בוסניה והרצגובינה: פגישות עם אנשי בוסניה
מאת: תמירה צדקיהו-חסון


"איך תוכל הארץ הזו להירגע, כשבני עמה מפולגים באופן שאין לו אח ורע בשום מקום אחר באירופה? ארבע דתות מתקיימות על פיסת ארץ צרה, הררית ואביונה זו, כל אחת מהן יחידה במינה ומקפידה להישאר מובדלת ונפרדת. כולם חיים תחת אותם שמים וניזונים מאותה אדמה, אך לכל אחת מארבע הקבוצות יש מרכז רוחני משלה והוא רחוק, שוכן בעולם זר: ברומא, במוסקבה, באיסטנבול, במכה, בירושלים, או אלוהים יודע איפה, רק לא במקום שבו נולדים ומתים... כל אחת מהן הפכה את חוסר הסובלנות לגדולה שבמעלות."


כך שואל דה-פוסה, הקונסול הצרפתי המגיע לבוסניה, בספרו של איוו אנדריץ' ימי הקונסולים [1]כבר אז, בתחילת המאה ה- 19, תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, הייתה בוסניה מפולגת בין תושביה: נוצרים קתולים, נוצרים אורתודוקסים, מוסלמים, יהודים וצוענים.
 
דגל בוסניה והרצגובינה בשוק המקומי
דגל בוסניה והרצגובינה בשוק המקומי, גם סיפורו מעיד על מחלוקת (צילום: שלמה צדקיהו)
 

בשנת 2009 ביקרו בבוסניה והרצגובינה 572,634 תיירים. שניים מהם, היינו אנחנו. מלבד תוכנית מסגרת ומפה, הצטיידתי בקטעים מספרו של חתן פרס נובל לספרות, איוו אנדריץ', ימי הקונסולים, שזה אך סיימנו לקרוא. הקטע המובא למעלה היה מונח על שמשת המכונית, שורות אחדות שאומרות הכול. לאט לאט, בפגישותינו עם אנשי הארץ, התחלנו גם אנו להבין את המורכבות.


 ברירת מחדל



כפרים הרוסים תחת אותם שמיים

כיום משתייכים תושביה של בוסניה והרצגובינה לשלוש קבוצות אתניות עיקריות:
48% בוסניאקים, שהם מוסלמים ברובם.
37% סרבים, שהם נוצרים אורתודוכסים ברובם.
14.3% קרואטים, שהם נוצרים קתולים ברובם.
 
החלוקה מעט שונה בשייכות דתית: 40% מוסלמים, 31% נוצרים אורתודוכסים, 15% נוצרים קתולים, ו- 14% שייכים לדתות אחרות. בין האחרונים גם מעט יהודים, המהווים אחוז קטן, הרבה פחות גם בהשוואה למספרם לפני מלחמת העולם השנייה.

המורכבות הזו החלה כשהארץ נכבשה בידי הסלאבים הדרומיים, במאה השישית והשביעית, והנצרות האורתודוכסית חדרה אליה מהמזרח. הנצרות הקתולית הגיעה עוד קודם לכן, מהמושבה האילירית ואחר כך רומית, סאלונה שבקרואטיה. במאה ה- 15 נכבשה הארץ בידי העות'מאנים המוסלמים והחלה בה התאסלמות המונית. היהודים הגיעו מעט לאחר מכן, במאה ה- 16, בעקבות גירוש ספרד. לפני מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית 14 אלף איש, מתוכם מעריכים כי נרצחו 12 אלף.
 
"כולם חיים תחת אותם שמים וניזונים מאותה אדמה", חזרנו ואמרנו כשראינו את הכפרים ההרוסים, בתי הקברות הקטנים שליד כל כפר, מסגדים קטומים ומגדלי כנסיות ללא פעמונים. "כולם תחת אותה שמש", ארץ יפה, ארץ מורכבת, ארץ בה שייכות דתית קובעת את הגוון הלאומי.
 
