www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



החיים בכפר - חוויה של עבודה בחווה באוסטרליה
מאת: אביב בן-צבי


אחת החוויות המיוחדות והמהנות בטיול באוסטרליה, המאפשרת להכיר את צורת החיים של איכרים אוסטרלים, היא התנדבות לעבודה בחוות אורגניות, אליהן מגיעים ועובדים תמורת אוכל ולינה. כתבה זו תיקח אותכם לחוויה אישית של שלושה שבועות בעבודת שדה ורפת, כמו בקיבוץ...


 WWOOF - Willing Workers On Organic Farms הוא ארגון עולמי בו אנשים מגיעים לחוות אורגניות ועובדים תמורת אוכל ולינה. זה מאד נפוץ באוסטרליה. כעקרון, צריך לעבוד עד שש שעות ביום. אני בחרתי לעבוד יותר…
 

יפיפיות החווה בברכת המים 
  (צילום: אביב בן צבי)
 
 
"העבודה משחררת"
שש ורבע בבוקר, השעון מעיר אותי ליום עבודה. התרגשות. לובש בגדי עבודה, נועל מגפיים והולך למכון החליבה. פול כבר הביא את הפרות מהמרעה ואני מצטרף אליו לחליבה. מדהים עד כמה הכל חוזר אלי מהר. פעולת החליבה - להחזיק את המכונה ביד שמאל ולהרכיב את הגביעים על העטין ביד ימין - נעשית מבלי לחשוב. כמו לרכוב על אופניים – לומדים פעם אחת, זוכרים לכל החיים. החליבה הראשונה הייתה יום קודם, לקראת ערב, כשהגעתי יחד עם פול ברכבת ממלבורן לעיר סמוכה לחווה ומשם ביחד ברכב. קספר, כלב רועים לבן, מקבל את פני בקפיצות ונשיכות (שמחה?) קלות. “זה החדר שלך,” אומר פול, ”יש בגדי עבודה בארון, המגפיים מחכות לך בחוץ, יש בהם חור קטן אבל אתה תסתדר." ככה, פשוט. הנחתי את התרמיל בחדר, החלפתי בגדים, הורדתי את שעון היד (ובמשך כל שלושת השבועות הוא נשאר בחדר ללא שימוש) ויצאתי לנסות לנעול את המגפיים. פול כבר חיכה בחוץ. כל הדרך התפללתי שלא תהיה לי בעיה להכניס את רגל ימין למגף. זה לא פשוט, עם כף רגל שמקובעת ב-90 מעלות. התקופה הקרובה תלויה במגף ימין. החרדה כנראה ניכרה על פני ופול הבחין בה. הסברתי לו שיש לי בעיה ברגל, תוך כדי שאני נאבק במגף. בדיוק אז הרגל החליקה פנימה. קמתי והלכנו לחלוב. כל החליבה חייכתי. יש משהו משחרר בעבודת כפיים (קצת הומור שחור. מתנצל. זה פשוט התבקש).
 

הפרות במכון החליבה 
  (צילום: אביב בן צבי)
 

הפלגות גיאוגרפיות



 
 
חליבת בוקר
החליבה עצמה עוברת מהר. יש 17 עמדות חליבה, אבל בכל פעם נחלבות 13-15 פרות. פול לא נאבק עם הפרות וממעט להרביץ להן בכדי להאיץ אותן. הוא מכיר אותן היטב. את כל הפחדים והשיגעונות שלהן ואת היחסים החברתיים ביניהן. ישנן פרות שלעולם לא יסכימו להיכנס ראשונות למכון ויחכו שפרה אחרת תכנס לפניהן. אחרות, יכנסו תמיד בקבוצה האחרונה. הפרות הצעירות אף פעם לא ייצמדו למנהיגה בוגרת, לא משנה כמה חזק תצעק עליהן. מידי פעם אנחנו מחכים שפרה תסיים להיחלב. בזמן הזה אנחנו משוחחים. בימים הראשונים פול שואל שאלות עלי, על הקיבוץ או על ישראל, ומספר על עצמו ועל הרעיון שמאחורי חווה "ביו-דינמית". בהמשך, נחליף דעות ונתווכח על נושאים מדיניים, מדעיים ואמונות. הרדיו פתוח על שידורי הרדיו של BBC והכתבות המשודרות מהוות טריגר לשיחות נוספות.
 
