www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

טיפוס צוקים בחוף ריילי


טיפוס צוקים בחוף ריילי - חלום אחד קטן 
כתב וצילם: דן ברסלו


כשהתחלתי לטפס לפני כשש שנים, היה זה בחנות ריקושט בבאר-שבע, על קיר ברוחב שישה מטר ושמונה מטר גובהו. אנשים נחמדים וסבלניים ושני פוסטרים על הקיר, האחד של צוק משגע בקלימנוס שביוון, והשני של צוק משוגע בחוף-ריילי (Railay-Beach) שבתאילנד.


משום מה יוון נראתה לי כמו יעד רחוק, אבל ברור היה לי כבר אז: לתאילנד אני עוד אגיע. כך בין עלייה לירידה, צמח לו חלום: "יום אחד אני אעשה מסלול ארוך (Multi-Pitch) על הצוקים של ריילי". התאמנתי, התגייסתי, השתחררתי, עבדתי, ארזתי תיק לטיול, שמתי בתחתיתו זוג נעלי טיפוס ועליתי על המטוס לכיוון מזרח. רק שבטרם הגיעי לתאילנד, לקחתי את נעלי הטיפוס לטיול קטן של עשרה חודשים, כדי שיכירו את מדינות האזור מתחתית התיק. הן בתמורה הגיבו בהתקשחות של העור ועיוות מסיבי...


אני מגיע למצב שהגרוטאה הזו, לה אני קורא הגוף שלי,
מצליחה להוביל אותי במעלה אחד המולטי-פיצ'ים

 

חוף ריילי (Railay), הנקרא גם חוף ריי לה (Rai Leh), הוא חצי-אי באזור האיים הדרומיים של תאילנד, בצד המערבי, בים אנדמן.
ייחודו ביופיו, בבידודו ובבתי הספר וההזדמנויות לטיפוס צוקים.
ההגעה אפשרית
מקראבי או מהאי קו-פיפי



המזרח הרחוק





תאילנד: קודם תלמד לזחול
נחבטתי, נזרקתי, נשרטתי, היטלטלתי והתגלגלתי בדרכים. יצאתי מאשפוז ארוך וסוף-סוף הצלחתי למצוא את דרכי לריילי. כולי מלא חרדת קודש, ישבתי בקצה הסירה הקטנה, מביט כיצד היא יוצאת ממפרץ אחד, מקיפה את הצוק הנשבר הישר אל הים, ומגיעה אל פתחו של מפרץ נוסף. רצועת חול יפיפייה, מוקפת כולה מצוקי גיר ענקיים מכל עבריה. הייתה זו שעת אחרי שקיעה ואורות המסעדות על החוף היו סימן החיים היחיד שבצבץ בין החול וסבך הג'ונגל. ירדתי בחוף טון-סאי (Ton-Sai), שהוא החלק הקצת יותר זול למחייה, במיוחד בהשוואה לחוף ריילי עצמו, המשובץ אתרי נופש מפוארים לכל בעלי המאה. מצאתי לי חדר במחיר מגוחך ויצאתי לאכול ארוחת ערב. עוד בטרם הספקתי להזמין את המנה, מצאתי את עצמי בין תלכיד מדיני של קבוצת מטפסים, ששמחו להציע לי לשכור את ציודם, חברתם וניסיונם. אני בתמורה ברכתי על מזלי הטוב ומיהרתי להודות גם להם.
 
עם בוקר פתחתי את התיק, חפרתי עמוק ושליתי את הנעליים, ששכבו שם כבר זמן רב כל-כך. מתחתי אותם בנחישות במשך דקות ארוכות, בניסיון להשיבם לצורת נעל, ודחקתי בכל כוחי את כפות רגלי המסכנות, שלא כל-כך שמחו על השינוי במרחב המחייה שלהן. והנה, למרות הכול, ראיתי כי טוב. אחרי עשרה חודשים של אורז וקלקולי קיבה, ידעתי היטב שה-A7 [*] עוד רחוק ממני ושאולי כדאי לי להתחיל קודם באיזה יום-יומיים חימום, כדי לראות איפה אני עומד, או יותר נכון איפה אני אקרוס.. .
המערה הקטנה בתחתית אחד המצוקים הייתה בהחלט מקום טוב להתחיל בו. העברתי את מרבית היום בטיפוס חופשי בתוך המערה הנמוכה, לומד את המרקם המוזר של הסלע ומנסה להבין איך עד סוף עשרת הימים שיש לי פה, אני מגיע למצב שהגרוטאה הזו, לה אני קורא הגוף שלי, מצליחה להוביל אותי במעלה אחד המולטי-פיצ'ים (Multi-pitch climbing).
 
