שודדי הים הקריביים, הם שודדי ים שפעלו במאות ה-17 וה-18 בים הקריבי, במרכז אמריקה, בקרבת איי בהאמה והאיטי. שודדים אלו נודעו באכזריותם הרבה, שנבעה לעיתים מהצורך לפרוק עול ומרצון לנקום בחברה, כמו גם מרדיפת בצע שאינה יודעת שובע. הפיראטים שדדו אלפי ספינות, פשטו על עשרות ערים וקיפחו חיי רבבות.
בתקופה זו, שלטה ספרד באזור הקריבי. חלקים נרחבים מצפון אמריקה ודרומה היו שייכים גם הם לספרד, ושליטה זו הקנתה לה עושר אדיר בזהב, כסף וסחורות אחרות, שנשדדו ברובן מהאינדיאנים המקומיים.
הספרדים לא מצאו לנכון להתחלק עם שאר ערי אירופה בעושר שהפיקו מן העולם החדש. הם גילו קנאות לקולוניות שלהם, ואסרו על המתיישבים לסחור עם ספינות הצרפתים, האנגלים ושאר סוחרים פרטיים. מכיוון שכך, פנו אלה לפיראטיות.
כתבות על האיים הקריביים
כתבה על קרוז לקריביים
תחילת השוד הימי בקריביים
המשלוח הראשון של אוצרות העולם החדש יצא בשנת 1521 ממקסיקו לספרד, לאחר שהרנן קורטז כבש בעזרת מאות בודדות של אנשים את האימפריה האצטקית, הרס את הבירה טנוצ'טיטלן, הרג כמאה אלף אינדיאנים, ולבסוף העמיס מספר אניות במטילי זהב וכסף, טונות של פנינים, איזמרגדים, אבני ירקן, ושלושה יגוארים חיים, ושלח אותן עמוסות לספרד, להפגין את העושר הגדול שהשיג. אלא שכבר המטען הראשון נתקל בשייטת של שודדי ים צרפתים ליד האיים האָזוריים, ושתי אניות נתפסו, ודווקא הצרפתים טעמו ראשונים את עושרו של העולם החדש.
הספרדים התמרמרו על השוד הגדול ודרשו להחזיר את השלל, אלא שהצרפתים סירבו. שוד ים היה עיסוק מקובל בימים ההם, באישור ממשלות ובעידודן, ובוודאי בין מדינות שהיו במצב מלחמה אלו עם אלו.
"אני רוצה לראות את הפסקה בצוואתו של אדם, שמוציאה אותי מחלוקת הרכוש בעולם", טען המלך הצרפתי. הוא התייחס למעשהו של האפיפיור ממוצא ספרדי, שחילק את העולם החדש בין הספרדים והפורטוגזים. הספרדים השיבו מלחמה ותקפו התיישבות של צרפתים בחופי פלורידה.
אוצרות העולם החדש הלכו והצטברו. פרנסיצקו פיזארו כבש את אימפריית האינקה בפרו. מכרות כסף וזהב במקסיקו הפיקו זרם מתמיד של עושר. הספרדים התעניינו בעיקר במקסיקו ופרו, והזניחו את האיים הקריביים להם הם קראו איסלס-אינוטילס, כלומר, "האיים הבלתי שימושיים".
אירופים אחרים מגיעים
המסע מאמריקה לספרד ארך בין שישה לשמונה שבועות, ועצירה באיים הקריביים הייתה הכרחית לשם התארגנות, הצטיידות, ו/או אחסון סחורות בערי אוצר עד להמשך שינוען. ביבשה, שחררו אנשי השיירות בקר וצאן, על מנת להקל את המשך מסעם, ואלו שגשגו והתרבו באיים. עד מהרה הפכו האיים למוקד משיכה להרפתקנים קשוחים מאנגליה, צרפת והולנד, חלקם משולי החברה, ובהם גם אסירים לשעבר. אלו התרכזו בעיקר באי היספניולה, עליו שוכנת כיום הרפובליקה הדומיניקנית. עיסוקם העיקרי היה חיתוך הבשר, ביתורו לרצועות, וייבושו בטכניקה אינדיאנית. את הרצועות המעושנות מכרו לשיירות המצטיידות לקראת מסען, לכן זכו לשם בוקאנירים [1], כלומר מייבשי בשר (מילה זו משמשת היום בשפות אירופאיות אחדות כשמם של שודדי ים). הם התקבלו יפה על ידי הילידים, שהעדיפו את קשרי המסחר איתם, על פני השעבוד וההתיישבות של הספרדים.
