www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



טיול במונגוליה - נדודים לנצח
מאת: יותם יעקבסון


רבי הקומות המבהיקים של אולאן-בטאר, בירת מונגוליה, הלכו וקטנו עת שהרכב התרחק מהעיר מערבה, לעבר קראקורום, עירו של צ'ינגיס-חאן. הבירה, שתמיד התכנסה מפני הערבות הגדולות, הופכת בשנים האחרונות פניה ומתריסה כנגד המסורת והמישורים האופקיים העצומים בהתפשטות מודרנית גדולה ובבנייה אנכית לגובה. השינוי המואץ בא בעקבות גילוי מרבץ הזהב הגדול בעולם בדרום מדבר גובי שרבים לוטשים עיניים ומשחיזים ציפורניים בניסיון לזכות ברישיונות הכרייה בו.


במשעולי מונגוליה
חלק ניכר מכבישי מונגוליה אינם סלולים  (צילום: יובל נעמן)


יעדי טיול במונגוליה המוזכרים בכתבה   להגדלת המפה לחץ למעלה משמאל
 

על הכביש המהיר

בניגוד לנסיעותיי הקודמות, אני מוצא כי חלקים גדולים מהדרך לעבר קראקורום (Karakorum[*], שאורכה כ-400 ק"מ, סלולים והנסיעה מתקדמת בשעטה. עם זאת אני יודע היטב שיש בכביש המהיר הזה כדי להטעות, שכן מתוך כ- 49 אלף הקילומטרים של הדרכים הקיימות במדינה, רק כ- 17 אלף סלולים ומנת חלקי בהמשך לא תהיה אלא אבק וטלטלות. אולם בדיוק לשם כך באתי, כדי לשהות מעט במקומות שבהם אפשר לראות נוף פתוח ללא תיחומי בתים, כבישים וחוטי חשמל. נוף פתוח ובלתי מופרע.
 
מונגוליה חושפת את עצמה בפני שוב, טפח אחר טפח, כדרכה. לכאורה, הכל גלוי כאן. במרחבי העשב האדירים כלל לא ניתן להסתתר וכל פרט חריג נשקף למרחוק. גם צל כמעט ואינו נמצא, אף לא בגאיות החורצים את הגבעות המשתפלות במתינות. ממעל מתוח רקיע ענק. שמיים עצומים, בהירים וצלולים להפליא, הסוקרים את הארץ יום וליל במבטם הנוקב, מעניקים ברכה לראויים וממיטים קללה על החוטאים, כפי שעשו, לפי האמונה המונגולית, מאז ומעולם. תדיר משייטים בשמיים עננים המרככים מעט את המבט הנוקשה של טינגרי, אל השמיים הקדום, ולעיתים גם מביאים את ברכתו בדמות ממטר המרווה את העשב. לפרקים הם דקים וארוכים כמניפות, ופעמים אחרות צמריים וכדרורים ככבשים השרועות מתחתיהם. מי שמכיר את מונגוליה יודע היטב שהקבלות כאלו, בין עולמות עליונים ותחתונים, אינן רק מראית עין. מי שמכיר את מונגוליה יודע גם שתחת המעטה החשוף והגלוי, המחוספס והנוקשה, מסתתרים מכמנים רבים, מסתוריים ולא מוכרים, רכים ורגישים.

[*] קארקורום הוא שם בירתה העתיקה של מונגוליה, ולכן שם המתחם העתיק, בעוד שבמונגולית מודרנית הביטוי הוא חרחורין, וזהו שם העיירה החדשה שבמקום.
כתבות נוספות על מונגוליה
 
צללים על רקע שמי מונגוליה הכחולים
צללים על רקע שמי מונגוליה הכחולים  (צילום: יובל נעמן)


המזרח הרחוק



 
 

