www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

שוויץ: טיפוס למטרהורן


שוויץ: טיפוס לפסגת המטרהורן
מאת: דניאל קרן


אחרי שלוש שעות של הליכה מאומצת, יצאתי מתוך שמיכת העננים, שכיסו את העמק בגושי צמר גפן לבנים-אפורים. מחוץ לשמיכה, החליפו שמים כחולים ושמש זורחת את טפטוף הגשם הטורדני ואת השמים האפורים. המשכתי לטפס כשלפתע התעוררה בי תחושה מוזרה כאילו מישהו מתבונן בי. טיפסתי עוד כמה דקות והתחושה התחזקה. נעצרתי והסתכלתי לאחור. מולי, בעבר השני של העמק, התנשא המטרהורן השוויצרי. גוש סלע חשוף שפסגתו בגובה 4,478 מטר. 



המטרהורן במלוא הדרו, תפאורת קיץ  (צילום: Nelson Minar)

 
המחשבה הראשונה היתה: "בלתי אפשרי לטפס על הקיר הזה", לכן לא הופתעתי לגלות שמסיבה זו דחו מטפסי ההרים הראשונים את הטיפוס לפסגת המטרהורן (Matterhorn). רק בשנת 1865, כמעט שמונים שנה לאחר העלייה למון-בלאן (Mont Blanc ) בצרפת, הפסגה הגבוהה ביותר במערב אירופה, הגיע לפסגה מטפס ההרים הבריטי אדוארד וימפר. המשלחת השיגה את יעדה והגיעה לפסגה, אך המחיר היה כבד. ארבעה מחברי המשלחת של וימפר נפלו ומתו בדרכם למטה מהפסגה, כשהם קשורים בחבל אבטחה האחד לשני. וימפר, רדוף זיכרונות, משחזר בספרו Scrambles amongst the Alps : "מדי לילה, אתה מבין, אני רואה את חברי מהמטרהורן מחליקים למטה על גבם, זרועותיהם פשוטות לאוויר, אחד אחרי השני, בסדר מושלם ובמרחקים שווים - קרוס המדריך, ראשון, אחריו הדוו, אחריו הדסון ובסוף דאגלס...". ארבעתם נקברו בבית הקברות של העיירה צרמט (Zermatt), שמאז התפרש וגדל כדי לתת מקום למטפסים הרבים שסיימו את קריירת הטיפוס שלהם באותה צורה טרגית.
 
מטפסי ההרים פיתחו יחסי משיכה-דחייה עם הפסגה המאיימת של המטרהורן. הם פילסו בגופם, ולעתים קרובות במחיר חייהם, את הנתיב לטיפוס הרים מודרני, נענו לדחף קמאי שקיים במין האנושי משחר ההיסטוריה - להתקרב לשמים. העפלה לפסגת הר היא אולי החוויה האנושית המסעירה ביותר.
תוך כדי הרהור אני מתבונן בהר וכמעשה היידי בת ההרים, משוטט בשבילים שמעל העיירה צרמט, הנמצאת בעמק שמתחתי. בעוד כמה שעות ייתן האוויר הדליל את אותותיו והגוף יתחיל בתהליך התאקלמות לגובה ולדלילות החמצן. בתהליך הזה יפצה ייצור מוגבר של כדוריות דם אדומות, המסיעות את החמצן לחלקי הגוף השונים, על דלילות האוויר. בעוד מספר ימים, לאחר שהייה בגבהים של 4,000-3,000 מטר, יוכל הגוף לתפקד כמו שהוא מתפקד בגובה פני הים. את ה"פטנט" הזה הבינו מזמן גם ספורטאי עילית המתאמנים בגובה של יותר מאלפיים מטר ויורדים להתחרות במרוצים בגובה פני הים. דמם העשיר בכדוריות דם אדומות מאפשר השגת תוצאות ושיאים אישיים שבאימון רגיל לא היו מסוגלים להם.
לינה ואירוח באזור הר מטרהורן
כתבה על הר מטרהורן והעיירה צרמט
כתבות על קנטון ואלה
 
 המטרהורן במלוא הדרו, תפאורת חורף   (צילום: Toni-Mohr)
 

טיולי אופניים





דרוש טיפוס לטיפוס
נחזור אחורה. זה היה היום הרביעי שלי בצרמט, עיירה בת 6,000 תושבים, שמציעה סקי משובח ומלונות טובים ולא נחה גם בקיץ: נופי האלפים והרכבת המתפתלת בין הרכסים המושלגים מושכים אלפי תיירים מכל רחבי העולם, שנוהים אחר היופי הכובש ומתמסרים לאירוח השוויצרי הנעים. בימים אני מדלג בין הגבעות ומטפס על הסלעים, ובלילות סוקר ברים אפלוליים בחיפוש אחר גברים, ליתר דיוק, מטפסי הרים, שגם הם, כמוני, מחפשים שותפים לטיפוס המסוכן לפסגת המטרהורן. מזג האוויר ההפכפך והשלג שירד גבוה מעלינו סגר את ההר לטיפוס, הימים נוקפים ושותפים למסע אין. לא מדריכים מקצועיים ולא מטפסים, לא ליום ראשון כשתחזית מזג האוויר מורה על התבהרות, וגם לא ליום שני כשצפוי מזג אוויר טוב. ביום שלישי חלון מזג האוויר הטוב עתיד להיסגר עם הגעתה של חזית קרה מצפון.
 