הספרדים, שהוטרדו מריבוי האנגלים והצרפתים בשטחי שליטתם החלו לחסל את הבקר והצאן, אך באופן פרדוכסלי, יצרו בכך בעית תעסוקה לבוקאנירים, אשר נדחקו כתוצאה מכך לעיסוק בשוד ולעיתים, השתלטו על ספינות ושדדו את תכולתן.
בשנת 1536 התערערו היחסים בין צרפת וספרד, ספינות פרטיות של שודדי ים צרפתים החלו לתקוף ולשדוד ביתר שאת את ספינות המסחר הספרדיות, והחלה מלחמה בין הארצות. הספרדים נאלצו לעבור להפלגה בשיירות מוגנות באניות מלחמה. האניות נאספו בהוואנה קובה, או סנטו-דומינגו, הועמסו בסחורה ויצאו בשיירות מוגנות לספרד. האניות יצאו מנמל קאדיס בספרד עמוסות במשי ויין מאנדלוסיה, חרבות מטולדו למתיישבים בעולם החדש, ושבו עמוסות בכסף, זהב, פנינים ואבנים טובות מפרו, צ'ילה ומקסיקו, וסוכר, קקאו, טבק ועורות מהאיים הקריביים. השיירות היו מוגנות, אך יישובי העולם החדש לאורך חופי הים הקריבי, וספינות ששטו בים הקריבי, היו חשופות לשודדי הים.
בשנת 1537 תקפו שודדי הים הצרפתים את הונדורס ותפסו בנמליה תשע ספינות מלאות באוצרות. ב- 1542 תקפו הצרפתים את סן-ז'רמן באי פוארטו-ריקו, את האי מרגריטה מול חופי ונצואלה, את היישוב סנטה מריה, ואת קרטחנה בקולומביה. בכל המקומות שדדו הצרפתים סחורות בעלות ערך, וסחורות חיוניות כמו נשק ותחמושת, מזון ויין, ושרפו את ההתיישבות אחריהם. בשנת 1561 תקפו שודדי ים צרפתים לראשונה את ערי המתיישבים הספרדים בחופי הונדורס, פוארטו-קאבייו ו-טרוחיליו.
גם האנגלים מצטרפים לחגיגה
גם האנגלים לטשו עיניהם אל אוצרות העולם החדש ובמהירה פנו לפיראטיות. בשנת 1497 הפליג ג'ון קאבוט מחופי אנגליה אל מיין בצפון אמריקה. אולם בכל הצפון לא נתגלו באותה עת אוצרות עושר. שודדי ים בריטים החלו לפעול כסינדיקטים, בעידוד הממשלה הבריטית שזכתה לקבל את חלקה. אפילו נישואיי המלכה מארי-טודור למלך פיליפ הספרדי ב- 1554, לא עמעמו את הילת שודדי הים.
פיראטיות לא הייתה רק עסק טוב ואפילו חוקי, אלא אף פטריוטי, שהרי זו מצווה פרוטסטנטית לחמוס את מטעני הקתולים. כוחם של הצרפתים הלך וירד וכוחם של האנגלים עלה.
בשנת 1572 יצאה משלחת של אניות בריטיות בראשות הקפטיין פרנסיס-דרייק, עם מכתב מאת המלכה, המאפשר לו לפעול בטריטוריות ספרדיות. הוא בחר להתמקם במפרץ סן-בלאס, דרום פנמה של ימינו, והמתין להגעתה של שיירת פרדות שחצתה את המצר היבשתי הצר של פנמה. אנשיו נכנסו עמוק ליבשת וצפו לראשונה על האוקיינוס השקט. הם נעזרו בשבטי האינדיאנים המקומיים, ובעבדים בורחים, חצי מהם מתו מקדחת צהובה בג'ונגלים, אך לבסוף הם נתקלו בשיירת פרדות עמוסה בכסף וזהב. פרנסיס-דרייק חזר לאנגליה עשיר ומפורסם. במסעו השני הוא עבר במצרי מגלן לצידה השני של אמריקה שדד שם אניות, חצה את האוקיינוס לחופי אסיה, ושנתיים לאחר שיצא לדרך הקיף את חופי אפריקה וחזר לאנגליה. הוא חזר עמוס בזהב ותבלינים, ואף קיבל את תואר האבירות מאת המלכה. המלכה נתנה בכך גושפנקא למעשי פיראטיות, וחיזקה את ידיהם של אנגלים רבים שיצאו למסעות שוד באיים הקריביים.