להקיף את האובו

לפי מיטב המסורת אנחנו עוצרים להקיף אובו (Ovoo), גל אבנים מקודש הבנוי בשולי הדרך, עטור דגלי תפילה, צעיפים כחולים, בקבוקי שתייה חריפה, תכשיטים וממתקים. האובו, כך מאמינים המונגולים, הוא מקום משכנן של רוחות ומונגוליה כולה זרועה בהם. ככל הנראה בתחילה שמשו גלי האבנים לקבורה ובהדרגה הפכו למזבחות שמאניים ולמעון לרוחות. עם קבלת המונגולים את האמונה הבודהיסטית-טיבטית הפכו גם הרוחות הללו את צביונן למגנות האמונה החדשה, אולם הפולחן סביבן נותר פחות או יותר כשהיה. לעיתים נוצרים אובו חדשים. למשל – בדרך לקראקורום ישנו אובו שהוקם בעקבות התאבדותו של מהפכן פוליטי לפני מספר שנים במקום. לאחר שהאיש שרף את עצמו כמחאה על עוולות השלטון, הוקם באתר גל אבנים שהפך להיות פופולארי במיוחד. כדי להבטיח נסיעה בטוחה וכדי לזכות בחסד אלוהי כדאי מאד לרצות את הרוח השוכנת במקום, על ידי הקפת משכנה שלוש פעמים עם כיוון השעון, למלמל תפילה ולהציע מנחות שונות. לא אחת מונחים על האובו קביים, המסמלות בקשת החלמה, או לחילופין – הודיה על היעדר הצורך בהם. אני פוסע בעקבות הנהג שלי, מניח כמותו אבן קטנה עם כל סיבוב ומתפלל שיצלח המסע.
 
אנו ממשיכים בנסיעה. בשולי הכביש רועים קבוצות סוסים מונגולים נמוכים ועדרי ענק של כבשים מכונסים על ידי רועים. רוכב צעיר שועט אחר סוס בורח כשבידו מונפת אורגה – הפלצור המונגולי, שאינו אלא לולאה קשורה למוט עץ גמיש שאורכו כמה מטרים. הוא ילכוד אותו, ללא ספק, אני יודע ועוקב אחריו במבטי מבעד לחלון האחורי.
 
העשב הירוק מתחיל כבר להצהיב במקומות מסוימים עדות לחורף הקרב ובא. קשה להאמין שתוך זמן קצר יצנחו הטמפרטורות לכדי 40 מעלות מתחת לאפס והערבות הפתוחות יכוסו במעטה של כפור. פה ושם ניצב גר (Ger) בודד שבפתחו דוכן קטן לממכר איירג (Ayrag) – חלב סוסות שהוחמץ וילדה שמייחלת למכרו, המביטה על הערבה מבעד לעיניה הצרות. מידי פעם נמלטו הכבשים והעיזים מפני הג'יפ הנחפז בדרכו, פעמים אחרות ניעורו הסוסים פתע ופתחו בשעטה מרהיבה, לעיתים צולחים מאגר מי גשמים ומתיזים רסס של פראיות לכל עבר. פה ושם היתמר עשן מכסיף מארובה שהזדקרה מתוך גגו של גר. אני מבקש לעצור ליד למקבץ גרים שבסמוך להם זוג העוסק בחליבת עדר סוסות. כלבים מזרי אימה רבצו בפתח, אולם תושביו האנושיים של המאהל היו מסבירי פנים עד מאד ונחפזו לנטוש את מלאכתם ולהזמין אותי פנימה. נעתרתי להזמנתם בחפץ לב, אך הקפדתי לקיים את הכללים השונים: להיכנס לגר ברגל ימין, להימנע מלדרוך על המפתן, שבו לפי המסורת שוכנת רוח המפתן, לא להפנות את רגליי אל האש המקודשת שבמרכז וגם לא לעבור בין שני עמודי התמך, המהווים את ציר המשפחה ובהשאלה גם את ציר העולם כולו, העולם שבו התיימר צ'ינגיס-חאן (ג'ינגיס חאן) לשלוט.
כתבת היכרות עם מונגוליה
 
אובו - תל אבנים מקודש
אובו - תל אבנים מקודש ועליו גולגולות חיות, בקבוקי וודקה וצעיפים תכולים  (צילום: יובל נעמן)
 
 

