טיול ברגל ביערות וחופי
דרום-מערב אוסטרליה
מאת: אביב בן-צבי

דרומה של מערב אוסטרליה מתאפיין ביערות ומפרצים לרוב. לאורך חלקה זה של היבשת, הקרוי בחיבה "הציצי של אוסטרליה", נמתח מסלול הליכה בן אלף קילומטר, שנפתח ב-1979, המוביל מהעיר הגדולה פרת' (Perth) לעיר אלבני (Albany) בדרכי היער ושמורות הטבע של דרום-מערב אוסטרליה. המסלול נקרא על שם השבט האבוריג'יני המקומי: מסלול ביבלמן (Bibblmun Track). שם זה מתאר אנשים שנהגו ללכת מרחקים ארוכים לצורך מפגשים חברתיים. המסלול כולו בן כחמישים קטעים, שמרביתם באורך יום הליכה, ובסופם עיירה או מקום מוסדר לקמפינג.

בחרתי ללכת מסלול בן ארבעה ימים, בין ישוב קטן הנקרא וולפול (Walpole), לכפר הדייגים המפרץ השליו (Peaceful Bay) – מרחק של שישים קילומטר. המסלול משלב הליכה בתוך יער עתיק, עם הליכה לאורך צוקי החוף הדרומי. קניתי מפה מתאימה, אוכל לארבעה ימי טיול וכרטיס אוטובוס/רכבת לוולפול ליום המחרת.

עולם קטן

למחרת, בעודי מנסה להבין האם אני מחכה במקום הנכון, אני שומע מישהי אומרת: "איזה עולם קטן...", במבטא הולנדי. לקח לי כמה שניות להבין שזה היה מכוון אלי. סוזן הגיעה והתיישבה לידי. "אז לאן אתה נוסע?" היא שאלה. "לוולפול לעשות חלק מביבלמן טרק במשך ארבעה ימים". עניתי. "ואת?", "בדיוק כמוך…". סוזן (38, הולנד) ואני נפגשנו באכסניה בקורל ביי (Coral Bay). היא ניצחה אותי במשחק שח באחד הערבים שם. היה נחמד לפגוש אותה שוב. בנסיעה עצמה כל אחד ישב במקום אחר (המקומות באוטובוס מסומנים), כך שלא יצא לנו לדבר תוך כדי. הגענו לוולפול אחה"צ והלכנו ביחד לאותה אכסניה. בעלת האכסניה, אישה מבוגרת בשם ליווט, התגלתה כאימהית ונחמדה. כשאמרתי שאני מישראל סיפרה שהיא הייתה מתנדבת בקיבוץ ברעם במשך שנתיים (74-75) והוסיפה כמה חוויות מהתקופה. היא הראתה לנו את המקום והמליצה על מקומות זולים לאכול, אם אנחנו לא מתכננים להכין אוכל באופן עצמאי. התארגנו ודיברנו על המסלול. הסתבר שסוזן רוצה להתחיל בעוד כמה ימים ואני רוצה להתחיל מחר. השארנו את זה ככה באוויר.
כתבה על טיול לאורך חופי מערב אוסטרליה

מפת ארבעת קטעי המסלול (צילום: נאס"א)

הלכנו ביחד לאכול וכשחזרנו כבר היה ברור לשנינו, מבלי שנצטרך באמת לומר זאת במילים, שנלך ביחד. אני אחכה עוד יום וסוזן תוותר על היום הנוסף שרצתה לבלות במקום. למחרת, הלכנו למרכז מבקרים ושאלנו לגבי עדכונים והמלצות על המסלול. "כילה היא חובה!", נאמר לנו בהחלטיות. ואם זה חובה, אז קנינו. סוזן הלכה לחוף ואני עשיתי סיבוב סביב לישוב לאורך חוף המפרץ, במקום בו האוקיינוס נכנס במעבר צר לתוך היבשה ויוצר אגם גדול. כשחזרתי ראיתי את ליווט סוחבת כמה ענפים גדולים. מתוך נימוס, שאלתי האם היא צריכה עזרה כלשהי. היא היססה קצת ושאלה אם אני מוכן לגזום כמה שיחים שגדלו פרא. נעניתי לבקשה בשמחה. היא ציידה אותי במסור גינון חשמלי ובהוראות גיזום והתחלתי בעבודה. היה מעט יותר קשה ממה שזה נראה בתחילה, אבל היה לי מאוד מהנה לעשות זאת. כשסיימתי היא כל-כך התלהבה וביקשה לשלם לי על העבודה. לאחר וויכוח קצר סוכם שאקבל הנחה על הלילה הקרוב ולא יותר.