בני אצולה הצטרפו להרפתקאות הפיראטיות, סיר וולטר-ראיילי, הדוכסים של קומברלנד ושל אסקס, ויש גם שמכרו את נחלותיהם והמרו על כל כספם במטרה להתעשר בקלות. האנגלים נהנו מהאפשרות להטריד את הספרדים מבלי להיחשב אחראים. עם הזמן, החלו גם הם להתעניין באזור הקריבי, ובשנת 1654 נערך צי גדול של 18 ספינות קרב, 20 אניות תובלה ו-3,000 חיילים בנמל פורטסמות' לקראת יציאה להתקפה על האי היספניולה. בין היוצאים לקרב היה הנרי מורגן, לימים אחד מגדולי שודדי הים, שזכה לכינוי "חרבה של אנגליה". מורגן היה מקורב מאוד לחצר המלוכה ואחיין של הגנרל תומאס מורגן והאדמירל המלכותי אדוארד מורגן.
הכוח הגיע לקריבים, אך בשל סערה נאלץ לנחות בסנטו-דומינגו, 40 קילומטר מהיספניולה, שם נחשף והוכה על ידי הספרדים שציפו לבואו. אנשי הכוח לא רצו לחזור בבושת פנים לאנגליה, ועל כן כבשו את ג'מייקה, חסרת הערך עבור הספרדים.
הנרי מורגן והשוד המאורגן
בירת ג'מאייקה, פורט-רויאל, הפכה למרכז "הספנים הפרטיים", (כינוי שנוצר כדי לתת לגיטימציה לשודדי הים). ב- 1662 קיבל הנרי מורגן פיקוד על אונייתו, וכן רישיון מאת מושל ג'מאייקה מודיפורד, לתקוף אוניות ספרדיות, כולל אזרחיות, בתוקף מצב המלחמה בין המדינות. עד מהרה נפרץ לחלוטין הפיקוח על השודדים דבר שהוביל לתקיפת גם אוניות צרפתיות והולנדיות. בינואר 1668 מינה מודיפורד את מורגן לאדמירל שודדי הים, מפקדו של כוח בן 15 ספינות ו- 500 איש. ההשתתפות בכל פשיטה הייתה התנדבותית, ומשתתפיה חלקו באוצרות. מורגן החליט לתקוף את פורט-בלו, עיר האוצר השלישית בגודלה בקריביים. העיר הייתה מבוצרת מאוד ונחשבה לבלתי ניתנת לכיבוש. אנשיו הגיעו מהיבשה לאחר צעדה בת שלושה ימים, שחטו את מגיני העיר המופתעים וכבשו את שלושת מבצריה בזה אחר זה. כתמורה לאי-שריפת העיר קיבלו 100,000 פיסות כסף.
ב- 1670 תקף צי שודדים של 36 אוניות ו- 2,000 אנשי צוות את העיר פנמה, השנייה בגודלה בקריבים. גם זאת לאחר צעדה רגלית של תשעה ימים. מרבית אוצר העיר סולק מבעוד מועד על ידי המגינים הספרדים על האוניה גליאון לה סנטיסמה טרנידד.
ב- 1672 זומן הנרי מורגן אל המלך, שמאס במעשי השודדים הברבריים, שהמיטו קלון על אנגליה. בשיחתם, שכנע מורגן את המלך בחשיבות פעולותיו לאנגליה. הוא זכה לתואר אבירות, ונתמנה לסגן מושל ג'מאייקה. מורגן מת ב-1688בגיל 53.
בשבעה בספטמבר 1701 פרצה מלחמת המלכה אן בין צרפת וספרד מזה, לאנגליה והולנד מזה. בעקבות מלחמה קשה זו, נחתם באַחַד עשר באפריל 1713 הסכם אוטרכט, במסגרתו הותר לכל מדינה לסחור בקריביים. הספנות פרחה, והפיראטיות נאסרה והוקעה. יחד עם זאת איבדו 40,000 חיילים, בהם גם ספנים פרטיים, את תעסוקתם ומשכורתם. רבים מהם התיישבו בג'מאייקה והפכו במהרה לפיראטים.