בירתו המפוארת של צ'ינגיס-חאן

על העיר חרחורין (Kharkhorin – צורת הביטוי של קראקורום במונגולית מודרנית), השוכנת בעמק נהר אורחון (Orhon), בלב אחד העמקים הפוריים במרכז המדינה, אני צופה ממרומי גבעה שגם עליה מתנוסס אובו. למרגלות האובו שורה של גולגולות סוסי מרוץ. המונגולים חולקים לסוסיהם כבוד רב, ובפרט לסוסי המרוץ, המשמשים גם כיום את התושבים בתחרויות הנאדאם השנתיות. כשסוס מרוץ הולך לעולמו נהוג לכרות את ראשו, המכיל לפי האמונה את רוחו, ולצרף אותו אל רוחות סוסים נעלים אחרים, המוצאים משכנם באובו.
 
ממרומי הגבעה נשקפת העיר המודרנית חארחורין. במרחק נשקף האזור בו ניצבה בירת האילחנאת הטורקית – אימפריה אדירה ועלומה (בין המאות 8-7 לסה"נ ), שאיחדה את הערבות הגדולות לראשונה תחת שלטון אחד, מהרי טיאן-שן במערב ועד קוריאה במזרח. בלב העמק גם המנזר הגדול, הניצב על שרידי קראקורום, עירו של צ'ינגיס-חאן.
קראקורום שימשה כבירה עד ימיו של קובלאי-חאן, נכדו של צ'ינגיס, שבשנת 1264 לסה"נ החליט להעתיק את בירתו דרומה, אל שטחים חדשים שכבש, וייסד את חאנבאליק, לימים בייג'ינג, בייסדו שושלת קיסרית חדשה בסין. בשנת 1368, בעקבות מרד האיכרים שבו חוסלה שושלת יואן המונגולית (Yuan), הוחלף השלטון בסין. הקיסר החדש, חוואנג-וו (Huang Wu), מייסד שושלת מינג (Ming), היה שטוף שנאה כה עזה למונגולים שיצא בראש משלחת עצומה צפונה ולא הותיר בקראקורום אבן על אבן. וויליאם מרוברוק (William of Rubruck), האירופאי הראשון שהגיע אל העיר בתקופת פריחתה במאה ה-13 ותיאר אותה, כתב שהיא טובלת בעושר, קוסמופוליטית ממדרגה ראשונה ופלורליסטית ביותר בכל הנוגע לאמונה דתית. "כפי שלכף היד נתן האל מספר אצבעות, כך הוא נתן לבני האדם מספר שבילים", אמר מונגקה-חאן לוויליאם, שהופתע מקיומם של מנזרים בודהיסטיים לצידם של מסגדים וכנסיות בעיר.
כתבות על סין
 
המבנים הבודדים בשטח העיר העתיקה קארקורום
המבנים הבודדים בשטח העיר העתיקה קארקורום (צילום: יובל נעמן)
 




 

הסודות של צב האבן

לא רחוק מהאובו, בקפל קרקע קטן, מסתתר צב אבן גדול וגלמוד, אחד מבין ארבעה צבים שסימנו בימיו של צ'ינגיס את קצותיה של העיר. הצב הדומם, שבעבר ניצבה מעליו אסטלת אבן שנטרפה בשיני הזמן או על ידי הלגיונות הסיניים, נוצר בלב האבן שלו את התשובה לשאלה הגדולה מכל – כיצד ייתכן שמתוך הערבות הדלות פורצת בסערה, פעם אחר פעם, עוצמה כה גדולה ואז שבה ומתפוררת לבלי הותיר זכר?
למרגלות גבעת הצב ניצב אבר מין זכרי מאבן, המצביע בזקפתו לעבר חמוקיה של גבעה סמוכה, הסוגרת עליו. אני צופה בנשים המונגוליות המקיפות אותו באדיקות המלווה בפרצי צחוק ומבוכה. אחדות מהן שולחות בחטף יד מלטפת ומניחות שטר כסף על כיפת האבן המבטיחה פריון. מי סיתת את האבן ולצורך מה? – אולי רק צב האבן יודע.
 