בסביבות שמונה נגמרת החליבה ומתחילים בניקיונות. ביום הראשון פול הראה לי מה הוא נוהג לעשות, אח"כ זה כבר נעשה שגרה, בה כל לכל אחד יש את תחום האחריות שלו. בין השאר, אני אחראי על שטיפת חצר ההמתנה של הפרות. יש משהו בזרם המים החזק והפעולה החוזרת של השטיפה, שמכניסה אותי למין מצב מדיטציה, בה הפעולה נעשית מבלי לחשוב והמוח מתפנה להעלות זיכרונות מזמנים אחרים, בהם עבדתי ברפת בקיבוץ. תחושה משונה.
 

ממתינים שאחרונת הפרות תסיים חליבה
  (צילום: אביב בן צבי)
 
 
איפה נמצאים המקומות שמזכירים בחדשות?
בשמונה וחצי הולכים לאכול ארוחת בוקר. פול מבשל לעצמו קערת דייסה גדולה ואני מסתפק בקערת מוזלי קטנה ושני טוסטים עם חמאה. קיי, בת זוגו של פול, מצטרפת לארוחה, אם וכאשר אינה עסוקה בטיפול בחתול המפונק והפצוע או בשלוש התרנגולות. היא עבדה כאחות בעבר וכיום מתנדבת יום בשבוע במוסד קרוב. היא עוסקת באמנות אך את רוב זמנה מקדישה לגן הירקות הפורה שלהם. לפעמים הארחות שקטות מאד, אך בדרך כלל השיחות שנקטעו במהלך החליבה ממשיכות כאן. פול מאד סקרן. השאלות אינן מתוך נימוס או רצון לשבור את השקט, אלא מתוך רצון אמיתי לדעת ולהכיר. באחת מארוחות הבוקר הוציא פול אטלס בכדי שאסביר להם אחת ולתמיד איפה נמצאים כל אותם מקומות שמזכירים בחדשות, איך נראית הארץ, איפה ירושלים וכמה היא רחוקה מתל-אביב. שניהם שואלים המון שאלות ואני מנסה לעשות סדר בידע שלהם ולהסביר את השתלשלות האירועים והמצב הכל-כך מסובך שלנו. אני משתדל להיות הכי אובייקטיבי שאפשר ולהפריד בין הדעה האישית שלי לבין העובדות. זה מעייף מעט.
 
בפעם אחרת השיחה התמקדה ברעיונות ובעקרונות של חווה ביו-דינמית. אני מוצא את זה מאד מעניין, אם כי לפעמיים זה מעט באוויר. הרעיון המרכזי, כפי שפול רואה את זה, וסביבו הכל בנוי, הוא האדמה. אדמה טובה, שמטופלת היטב, תניב גידולים טובים יותר, אוכל בריא יותר לפרות שיתנו חלב איכותי יותר. אין שימוש בחומרים כימים מלאכותיים לשיפור והאצת הגידולים ואין שימוש באנטיביוטיקה או תרופות שאינן טבעיות. מאחורי יישום הרעיון הזה עומד אדם בשם אלכס פודלינסקי, שהרחיב ומימש את הרעיונות של רודולף שטינר (ההוא מהחינוך האנתרופוסופי). הדרך להגיע לאדמה פורייה יותר היא מעט מוזרה. בתהליך שנדמה כמו עבודת כישוף, הכוללת קרני פרה ותולעים, יוצרים תערובת שנקראת "500”. היא מכילה 500 בקטריות שונות, שיוצרות דינמיות במבנה האדמה. זהו כמובן, רק הקצה של הרעיון. לא את הכל הבנתי לאשורו. כשפול אומר "…Anyway”, אני יודע שהגיע הזמן לחזור לעבודה.
 
תשע וחצי כעת. עד להפסקת הקפה, שתגיע בעוד זמן לא רב, העבודות הן לרוב עבודות קצרות, שדורשות שני אנשים: העברת עגלות משטח אחד לאחר, טיפול בפרה כזו או אחרת, תיקונים שצריך לעשות ופיזור חציר במקרה הצורך.
בערך בשעה אחת-עשרה אנחנו חוזרים לבית להפסקת קפה. הקפה הוא קפה שחור, חזק, שנטחן מפולי קפה קלויים. הריח הכל-כך מוכר ממלא את הבית, מדגדג את האף, מעלה זיכרונות ומציף געגוע. כל אחד בתוך עצמו בהפסקה הזו. ממעטים בדיבור. “Anyway…” פול אומר. אנחנו קמים וחוזרים לעבוד.
 