ב- 24.7.1715 יצא צי של 11 ספינות אוצר ספרדיות, מהוואנה שבקובה לעבר ספרד, ונקלע לסערה. הצי התרסק על חופי פלורידה ואוצרו שקע בחלקו בים וחלקו על החוף. הספרדים הצליחו לאסוף ולשלות את מרבית האוצר, וחלקו אוחסן בבקתה על החוף ונשמר בידי 60 חיילים.השמועה הגיעה לפורט-רויאל, וכוח של 300 שודדי ים בראשות הנרי ג'נינגס פשט על החוף, הניס את השומרים וזכה בשלל עצום.
כששבו לג'מאייקה נאסרה עליהם הכניסה, על אף שניסו לשחד את המושל כבעבר. לפיכך הפליגו וקבעו את מושבם באיים ניו-פרובידנס ונסעו מקבוצת איי הבהאמה. אלו הפכו למושבות פיראטים, שחיו חיי תענוגות ועושר. מושבות הפירטים משכו אליהן מתיישבים חדשים, ביניהם גם שודד הים הנודע שחור הזקן.
שודדות ים
אן בוני הייתה בת עשירים, בִתו של בעל מטעים מצ'ארלסטאון, דרום קרולינה. אישה נשואה שחיפשה הרפתקאות ומצאה אותן בניו-פרובידנס, מושבת השודדים. ב-1718 הגיעה לשם והכירה את השודד הידוע ג'והן רקהאם, שנודע בכינוי ג'והן "הבד" רקהאם, על שום בגדיו הצבעוניים והמבריקים וגנדרנותו הרבה. היא התאהבה בו. מושל ג'מאייקה הבריטי איים לעצור אותה ולהלקותה אם לא תחזור לבעלה, וכדי להימנע מכך הצטרפה לרקהאם כשודדת ים.
ב- 1719 פשטו רקהאם ובוני על ספינה הולנדית, אנשיה נכנעו, וכנהוג, הוצע להם להצטרף לצוות אוניית השודדים. בין היתר הצטרף לצוות מרק ריד, שהצטיין כלוחם נועז וימאי מעולה. עד מהרה נרקמו יחסי קרבה בינו לבין אן בוני, מה שעורר את חמתו של ג'והן רקהאם. בעימות שפרץ ביניהם התגלתה אמת מדהימה: מרק ריד הוא בעצם אישה, מרי ריד! מאז ילדותה הייתה לבושה כבן, שירתה על ספינות מלחים כנער שרת, ומאוחר יותר כמלח. בתקופה זו למדו מעצמות הים להילחם ביעילות בשודדים, ומדי שנה נתלו בין 200 ל-300 שודדים.
ב- 22 לאוקטובר 1722 עגנה ספינת הנשים של אן בוני ומרי ריד בנמל דריי-הרבור בג'מאייקה. הגברים השתכרו לחלוטין ורק הנשים נשארו פיכחות. ספינת שיטור בריטית בפיקוד קפטן ברנט גילתה אותם, ומשסירבו להיכנע, ירתה עליהם ופגעה במוט המפרש המרכזי. צוות השודדים של הספינה המושבתת נעצר והובא למשפט בספאניש-טאון, ג'מאייקה. הגברים נידונו לתליה, אך הנשים טענו שהן בהיריון ואין להעניש את עובריהן. הטענה התקבלה והן הועברו לתא כלא עד שילדו. מרי ריד מתה בשעת הלידה, בעוד אן בוני נעלמה לחלוטין מהרישומים, ואינה מופיעה עוד בשום מסמך רשמי. מעריכים כי אביה העשיר ובעל ההשפעה חילץ אותה ודאג למחוק את עברה המפוקפק.
סוף עידן שודדי הקריביים
במאה ה- 17, עם שחרור הולנד מעול הספרדים, הם פנו לסחר האוקיאני, והצטרפו אל חגיגת הפיראטים. 1624 - תקיפת יוקטן המקסיקנית. ב- 1628, 31 ספינות ואלף חיילים, 2,300 מלחים, ו- 679 תותחים, תקפו שיירת אוצרות ספרדית ליד נמל מטאנזאס בקובה, ו- 1,000 עגלות שוורים עברו ברחובות אמסטרדם במצעד ראווה.
במקביל לאן בוני פעל בקריביים שודד הים ברתולומיאו רוברטס, הוא רוברטס השחור, מגדולי שודדי הים בקריביים, ששדד בימי חייו כ- 400 ספינות. רוברטס נהרג מפגיעת פגז ב-1722. מותו סימל את תחילת סוף עידן שודדי הים, עת החל מצוד אחריהם על ידי ציי צרפת, אנגליה, ספרד והולנד. מעצמות הים למדו להלחם ביעילות בשודדים, והכחידו אותם. מדי שנה הובאו לדין ונתלו מאות שודדי ים, עד שתוך כמה עשרות שנים נעלמה התופעה כליל.