חומה גבוהה, שבה משולבות 108 סטופות, תוחמת את שטחו של מנזר קארקורום. אף על פי שמדובר בשטח עצום, בין החומות ניצבים רק מבנים ספורים – אלו ששרדו את גל הטיהור הקומוניסטי הקשה שפקד את המדינה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, או שהוקמו מהריסותיהם לאחר פתיחת המנזר מחדש בשנת 1990. המנזר עצמו בנוי בעירוב סגנונות מעניין – יש בו מבנים מונגולים (דמוי גר), סינים וטיבטים. רק נזירים ספורים חיים כאן. אני פוגש אותם באחד מאולמות התפילה המוארים באור נרות חם, שכמו מונע מאוויר הערב הקר לחדור פנימה, קוראים באדיקות מתוך ספר תפילה טיבטי.
 
בלב האזור ההררי והמיוער של חנגאי-נורו (Hangai Nurru) נחבא מנזר Tuvhon. אני מטפס אליו רגלית דרך יער שנראה כמכושף. המקום נוסד בשנת 1653 על ידי זנאבזאר (Zanabazar, במונגולית "חוכמה שאינה ניתנת לשבירה") שהיה למייסד שושלת הבוגד-גגין (Bogd Gegeen) – בודהות חיים שהפכו להיות אבותיה הרוחנים של המדינה. זנאבזאר שנחשב לממציא הכתב המונגולי, ידוע כאומן גדול ומוכר כמי שיזם את הקמת היישוב הראשון באולאן-בטאר. במערה הסמוכה לפסגת ההר, שאותו כינה "ארץ הבדידות השמחה", נהג זנאבזאר להתבודד וסביבה הוקם לימים המנזר, הטובל ביער עבות של אורן סיבירי (Siberian Larch) שלקראת הסתיו משנה גונו לצהוב זהוב. גשם פתאומי יורד עלי ושוטף את היער ואת ערבות העשב שלמרגלות ההר.
כתבה על שמורות טבע במרכז מונגוליה
 
אורן סיבירי שלקראת הסתיו משנה גונו לצהוב זהוב
אורן סיבירי שלקראת הסתיו משנה גונו לצהוב זהוב (צילום: יובל נעמן)
 
 

שחיטה עם בקשת מחילה

עתה אין אבק מחניק. הוא הודק לקרקע על ידי הגשם הפתאומי, אבל הג'יפ שב ומחליק והנסיעה מתארכת. מה היא אי הנוחות שלי לעומת קשיי החיים בערבה? לא יכולתי להימלט מהרהורים על הפרשי הטמפרטורות הקיצוניים – החום הרב בקיץ והחורף המקפיא, התלות במשקעים המועטים, העשב הדל, חוסר הגיוון במזון והבדידות המתמשכת. מראה נהר האורחון שהתגלה פתע, כשהוא מתחתר בין מצוקי בזלת, קטע את מחשבותיי. בעקבות הגשם מימיו שוצפים ועכורים, אך דווקא לקראת שקיעה מתוך קדרות העננים החובקת מגיחה לה השמש, משרטטת קשת גדולה על קו האופק ומאירה באור מופז פיסות מהערבה וכמה גרים, שעשן רווי ניחוח ביתי ומזמין מיתמר מארובותיהם. אני פוסע בערבה, מספיג נעלי במים. צמד עגורים מהדס בין השלוליות בזהירות ומופרע ממנוחתו מעדר כבשים המזורז על ידי רועהו בחזרה אל המכלאה.
 
במאהל שבו אני מתארח מחליטים לשחוט הלילה כבש. משנבחר הקורבן הוא הובא עקוד עד סמוך לגר והונח על בד שנפרש. אחד הגברים מלמל את המנטרה של בודהיסאטוות הרחמים: "אום מאני פדמה הום", כמבקש את סליחת הבהמה על הריגתה, ובסכין חדה חתך מתוך חזה פלח קטן. אז הכניס את ידו אל גופה החי ובאגרופו הקפוץ עצר את זרימת הדם אל הלב. נשות המאהל רחקו מהמקום והסבו פניהן, שכן אסור להן לחזות בהריגה. דרך המתה זו היא שיטת ההמתה המקובלת במונגוליה (ובמרכז אסיה בכלל). יתרונותיה – שהדם, המהווה תוסף חשוב במקום כה דל במזון, נותר בתוך גוף החיה. כל שיטת הריגה אחרת נחשבת בעיני המונגולים נחותה ומצביעה על פחד. עורה של החיה נפשט בעוד איבריה הפנימיים, גולגולתה ובשרה, נשטפו והוכנסו עם כמה תפוחי אדמה ואבנים מלובנות לתוך סיר גדול שהוצב מעל אש גדולה. מעל, דאו ציפורי הדיה בציפייה, יודעות היטב שעל פי חוק הערבות הלא כתוב השאריות שמורות להן.
 