[*] דירוג רמת טיפוס חופשי בקריטריון צרפתי ספורטיבי, המדרג על פי הצעד הקשה ביותר לביצוע במהלך המסלול.
 

רגע של מנוחה בדרך למולטי-פיץ' שלי
 
זהירות זה חותך
אחרי יומיים של אימונים, יצאתי ממחשכי המערה אל האור והצוקים הניבטים מכל פינה, עם הרבה חתכים ודם על הידיים ושתי תובנות חדשות. הראשונה: "אני רחוק מאוד מלהיות בכושר וחסר לי לנסוך עוד הרבה שמן על הצירים לפני שהם יחזרו לעצמם". והתובנה השנייה: "המקום הזה הוא גן-עדן למטפסים ולא משנה מה זה ידרוש, אני לא יוצא מפה בלי המולטי-פיץ'. לא מעניין אותי אם מהיום והלאה אני מטפס עם הידיים עטופות בלקופלסט. ואכן כך היה.
 
הסלע בריילי הוא סלע גיר, מאותו סוג כמו ברוב אתרי הטיפוס בארץ, אך בהבדל אחד עיקרי: שם יש את כל האוקיינוס ליד הקיר ורוחות טרופיות. אלו מביאות איתן הצלפה יומיומית של רסיסי מי-ים ומלח, שנותנים לסלע טקסטורה של נייר-לטש וחדות של זכוכית שבורה. מצד שני אותן סופות גם מביאות איתן כמות משקעים שנתית אדירה, כמו שיש רק באזורים טרופיים, דבר הגורם לחיטוב הסלע, בצורות שלא דמיינתי שיכולות בכלל לשאת את המשקל העצמי שלהן. נטיפי טראורטין בכל הגדלים, המינים והגבהים, מטפטפים להם בשלווה, תלויים מחמוקי הסלע והופכים בן רגע למגרש משחקים מאתגר במיוחד, לכל מטפס ממוצע, ומרחיבים את הטיפוס הסטנדרטי לממדים חדשים. פתאום הכיוון הוא לא רק למעלה ולצדדים. כאן אפשר לטפס גם אחורה, או מסביב, או אולי אף לקפוץ מאחד לשני... יש רק להיזהר לא לשבור... את עצמך.
 

נטיפי טראורטין בכל הגדלים, המינים והגבהים מטפטפים להם בשלווה
 
קופצים לטבילה
לא הייתי אומר שריילי הוא המקום מספר אחד לטיפוס בעולם, אבל הוא בהחלט אחד מאתרי העלייה-לרגל, שכל מטפס-סלע חייב לעבור בהם. כ-200 מסלולים מבולטים בצורה מקצועית, איכותית, נוחה לשימוש והמחיר ללא תחרות. רק תבוא עם הציוד ותעלה איפה שבא לך. אם נתקעת, זו כבר בעיה שלך. אז שים-לב לשעות של הגאות והשפל. זו הרגשה לא נעימה לגלוש את כל הדרך מטה, אל התחנה הראשונה, ורק אז לגלות שמה שבבוקר היה רצועת חוף נוחה לגישה, הוא עכשיו אמצע הים ובמרחק של 100 מטר מהחוף. זו כנראה בדיוק הגדולה של ריילי. העובדה שאם עכשיו עשיתי מסלול קשה והזעתי את נשמתי על הסלע השחור, כל שעלי לעשות, הוא להתרחק מהקיר חמישה מטרים ואני כבר בתוך הים, מוקף דגים ואושר פראי.
 
כמה פעמים יצא לי לעמוד כך במים החמים שוטף מעלי את הזיעה ומביט אל תוך האופק, תוהה לעצמי על טיב הסלע של איי-הצוקים המבצבצים מהים, במרחק ראייה מהחוף. לשמחתי, באחד הימים, הייתה בי התושייה לשאול את אחד המטפסים שפגשתי, מה דעתו על העניין. השיחה הזאת פתחה אותי אל עולם, שמבחינתי היה קיים רק בסרטונים ביו-טיוב. "לא סתם סלע" הוא אומר לי, "סלע מצוין. וגם לא צריך חבל. אם אתה רוצה תצטרף אלינו. מחר אנחנו לוקחים סירה לשם והולכים לעשות טיפוס חופשי" (De
ep-Water Soloing)
.
 

כל שעלי לעשות, הוא להתרחק מהקיר חמישה מטרים ואני כבר בתוך הים. מוקף דגים ואושר פראי.
 