[1] בוקאנירים (צרפתית: בוקאן = גריל; מייבשי בשר). אוכלוסייה של גברים, פושעים שנזנחו על איים, עבדים בורחים, שעסקו בציד חיות משק שהתרבו בחיק הטבע, ויבשו את בשרן, והחליפו את הבשר באלכוהול וכלי נשק. עסקו בשוד ים, בעיקר בתקופת הגשמים. בלילות היו ספינות עוברות בזרמים בין היספניולה וקובה לעבר האוקיינוס, מלאות בסחורות וזהב, ואז תקפו הבוקאנירים. מאוחר יותר הם פעלו מתוך ספינות, והאי טורטוגה היה המרכז שלהם.
הם חילקו ביניהם את השלל והיה גם פיצוי לנפגעים:
איבוד יד ימין - 600 מטבעות זהב או 6 עבדים.
איבוד יד שמאל - 500 מטבעות זהב או 5 עבדים.
רגל ימין - כמו יד שמאל. רגל שמאל – 100 מטבעות פחות ועבד אחד פחות.
עבור עין או אצבע - 100 מטבעות זהב או עבד אחד.
הבוקאנירים חיו בחבורות קטנות, בזוגות של גברים, שמרו על חיי שיתוף, וגנבים נענשו בחומרה בעונשים כגון כריתת אפים ואוזניים.
מי הם הפיראטים?
ניתן לסווג את הפיראטים באותה תקופה לשתי קבוצות:
א. פיראטים "אמיתיים" - פיראטים שאינם בעלי רשיון לביצוע גנבותיהם ולא חיו תחת חוק.
ב.פריבטיר (Privateer) - פיראטים בעלי רישיונות מבתי המלוכה (בדרך כלל בית המלכות הבריטי) לתקיפת ספינות אויב בלבד. הם אחזו בידיהם מסמך בשם "Letter of Marque" שהיה רשיון מרשות השלטון לתקיפת ספינות אויב בלבד. פיראטים אלו החלו להופיע מהמאה ה-16 ועד המאה ה-18.
פְרַיבֶטִיר היה כינוייה של אונייה חמושה, בבעלות ובפיקוד פרטיים, שפעלה בזמן מלחמה נגד הספנות המסחרית של האויב. פריבטירים היו קיימים כבר בימי הביניים, אך עיקר פעולתם במאות ה-16 עד ה-18. בעלי האונייה קיבלו משליט המדינה כתב הרשאה, המתיר להם לתפוס אוניות סוחר של האויב ולמכור אותן או את מטענן על פי חוקי השלל הימי (prize).בכתב ההרשאה נקבע גם כיצד יחולק השלל. בדרך כלל החלוקה הייתה 10% למלך ו-90% לפריבטיר. בתחילה נקראה אונייה מעין זו בלשון הדיבור "אוניית מלחמה פרטית". הפריבטיריות לא נחשבה לשוד ימי, אך נאסרה בהסכמה בינלאומית ב-1856.
בפועל, שני סוגי שודדי הים ביצעו פשעים באזורים בהם לא היה להם אישור סמכותי. אולם, שודדי הים בעלי רישיון נחשבו לאנשים "טובים", בעלי מטרה ונרדפו פחות על ידי הממשל. כך למשל, פרנסיס דרייק (1542-1596) פעל תחת חסות המלכה אליזבת' הראשונה נגד ספינות ספרדיות ועל כך זכה בתואר אבירות. פיראטים מפורסמים נוספים הם אדוארד שחור הזקן טיץ', שנהרג בקרב עם אוניית כתר בריטית ב-1718 וקפטן ויליאם קיד, שנשכר בידי וויליאם השלישי כדי לתפוס פיראטים, אך הפך בעצמו לפיראט.
ישנם הטוענים עד היום שזוהי עלילה בלבד, טענה שהשמיע קיד עצמו בעת הוצאתו להורג בתלייה.
לחיות כפיראט
הפירטים היו שודדים, שחיו עלספינה אחת, בה יש קפטן המפקד על הספינה. הקפטן נבחר והוחלף על פי הצבעה דמוקרטית בספינה. לרוב, הקפטן היה דמות מעוררת פחד והערצה בקרב אנשיו, והם האמינו כי יוביל אותם לטוב ולעושר. רוב הפיראטים היו עניים ורובם מתו בגיל צעיר.
|