דוחה בירת קטאר: מנהטן בלב המדבר
מאת: כרמית וייס

גברים לבושי גלביות מהודרות בלבן צחור, כאפיות מהונדסות באלגנטיות על ראשם. הנשים שחורות משחור, רק עיניהן מציצות מבעד סדק צר. מהחלון הענק בשדה התעופה נשקפת עיר מדברית צחיחה, עצי דקל ובאופק מנצנצים מגדלי ענק מוארים בשלל צבעים. האם אני במזרח או אולי במנהטן? שכניי לתור, אסייתים מלוכסני עיניים לצד מערביים בהירי עור, ובליל של שפות. מה הם עושים כאן? מה אנחנו עושים כאן?

זוג עיניים עצובות מאחורי הרעלה, קטאר (צילום: כרמית וייס)

דוחה (Doha), בירת קטאר, אמירות זעירה במפרץ הפרסי, היא יעד שנשמע לי קצת מפחיד לנחיתת ביניים בדרכנו לטיול במזרח אסיה, אבל ידידיי המנוסים מרגיעים שאין כל בעיה. ואכן, המטוס של אייר קטאר חדיש ומרווח, הדיילות חביבות ומלוכסנות עיניים (קוריאניות, ולא, לא מכוסות רעלה...), שדה התעופה מודרני ורחב ידיים וצוות הקרקע יעיל ואדיב להפליא.

הכל טוב, אבל איך מעבירים כאן לילה בחניית ביניים? מי שתכנן את המיטות ב"חדרי השקט", כנראה לא העביר מימיו לילה בשדה תעופה. להפתעתנו אנחנו מקבלים אשרה ל- 24 שעות ולא עומדים בפיתוי לצאת לעיר ולבלות את הלילה בבית מלון חמישה כוכבים מפנק שקיבלנו מחברת התעופה. מה הוא קצת פחד אחרי יום מתיש בדרכים?
בתי מלון בעיר דוחה

הדרך למזרח - תל אביב, ישראל (A), דוחה, קטאר (B), קטמנדו, נפאל (C)

טיול פרטי מותאם אישית למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיולים למדינות מרכז אסיה לחצו לרשימת יעדים »
הפלגות גיאוגרפיות ליעדים אקזוטיים לחצו לרשימת יעדים »

מנהטן של המאה ה- 22
בדרך לבית המלון נפערות עינינו בתימהון. עיר מדברית, צחיחה וחמה, עם גורדי שחקים שלא היו מביישים את מנהטן, מוארים בשלל צבעי הקיטש של לאס וגאס וארכיטקטורה של המאה ה- 22. לצדנו על הכביש רק ג'יפים וג'יפים וג'יפים, חדישים ונוצצים, האחד מפואר מחברו. ברובע West Bay, רובע העסקים של דוחה, נבנו בשנים האחרונות גורדי שחקים בקצב מטורף. כמה מהם מככבים ברשימת גורדי השחקים הגבוהים בעולם. העושר מתפאר מכל פינה.

לא תמיד זה היה כך. עד שנת 1940 התפרנסו תושבי קטאר בדוחק רב משליית פנינים ודייג. באותה שנה החלו בשאיבת נפט, וכשיש כל כך הרבה נפט וכל כך מעט אזרחים – 146 אלף בלבד, זוכים אלו לרווחים נאים. בעקבות השיפור ברמת החיים החלה קטאר לעבור תהליך של מודרניזציה ופיתוח שירותי רווחה. אין מס הכנסה, אין אבטלה ואין אנשים מתחת קו העוני. ההכנסה מנפט וגז מהווה למעלה ממחצית מהתוצר הלאומי, והפכה את קטאר למדינה השנייה בעולם בהכנסה לנפש (121,700 דולר בשנה). משפחה ממוצעת מוציאה בחודש למעלה מ- 40 אלף ריאל קטארי (דומה בשערו לשקל).

