טיפוס לפסגת המטרהורן בשוויץ
מאת: דניאל קרן
אחרי שלוש שעות של הליכה מאומצת, יצאתי מתוך שמיכת העננים, שכיסו את העמק בגושי צמר גפן לבנים-אפורים. מחוץ לשמיכה, החליפו שמיים כחולים ושמש זורחת את טפטוף הגשם הטורדני ואת השמיים האפורים. המשכתי לטפס כשלפתע התעוררה בי תחושה מוזרה כאילו מישהו מתבונן בי. טיפסתי עוד כמה דקות והתחושה התחזקה. נעצרתי והסתכלתי לאחור. מולי, בעבר השני של העמק, התנשא המטרהורן השוויצרי. גוש סלע חשוף שפסגתו בגובה 4,478 מטר.
וימפר, רדוף זיכרונות, משחזר בספרו
בנויים לקשר מחייב
קורט ואני יושבים על המרפסת הפונה להר, שותים בירה ומגלגלים שיחה. קורט, שמנהל את הבקתה ואת המסעדה בחודשי הקיץ, הוא מדריך הלי-סקיינג (סקי שמתחיל בהליקופטר שמנחית את הגולש בתחילת מדרון) בהימלאיה ההודית בחודשי החורף, ומתכנן את עתידו מעונה לעונה. השיחה מתגלגלת בניחותא. שני אנשים על מרפסת עץ בנוף אלפיני יפה, כשממש מעלינו מיתמר המטרהורן. אנחנו מחליפים חוויות מהרים אחרים בעולם. קורט שואל על הניסיון שלי בטיפוס ועל הכושר שלי ואני עונה, הבירה מוחלפת בחדשה והשיחה קולחת עד שקורט נקרא למטבח. שעת הצהריים קרבה והלחץ במטבח גובר.
שלוש שעות חולפות וענני אחר הצהריים עוטפים ומעלימים את ההר, ואיתו נעלמות תקוות הטיפוס שהולכות ונמוגות. "אני אטפס איתך", אומר לי לבסוף קורט, ומוסיף: "בשני תנאים: האחד – שתהיה מוכן ליציאה בארבע וחצי בבוקר, והשני – שנטפס במהירות ולפני כולם". אני, שיכור משמחה על גלגל ההצלה שנזרק אליי, מוכן לכל תנאי, גם אם אחד מהם היה שטיפת כלים במטבח במשך שבוע. איתנו מתכננים לטפס עוד 14 איש, כולם יעלו באותו הנתיב, הכולל קטעים אנכיים של טיפוס מסוכן שבו יתדות ברזל, המקובעות לסלע משמשות לאבטחה. להיות שני או אחרון פירושו לקחת סיכון של היתקעות ב"פקק תנועה" שמשמעותו עצירה, אובדן חום גוף, טיפוס אטי ומקוטע. קורט רצה להימנע מכך. אני כמובן מסכים בשמחה גדולה ומודה לאלוהי ההרים על נדיבותו. קורט הוא אחד המטפסים הידועים והמנוסים באזור, זו זכות לטפס איתו.
בעשר בערב כל המטפסים מתכנסים באולם הגדול ונכנסים לשקי שינה. המתח שלפני היציאה מורגש באוויר, ובדממה שבאולם אף אחד לא ישן. השעות נוקפות והתנומה מתבוששת. המתח גדול מדי. אני שוכב על הגב ומתכנן את סדרת הפעולות שאעשה עם היציאה משק השינה: חבישת הקרסול, גרביים, נעליים, חליפת טיפוס, רתמה, קסדה, פנס ראש, חבל. הלילה עובר ובשעה רבע לארבע אני קופץ ועושה את הפעולות שהתנגנו לי בראש כל הלילה. באולם החשוך מתחילה תכונה, אלומות פנסי הראש מאירות את החבלים, את הקרמפונים ואת התרמילים. שקט דרוך, כל אחד בענייניו, כל אחד עם פחדיו.