  
סיום החליבה ושחרור הפרות
  (צילום: אביב בן צבי)
 
 
אם הרפת לא באה לשדה השדה בא לרפת
שתיים-עשרה בצהריים. המשימה העיקרית של פול בתקופה הזו של השנה היא החציר. קציר העשב (בעיקר שיבולת שועל), גיבוב לערמות והפיכתן לחבילות חציר גדולות ועגולות (בלות). על כל חלקה עוברים ארבע פעמים עם ארבעה כלים שונים. כבר בהתחלה אני מקבל מפול את התחושה שהוא מאמין בי וסומך עלי. העבודות שהוא מבקש ממני לעשות אינן סתמיות, אלא חלק הכרחי בעבודות החווה. ביום הראשון פול מלמד אותי לקצור. את הסיבוב הראשון בחלקה הוא עושה, כשאני יושב על ידו בטרקטור והוא מסביר לי כיצד קוצרים. בסיום הסיבוב הוא עוצר ומפנה את מקומו. אני מאד לחוץ. אחרי הכל עברו המון שנים מאז נהגתי בטרקטור ואף פעם לא ביצעתי עבודה כזו. פול יושב לידי ומידי פעם מעיר הערות ומסביר. בסיום הסיבוב הוא אומר לי: "טוב אתה תסתדר. תעשה את זה לאט וכשתרגיש נוח תגביר את המהירות." הוא פותח את הדלת ויוצא מהטרקטור. אני ממשיך לבד, נרגש מאד. לקראת סיום פול מגיע, מסתכל על השדה, נותן מילות עידוד וממשיך לדרכו.
 
ביום השני פול מלמד אותי לעבוד על כלי אחר: אחרי הקציר צריך לתת לעשב להתייבש. בכדי לייבש אותו טוב מכל הצדדים עוברים עם מכונה נוספת שהופכת את העשב. יומיים לאחר מכן אני לומד לעבוד על מגוב הגורף את החציר לערמות. ביום אחר, מעט גשום, אני לומד לעבוד עם הקלשון הקדמי של הטרקטור (Farmhand) ולסדר את חבילות החציר הגדולות במתבן, הכל נעשה בצורה רגועה ולא מלחיצה.
 

חבילת חציר (צילום: אביב בן צבי)
 


 
מזג אוויר קשה ומזג אנושי נוח
בשבוע האחרון לשהותי בחווה החלו לרדת גשמים. למזלנו סיימנו לעשות חבילות חציר במרבית החלקות ונשאר רק להביא אותן למתבן. אחרי חורף גשום מאד כל הנחלים מלאים והגשמים מציפים במהירות את כל השטח הקרוב לנחל שזורם על גבול החווה. יש הרבה תעלות ניקוז אך גם הן מתמלאות במהרה. המים עולים מהר ומציפים את החלקות ומרטיבים את חבילות החציר שנמצאות בהן. בבת אחת הכל מוצף. אנחנו רותמים עגלה לאחד הטרקטורים ונוסעים להעמיס חבילות חציר ולפרוק אותן במתבן. ישנה תחושה של בהילות. אני רואה את הדאגה על פניו של פול. אנחנו מצליחים לעבוד ביעילות ומפנים את כל חבילות החציר שבסיכון.
 
באחד הימים קצרתי בחלקה מרוחקת ומעט לפני שסיימתי התקרבתי יותר מידי לגדר החשמלית וקרעתי אותה. מבואס ומלא בחרדות אני חוזר לחווה ומספר לפול מה קרה. “זה בסדר, תירגע, אתה לא יודע כמה פעמים זה קרה לי", הוא מרגיע אותי, “זה זמן לארוחת צהרים, אחר-כך נלך לתקן את זה".
 

חבילות חציר כבושות
  (צילום: אביב בן צבי)
 
 
יש פרות שמדברות עברית...
שתיים וחצי. ארוחת צהרים. כיוון שאני עובד בלי שעון אני מאבד תחושה של זמן, וכשפול בא לאסוף אותי לארוחת צהרים, זה תמיד נדמה לי מוקדם מידי. בבית, קיי כבר סיימה להכין ארוחה לשלושתנו. לרוב זו קערת אורז עם ירקות טריים. לפעמים קוסקוס (שלא ממש דומה לקוסקוס בארץ) ולפעמים פשוט טוסטים עם גבינה צהובה. זו ארוחה קצרה וקלה. המנה העיקרית תגיע בערב.
 