הכפרים ההרוסים מעידים על ארץ מורכבת, בוסניה והרצגובינה
הכפרים ההרוסים מעידים על ארץ מורכבת (צילום: CC Dennis Jarvis)
 

ארוחת בוקר מפתיעה

בבית המלון הקטן שבעיר מוסטר (Mostar) פגשנו את סואד ואמלה. טבעת נוצצת על אצבעה, בליל אמש התארסו בני הזוג על הגשר. היינו רק ארבעתנו בארוחת הבוקר, סיבה טובה להתיישב לידם ולפתוח בשאלות.
 
סואד שב לעירו באניה לוקה (Banja luka) לאחר שנים של "גלות" בארצות הברית. הוא היה ילד כשמשפחתו ברחה מהעיר למחנה פליטים בקרואטיה ומשם לארצות הברית. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטה והחליט לחזור למקום בו הוא מרגיש חופשי. "אולי זה ישמע מוזר", הוא אומר, "ארץ בה אי אפשר לצאת מהבית בעת החשכה, היא לא ארץ חופשייה".

לפני שנה הוא הגיע לביקור, פגש באמלה, שמשפחתה ברחה בזמן המלחמה לגרמניה, וכך, חוזרים השניים, שניהם בוסניקים (מוסלמים), לעיר ממנה גורש כל מי שאינו סרבי. לסואד יש בית גדול בכפר ליד באניה לוקה, שהיה שייך למשפחתו לפני המלחמה, והוא חזר מלא תקווה שיוכל לתרום.
 
הגשר העתיק של מוסטר, בוסניה והרצגובינה
סואד ואמלה על רקע הגשר העתיק של מוסטר (צילום: שלמה צדקיהו)

 
סואד מספר לי על שיר שזכה בארוויזיון לפני מספר שנים. לדבריו כולם מתגעגעים ליוגוסלביה של טיטו, "היה לנו הכול, היינו כבר דמוקרטיה, אבל האנשים הסתכלו סביב ורצו משהו אחר".

השיר "הכל אותו דבר רק הוא לא פה" (Sve je isto, samo njega nema), מסמל היטב את התחושה של האנשים. "הכל אותו דבר", שרה הזמרת הפופולארית טיאנה טודבסקה, "רק הוא לא פה". בשיר לא נאמר שמו, אבל הכוונה לטיטו, זה ברור. בשפות שדוברו ביוגוסלביה – סרבית, קרואטית, סלובנית ומקדונית (תרגום ברוח הדברים, דינה קטן בן-ציון), היא שרה: 
 
ומה אני יודע, ואילו ידעתי
הייתי מחלק את המדינה הזאת שלי
לשש רפובליקות
ושכל יום יהיה שבתון
מלבד יום שישי, כשיעבדו
בהכנות לסוף השבוע.
האביב קיץ, חורף מלא שלג
הכל אותו דבר רק הוא לא פה
 
 
 



עם אבא למסגד, עם אמא לכנסיה

אלוירה גוגה נולדה בסרייבו לפני 25 שנים. היא סיימה לימודי כלכלה, שיווק ויחסי ציבור, עם דגש על תיירות. פגשנו אותה בלשכת התיירות של סרייבו. בחורה גבוהת קומה ומרשימה, שהתלהבה מהרעיון לסייר איתנו בעיר. אלוירה עוסקת בהדרכת תיירים ודוברת מספר שפות, כולל אנגלית מצוינת, אבל בעיקר היא פטריוטית. גם האמירות, עם מעט הגוון הציני, נאמרו באהבה רבה לארצה. מאז פגישתנו, אנו ממשיכות להתכתב. היא עבורי קול רענן מול שאלותיי הסקרניות והספקניות.
 