העדר המספק כל צרכי המשפחה המונגולית
העדר המספק כל צרכי המשפחה המונגולית (צילום: יובל נעמן)
 

בחזרה לערבות

לאחר שקיעה, כשכרסיהם של יושבי הגר תפוחה מארוחה הגונה, התפזרו להם העננים וחופת כוכבים אינסופית נפרשה מעלי כמו רקמה של חלומות. שעה ארוכה הילכתי בקור, מוקסם מהמראה הצלול שאפשר לי לחבוק במבט אחד את שביל החלב כולו. הקור והעייפות הכריעו אותי לבסוף ופרשתי לישון, כשמעל יצועי תלויות לייבוש רצועות צרות של בשר, כחלק מההיערכות לקראת החורף. נטפי השומן שבקצותיהן זהרו באור המדורה כיהלומים.
 
למחרת, בדרך צפונה, מציע לי רועה שנקרה בדרכנו לפקוד מקום מסוים. "מקום חזק", הוא מסביר בליווי תנועות. את ההנחיות המפורטות יותר הוא נותן לנהג עצמו. באחת התגלה לי עץ עתיק יומין שגזעו, השולח אצבעות ענפים מחודדות כמניפה זועקת השמיימה, כמו מזכירים את אמרתו של מונגקה-חאן, עטוף כולו במאות צעיפים כחולים, מראה שכמו לקוח מספר אגדות. העץ, שכמותו כמה וכמה במונגוליה, משמש כערוץ תקשור לשמאנים ונחשב כבעל כוחות מיוחדים. נותרנו לבדנו במקום לזמן קצר. חיש מהרה הגיעו רכבים שמהם דילגו מקומיים שמיהרו לקשור צעיף כחול נוסף ולהביע משאלה חרישית. למרגלות גזע העץ הם הדליקו קטורת ונרות והניחו תשורה קטנה, שכל עוד אינה מטבעות נהנה ממנה מיד סנאי הקרקע (Brandt's Vole).
 
הערבה הפתוחה המשיכה, כמו שטיח ענק שנפרש לפני. ואני המשכתי בה ודרכה. חולף בין עוד עדרי כבשים ועזים, עוד יאקים וסוסים ועוד גרים הפזורים בשוליה ובסמוך לפלג מים המתפתל בחיקה. האבק, שיבש זה מכבר שב והתאבך מאחורי הג'יפ ושב ושקע, ממש כשם שהורם ושקע לפני מאות שנים מאחורי פרסות הסוסים השועטים של לגיונותיו של צ'ינגיס-חאן. ממש כשם שהוא שוקע במחשבותיי.
 
 
סנאי הקרקע – מהחיות המצליחות להסתגל לתנאים הקיצוניים של מונגוליה
סנאי הקרקע – מהחיות המצליחות להסתגל לתנאים הקיצוניים של מונגוליה (צילום: יובל נעמן)
 

בלוע הר הגעש

הר הגעש חורגו (Khorgo) המתנשא מעל האגם הלבן - טרחין-טסגאן (Terkhiin Tsagaan Nuur) וסביבותיו הוולקניות, מהווה נקודת ציון בולטת בנוף. בדרך אליו מקפץ הג'יפ מעל שיני בזלת חדות שמאיימות לנקב את צמיגיו. אני מטפס רגלית אל רום ההר, מקיף את לוע הר הגעש, העשוי כמשפך עצום שבנה ארינמל קדמוני ומשקיף על האגם הסמוך וההרים הסובבים אותו. מעל דרדרת הטוף העצומה מרחף פרס ענק. הוא דואה בסמוך למצוק במרחק כה קטן ממני שאני מסוגל לשמוע את רחש הרוח החולפת באברות הכנף ולראות את גלגל העין שלו. הלוואי ויכולתי גם אני לדאות כך, על כנפי הזמן ולחזות בלגיונותיו השועטים של צ'ינגיס-חאן.
 