אף שעתודות הנפט והגז הטבעי צפויות לפרנס היטב גם בעשרות השנים הקרובות, עיניה של קטאר נשואות קדימה. היא החלה לעודד יזמים זרים ותעשיות עתירות ידע להשקיע בתחומה, ואותות הפיתוח ניכרים בכל פינה: כבישים רחבים, רבי קומות צצים כמו פטריות אחרי הגשם, שדה תעופה חדיש נמצא בשלבי סיום (ולא שלזה הנוכחי יש במה להתבייש), מספר אוניברסיטאות, כולן סניפים של אוניברסיטאות זרות, מתקני ספורט ענקיים ונראה שעוד היד נטויה.
כתבה על לאס וגאס

גורדי שחקים בסיטי של דוחה, שלל צבעי הקיטש (צילום: כרמית וייס)

מרוקאי, טוניסאי ויהודי נפגשים בלובי
בחשש אנו מוסרים את הדרכונים לפקידי ההגירה ולפקיד הקבלה במלון. איש לא מניד עפעף ואנחנו מתחילים להרגיש מעט יותר בטוחים, שיכורים מהפאר שנגלה לעינינו.
מנהל המשמרת החביב, דובר אנגלית צחה ורהוטה, שואל מהיכן אנחנו. "אווו, יזראל!", הוא מגיב בחיוך רחב, "חבר ילדות שלי גר בבת ים". גם את דוד לוי הוא מכיר ואת אמא שלו שהיתה שכנה. "אני ממרוקו", הוא מציג את עצמו, ומצביע על פקיד הקבלה, "והוא מטוניסיה". בהמשך אנחנו מגלים שכל העובדים שאנו פוגשים הם בכלל עובדים זרים.

בעשר השנים האחרונות שילשה את עצמה אוכלוסיית קטאר וכיום היא מוערכת בלמעלה ממיליון וחצי איש. אך רק כעשרה אחוז מתושבי קטאר הם אזרחי המדינה, בעוד מרביתם, למעלה מ- 1.3 מיליון, הם עובדים זרים. הם מגיעים ממדינות דרום-מזרח אסיה וממדינות ערב שלא בורכו בנפט. מרביתם גברים, ולכן בקטאר למעלה משלושה גברים על כל אשה (בגיל העבודה היחס אפילו גבוה יותר). על ההשלכות של יחס כזה עדיף לא לחשוב.
כתבות על מרוקו

גברים בכיכר השוק, איפה הנשים? (צילום: כרמית וייס)

העבדים של העולם המודרני
כעבור שלושה שבועות, בדרכנו חזרה, אנחנו זוכים לביקור חוזר בדוחה, עקב איחור הטיסה מנפאל. הפעם יש לנו 24 שעות תמימות ואיתנו חבורה עליזה של ישראלים. אנחנו מרגיעים את שותפינו לטיסה המאחרת שאין כל חשש לצאת את שדה התעופה. גם ניסיון של לילה הוא ניסיון.

אנחנו כבר יודעים שכל העובדים המשרתים אותנו בשדה התעופה ובבית המלון אינם קטארים ואין חשש לפתוח עמם בשיחה. כולם דוברי אנגלית רהוטה. הדיילות מקוריאה, השומרים כהי העור מצפון אפריקה, פקידת הקבלה מהודו והנהג מסרי-לנקה. האחרון מספר לנו על התנאים הקשים בהם מתגוררים הוא וחבריו. הוא חושף בפנינו רק את קצה קרחון המציאות הקשה של אותם עובדים זרים, הלבושים מדים מצוחצחים.