הימים ימי הרמאדאן ואלוירה אמרה בפשטות: "עם אבי אני הולכת למסגד ועם אימי לכנסייה", כך במילים פשוטות היא ציינה את העובדה שנראית לנו כל כך טעונה. "נולדתי מאהבה בין שני אנשים ממקומות שונים, ארצות שונות, דתות שונות, ורקע שונה בתכלית, שנפגשו באוניברסיטה, התאהבו והתחתנו, ואני מאד גאה על כך".
 
אמה של אלוירה, סרבית במוצאה (נוצריה אורתודוכסית), שבגיל 17 עזבה את הבית ונסעה ללמוד באוניברסיטה של סרייבו. אביה ממוצא בוסניקי (מוסלמי), נולד בעיר פוצ'ה (Foča) שעל נהר דרינה בדרום הארץ, ברפובליקה סרפסקה (Republika Srpska). משפחתו היא משפחה מוסלמית טיפוסית, באזור שנחשב מוסלמי טיפוסי. בפוצ'ה נמצא אחד המסגדים העתיקים ביותר מהתקופה העות'מאנית. לכל הגברים ניתנו שמות מוסלמים, כך גם לאביה, ששמו מוראט. בגיל צעיר הוא עזב את הבית ופנה ללימודים בסרייבו.
 
בתקופה היוגוסלבית הדת לא שיחקה תפקיד והנישואים שלהם לא היו אירוע יוצא דופן. לדבריה, משפחתה הנוצרית של אמה קיבלה את אביה בזרועות פתוחות. "זה היה בתקופה הקומוניסטית", היא מוסיפה. למשפחתו המוסלמית של אביה היה יותר קשה. הוא היה בן יחיד בן חמש אחיות, "הגבר היחיד", אומרת אלוירה.
 
הולכת עם אביה למסגד ועם אמה לכנסיה, בוסניה והרצגובינה
אלוירה גוגה, הולכת עם אביה למסגד ועם אמה לכנסייה (צילום: שלמה צדקיהו)
 

גשר בימי מלחמה

עבורה, מבטיחה לי אלוירה, נישואי התערובת של הוריה הם דבר טבעי. היא גודלה להאמין שאנושיות אינה קשורה לפוליטיקה או לדת. "הגורם האנושי הוא המגדיר אותך, לא הרקע או הדת", אומרת אלוירה, כל כך צעירה ואופטימית.
 
פוצ'ה היא עיר מימי הביניים, ששכנה על הדרך בין דוברובניק לקונסטנטינופול. העיר ידועה בשל רצח העם שהתרחש בה בשנת 1992, בימי מלחמת האזרחים. העיר נשלטה בידי כוחות סרביים, כל האוכלוסייה הבוסניקאית (מוסלמים) גורשה מהעיר, מאות נעלמו, וידועים "מחנות האונס" שהוקמו על ידי הסרבים. היום אוכלוסיית העיר היא סרבית.
 
אני "מציקה" לאלוירה בשאלות: המשפחה של אביך מפוצ'ה, מה קרה להם במלחמה? "במלחמה באמת היה קשה", היא עונה, "סבתי ודודתי, מצד אבי, היו בנות מזל והצליחו לברוח ולשרוד חודשים ארוכים בהרים, נודדות ברגל". לבסוף הן הגיעו לזניצה (Zenica), שם חיה דודתה עד היום (בעיר אוכלוסייה מעורבת עם רוב מוסלמי).
 
"גם המצב של אימי היה קשה במלחמה", מודה אלוירה, "היא נתפסה כאויבת". כתבתי לאלוירה שבביקורי הבא אני חייבת לפגוש את הוריה. היא סיפרה שבני משפחתה המורחבת, משני הצדדים, שומרים על קשר חם מאוד. לגבי אלוירה היא עוד גשר בין האנשים.
 