כבר יומיים שהתרמיל שלי ארוז ומוכן וכבר יומיים שאני ערוך ליציאה ועדיין, שותף לטיפוס, שבדרך כלל קל למצוא במחנה המטפסים במבואות העיירה - אין. באין פתרון אני מחליט להתחיל בצעידה לכיוון הבקתה שבבסיס ההר, ממנה יוצאים המטפסים ואליה הם חוזרים. אני מקווה שבבקתה, נקודה מרכזית ואסטרטגית, אמצא מדריך או מטפס. הבקתה, בניגוד לשמה הרומז על מבנה עץ קטן וצנוע, הפכה ברבות השנים לבניין בן שלוש קומות, המאכלס מסעדה ו- 120 מיטות למטיילים ולמטפסים. אני פונה לאחד מאנשי הצוות ושואל על שותפים פוטנציאלים לטיפוס. מדבריו אני מבין שכרגע אין אף אחד כי מזג האוויר הרע הבריח את כולם חזרה לעיירה, והמדריכים שהיו נסעו לאתרים אחרים, גבוהים פחות ומאתגרים פחות, עם מזג האוויר נוח יותר ומטפסים רבים יותר.
 
העיירה צרמט והמטרהורן   (צילום: Toni-Mohr)
 
בנויים לקשר מחייב
קורט ואני יושבים על המרפסת הפונה להר, שותים בירה ומגלגלים שיחה. קורט, שמנהל את הבקתה ואת המסעדה בחודשי הקיץ, הוא מדריך הלי-סקיינג (סקי שמתחיל בהליקופטר שמנחית את הגולש בתחילת מדרון) בהימלאיה ההודית בחודשי החורף, ומתכנן את עתידו מעונה לעונה. השיחה מתגלגלת בניחותא. שני אנשים על מרפסת עץ בנוף אלפיני יפה, כשממש מעלינו מיתמר המטרהורן. אנחנו מחליפים חוויות מהרים אחרים בעולם. קורט שואל על הניסיון שלי בטיפוס ועל הכושר שלי ואני עונה, הבירה מוחלפת בחדשה והשיחה קולחת עד שקורט נקרא למטבח. שעת הצהריים קרבה והלחץ במטבח גובר.
 
שלוש שעות חולפות וענני אחר הצהריים עוטפים ומעלימים את ההר, ואיתו נעלמות תקוות הטיפוס שהולכות ונמוגות. "אני אטפס איתך", אומר לי לבסוף קורט, ומוסיף: "בשני תנאים: האחד - שתהיה מוכן ליציאה בארבע וחצי בבוקר, והשני - שנטפס במהירות ולפני כולם". אני, שיכור משמחה על גלגל ההצלה שנזרק אלי, מוכן לכל תנאי, גם אם אחד מהם היה שטיפת כלים במטבח במשך שבוע. איתנו מתכננים לטפס עוד 14 איש, כולם יעלו באותו הנתיב, הכולל קטעים אנכיים של טיפוס מסוכן שבו יתדות ברזל, המקובעות לסלע משמשות לאבטחה. להיות שני או אחרון פירושו לקחת סיכון של היתקעות ב"פקק תנועה" שמשמעותו עצירה, אובדן חום גוף, טיפוס אטי ומקוטע. קורט רצה להימנע מכך. אני כמובן מסכים בשמחה גדולה ומודה לאלוהי ההרים על נדיבותו. קורט הוא אחד המטפסים הידועים והמנוסים באזור, זו זכות לטפס איתו.
 
בעשר בערב כל המטפסים מתכנסים באולם הגדול ונכנסים לשקי שינה. המתח שלפני היציאה מורגש באוויר, ובדממה שבאולם אף אחד לא ישן. השעות נוקפות והתנומה מתבוששת. המתח גדול מדי. אני שוכב על הגב ומתכנן את סדרת הפעולות שאעשה עם היציאה משק השינה: חבישת הקרסול, גרביים, נעליים, חליפת טיפוס, רתמה, קסדה, פנס ראש, חבל. הלילה עובר ובשעה רבע לארבע אני קופץ ועושה את הפעולות שהתנגנו לי בראש כל הלילה. באולם החשוך מתחילה תכונה, אלומות פנסי הראש מאירות את החבלים, את הקרמפונים ואת התרמילים. שקט דרוך, כל אחד בענייניו, כל אחד עם פחדיו.
  