סימון מסלול ביבלמן טרק (צילום: אביב בן צבי)

  טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
  טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים »
  הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »

18 קילומטר, 18 קילוגרם – יום ראשון ביער

לאחר ארוחת בוקר קלה, רגע לפני שאנחנו עוזבים, הביאה ליווט משקל בכדי לשקול את התרמילים. שלי מגיע ל-18 ק"ג. לקחתי רק את מה שבאמת הכרחי ובכל זאת הגעתי ל-18 (כולל אוכל, מים, כלי בישול ואוהל שבדיעבד לא היה בו צורך). אנחנו מקבלים הוראות אימהיות אחרונות מליווט, מצטיידים בעוד מיכל גז קטן לבישול שמישהו השאיר אצלה (שלי כבר עמד להתרוקן) ויוצאים מהאכסניה. המסלול עובר לאורך החוף ומהר מאוד עוזב אותו ונכנס לתוך יער. בספר, המתאר את המסלול, נקרא היער Great Forest ויש בו מינים שונים של עצי איקליפטוס גבוהים ואלונים עבי גזע. המראה מרשים מאוד. השביל עולה למצפה המשקיף לעבר האוקיינוס, אבל היום מאוד מעונן ואנחנו לא ממש רואים את הים. מה שכן רואים זה המון זבובים. וזה עוד בלשון המעטה. הזבובים מלווים אותנו לאורך הדרך ותופסים טרמפ על התרמילים שלנו. בהנחה שכל זבוב שוקל בערך גרם, לכל אחד מאיתנו נוסף עוד קילו על הגב… תבורך רשת הזבובים שמגינה על הפנים מפני הצרה הזו.

עם כל הבית על הגב (צילום: אביב בן-צבי)

ההליכה ביער שקטה. אנחנו מדברים מעט בשיחות קצרות. כל אחד שקוע בקצב של עצמו ובמחשבות שלו. שלי מתמקדות בעיקר במשקל ובניסיון להבין איך שוב הגעתי ל-18 ק"ג. לעת עתה המשקל עדין לא מציק לי. רק המחשבה על המספר ומה לקחתי שלא נחוץ. כשהראש לא עסוק בחישובי משקל או בניווט, המחשבות נודדות.

מדי פעם יורד גשם ועננים כבדים הולכים ומכסים את השמים. באחת מהפוגות הגשם גם אנחנו עוצרים להפסקת אוכל וממשיכים את אחת השיחות שנקטעו במהלך ההליכה - כאילו הרגע הפסקנו. לאחר ההפסקה הדרך יורדת לכיוון נהר, שנגלה ונעלם מבין העצים. חלקה האחרון של ההליכה, קילומטר-שניים עד למחנה, מתיש ומעייף. המשקל כבר מציק ובכל עיקול של הדרך נראה שכבר מגיעים, אבל מיד מסתבר שלא כך הוא. אני הולך ראשון וסוזן מעט מאחורי. אנחנו לא מדברים, אבל יודעים בדיוק מה כל אחד חושב וכמה שנינו רוצים להגיע. פתאום מופיעה הבקתה מבין עצי היער. הבקתה היא שלושה קירות עץ וגג, המגנים מהרוח והגשם, משטח עץ מוגבה לשינה, שולחן פיקניק, שירותים (נקיים, יחסית) ומים. בבקתה עצמה יש שתי קופסאות פלסטיק גדולות. אחת עם מצרכים שאנשים השאירו לבאים אחריהם והשנייה עם מחברת עבה, בה אנשים כותבים את חוויותיהם, וספר לרישום פרטים "למקרה ו…". מאוד מעניין לקרוא בהם.

