממכר התוצרת הגאורגית. כל הקווקזהדרומי הפך מצדו להיות תלוי ברוסיה ובקניית התוצרת על ידה. לא בכדי, לאחר התמוטטותהגוש הסובייטי נותרו כל מדינות הקווקז בלי שוק רוסי למכור בו תוצרת. על אזור סוואנטי בכתבה על טיול משפחתי בגאורגיה
העיר סוחומי, בירת אבחזיה (צילום: Hons084)
העימות באבחזיה החל כבר בעשור האחרון של המאה ה- 19, עם ניסיונותיהם שלהרוסים להפוך את רצועת החוף היפה לאורך הים השחור לאתר נופש שבו חי רוב סלאבי.תחילה סולקו מהאזור האבחזים המוסלמים (כשליש מאוכלוסיית האבחזים. השפעה איסלאמיתרבה חדרה כאמור לאזור בימי שלטון הע'ותמאנים משך 300 שנה, החל משנת 1578). רובםנמלטו ומצאו מקלט בתחומי האימפריה הע'ותמאנית, בין 1864-66, וב- 1878 (בשנת 1864סופחה אבחזיה לרוסיה). בהמשך ניסו הרוסים למנוע התיישבות גאורגים שהיגרו ממחוזותסמוכים באבחזיה. באותם ימים הייתה בעייתיות גדולה בהקמת מושבות רוסיות, עקב התפשטותהמלריה המקומית, שעשתה בהם שמות. כדי להתמודד עם ההתחזקות האוכלוסייה הגאורגיתבמקום (שנעשתה חזקה יותר בעקבות עזיבת המוסלמים), העניקה האימפריה הרוסית שורה שלהטבות מרחיקות לכת למיעוט האבחזי (שמנה כ- 40 אלף נפש בלבד בשנת 1897). באופןמסורתי השתמשו האבחזים (נוצרים אורתודוכסים ברובם) בגאורגית, עם אלף-בית המבוסס עלסלאבית, כשפת הקודש. טקסי הכנסייה לעומת זאת, נערכו ברוסית. מדיניות ההטבות לאבחזיםרק התחזקה לאחר סיפוחה של גאורגיה לגוש הסובייטי. בשנת 1921 נעשתה אבחזיה מחוז אוטונומי לכלדבר. השלטון במוסקבה העניק מעמד אוטונומיה לכמה חלקים במדינה, ביניהם אבחזיה שבהחיו 200 אלף תושבים (ממדי המיעוט האבחזי מתוכם הוזכרו לעיל). מעמד זה הקל על חדירתהאדמיניסטרציה הסובייטית. בשלוש האוטונומיות בגאורגיה, בעיקר מאז 1950, נעשוהזכויות האוטונומיות מופרזות לחלוטין. העילית הבירוקרטית באבחזיה יכלה להתלונן בכלעניין ישירות למוסקבה והשלטון בטביליסי הוכרח לציית להנחיות שהגיעו מצפון ללאערעור. הדבר עורר מירמור רב בקרב העם הגאורגי, שהיווה את הרוב ברפובליקה בכלל,ובאוטונומיה של אבחזיה בפרט. בשנת 1989 מנו האבחזים רק 18% מאוכלוסיית המחוזהאוטונומי (95 אלף בסך הכל), בעוד הגאורגים מנו 43%. למרות מספרם המועט באוכלוסיה,החזיקה העילית האבחזית (ועודנה) בכל המשרות ציבוריות, בעוד יתר חלקי האוכלוסייה היוכפופים להם. העימות הצבאי החל בקיץ שנת 1992, כשנה לאחר הכרזת העצמאות של הרפובליקההשלישית, בעיצומה של מלחמת האזרחים בין אנשי גמסחורדיה למתנגדיהם. האבחזים הסתייעוברוסים, להם היה אינטרס מובהק להחליש את הגאורגים. במהלך הקרבות נמלטו ל-קרוב 300אלף פליטים, רובם גאורגים. הם נאלצו להימלט דרך מעברי הרים גבוהים, בתנאים לא תנאים,ומדווח שכ- 400 מהם מתו במהלך המנוסה בשל קשיי הדרך. בעקבות המלחמה האלימה הופקעהאבחזיה מידי גאורגיה ובפועל מי ששולט בה מאז אלו הרוסים. מסיבה זו גם יכולים חייליכוח השלום הרוסים, לעשות לאורך הגבול שקבעו בין אבחזיה לגאורגיה, כטוב בעיניהם. ממשלתגאורגיה העכשווית עדיין מציעה מידה לא מבוטלת של אוטונומיה, שהגדרותיה יהיו מעוגנותבחוקה, אולם האבחזים מתעקשים על עצמאות, או לפחות ביטול כל שותפות עם יתר חלקיהמדינה. לכך לא יכולה גאורגיה להסכים. אין ספק שהדמוקרטיה הגאורגית וקצב התפתחותהשל גאורגיה מבחינה מדינית וכלכלית, עשויים לגרום לשינוי עמדתם של האבחזים, אולםמכיוון שמאז "מהפכת הוורדים" בשנת 2003 זה בדיוק המצב בגאורגיה, הרוסים עושים את כלשביכולתם כדי לחתור תחת הצלחותיה של המדינה.