כאמור, בקטאר 1.3 מיליון עובדים זרים. אשה אחת על כל עשרה גברים. הם נאלצים לשלם סכומים שערורייתיים עבור "הזכות" לעבוד, סכומים אותם הם צריכים להחזיר בריבית גבוהה לפני שהם מתחילים להרוויח. לא אחת הם סובלים מהגבלות בתנועה, מעצרים שרירותיים וניצול מנטלי ומיני.
דו"ח של מחלקת המדינה האמריקאית קובע שהשכר המשולם לעובדים הזרים בקטאר, לרוב נמוך מהשכר שהובטח להם, והחוקים נגד עבודה בכפייה נאכפים רק לעיתים נדירות.
דו"ח של נציבות האו"ם לפליטים (UN High Commissioner for Refugees) מדבר על חוקים נוקשים, שמאפשרים לפטרון שליטה מלאה על העובד שלו, ומגדיר את מצב העובדים הזרים בקטאר כ"עבדות מודרנית".
כתבות על סרי-לנקה

כתבנים המחכים לעובדים הזרים שחלקם אינם יודעים קרוא וכתוב (צילום: כרמית וייס)

פחות מלאנדרובר, זה לא בסטייל שלך
אנחנו יוצאים לטיול ארוך על הטיילת לאורך הים, נמשכים כבמטה קסם ממגנט אל שלל צבעי האורות הנוגעים בשמי הסיטי של דוחה. חייבים לראות מקרוב ולהאמין שזה אמיתי. כל מגדל מנסה להיות מפואר ומושך עין מחברו, ולצורך כך מגויסים כל צבעי הקיטש וארכיטקטורות שלא תעלו בדמיונכם.
לנהג המונית אנחנו כבר מספרים בחופשיות שאנחנו מישראל. הוא מהודו ויש לו חברים שעובדים בישראל. ארבע שנים הוא כבר עובד כאן ומתנדב לספר לנו עד כמה הוא מתעב את הקטארים: "הם אנשים לא מחונכים. לא עובדים, כל היום רק אוכלים, מעשנים ונוהגים". טוב, ככה זה כשיש לך דלק כמעט בחינם. לא שממש יש לאן לנסוע.

קטאר שוכנת על חצי אי ששטחו כמחצית משטחה של ישראל - 11,586 קמ"ר. חצי האי הוא מעין אצבע החודרת מתוך חצי-האי ערב, 160 קילומטרים אל תוך מימי המפרץ הפרסי. אדמותיו של האי חוליות ובלתי פוריות, מזג האוויר חם מאד ויבש. בקיץ האוויר לוהט בטמפרטורה ממוצעת של 41 מעלות צלזיוס, היכולה להגיע גם ל- 50 מעלות בצל. 70 מילימטרים של גשם, היורדים בממוצע שנתי, אינם מספקים את צרכי האוכלוסייה הגדלה במהירות, מי התהום מלוחים, ולכן מתפילים כאן מי-ים. ככה זה כשמתחת לאדמה יש יותר נפט ממים.

וכשיש כל כך הרבה נפט וכל כך הרבה כסף, קונים ג'יפים מפוארים. "פחות מלאנדרובר זה לא בסטייל שלך", מכריזות הפרסומות ברחובות קטאר.

פחות מג'יפ לאנדרובר, לא בסטייל של תושבי קטאר העשירים (צילום: כרמית וייס)

להפוך חול לכסף
ברחובות דוחה אנחנו פוגשים בעיקר זרים. נהג המונית ההודי עוזר לנו להבדיל בין תלבושות הגברים: "רק בעלי הכאפיות הלבנות הם קטארים. בעלי כאפיות אדומות או שחורות, הם ערבים ממדינות אחרות". הלבן של הקטארים הוא לא סתם לבן, הוא לבן בוהק ואלגנטי. הכאפיה על ראשי הצעירים מעומלנת ומעוצבת בקפידה. חפתים נוצצים של גוצ'י ועט מעוצב (של גוצ'י, כמובן) בכיס. כשיש כסף – צריך להפגין אותו.

בשל האדמה הצחיחה, החום והיובש, חיו כאן פעם רק שבטים נודדים, ללא גופים מדיניים ופוליטיים. באמצע המאה ה-19 השתלטה על האזור חמולת אל-ת'אני (Al Thani), שהגיעה מאי שם בחצי האי ערב. מסוף המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה היה האזור נתון לשליטת האימפריה העות'מאנית, ומאוחר הוא היה זה שטח חסות בריטי. רק בשנת 1971 זכתה קטאר בעצמאות, כאשר הבריטים עזבו את האזור.
בהפיכה שקטה בשנת 1995, החליף חמד בן ח'ליפה את אביו ח'ליפה בן חמד. יחי ההבדל הקטן. אך ההבדל לא היה סמנטי בלבד, מכיוון שהבן לחמולת אל-ת'אני הוביל את קטאר למודרניזציה, פיתוח מואץ של משאביה הכלכליים ואפילו זכות הצבעה לנשים.
האמיר חמד בן ח'ליפה אל ת'אני (Amir Hamad bin Khalifa al-Thani), שליט קטאר עד היום, הוא אב ל- 27 ילדים שהולידו לו שלוש נשותיו. אל תרימו גבה - עדיין מותרת כאן הפוליגמיה, כמו בחמישים מדינות נוספות בעולם.

קטאר היא אחת משלוש האמירויות האחרונות שנותרו בעולם, יחד עם כווית ואיחוד האמירויות, שהן כולן מדינות הנשלטות על ידי אמיר, כלומר, נסיך - תואר העובר בירושה. למעשה זוהי מונרכיה אבסולוטית, בה לאמיר שליטה מוחלטת על כל התחומים בחיי המדינה ואזרחיה. הוא מעל לחוקי המדינה, אם כי כפוף לחוקי המסורת והדת האיסלאמית (שריעה), אשר מסדירה את כל תחומי החיים, בדומה לחוקי ההלכה היהודית. בקטאר אין בחירות ואסור להקים מפלגות.

כאפיה, כיפה, נרגילה ביד אחת וטלפון סלולרי בשנייה (צילום: כרמית וייס)

בין סמטאות השוק
דוחה, שלא כמו דובאי השכנה, לא ממצבת את עצמה כיעד תיירות. יש בה אמנם מספר מוזיאונים, אך בכך פחות או יותר מסתיים ההיצע התיירותי. בשנים האחרונות היא יעד לועידות ואירועי ספורט בינלאומיים ובעיקר למשקיעים זרים ואנשי עסקים (בהם גם הרבה ישראלים, כך גונב לאוזננו).

הפקידה במלון ממליצה לנו לבקר בשוק הסמוך - שוק ואקיף (Souq Waqif). השוק ההיסטורי של דוחה נבנה מחדש בשנים האחרונות. החנויות הקטנות הגודשות את סמטאות השוק משמרות את הסגנון המקורי, ולצדן נפתחו גלריות, מסעדות ובתי קפה. רוב הסחורה מיועדת כנראה לעובדים הזרים, המחירים זולים מאד. אנחנו מסוחררים מהמראות והריחות, מבליל האנשים והשפות, וסוף סוף פוגשים גם קצת קטארים אמיתיים, שעד עכשיו תהינו אם הם לא פיקציה בכלל.

למעלה ממיליון איש מתגוררים בדוחה, קרוב לשמונים אחוז מתושבי קטאר כולה. מרבית תושבי דוחה אינם קטארים, אלא עובדים זרים שהגיעו אליה מאסיה, צפון אפריקה ומדינות ערב. אנחנו פוגשים כאן כמה משכנינו מירדן, מצרים, סוריה ולבנון.
תושביה המקוריים של קטאר נדדו אליה מערב הסעודית ותרבותם דומה. כיום הערבים הם רק 40% מתושבי המדינה, ושאר המתגוררים בה הם בעיקר הודים (18%), פקיסטנים (18%) ואיראנים (10%). השפה הרשמית היא ערבית, אך רבים דוברים אנגלית כשפה שנייה, ובליל שפות אחרות נשמע מכל עבר.
רוב אזרחי קטאר שייכים לכת הוואהאבית של האיסלאם, השלטת גם בשכנה ערב הסעודית, אם כי כאן היא מחמירה פחות ממנה. כך למשל מותרת בקטאר שתיית האלכוהול ונהיגת נשים ברכב, בניגוד למדינות המפרץ האחרות. האלכוהול מותר רק למי שאינו מוסלמי, ואסור לשתיה בפומבי, כך שאל תצפו למצוא בארים בכל פינת רחוב אלא רק בבתי המלון ובפאבים היוקרתיים.