השעה 13:00. אין איש מלבדנו באזור. סוזן הולכת לשחות בנהר הקרוב לבקתה ואני הולך לצלם קצת באזור. קר מדי בשבילי להיכנס למים. כשסוזן חוזרת היא מספרת לי שהיא נחתכה בכף הרגל כשיצאה מהמים, אבל נראה שזה לא משהו רציני. אנחנו מכינים תה והולכים לקרוא ולישון שנת צהריים.

בילבונג (אגם משאר קטן) בלב היער (צילום: אביב בן-צבי)

טיול שנתי

לפנות ערב אני מתעורר. אף מטייל נוסף לא הגיע לבקתה ונראה שהיא רק שלנו ללילה זה. קצת לפני שמחשיך אנחנו מכינים ארוחת ערב קלה (פסטה עם תירס וטונה). מיכל הגז נגמר באמצע - מזל שלקחתי עוד אחד. כשעה לאחר מכן, בעודנו אוכלים את ה"קינוח" (פרות יבשים), אנחנו שומעים קולות מרחוק. לא עובר זמן רב וחבורה של 14 תיכוניסטים מגיעים לבקתה עם מורה ומדריך. כבר חושך, הם רטובים ועייפים ובכל זאת הם ניגשים לעשות את המוטל עליהם: בניית אוהלים והכנת ארוחת ערב - מבלי שנשמעת תלונה אחת. סוזן ואני ניגשנו למורה והצענו את עזרתנו. מלבד להחזיק את מוט אחד האוהלים לדקה, הם לא נזקקו לכל עזרה. מסתבר שאלו תלמידי כיתה י' מבית ספר פרטי לבנים בפרת'. הם ביום השביעי של מסע בן עשרה ימים לאורך הביבלמן, המהווה את שיאה של תוכנית הלימודים בשדאות. כל 140 תלמידי השכבה חולקו אקראית לקבוצות של 14 בנים, לכל קבוצה מתלווה מורה או שניים ומדריך. הקבוצות מתנהלות באופן עצמאי ואין קשר ממשי בין הקבוצות עד ליום האחרון. הם סוחבים את כל הציוד על הגב לאורך כל המסלול (כ-200 קילומטר). ביום שפגשנו אותם הם היו אמורים לחצות אגם בשיט קיאקים ואז ללכת עוד כמה קילומטר עד לבקתה. אבל הרוח החזקה והגשם לא אפשרו להם לעשות זאת ולכן הם הלכו כ-15 קילומטר נוספים והגיעו לבקתה מאוחר. היה ממש מרשים ומרגש לראות אותם עובדים יחד. זה מדגדג לי באצבעות ואני כמעט ומוכן להצטרף אליהם כעוד מורה מלווה.

הלילה קר מאוד. לא ממש התארגנתי לקור כזה. אני לובש את כל מה שיש: חולצה תרמית ושתי חולצות קצרות. למזלי שק השינה שלי מיועד לטמפרטורות כאלה ואחרי מספר דקות שאני מתכרבל בתוכו, אני מתחיל להזיע ומוריד את כל השכבות. הלילה עובר בשינה טובה.