העיר פוצ'ה, בוסניה והרצגובינה
העיר פוצ'ה, ידועה בשל רצח-העם שהתרחש בה בימי מלחמת האזרחים (צילום: CC Julijan Nyča)
 

"חזרתי להיות יהודי"

בית הקהילה היהודית בסרייבו, הוא בית הכנסת האשכנזי, היה בשיא פעילותו לקראת ראש השנה. אמנם התפילה עמדה להתקיים בבית הכנסת העתיק, אבל לכאן יבואו לארוחת החג. כאן גם יחגגו בר-מצווה שמעורר התרגשות רבה, מאז 1942 לא חגגו בר-מצווה בקהילה.
 
יותר מבוגרים וגם יותר פסימיים היו היהודים שפגשנו בסרייבו. חלקם אמנם אמרו שאין כל הבדל בין מה שהיה בימיו של טיטו, אבל היו גם שאמרו שהמלחמה הפרידה בין חברים. "בתקופה של טיטו באמת הרגשתי שאני קודם כול יוגוסלבי", אמר אחד, “עכשיו חזרתי להיות יהודי".
 
עברנו תקופה לא קלה בימי מבצע "עופרת יצוקה", אמר לי גבר דובר עברית. הוא לא היה מוכן לפרט מעבר לכך, אבל אולי מה שאמר לי חברו משלים מעט את התמונה: "היו לי הרבה חברים מוסלמים, נשאר לי אחד".
 
מצבה מנוקבת כדורים בסרייבו, בוסניה והרצגובינה
מצבה מנוקבת כדורים בבית הקברות היהודי בסרייבו (צילום: שלמה צדקיהו)
 

נמנעות מלדבר על פוליטיקה

אלזנה יקרה לי כאחות. עם אלזנה ואהמד, בני הדת המוסלמית, בילינו את בוקרו של חג הבייראם (עיד אל פיטר), והעדפנו לדבר על חינוך, על ילדים ועל שירים. עניין משותף חיבר אותי אליה, מזה זמן מה, והתחלנו להתכתב במייל. לא ידעתי עליה הרבה, לא ראיתי תמונה שלה. כשהיא שמעה שנגיע לבוסניה והרצגובינה היא מיהרה להזמין אותנו לביתה בבוקר חג הבייראם.
 
עם אלזנה כבר יש לי את הבדיחות הקטנות של חברות. אני שמחה על כל מילה שלה. הבן עומר (Omar) התארס, והבת היפהפייה האנה סיימה את לימודיה. גם אני מספרת על בנותיי ונכדי. אבל אנחנו לא משוחחות על פוליטיקה ושתינו יודעות שאנחנו נמנעות מכך במכוון.
 
האנשים בבוסניה והרצגובינה
אלזנה ואהמד, העדפנו לדבר על ילדים ושירים ולא על פוליטיקה (באדיבות תמירה צדקיהו-חסון)

 
יותר מכל מקום אחר שטיילנו בו, הטיול בבוסניה והרצגובינה הוא טיול המערב את החושים ואת הרגש. הארץ מדהימה ביופיה, אנשיה מאירי פנים, היסטוריה יהודית והיסטוריה מקומית מרתקות, מקומות מפתיעים, אוכל נפלא. בוסניה והרצגובינה עדיין לא ערוכה כל כך לתיירים, אך יש בה את כל מה שפעם חיפשנו. כדאי למהר.
 
[1] ימי הקונסולים הוא ספרו של הסופר איוו אנדריץ' (Ivo Andrić), יליד בוסניה והרצגובינה (1892-1975) וזוכה פרס נובל לספרות. הספר תורגם לעברית על ידי דינה קטן בן-ציון, שגם הוסיפה לו פרשנות מעניינת.

 

מידע נוסף

כתבות נוספות


תמירה צדקיהו-חסון אודות הכותבת
תמירה צדקיהו-חסון ז"ל, הייתה בעלת תואר ראשון בהיסטוריה ובמזרחנות ותואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית. במשך שנים הייתה גם מדריכת טיולים במקביל לעבודתה, וכתבה רבות על טיוליה, בעיקר לאתר ומגזין GoTravel ולמגזין טבע הדברים.







סטטיסטיקות

0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר