www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



טרינידד - טיול באי מרתק בים הקאריבי 
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין


החורף הארץ ישראלי יכול להיות קר וגשום; זוהי סיבה טובה להימלט אל אי טרופי שטוף שמש, כמו למשל טרינידד (Trinidad) שבים הקאריבי. האיים הקאריביים הם מאותם מקומות, שדי באזכור שמם בלבד, כדי לעורר חדוות נסיעה. מה הפלא?  שילוב של חופי זהב, דקלים הגולשים אל קוו המים ממש, תרבות קולוניאלית מגוונת, חיי לילה סוערים, אוכל משובח ונערות חטובות בצבע שוקו.




אמריקה הלטינית




 
הים הקאריבי
הים הקאריבי הוא ים סגור למחצה, שלוחה של האוקיינוס האטלנטי. גובל בוונצואלה, קולומביה, מדינות אמריקה התיכונה, מכסיקו והאיים האנטיליים (מילולית: "האיים חסרי השימוש").
מיקומו הגיאוגרפי של הים הקאריבי, מקנה לו ולאיים שבו, חשיבות אסטרטגית רבה. השולט בו, חולש על תעלת פנמה. רוב המסחר הבינלאומי של מדינות אמריקה התיכונה וצפונה של אמריקה הדרומית (נפט, סוכר, קפה, קקאו, בננות ועפרות ברזל), עובר דרכו. חשיבותו זו, משכה לכאן את מעצמות אירופה של התקופה הקולוניאלית (צרפת, הולנד, ספרד ובעיקר,בריטניה במאות 16-19); אשר הוסיפו לו, כל אחת בתחומה, צביון מיוחד. האיים הקאריביים התגלו לאירופים על ידי קולומבוס בשנת 1498, בהעריכו בטעות כי הם שייכים לאסיה. אך גם לאחר שהתבררה הטעות, הם ממשיכים להיקרא, "איי הודו המערבית".
קאריב הינו שמו של אחד השבטים שחי בקובה ובאיים הסמוכים לה. 
 
 
היסטוריה של טרינידד
קולומבוס הגיע לאיים במסעו השלישי אל העולם החדש (1498). אז חיו בהם שבעה שבטים אינדיאנים. שבטי ארווקים (Arawaks), שמקורם במחוזות העליונים של נהר האורינוקו (Orinoco) שבוונצואלה, חיו בדרום והיוו את הרוב. הם נודעו כשקטים ורודפי שלום. החלק הצפוני לעומת זאת היה מיושב בבני שבט קאריב, שמקורם באגן האמזונס, ויצא להם מוניטין של אגרסיביים. אלו וגם אלו הוכחדו תוך מספר שנים על ידי הספרדים[1].

האיים הפכו למושבה ספרדית שספגה מפעם לפעם את נחת זרועם של בוקנירים, שודדי הים מטילי האימה, שכדי לשבור את מונופול המסחר הספרדי, ערכו בהם פשיטות שוד. טרינידד שימש כמקור לעבדים עבור הספרדים שהשתלטו על האי, ואילו האי טובאגו ננטש.

במאה ה־18 פרצו בטרינידד מגפות, שדלדלו את האוכלוסייה והכריחו את מושל האי להתרחק מאזורי הג'ונגל המועדים למחלות ולקבוע את מושבו בפנים היבשת, בפורט אוף ספיין. האדונים הקולוניאליים היו זקוקים לכוח אדם רב, לצורך עיבוד מטעי הקקאו (ולימים - מטעי הסוכר), ולכן ייבאו עבדים רבים מאפריקה השחורה, שתוך מספר שנים, עלה מספרם בהרבה על זה של הלבנים.
 
העיר משכה מתיישבים ומיסיונרים והאוכלוסייה הנוצרית גדלה, לאחר שהממשל הספרדי הציע הטבות למתיישבים קתולים. כתוצאה מההזמנה, הגיעו צרפתים רבים, תושבי האיים הסמוכים, אל טרינידד, ופורט אוף ספיין התפתחה בקצב מואץ. את הקרנבל המוצלח של טרינידד יש לקשור למסורת הצרפתית.

במאה ה- 17 ניטש מאבק ממושך בין הבריטים להולנדים על השלטון באי, כשברוב הזמן היתה בהם הגמוניה הולנדית. במאה ה- 18 היה זה שטח מריבה בין בריטניה לצרפת. רק בשנת 1797, תקופת המלחמות בין האנגלים לבין נפוליאון, נשלח לטרינידד צי אנגלי גדול. ועשרים שנה לאחר מכן השלימו האנגלים את ההשתלטות על טרינידד, שב- 1888 צורף למושבה אחת עם טובאגו.
 