גשר עץ מעל נחל (צילום: אביב בן-צבי)

מסלול צמרות העצים – יום שני

אנחנו מתעוררים מוקדם. התלמידים עדין ישנים, הם קיבלו צ'ופר לישון עד מאוחר בגלל היום הקודם. עדין קר, אבל סביר ולא יורד גשם. לאחר ארוחת בוקר אנחנו מתחילים ללכת. ההליכה מתחילה טוב, אבל הולכת ונהית קשה יותר בגלל עליות וירידות רבות. השביל עדין בתוך יער והעצים הולכים ונהיים גבוהים ועבים יותר. סוזן הולכת לאט ונראה שהיא סובלת מעט מהחתך ברגל. גם היום השיחות מעטות אבל זה לא מפריע. להפך. האווירה מאוד רגועה ונעימה עם סוזן. בזמני מנוחה אנחנו "משלימים פערים" וממשיכים שיחות שנקטעו בזמן ההליכה.

אחרי שלוש שעות הליכה אנחנו מחליטים למצוא מקום נחמד להפסקת אוכל. אנחנו מוצאים מקום שנראה נחמד ורגע לפני שמתיישבים אני מזהה נחש ארוך ושחור שזיהה אותנו בדיוק באותו רגע וברח לשיחים. אנחנו לוקחים טווח ביטחון ומתיישבים למנוחה. מכאן ההליכה לא ארוכה עד ל"טיילת בצמרת", או כפי שזה נקרא כאן Tree-Top Walk. זהו אתר תיירות הבנוי בין עצי היער ומכיל מסלול הליכה על גשרים בגובה של 40 מטר, קצת מתחת לצמרות העצים (שחלקם מגיעים לגבהים של 60-70 מטר). מאוד מיוחד ללכת בין הצמרות, במיוחד לאחר יומיים של הליכה למרגלות העצים. נקודת המבט משתנה פתאום מגובה כזה.

הרגל של סוזן לא במצב טוב. החתך עמוק ממה שנראה בתחילה ושלפוחיות הופיעו לידו. לאחר התלבטות היא מחליטה לחזור לוולפול בטרמפ מהאתר. אנחנו נפרדים וקובעים להיפגש בעיירה בשם דנמרק (Denmark), לאחר שאסיים את המסלול. אני ממשיך לבדי כחצי שעת הליכה עד לבקתה הבאה.

גשר במסלול צמרות העצים (צילום: אביב בן-צבי)

יופי של פנסיה

עם צהריים אני מגיע, מתארגן ומחפש מציאות בקופסה. להפתעתי אני מוצא בלון גז הנראה חדש. אני מחליט לחכות עד לאחר ארוחות הערב ואז להחליט אם לקחת אותו או להשאיר לבאים אחרי. הבקתה נקייה ומסודרת, אבל השירותים לא ממש. כיוון שיש לי הרבה זמן וכיוון שאני ממש צריך להשתמש בהם, אני מחליט לנקות באמצעים שיש בבקתה (מטאטא, מים, ניר טואלט). אחרי שניקיתי, אני מרגיש שאני רשאי לקחת את מיכל הגז ללא נקיפות מצפון. אני נח קצת וקורא ואז מגיע מטייל נוסף. אדם מבוגר, המספר לי שהוא עושה את כל המסלול. הוא חי באנגליה והגיע לבקר משפחה בפרת'. מאחר והיה לו זמן עד שאשתו מצטרפת אליו, הוא החליט לעשות את המסלול במשך חודש וחצי. הוא בן 62, בפנסיה, לאחר שנים רבות כשופט בצפון אנגליה. אני מספר לו על עצמי ועל ההתלבטות האם לחזור להוראה או לא. השיחה מאוד נעימה, אבל בערב, לפני שאני הולך לישון, אני שם לב שלא שאלתי לשמו. זה ממש מצער אותי ואני מקווה שתהיה לי עוד הזדמנות לעשות כן, כיוון שהוא מתכנן לפסוח על הבקתה הבאה וללכת 30 קילומטר ביום.