אושר תחת תפאורה אלוהית
בארבע וחצי אני ניצב בפתח השביל, חשיכה מוחלטת בחוץ, ופנס הראש מפלח את האוויר הנקי. קור חודר עצמות שיתחלף, כך אני יודע, בזיעה קרה מפחד וממאמץ. אני וקורט נקשרים. לא רגשית אלא כפשוטו: חבל בעובי 10.5 מילימטרים מחבר בינינו. אם אני אפול - הוא יעצור אותי, אם הוא ייפול - אני אעצור אותו. אם ניפול שנינו - אלוהים יעצור אותנו, או שלא. כך או כך, בארבע וחצי בבוקר על מדרון המטרהורן גילינו ששנינו בנויים לקשר. אנחנו מתקדמים במהירות ובקצב אחיד. קורט מנוסה, צעדיו בטוחים ואני עוקב אחריו. מציאת הנתיב הנכון לטיפוס אינו פשוט. בחשיכה, סטייה של שלושה מטרים לצד אחד תוביל לקיר חלק ולתהום פעורה, וסטייה של שלושה מטרים לצד שני תוביל לאובדן הנתיב המאובטח ביתדות ולסכנה גדולה פי כמה.
 
הקצב מהיר ואנחנו מרוכזים במאת האחוזים באלומת האור שמאירה את המצוק שמעלינו. אסור לטעות במנח המדויק של כף הרגל מעוטרת זיזי הברזל הנאחזים בקרח, ואסור לטעות בלפיתת האצבעות את סדקי הסלע שעליהם נשען משקל הגוף. ביני לבין עצמי אני שמח על החשיכה המונעת ממני לראות את התהום של מאות המטרים הפעורה ממש מתחתי. מאמץ שרירי הידיים והרגליים, שיווי המשקל העדין וקור הרוח, הנדרש כדי שלא לקפוא מפחד, דורש את מלוא תשומת הלב, ובכל זאת, כעבור שעה של טיפוס אני מבחין בפס של אור אדום המבשר את תחילת הזריחה. עם אור ראשון אנחנו עוצרים למנוחה קצרה. שולי הרקיע בוורוד ובאדום כשמעלי אלפי כוכבים שזוהרם נמוג במהירות, הרמוניית הגוף הנמתח עד קצה גבול ציות הגוף לדרישות הנפש, הטבע המניח לנו המטפסים לעשות את דרכנו למעלה במזג אוויר נוח תחת תפאורה אלוהית, כל אלה נספגים עמוק בהוויית הטיפוס לרגע שאני מגדיר כאושר.
 
כותב שורות אלו על פיסגת המטרהורן,  למעלה מארבע שעות של טיפוס




 

הפסגה והצלב
אנחנו ממשיכים לנוע על פני הסלע החשוף. קטעי שלג וקרח מצליחים להאט אותנו אבל רק במעט. למרות הקור העז אני לובש רק חולצה דקה מתחת לחליפת הסערה ומזיע ממאמץ. הרחק מתחתינו אני רואה את המטפסים האחרים. ייקח להם הרבה זמן להגיע אלינו. אחרי ארבע שעות של טיפוס הפסגה קרובה. צלב מתכת גדול, שכמוהו תקועים על כל כך הרבה פסגות אחרות בעולם, מכער גם את הפסגה הזאת. מה לאוהבי ישו שמצאו לנכון לסחוב כל כך הרבה צלבים לכל כך הרבה פסגות? ארגון גרינפיס, לא הגיעה העת לעשות מעשה?
 
טקס תמונות קצר, שאיפת אוויר פסגות והבנה קרה שהסיפוק מההגעה לפסגה והשמחה שבעקבותיו יגיעו בהמשך, כמו הרעם אחרי הברק, כמו החיוך אחרי ההפתעה. מתחתינו בעמק הירוק אנשים שותים שוקו ומתבוננים בשפיץ המחודד הדוקר את השמיים, וכאן, חזי "ריק מטיפוס, ריק מהרים", כמאמר שירו היפה של נתן זך. דקות ספורות אחר כך הצינה המחלחלת לעצמות שולחת אותנו למטה, גולשים בסנפלינג קטעים ארוכים שבדרך למעלה היו מייאשים אפילו את סיזיפוס.
 
כתמי דם טרי בשלג מעידים על תאונה ועד מהרה אנחנו מוצאים את ברנט מבוואריה כשאפו ומצחו שותתים דם. לא נורא, שפשוף ומכה קלה שימנעו ממנו להגיע לפסגה אבל שום דבר שיסכן את חייו.
הוא יורד באטיות ואנחנו מתקדמים במהירות ובזהירות. אני מזכיר לעצמי שוב ושוב שמרבית התאונות קורות בירידה.
הגעתי לנקודה שבה הורדתי את התרמיל במרפסת הבקתה, ושם, בזהירות רבה, התיישבתי והזמנתי בירה וספגטי בולונז. ועוד בירה.
  
(צילום: Eelco Cramer)
 





דניאל קרן
 
אודות הכותב
דניאל קרן, מטפס הרים, רץ למרחקים ארוכים, מאמן אתלטיקה קלה ומורה לקראטה. משלב את ניסיונו הרב באתגרים פיזיים עם יכולתו לגלות כל פעם מחדש את גבולות כוחות הרוח והנפש. מסעותיו תועדו בסרטים ותוכניות טלוויזיה. האתר של דניאל קרן 

לקריאת כתבות נוספות של דניאל








מספר צפיות: 14484
3365