 
אל האי השני, טובאגו, הגיע ב־1641 דוכס ממזרח אירופה ואיתו קבוצת מתיישבים, אך ב־1658 השתלטו ההולנדים על האי. המלחמה על השליטה באי נמשכה והשתתפו בה, בנוסף להולנדים, גם אנגלים וצרפתים. אגדות על קרבות עקובים מדם נשתמרו לדורות הבאים.  גם שודדי הים שלחו ידם באי ואחיזתם בו התחזקה עם הכרזתו כ"ניטרלי". בינתיים שגשגה הכלכלה. שמו של הטבק (באנגלית tobacco - טובקו) נקרא על שם אי זה, בו החלה תעשיית הטבק את דרכה. גם תעשיית קני הסוכר פרחה, עד המשבר הגדול במחירי הסוכר ב־1888. המשבר הכלכלי הביא לסיפוחו של האי לטרינידד תחת שלטון הבריטים.
לאחר שבוטלה העבדות ב-1834,  גויסו הודים רבים, תמורת שכר אפסי, לעבודה במטעים, והאיים הוצפו בגל של מהגרים אסייתיים, בעיקר הודים וסינים.
 
ב־1958 נכללה המושבה טרינידד וטובאגו בפדרציה של "איי הודו המערבית", ישות פדרטיבית עצמאית למחצה, שכללה את רוב מושבות בריטניה בים הקאריבי. המושבה פרשה ממנה מפאת אי רצונה לתמוך במדינות האיים הקטנות והעניות שמסביבה. בצעד זה (מסיבות דומות) קדמה לה ג'מאייקה. עם פרישתה ב־1962 ניתנה לה עצמאות, ופדרציית איי הודו המערבית התפרקה.
ב-1976 ניתקה טרינידד וטובאגו את קשריה עם הכתר הבריטי, שקודם לכן שימש כריבון סמלי של המדינה, והפכה לרפובליקה במסגרת חבר העמים הבריטי. אריק ויליאמס, מנהיג התנועה הלאומית -עממית (השמרנים) מהלוחמים הגדולים בעד העצמאות, הנהיג את ארצו שנים רבות לאחר קבלתה.
 
יש הבדל מעמדי בין השחורים המהווים שכבה שלטת ומאוגדים ברובם במפלגה השמרנית, לבין ההודים, התומכים במפלגה הסוציאליסטית.
ב-1990 חוללו פעילי ג'מעת אל מוסלמין, ארגון מוסלמי מיליטנטי, ניסיון הפיכה כושל. המורדים, בהנהגת יאסין אבו באכר, השתלטו על הפרלמנט ועל תחנת הטלוויזיה של טרינידד וטובאגו, שהייתה אז היחידה במדינה, ושבו את ראש הממשלה, א.נ.ר. רובינסון, ובכירים אחרים.המורדים נכנעו לאחר שישה ימים.
 
 להקת  "קאליפוניאן"

פולקלור בטרינידד
אחרי חופי הזהב, זו אולי הסיבה העיקרית לבוא ולבקר כאן. אנתרופולוגים יטענו, ובמידה רבה של צדק, כי, אין בנמצא תרבות קאריבית מקורית. גם התרבות האפריקאית התמזגה עם התרבויות האחרות. לפיכך, התרבות הקאריבית, שטרינידד היא אחד במאפיינים הבולטים שלה, היא תרבות של מיזוג, אשר בא לידי ביטוי, קודם כל, במוסיקה המשלבת יסודות אירופאים, אפריקאים וצפון אמריקאים. המוסיקה היתה מאז ומתמיד, יסוד חשוב בתרבות האפריקאית, והיוותה גם סובלימציה של כעס ואלימות וגם כלי למחאה חברתית. בטרינידד התפתחה מוסיקת הקליפסו, המשלבת בתוכה אלמנטים צרפתים, בריטים, אפריקאים ואפילו הודים.
 