אחר הצהרים אני מחליט להכין לי תה. קצת לפני שהמים רותחים מיכל הגז השני נגמר. אני מודה למי שהשאיר את מיכל הגז בקופסה וממשיך במלאכה. בדיוק אז מגיעה קבוצת התלמידים מאתמול שמחה וצוהלת. לאחר שהם מתארגנים אני משוחח מעט עם המורה. העובדה שאני מורה למדעי המחשב גורמת להתרגשות קלה אצל כמה מהתלמידים, שמאוד רוצים ללמוד זאת בשנה הבאה ושואלים כמה שאלות בנושא. זה מרגיש מוזר לדבר על מדעי המחשב באמצע כל הטבע הזה. הלילה פחות קר ומזג האוויר השתנה לטובה במהלך היום. בתקווה שכך יהיה גם מחר.

בלב צמרות היער (צילום: אביב בן-צבי)

מהיער לאוקיינוס – יום שלישי

אני מתעורר מרעש ההתארגנות של הפנסיונר, אבל עד שאני מתאפס על עצמי הוא כבר אומר שלום, מאחל לי להגיע להחלטות הנכונות ויוצא לדרך. שוב נשארתי מבלי לדעת את שמו.

אני יוצא מוקדם. ההליכה לבד נעימה לי. הגוף כאילו התרגל להליכה ולמשקל והכול נהיה רך ורגוע. השביל ממשיך ביער עוד 45 דקות ואז יוצא לנוף פתוח יותר, עם שיחים ועצים בגובה נורמלי. לאורך שני הקילומטרים הבאים מצטרף השביל לתוואי הרכבת הישן, שחיבר את ערי החוף הדרום מערבי של אוסטרליה. אני פתאום שם לב שאני מחייך תוך כדי הליכה. הטבע עושה לי טוב. גם תובנה זו הולכת ומתבהרת לי מפעם לפעם.

השביל חוצה דרך עפר רחבה ועולה ויורד דרך גבעות חול מכוסות בצמחים, שיחים נמוכים ועצי אקליפטוס. הכול פורח כאן באדום, סגול וצהוב. זה קצת מוזר שהאביב מגיע בנובמבר. מדי פעם הים מציץ בין הגבעות והכחול העמוק מהפנט ומשאיר את העיניים תלויות באוויר ולא בשביל, מה שמיד גורם להיתקלות עם ענף ואיבוד שיווי משקל, שרק במזל לא הסתיימה עם הפנים באדמה. בדיוק כשכבר נמאס מלעלות ולרדת בגבעות, אני מגיע לנקודה גבוהה, בה הנוף הנפרש מפצה על כל עליה וירידה. מכאן הדרך יורדת לחוף. אני מצלם קצת באזור ואז רואה את הפנסיונר מרחוק. אנחנו מנופפים אחד לשני והוא ממשיך ללכת. אני מתקדם קצת עד לנקודה מוצלת מעט ועושה הפסקה. מהחוף יש עליה לדיונת חול בגובה 150 מטר. השביל חולי וההליכה בו קשה לי. אני מכניס את עצמי לקצב הליכה קבוע ומתרכז בצעדים ובנשימה ולא במשקל שעל הגב או בכאבי השרירים. העלייה נמשכת 40-50 דקות עד לבקתה בה אעשה את הלילה. להפתעתי אני פוגש בבקתה את הפנסיונר שאומר שהחליט לישון כאן הלילה. "גורדון, דרך אגב", הוא קם ומושיט לי את היד. אני לוחץ את ידו ואומר "אביב. נעים מאוד. ממש הצטערתי שלא שאלתי לשמך כבר אתמול". אנחנו מכינים אוכל והולכים לנוח.

פריחה של בנקסיה (צילום: אביב בן-צבי)

לאורך צוקי האוקיינוס – יום רביעי

אני מתעורר עם שחר, אחרי גורדון. מתארגן בקצב איטי של שעת בוקר מוקדמת, בניגוד לגורדון שעושה הכול בצורה נמרצת ויעילה. גורדון יוצא לדרך, אנחנו נפרדים לשלום ואני יוצא לדרך כ-20 דקות אחריו. היום מעונן מאוד עם משבי רוח חזקים. אני מקווה שלא ירד גשם חזק במהלך היום.