החשיכה הקרבה קוראת לי לרדת מההר ולצעוד אל גדת האגם שבה ריכוז של עשרות גלי אבנים גבוהים, שהוקמו כמצבות זיכרון על ידי עולי רגל ונראים מרחוק כיער מחטני צפוף. בלילה אין שקיעה ואין כוכבים. שמיכה סמיכה של עננים מכסה הכל, אך בבוקר מבקיעה השמש דרכם ומכה במי האגם בזהב מבריק.
 
לוע הר הגעש חורגו
לוע הר הגעש חורגו – משפך של ארמדיל ענק (צילום: יובל נעמן)
 




 

לבנות בית ברגע

בדרך לאגם טסום (Zuum) אני נתקל בנוודים העוברים למעון הסתיו שלהם. הנהג מסב את תשומת לבי למקום אותו הם נטשו. "שם, על השכמות של ההר", הוא מחווה בידו על גופו שלו. היחסים המורכבים בין המונגולים לבין סביבתם, באים לידי ביטוי בין השאר בכך שהם מתייחסים להרים כאל גוף אדם ומכנים חלקים שונים במדרון כאברים.
 
כמה עגלות עץ פשוטות, רתומות לדזו (Dzo), בהמות חזקות במיוחד (הכלאה בין יאק לפרה), עמוסות לעייפה בחלקי גר ובמעט ריהוט, כלי בישול ומזון, התגלגלו בחריקת גלגלי עץ במורד גבעה מתונה אל נקודה נמוכה יותר וקרה פחות. התמזל מזלי ונפגשתי בנוודים דקות לפני שהם עצרו במקום בו הסתמנו בקרקע כמה מעגלים גדולים מהודקים, שריד לגרים שהוקמו במקום בשנה שעברה. תוך דקות נפרקו העגלות. צלעות הגר, העשויות כפיסי עץ משולבים כאקורדיון נפרשו, הוצבו במעגל וחוברו זו לזו. הרהיטים הבסיסיים הוצבו בתוך המעגל ההולך ונבנה. באופן שבו נראה היה שלכל חבר במשפחה יש תפקיד מוגדר, שהוא מכירו היטב, הונף החישוק הגדול התומך את קורות הגג מעלה ויוצב על ידי קורות התמיכה, שהוכנסו לנקבים המיוחדים שבו. משהוצב השלד כוסה במספר יריעות של לבד ובד ובהתאם למודרנה גם יריעות ניילון, לאיטום. אחרונים הוצבו שני עמודי התווך, התומכים את הגג ותוחמים את האש הקדושה שבמרכז, והם גם יהיו האחרונים להיות מפורקים כשתעבור המשפחה למעון החורף. תוך פחות משעה ניצב הגר על עמדו, עדות חיה לקביעות שבארעיות של נוודי מרכז אסיה.
 
דרך העפר צלחה את המרחב בקווים ישרים. עדרים עצומים רעו משני עבריה – יאקים, עיזים, כבשים וסוסים. מרחוק הם נראו כנימור עדין על פני משטח העשב האחיד. כמה רוגע משרה החדגוניות הנפלאה הזו. אני חש אותו מפעפע לתוכי וממלא אותי ותוהה כיצד זה ייתכן שאני חש רוגע שכזה במקום כה אכזר וקשה.
כתבה על פסטיבל הנוודים במונגוליה
 
אוהל גר מונגולי
גר - בית אינסטנט (צילום: יובל נעמן)
 