בתקופת העבדות נאסר על העבדים להשתמש בתופים, מחשש שיעבירו בהם מסרים מרדניים. עם הזמן, הורחב האיסור וכלל גם את הקשת מקלות הבמבוק. אך המסורת היתה חזקה מכל, והכושים,  שהיו מורגלים בהבעת מחאה דרך המוסיקה, המשיכו בכך, תחילה במחתרת ואחר כך בגלוי.
מסורת אפריקאית זו, יחד עם תחושות התסכול, הצמיחו את מוסיקת המחאה החדשה, ה"קליפסו". מוסיקה אפריקאית קצבית, שמילותיה חדות כתער ולהן מסר חברתי נוקב. עם הזמן, נוספו, כאמור, יסודות צרפתים ואחרים. הנגינה על פחים למשל, אומצה בשלב מאוחר. האיסור על התיפוף עמד בעינו עד 1935, כאשר יצאה להקה אלמונית בשם אלכסנדר, וצירפה לנקישת הבמבוק המסורתית גם הקשה על קופסאות שימורים ריקות. לאחר שהבריטים עזבו והותירו אחריהם אלפי חביות נפט ריקות, אימצו המקומיים את הנגינה על חביות, שכל כך מאפיינת את הקליפסו של ימינו. במשך השנים שכללו נגני החביות את הטכניקות ולמדו להפיק מגוון עשיר יותר ויותר של צלילים. הם הלמו בחביות בפטישים, או תופפו עליהם במקלות עץ ועם הזמן שכללו אותן לכלי נגינה מופלא: חבית המסוגלת להשמיע סולם שלם של צלילים. כיום נראות ברחבי העיר תזמורות גדולות, המפיקות מחביות פח נעימות קלאסיות מורכבות. עם הזמן, התנוונו רבים מהיסודות הפולקלוריסטיים ועמם מוסיקת המחאה. הקליפסו נשאר, אך שינה את פניו. המוסיקה הפכה לרועשת יותר ולאלקטרונית יותר, ואת הריקוד החושני תפסו ניתורים גבוהים. המסר החברתי נשכח והקצב הוא חזות הכול.
 
 
הזקנים חרושי הקמטים, שלפני יובלות שרו שירי מחאה בגרון ניחר והלמו בפחים בשצף קצף, מתבוננים בצעירים המסתחררים לצלילי הקצב החדש ונאנחים בגעגועים; ככה זה כשאת הגב מפנים לאמא אפריקה, את הפנים לאליל האמריקאי ואת הכיס לתיירים, הבאים בקצב הולך וגדל, ולהם דרישות מוסיקליות משלהם.
מאז המאה ה-18 התפתחה מסורת של תחרות על כתר "מלך הקליפסו". תזמורות המכונות "קליפסוניאן" מתרכזות ב"אוהלים", כיום אולמות מיוחדים, מתאמנות ונשפטות, במעין משחקי קדם-אליפות, הממיינים את שש הקבוצות שיגיעו לאליפות. תחרות הגמר המותחת, מתרחשת ביום א', מדי שנה, בראשית הקרנבל. שירי הקליפסו מנוגנים, בכל מקום, בכל תחנת רדיו ובעצם בפי כל. קיימת גם מוסיקת ה"פאן", שהחלה במאה הקודמת, בתזמורות שכונו "טמבו-במבו", שנודעו בעבר בהקשה קצבית במקלות במבוק ובהמשך בחביות פח המשמיעות צלילים מגוונים.
 
בתקופת חג-המולד נפוצים שירי הפאראנג (Parang), מוסיקה ששרידיה ספרדיים ומושרת עד היום בקסטליינית, כשהזמר מלווה בגיטרה, מנדולינה ותופים. בטרינידד ישנם כמה אירועים פולקלוריסטיים שחלקם נעוצים, כאמור, בתרבות האפריקאית, חלקם בתרבות הנוצרית, המוסלמית ואפילו בתרבות ההודית.
פסטיבל חוסאי (Hosay) או חוסיין  (Hosein)  במקורו פסטיבל אבל מוסלמי, שהתערבב במסורות פאגניות והפך לחגיגה של מוזיקה, תהלוכות וריקודים. נחגג מדי שנה, במועדים משתנים בחודשים פברואר- מרץ.
פגווה  (Phagwa)  הוא ראש השנה ההינדי, נחגג בירח מלא של מרץ.
דיוולי (Divali) הוא פסטיבל אורות הינדי, הנחגג כמו באמא הודו, לכבוד אלת השפע לקשמי, בסוף חודש אוקטובר.
 
 
[1] מכאן מובן מדוע מתקוממים ילידי אמריקה כנגד הביטוי "מפגש התרבויות", במקום "ג'נוסייד" (השמדת עם), ההולם יותר.
 
כתבות על קרוזים





גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות. אתר הבית של גילי חסקין
 
לקריאת כתבות נוספות של גילי








מספר צפיות: 9248
2103