השביל יורד מהבקתה לעבר החוף, אבל לא רואים את הים עדיין. ככל שאני מתקרב, הולך ומתגבר רעש הגלים, כמו מוזיקה בסרט מתח לקראת השיא. השביל עולה ומטפס על גבעות חול, עד שבקצה אחת מהן נגלה החוף, עם סלעי ענק, עליהם מתנפצים הגלים ברעש אדיר. יחד עם העננים האפורים ומעט קרני השמש שמצליחות לחדור ביניהם, נוצר מחזה דרמטי מאוד, שמשאיר אותי עומד ובוהה כמה דקות מבלי לזוז. מכאן הדרך הולכת לאורך הצוק ובכל פניה או עליה נגלה מראה יפה מקודמו, עד שמגעים למקום הנקרא The Gap שהוא מין מפרץ קטן בין סלעים גדולים.

החוף הבתולי המפורץ של דרום מערב אוסטרליה (צילום: אביב בן-צבי)

אני מצלם הרבה ומתעכב זמן רב במקום. מתחיל לטפטף, או שאולי אלו הן טיפות הגלים שמתנפצים על הסלעים. בכל מקרה זה גורם לי להפסיק לצלם ולהתקדם הלאה. השביל מתרחק מהים ואיתו נפסק גם הטפטוף (אז אולי בכל זאת היו אלו הגלים?). לאחר מרחק מה חוזר השביל לנקודת תצפית נוספת מראש צוק. רגע לפני שמגיעים לצוק, מקבל את פני ההולכים שלט: "אזהרה! חוף מסוכן. אנשים איבדו את חייהם כאן!". כיוון שסימון השביל נמצא ממש מאחורי שלט זה, אני ממשיך למרות האזהרה…

הצוק מרשים מאוד ומראה האוקיינוס יפה ממנו עוד יותר. מכאן אני יכול לראות את נקודת הסיום של המסלול שלי – כפר דייגים קטן בשם המפרץ השליו (Peaceful bay). אני ממשיך בהליכה ותחושת האושר מציפה אותי. אני מרגיש ממש טוב ואפילו קצת מצטער שזה עומד להסתיים היום.

"אזהרה! חוף מסוכן. אנשים איבדו את חייהם כאן!" (צילום: אביב בן-צבי)

חבל שמסתיים המסלול

לכפר הדייגים אני מגיע בערך ב-10:00 בבוקר, נח קצת ומתחיל לצעוד על הכביש לעבר פונדק דרכים, בו יאסוף אותי אוטובוס אחה"צ ליעד הבא. אחרי כמה דקות עוצר לידי רכב. הנהג אומר לי: "אדם הוא לא שבלול. אתה יודע…", ומסביר שהיה מציע לי טרמפ אבל אין לו מקום ברכב. אני חושב שדווקא מדי פעם זה טוב להיות שבלול ולסחוב את הבית על הגב. אני ממשיך לאורך הכביש בהליכה מעט משעממת ולאחר 2-3 קילומטר עוצר עוד רכב, שמקצר לי את ההליכה ב-5 קילומטר ומביא אותי עד לפונדק הדרכים Bow Bridge.

בפונדק אני נח ומחכה לאוטובוס שיגיע בעוד כארבע שעות. כדי להעביר את הזמן אני קורא ספר בשם A long way down (ניק הורנבי), שמדבר באופן מעט משעשע אבל עדיין עמוק, על המשמעות שאנשים מוצאים, או לא מוצאים, לחייהם. באוזניות אני שומע את Bon Iver ובחוץ עדיין אפור מעונן. הכול ביחד גורם לי לדכדוך קל ולחשוב על עצמי והמקום שלי כאן ואני מתחיל לבכות. בכיתי בשקט. אני מאושר. לפחות גיליתי מה עושה אותי שמח.