קיץ 2005: אני עם קבוצהבדרך לעיירה סטפנטסמינדה (Stefantsminda), המוכרת יותר בשמה הרוסי קזבגי (Kazbegi).מעבר לאחד העיקולים ניצבת משאית צבאית. החיילים עומדים אותנו. "רוסים", לוחשת מכה,המדריכה המקומית וחברה טובה. "כאן?" אני שואל. "דבר איתם אתה, בבקשה" היא אומרתמבועתת. בתיירים הם לא ייפגעו, אך הם מסבירים בתקיפות שאין לנו מה לחפש כאן. תסתובבו ותחזרו מהמקום אליו באתם, אומר לי החייל ומה שלא הובן מהרוסית הובןמתנועות ידיו. אין לנו ברירה. אנחנו מסתובבים על עקבותינו וחוזרים מגאורגיהלגאורגיה. כתבה על הדרך הצבאית בין גאורגיה לרוסיה
החלטה נוספת לגבי מתן אוטונומיה לאזור בתוך הרפובליקה של גאורגיההתקבלה בקרמלין בשנת 1922. הפעם דובר על אוסטיה הדרומית, בה ישבו באותו זמן כ- 50אלף אוסטים (עם שמקורו בעם האלני, שדיבר שפה קרובה לפרסית), שהיגרו מצפון הקווקזלאזור בימי הביניים, ונמצאים מאז המאה ה-13 (תקופת שלטונה של המלכה תמרה) תחת שלטוןגאורגי. האוסטים הם נוצרים ברובם ויש בקרבם מיעוט מוסלמי. הממשלה הגאורגית שלאותם ימים התנגדה להחלטת הקרמלין, בטענה כי האוכלוסייה האוסטית קטנה מאד ביחסלאוכלוסיה הגאורגית (הנוצרית והיהודית) באזורה, שאנשיה הם מהגרים חדשים, שמקורםבאזור בו הם מהווים את הרוב (כלומר צפון אוסטיה, הנמצאת בתחומי רוסיה, מעבר לגבול)וכי הכפרים האוסטיים פזורים בין כפרים גאורגים, בעוד אין אף עיר או עיירה באזור,המוגדרת כמרכזית, ויכולה לשמש מרכז מנהלי. ההתנגדות נהדפה על-ידי מוסקבה ללא נימוק.כמרכז מנהלי נבחרה העיירה טסחינואלי (Tskhinvali) שהייתה אז מיושבת כמעט אך ורקעל-ידי גאורגים ויהודים.
בשנת 1990החליטה גאורגיה על ביטול מוחלט של האוטונומיה באוסטיה הדרומית. החלטה זו הביאהלפעולות של כוחות סמי-צבאיים (אוסטיה, בדומה לגאורגיה, חסרה צבא במובן המקובל שלהמילה). הקרבות נמשכו במשך כל שנת 1991, והביאו להימלטות פליטים רבים מהאזור. באמצע 1992, בעקבות מפגש בין אדוארד שוורנאצה, נשיא גאורגיה דאז, לבין בוריס ילצין, שהיהנשיא רוסיה, נקבעה הפסקת אש. כוח משולב, שתפקידו לשמור על השקט, נשלח לאזור. הרוחותנרגעו והחלה חזרה הדרגתית של הפליטים לבתיהם. מאז "מהפכת הוורדים" בשנת 2003 עושיםהרוסים באזור כבשלהם. "כוחות השלום" מטעמם נכנסים לאזור, מגרשים את הגאורגים,מונעים מעבר מהאזור ואליו ולעיתים גם פולשים ממנו החוצה. בשנת 2003 נחפרה מנהרהגדולה, המאפשרת ניוד כוחות מרוסיה אל מעבר לקווקז, גם בעיצומו של החורף המושלג. בשניםשלאחר מכן נחסמו תדיר המעברים ממחוז אוסטיה הדרומית ואליו, ולעתים פלשו הרוסים אלאזורים שנמצאים מחוץ למחוז ואף חסמו את המעבר ב"דרך הצבאית" ודרכים אחרות בתחומיגאורגיה עצמן. תושבי כפרים רבים נותקו למעשה מארצם למשך חודשים ארוכים.