ריחוף שטוף אדרנלין
יצא לכם פעם לראות סרטון של מטפס הסלעים כריס שארמה (Cris Sharma) מטפס תקרות של B7, כשלגופו רק מכנסי בוקסר ונעלי טיפוס? אז מסתבר שגם אתם יכולים.
איך זה עובד? עולים על סירה, שטים כשעה אל תוך הים, נעצרים בקרבת אחד האיים וקדימה. מחליפים לבגד-ים, שמים נעלי-טיפוס על הרגליים וקופצים למים. שחיה קצרה עד לקיר, ולמעלה עד כמה שתצליחו, או עד כמה שכבר יראה לכם גבוה מדי.
למה שיראה גבוה מדי? כי בסוף כל האטרקציה הזו יש רק דרך אחת למטה. או ליפול, או לקפוץ. עומק הים בתחתית המצוק הוא לא הבעיה. הבעיה היא המכה של הנחיתה. או שאולי בעצם הבעיה היא הרגשת החופש המדהימה של טיפוס ללא אמצעים ואבטחה, והפיתוי האדיר של להמשיך ולטפס במעלה הצוקים האינסופיים הללו.
 
אתוודה שהפחדנות וההיגיון שלי לא אפשרו לי לעלות גבוה מדי, אבל גם לעשות טראוורסים מצד לצד, בגבהים של 15 מטר מעל המים, זו חוויה מפעימה. כשנהיה לי קשה או חם, הפתרון היה אחד והרבה יותר מרגש מגלישה - כמה רגעים של ריחוף שטוף אדרנלין ותקווה גדולה שאצליח לנחות נכון. מכאן, כל שנותר לי הוא לשחות חזרה אל הקיר ולהתחיל מחדש.
 

כמה רגעים של ריחוף שטוף אדרנלין ותקווה גדולה שאצליח לנחות נכון





 
שיעור תיאוריה
אחרי שבעה ימים, בהם טיפסתי לפחות 4 שעות ביום, אם לא יותר, הגוף התחיל להראות סימני מצוקה ולדרוש שיפור בתנאים. הכרזתי לעצמי על יום מנוחה. עם בוקר ירדתי מהערסל ועשיתי דרכי לאחד ממקומות המסאז'. בעבור 200 בהאט (כ-25 שקל) קיבלתי שירות מתאילנדית קטנה ועוצמתית, שבמשך שעה מתחה לי את הצורה וקיפלה אותי בכיוונים שעשו לי הרבה נעים. בסוף הטיפול נזלתי החוצה מהמקום, קניתי נודלס בשקית לדרך והתיישבתי על החול עם הגב לים והפנים אל הצוק.
במשך 3 שעות שכבתי שרוע על החוף, מביט בכל אותם מטפסי סלעים, אלופי תחרויות, כוכבי מגזינים, שבאים לפקוד את הצוק ולנסות את כוחם אל מול הסלע. אני חושב שביום המנוחה הזה, למדתי על טיפוס נכון, יותר מאשר כל מה שלמדתי בשבוע שחלף. טבילה קצרה בים, פריסבי על החוף, והופעה של להקת רגאיי מקומית, נתנו לנפשי וגופי מרגוע וזיכו אותי במלוא הפינוק של חוף בדרומה של תאילנד. באמת להשתחרר, להירגע וליהנות גם מהנוף, השלוה והאנשים המדהימים שפוקדים את חלקת האלוהים הקטנה הזו.
 

סלע העניין
 
מגשים חלום
אז איפה אני עומד: שמונה ימי טיפוס, אחד יום מנוחה, זוג נעליים בלויות ולוחצות, תשעה חתכים באצבעות יד ימין, ארבעה חתכים באצבעות יד שמאל, סימן כחול בשוק שמאל, שלושה ימים לתום הויזה ושריטה עמוקה בראש. אני חושב שסוף-סוף אני מוכן למולטי-פיץ' שלי.
 
הכרתי מטפסת ויקינגית נורווגית, שהסכימה להתלוות אלי במעלה הסלע, ועשינו מסלול של שלושה פיצ'ים בשם, כמה מתאים, "היפה והחיה". חגגנו את ההצלחה בשייק פירות, והודתי לאלוהים שהביאני עד הלום. עכשיו כל מה שנותר לי לעשות, זה לקוות שכשהוא (אלוהים) יוביל אותי ל"קלימנוס" שביוון, הוא יהיה גם מספיק נחמד כדי להביא אותי לשם בכושר.
 

טיפוס צוקים בחוף ריילי:  היפה מ"היפה והחיה"
 
אודות הכותב
דן ברסלו (25) הוא צלם ומטפס בסגנון חופשי. הכתבה באדיבות חברת  עולם אחר.








מספר צפיות: 12999
2593