אושר תחת תפאורה אלוהית
בארבע וחצי אני ניצב בפתח השביל, חשיכה מוחלטת בחוץ, ופנס הראש מפלח את האוויר הנקי. קור חודר עצמות שיתחלף, כך אני יודע, בזיעה קרה מפחד וממאמץ. אני וקורט נקשרים. לא רגשית אלא כפשוטו: חבל בעובי 10.5 מילימטרים מחבר בינינו. אם אני אפול – הוא יעצור אותי, אם הוא ייפול – אני אעצור אותו. אם ניפול שנינו – אלוהים יעצור אותנו, או שלא. כך או כך, בארבע וחצי בבוקר על מדרון המטרהורן גילינו ששנינו בנויים לקשר. אנחנו מתקדמים במהירות ובקצב אחיד. קורט מנוסה, צעדיו בטוחים ואני עוקב אחריו. מציאת הנתיב הנכון לטיפוס אינו פשוט. בחשיכה, סטייה של שלושה מטרים לצד אחד תוביל לקיר חלק ולתהום פעורה, וסטייה של שלושה מטרים לצד שני תוביל לאובדן הנתיב המאובטח ביתדות ולסכנה גדולה פי כמה.
הקצב מהיר ואנחנו מרוכזים במאת האחוזים באלומת האור שמאירה את המצוק שמעלינו. אסור לטעות במנח המדויק של כף הרגל מעוטרת זיזי הברזל הנאחזים בקרח, ואסור לטעות בלפיתת האצבעות את סדקי הסלע שעליהם נשען משקל הגוף. ביני לבין עצמי אני שמח על החשיכה המונעת ממני לראות את התהום של מאות המטרים הפעורה ממש מתחתיי. מאמץ שרירי הידיים והרגליים, שיווי המשקל העדין וקור הרוח, הנדרש כדי שלא לקפוא מפחד, דורש את מלוא תשומת הלב, ובכל זאת, כעבור שעה של טיפוס אני מבחין בפס של אור אדום המבשר את תחילת הזריחה. עם אור ראשון אנחנו עוצרים למנוחה קצרה. שולי הרקיע בוורוד ובאדום כשמעלי אלפי כוכבים שזוהרם נמוג במהירות, הרמוניית הגוף הנמתח עד קצה גבול ציות הגוף לדרישות הנפש, הטבע המניח לנו המטפסים לעשות את דרכנו למעלה במזג אוויר נוח תחת תפאורה אלוהית, כל אלה נספגים עמוק בהוויית הטיפוס לרגע שאני מגדיר כאושר.

כותב שורות אלו על פסגת המטרהורן, למעלה מארבע שעות של טיפוס
הפסגה והצלב
אנחנו ממשיכים לנוע על פני הסלע החשוף. קטעי שלג וקרח מצליחים להאט אותנו אבל רק במעט. למרות הקור העז אני לובש רק חולצה דקה מתחת לחליפת הסערה ומזיע ממאמץ. הרחק מתחתינו אני רואה את המטפסים האחרים. ייקח להם הרבה זמן להגיע אלינו. אחרי ארבע שעות של טיפוס הפסגה קרובה. צלב מתכת גדול, שכמוהו תקועים על כל כך הרבה פסגות אחרות בעולם, מכער גם את הפסגה הזאת. מה לאוהבי ישו שמצאו לנכון לסחוב כל כך הרבה צלבים לכל כך הרבה פסגות? ארגון גרינפיס, לא הגיעה העת לעשות מעשה?
טקס תמונות קצר, שאיפת אוויר פסגות והבנה קרה שהסיפוק מההגעה לפסגה והשמחה שבעקבותיו יגיעו בהמשך, כמו הרעם אחרי הברק, כמו החיוך אחרי ההפתעה. מתחתינו בעמק הירוק אנשים שותים שוקו ומתבוננים בשפיץ המחודד הדוקר את השמיים, וכאן, חזי "ריק מטיפוס, ריק מהרים", כמאמר שירו היפה של נתן זך. דקות ספורות אחר כך הצינה המחלחלת לעצמות שולחת אותנו למטה, גולשים בסנפלינג קטעים ארוכים שבדרך למעלה היו מייאשים אפילו את סיזיפוס.
כתמי דם טרי בשלג מעידים על תאונה ועד מהרה אנחנו מוצאים את ברנט מבוואריה כשאפו ומצחו שותתים דם. לא נורא, שפשוף ומכה קלה שימנעו ממנו להגיע לפסגה אבל שום דבר שיסכן את חייו. הוא יורד באטיות ואנחנו מתקדמים במהירות ובזהירות. אני מזכיר לעצמי שוב ושוב שמרבית התאונות קורות בירידה. הגעתי לנקודה שבה הורדתי את התרמיל במרפסת הבקתה, ושם, בזהירות רבה, התיישבתי והזמנתי בירה וספגטי בולונז. ועוד בירה.
מידע נוסף
כתבות נוספות על טרקים וטיפוס הרים
כתבות נוספות על שוויץ