בשוםפנים ואופן גאורגיה המודרנית אינה טוענת לנטילת זכויות המיעוטים (זו גם אחת המדינותהיחידות בעולם, בה כמעט אף פעם לא התנכלו ליהודים), אולם כמדינה עליה להציב גבולותברורים בכל הנוגע לזכויות נתיניה. בין גאורגיה לאוסטיה הדרומית קיימים חילוקי דעותבנוגע למרחב הזכויות המקובל. נדמה כי קונפליקט זה יגיע לקצו כשהמצב הכלכלי בגאורגיהישתפר, כך שאוכלוסיית דרום אוסטיה תוכל לקיים את עצמה כראוי.
אוסטיה הדרומית (בוורוד) בתחומי גאורגיה
מקור: United Nations Cartographic Section)
סיכום קצר
1. נראה כי מדיניות הרוסים ביחס לגאורגיה נובעת בראש ובראשונה מטעמים כלכליים (במיוחד בכל הנוגע לאבחזיה והפיכתה לאזור נופש רוסי-סובייטי), אך גם פוליטיים. הדברים, כידוע, נשזרים לא אחת. שתי האוטונומיות, הן אוסטיה הדרומית והן אבחזיה, גובלות בגבול הרוסי. נראה כי רוסיה לא בוטחת בגאורגיה, וגם לא בטחה בגאורגיה הסובייטית, ומעדיפה לקיים חיץ ברור בינה לבינה (חיץ שנוסף על היותו מפריד גיאוגרפית, גם יחליש את גאורגיה עצמה).
2. ייתכן ויש גם קשר ישיר לעימות בין סטאלין, שהיה האחראי על מדיניות הלאומים הסובייטית, לבין מי שהיה מנהיג גאורגיה הבולשוויקית, שאף התלונן על סטאלין באוזני לנין, בנוגע למדיניותו של סטלאין במרחב. שני הסכסוכים הללו אינם על רקע דתי, אלא לאומי. והלאומים הללו, כפי שהסברתי אינם מכל וכל בעלי נטייה בדלנית קדומה.
3. לעימות ישנו צד טריטוריאלי מובהק, אולם לצד המאבק הטריטוריאלי, בולט במיוחד רצונן של עיליות מקומיות לשלוט באזור. בצורה מוחלטת, הן ולא האוכלוסייה הרגילה מלבות את המאבק, מפיחות בו חיים ומקיימות אותו. העיליות המקומיות, שהן במובנים רבים פרי יצירתן של האימפריות הרוסית והסובייטית, נלחמות על מעמדן, תוך כדי שהן שואבות את הצדקתן מחלוקה אתנית, לשונית קדומה ומאירועים היסטוריים מהעבר.
בקרבות לא אחת מפולגות משפחות ובניהן נאלצים להלחם זה כנגד זה.
חשוב לציין כי עד לפרוץ הסכסוכים היו נישואים גאורגים-אבחזים וכן גאורגים-אוסטים דבר שיגרתי ומקובל לחלוטין.
יותם יעקבסון,עוסק במחקר תרבותי במרחב הודו-טיבט ובתיעוד והדרכה לאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה (אינדונזיה, סרי-לנקה, הודו, בהוטאן, נפאל, טיבט, מונגוליה, מערב סין, אוזבקיסטאן, קירגיסטאן, גאורגיה, ארמניה, תורכיה וישראל) - שם התוודע לאורחות החיים המקומיים, לאמונות, להגות ולפולחן. מרצה במסגרות רבות, עורך סדנאות, ומפרסם כתבות וצילומים במגזינים שונים. מחבר הספרים "מסאלה" ו"הודו כי טוב" העוסקים בהודו, ו"חמצן דליל" העוסק בטיבט. האתר של יותם יעקבסון
.jpg)
.jpg)
טיולי ג'יפים בעולם לחצו לרשימת היעדים » 