 
המאבק לקיום
מראה מוזר נגלה לי עם שחר בשולי האגם – על קו החוף, לאורך למעלה מקילומטר נראו גושים עגולים לבנים וכמה שחורים, כחלוקי נחל ענקיים, הטובלים במים. קרבתי אל המקום רק על מנת לגלות מחזה בלהות – אלפי כבשים טבועות. הנהג המבועת התחנן שנסתלק מהמקום מיד.
במרחק של למעלה מקילומטר משם איתרתי מאהל קטן וביקשתי מהנהג לסור אליו, כדי לנסות ולשאול לסיבת האירוע. כמה רועים ישבו מכונסים באוהל קטן, ארשת פניהם מוכת יגון ועייפות אין קץ נסוכה על פניהם. הם נדדו מאזור מערבי יותר, סיפרו. אזור שבו רק פלגי מים קטנים. לאגם טסום הגיעו אמש ולראשונה ראו הכבשים אגם, הסבירו. הן כולן שעטו למים כדי לשתות וטבעו. "לא יכולנו לעצור אותן", הסבירו בקול חנוק. ממשלת מונגוליה אומנם מציעה ביטוח לעדרי הנוודים, אך רבים, והם ביניהם, נמנעים מלשלם את דמי הביטוח. לדבריהם 2,500 כבשים, שני שליש מהעדר, טבעו, נזק שיתקשו להתמודד איתו.
 

גבול סיביר-מונגוליה

כשהמראה הנורא מנקר בלבי אנו ממשיכים צפונה, לעבר עיירת המחוז מורון (Moron). הגברים חובשי המגבעות, הצולחים את רחובותיה בדהרה, ובתי העץ דהויי השלטים, משווים לעיירה מראה הלקוח ממערבון. בזמן שהנהג עוצר לתדלק את הרכב אני פוסע אל מרכז הספורט של מורון, שבפתחו פסלי ענק של מתאבקים. בעודי עומד מולם מגיח לפתע גבר כבן שישים, ערום למחצה ומקועקע ומציג את עצמו כמתאבק מקצועי. מסתבר שהשנה הייתה השנה האחרונה שבה התמודד בתחרויות ההאבקות בחגיגות הנאדאם של אולאן-בטאר. האבקות הינה ספורט לאומי קדום במונגוליה, עדות לחשיבות הכוח הפיסי עבור מי שמבקש לשרוד כאן. 
 
צפונה מהעיירה מורון משתנה בהדרגה הנוף. אגם חובסגול (Khövsgöl Nuur), הנושק לסיביר, מוקף כולו פסגות גבוהות ומיוערות בצפיפות. צלילות השמיים מתחרה בצלילות המים.
הנוודים החיים כאן משתייכים לטסאטן (Tsaatan / Dukha) קבוצה אתנית שונה שמקורה בסיביר. בני הטסאטן חיים באוהלים הנראים כוויגוואם אינדיאני, דוברים שפה שונה, מאמינים ברוחות, שאיתן מתקשרים בעזרת שמאנים, ומתקיימים על רעיית עדרי איילים מבויתים למחצה.  
כאן מונגוליה מגיעה לקיצה, אך כמו מסעות הכיבושים של המונגולים לפנים, ערבות מרכז אסיה נמשכות מכאן עוד הרבה הלאה. גם הנוודות עצמה, ששורשיה נטועים עמוק בעבר, ממשיכה להוות את אורח החיים של תושבי האזור הרחוק ביותר מכל ים בעולם.
 
אגם חובסגול
אגם חובסגול – פסטורליה סיבירית (צילום: יובל נעמן)
 





יותם יעקבסון
 
אודות הכותב
יותם יעקבסון, עוסק במחקר תרבותי במרחב הודו-טיבט ובתיעוד והדרכה לאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה (אינדונזיה, סרי-לנקה, הודו, בהוטאן, נפאל, טיבט, מונגוליה, מערב סין, אוזבקיסטאן, קירגיסטאן,  גאורגיה, ארמניה, תורכיה וישראל)  - שם התוודע לאורחות החיים המקומיים, לאמונות, להגות ולפולחן. מרצה במסגרות רבות, עורך סדנאות, ומפרסם כתבות וצילומים במגזינים שונים. מחבר הספרים "מסאלה" ו"הודו כי טוב" העוסקים בהודו, ו"חמצן דליל" העוסק בטיבט.  האתר של יותם יעקבסון

לקריאת כתבות נוספות של יותם








מספר צפיות: 6246
1784