סמטה של בדים צבעוניים, לא לנשות קטאר הלבושות שחור (צילום: כרמית וייס)

העיניים שמתחת לרעלה
אנחנו משוטטים בשוק. בחנויות ממול ראינו מכשירי חשמל, שעוני יוקרה ותכשיטי זהב כבדים, אך כאן הכל זול ומזכיר את שאנו מכירים מהמזרח. חנויות תבלינים ופיצוחים, כלי בית, ממתקים, בגדים, עבודות יד וכאפיות מכל סוג וגודל. את עיני כובש רחוב צבעוני במיוחד, מתחילתו ועד סופו בדים מתנפנפים, ממיטב צבעי המזרח הבוהקים.
"מי לובש את הבדים הצבעוניים הללו?", אנחנו שואלים את אחד המוכרים, "הרי נשות קטאר לובשות רק שחור". הוא מסביר לנו שאת הבדים הצבעוניים לובשות נשים איראניות, אינדונזיות ופקיסטניות המתגוררות בקטאר. גם לנשים הקטאריות מותר ללבוש צבעוני בביתן, אך בחוץ הן תמיד לבושות שחור, מכף רגל ועד קודקוד.

אנחנו מבחינים בקבוצת נשים צעירות. רק עיניהן המאופרות שחור כבד מציצות מחריץ הרעלה ומסגירות את גילן הצעיר. כשהן אוכלות הן מכניסות את ידן מתחת לרעלה. אני מזועזעת, מתקשה להאמין.
כבר מגיל צעיר עוטות הנשים בקטאר רעלה שחורה, הקרויה כאן "באתולה" (אותה רעלה הנקראת במקומות אחרים "בורקה"), המכסה את כל הפנים מלבד העיניים. הן לובשות שמלה שחורה ארוכה, רפויה, מבד גס, שאינה מרמזת חס וחלילה על חמוקי גופן.
דו"ח של הועדה האמריקאית לזכויות אזרח קובע שבקטאר עדיין נהוגות הגבלות על תנועת נשים ועל חופש הדיבור והעיתונות. דו"ח של ארגון אמנסטי מספר שהנשים בקטאר סובלות מהפליה, והן אינן מוגנות בצורה הולמת כנגד אלימות בתוך המשפחה. חוקי המשפחה מפלים נשים לרעה ומקשים עליהן להתגרש.

נשים קטאריות, מכוסות מכף רגל עד ראש, ועובדים זרים בשוק של דוחה (צילום: כרמית וייס)

יחסי קרבה צוננים
לא פחדתם? שואלים אותי רבים. כן, קצת חששנו, בכל זאת מדינה ערבית ואני לא כזו גיבורה גדולה.
המטה ללוחמה בטרור מתיר חניית תדלוק בשדה התעופה בדוחה, ללא יציאה משדה התעופה. הוא מגדיר את רמת האיום בקטאר "איום קונקרטי בסיסי" – הדרגה השלישית מתוך ארבע, "בחברה טובה" יחד עם ירדן, מצרים, מרוקו ועוד מספר יעדי תיירות חביבים על הישראלים. למרות זאת, אין איסור על כניסה למדינה.