אחרי האוכל חוזרים להמשך העבודה אותה ביצענו. בארבע וחצי אחר-הצהרים הולכים להביא את הפרות לחליבה. במשך הזמן זה נהיה התפקיד שלי. כיוון שחלקות המרעה מרוחקות מהמחלבה, "הולכים" להביא את הפרות בעזרת טרקטורון - לא לפני שמסדרים את כל השערים, כך שנוצר מסלול הליכה מהחלקה למכון וחזרה. יש להן, לפרות, קצב משלהן. כמו בחליבה גם בדרך אליה, יש לכל אחת את ההרגלים שלה. יש את אלו שרק ישמעו את הטרקטורון ואת הקריאה "בוווואי בוואי בואי בואי" (או: Comeooon, comeon come on - הן מבינות עברית ואנגלית באותה מידה) וישר יקומו ויגיעו ראשונות לשער. ויש את זו, מספר 155, שתמיד, אבל תמיד, תלך אחרונה. היא תעמוד ותחכה עד שכולן ילכו ורק אז תתקדם. פרימדונה.
 
הבאת הפרות למכון יכולה לקחת זמן רב, תלוי במרחק של החלקה בה שהוו מהמכון, כך ששעת התחלת החליבה לא קבועה, אבל לרוב היא בסביבות השעה חמש. כשעה ורבע לוקח לחלוב את כל הפרות. זה עובר מהר. ככל שעוברים הימים אני יותר מתמקצע ויודע טוב יותר להרגיע פרה בועטת (יד מלטפת בין העטין לירך, בצרוף מילות ההרגעה "שהה, שה, שקט"- נדמה לי שלמדתי את זה מאבא שלי), או לזהות בעיה של פרה כלשהי.
 

הפרימדונות בוהות במראה  (צילום: אביב בן צבי)
 
 
סוף היום הסיום החוויה
בסיום החליבה והניקיונות (בגרסה מצומצמת יותר מהבוקר), בערך בשש וחצי, אני חוזר לבית ואילו פול ממשיך לעבוד. בדרך-כלל הוא עוצר לעשות חבילות חציר. הוא מאמין שבשעת אחרי הצהריים החבילות יוצאות הכי טוב. יש אור עד מאד מאוחר (מחשיך בתשע וחצי), כך שיש לו מספיק זמן לעבוד.
אחרי יום עבודה מהנה, מלמד אבל ארוך אני חוזר לבית להתקלח, לקרוא ספר ולנוח עד לארוחת הערב הטעימה, שתגיע בערך בשעה תשע. בעשר וחצי העיניים נעצמות מעצמן. החיים קשים בכפר.
 
זהו פחות או יותר סדר היום שהיה לי במשך שלושה שבועות בהם עבדתי בחווה כ WWOOF'er. היו עוד הרבה אירועים והמון שיחות בזמן הזה. היו גם שלוש ארוחות ערב מיוחדות – אחת בכריסטמס אצל חברים של פול וקיי, השנייה בערב השנה החדשה אצלם בבית והשלישית היא ארוחה שאני הכנתי, שניסתה להזכיר כמה שיותר את האוכל בבית. בעיקר, הייתה זו חוויה מיוחדת ומהנה, להכיר את צורת החיים של איכרים אוסטרלים.
 
WWOOF - Willing Workers On Organic Farms הוא ארגון עולמי בו אנשים מגיעים לחוות אורגניות ועובדים תמורת אוכל ולינה. זה מאד נפוץ באוסטרליה. כעקרון, צריך לעבוד עד שש שעות ביום. אני בחרתי לעבוד יותר…
 

שדה לאחר הצפה
  (צילום: אביב בן צבי)

מידע נוסף
WWOOF - Willing Workers On Organic Farms
לינה באוסטרליה - חיפוש, השוואות והזמנה
 

כתבות נוספות





אביב בן צבי
 
אודות הכותב
אביב בן-צבי, מורה ומחנך. בגיל 39 לקח פסק זמן, ארז תרמיל ונסע לשוטט חצי שנה באוסטרליה. כיום עובד כמדריך פדגוגי בעמותה חינוכית. 
 

לקריאת כתבות נוספות של אביב








מספר צפיות: 8714
2319