יחסי קטאר עם ישראל מתחממים ומתקררים בהתאם לאירועים הפוליטיים. כיום אין יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, אם כי אלו היו בדרך להתמסד לאחר ההתנתקות מעזה בשנת 2005. מאז זכתה קטאר לביקוריהם של נשיא המדינה שמעון פרס, שרת החוץ (דאז) ציפי לבני ואהוד אולמרט. כרגע היחסים צוננים, אך לקטאר נציגים מסחריים בישראל וכך גם לישראל בקטאר. המשרד הישראלי בקטאר נקרא "משרד אינטרסים", שם עלום ומסתורי משהו.

אפשר אולי להתנחם בכך שגם יחסיה של קטאר עם העולם הערבי לא תמיד סוגים בשושנים. במלחמת המפרץ (1991) ובפלישה לעיראק (2003) אפשרה קטאר שימוש בשטחה כבסיס יציאה ללוחמה כנגד עיראק. סכסוכים בין מדינות ערביות לקטאר על רקע פרסומיה הבוטים של רשת אל-ג'זירה, השייכת למשפחת האמיר של קטאר, הם דבר שבשגרה.

זהירות שייח חוצה
סוף סוף אנו בדרך הביתה. בכניסה לטרמינל היוצאים ניצב שלט המכריז על מעבר חצייה, ומצויר בו, כמה מפתיע... שייח. הרבה שלטים משעשעים כבר ראיתי: גמל חוצה, קנגרו חוצה, כל מדינה והחוצים שלה. אבל מאז הטרול החביב, המופיע על השלט הנורבגי בדרך הטרולים, לא ראיתי שלט הזוי כל כך.

מוניות מצוחצחות וג'יפים מפוארים מורידים ערב רב של נוסעים. הרבה מערביים, אולי אנשי עסקים, שעכשיו אני מבינה טוב יותר מה הם עושים כאן. את עיניי צדה משפחה קטארית צעירה. האם מכוסה שחור, פניה מוסתרים ברעלה שחורה ועל זרועה תיק שחור, בוהק ואלגנטי (גוצ'י?...). שלושת הבנים הצעירים בלבוש מודרני – מכנסיים קצרים וחולצות פולו צבעוניות. הם לא מתחברים לי ביחד.

אבל בעצם, הכל פה לא מתחבר. ואולי עכשיו, אחרי שקראתי כל כך הרבה על המדינה המיוחדת הזו, דווקא כן.

זהירות, שייח חוצה, וגם נער ישראלי (בלונדיני) אחד... (צילום: כרמית וייס)

מידע נוסף

בתי מלון בעיר דוחה

כתבות נוספות
כתבות על מדינות מזרח אסיה (שלחלק מהן יש טיסות דרך קטאר)
כתבות על נפאל
כתבות על הודו

אודות הכותבת

כרמית וייס (Carmit Weiss), מנסה להעביר את אהבתה לנופים דרך הצילום והכתיבה, מנהלת אתר Gotravel ואחת הכותבות המרכזיות בו. חרשה את אירופה וצפון אמריקה וטעמה גם את טעמן של היבשות האחרות. בעלת ניסיון רב בתכנון טיולים, גולשת סקי ואמא לארבעה גולשים צעירים.

כרמית עונה לשאלותיכם בפורום מומחי תיירות

לקריאת כתבות נוספות של כרמית

הצעות לטיולים באסיה

טיולים למזרח הרחוק טיולים פרטיים בהתאמה אישית לחץ לפרטים	טיולים למרכז אסיה לקבוצות ומטיילים עצמאים לחץ לפרטים
הפלגות גיאוגרפיות ליעדים רחוקים ואקזוטיים לחץ לפרטים	ספארי צלילה כולל איי פלאו, הפיליפינים והמלדיבים לחץ לפרטים
שייט נהרות בגדולים וביפים בנהרות תבל לחץ לפרטים	טיולי ג'יפים בקירגיזסטן, סרי לנקה ויעדים נוספים לחץ לפרטים