www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



 

 סן-חואן דל סור - אנשי האורז והשעועית
כתבה וצילמה: עינת מלצר


בעייני רוב הישראלים ניקרגואה נחשבת למדינה מסוכנת והם מדלגים עליה בטיול למרכז אמריקה. אבל רצה הגורל ומצאתי את עצמי "נתקעת" שם חודשיים, בעיירת דייגים קטנה, הנקראת סן-חואן דל סור.


 

סן חואן דל סור - ים ובתים כפריים בנוף טרופי


צלילה




 
הדרך ארוכה ומפותלת, לאן היא מובילה?
אני בדרך מחוף סמארה שבקוסטה-ריקה לכיוון סן-חואן דל סור, עברתי שני אוטובוסים, עוד שלושה בדרך, ואני מקללת את העולם ואת חברתי למסע. הגענו למעבר הגבול, החתמנו את הדרכונים והתחלנו בהליכה של כ- 2 קילומטרים למדינה שממול - ניקרגואה.

התיקים כבדים, חם ולח, מכל כיוון אנשים צועקים לעברי אם אני רוצה להחליף כסף, ובן אדם עם עגלת יד, במראה מוזנח מציע לי להעביר לי את הדברים. כל מה שאני רוצה זה להסתובב ולחזור לקוסטה-ריקה, אבל משהו אומר לי להמשיך, אולי זו שותפתי, אולי זה משהו אחר.
 
הגענו לדלפק החתמת הדרכונים. מבקשים מאיתנו 8 דולר תשלום כניסה למדינה, ועוד דולר בכניסה לשער כחול, שמוביל לתחנות אוטובוסים לתוך המדינה. מסביבנו בלאגן, אנשים שמנסים למכור נעליים, חטיפים, אנשים עניים וצולעים שמבקשים כסף. אני בשוֹק - ביציאה מבועת המודרנה המפנקת של קוסטה-ריקה.
 

חוף מדרס - ים, חול וגלים
 
אנחנו עולות לאוטובוס לכיוון סן-חואן דל סור, בו אנו פוגשות מקומי, שגדל בארה"ב, ושואלות אותו על מה התשלום ששילמנו בשער של מעבר הגבול. לדבריו: "בניקרגואה יש דברים שלא שואלים, פשוט עושים בשביל להימנע מצרות". עוד הוא מספר, שהמלחמה במדינה אומנם נגמרה, אבל יש מלחמה נוספת שמפעפעת מתחת לפני השטח. לפני כחצי שנה התקיימו בחירות "דמוקרטיות". העם בחר במפלגת המתנגדים, אבל הממשלה השלטת שינתה את תוצאות הבחירות. הממשלה יכולה לבוא ולקחת לך את הרכוש, ללא בעיות, ולעשות כל מה שהיא רוצה, והעם תוסס מבפנים.

אני מסתכלת על חברתי בפחד ואומרת, "לאן הבאת אותי?". היא מסתכלת עלי, חושבת לשנייה ועונה "את גרה בישראל, מדינה תוססת לא פחות, שם מחבל מתאבד יכול להתפוצץ לך בכל מקום, מלחמה יכולה לפרוץ בכל שנייה, אז מזה את מפחדת?" סובבתי את המבט החוצה לראות לאן אני נוסעת: מימיני אגם ניקרגואה, אגם ענקי, היחידי בעולם בו יש כרישים. סביבו נוף הרי געש וצמחייה ירוקה.
משמאלי טורבינות רוח להפקת חשמל, שנתרמו לניקרגואה מאירופה, וכן חוות ובתים פשוטים.

לאורך כל הדרך מהגבול אני רואה שורה ארוכה של משאיות, לאורך קילומטרים. אני שואלת את המקומי לפשר הדבר, והוא עונה, שאלו משאיות בדרכן למעבר הגבול. בשל חוסר באמצעים טכנולוגיים, לוקח המון זמן לבדוק את המשאיות, ולכן לוקח להעביר משאית אחת שבועות אם לא חודשים.
 
האוטובוס עוצר כמעט ליד כל בית כדי להוריד ילדים, מבוגרים וזקנים בפתח ביתם. אני יושבת ליד ילדה קטנה, בת 6 בערך, שמקשיבה למוסיקה לועזית ומנסה לדבר איתי בספרדית. אני מחזירה לה בחצאי משפטים, עד שנשבר לה ממני והיא שמה את האוזניות.
 
בשעת שקיעה אנחנו יורדות מהאוטובוס. מצד אחד הים מהצד השני הרים ירוקים. רוח נעימה מכיוון החוף, רחובות אבן פשוטים. אני נושמת עמוק - סן-חואן דל סור.
 

שקיעה בוורוד 
 
הבית הכחול - שרה שרה שיר שמח
הגענו להוסטל בשם קאסא פייליס. נכנסו להיכל כניסה ארוך ובקצהו אני רואה בערך עשרה אנשים שותים, רוקדים, צוחקים, מדברים אנגלית, ספרדית, ו... תווי פנים מוכרים - עברית.
ארבעה אנשים שפגשנו בחוף פאבונס שבקוסטה-ריקה, פתאום רצים לעברנו: "מה אתן עושות פה?", "מה אתם עושים פה?".
זה כבר הסיבוב השני שלהם בסן חואן. הם היו פה שבועיים, נסעו לקוסטה-ריקה וחזרו לעוד שבועיים. "זה המקום הכי טוב בעולם", הם אומרים.
 
אנחנו מותשות ועדיין בשוק מאירועי היום. רק חושבות על אוכל, מקלחת ולישון. לא מודעות לעובדה שהגענו לסן חואן, שם הזמנים הם שונים וכל סיבה טובה למסיבה.
בחור אמריקאי ניגש אלינו. יש לו דירת שני חדרים בעיירה, שהוא משכיר עם שותף שנסע לשבועיים לקוסטה-ריקה, ואנחנו יכולות לשכור את החדרים ב- 5 דולר ללילה. אנחנו אומרות שנחשוב על זה והולכות לאכול.
בדרך חזרה אנחנו שוב פוגשות את הבחור ברחוב והולכות איתו לראות את הדירה.
 
הדירה מתחילה בדלת גמדית, שאחריה מדרגות תלולות לכיוון הסלון, מרפסת המשקיפה לרחוב, מקבלת בריזה קבועה מאגם ניקרגואה (הסם של המקום לטעמי), מטבח ושלושה חדרי שינה, שמתפרסים לאורך מסדרון ארוך.
רצה הגורל ולא היה מקום בהוסטל לאותו הלילה, וישנו בדירה. התחייבנו ללילה אחד, אך בפועל מצאנו את עצמנו בדירה הזאת שבועיים ועוד שבוע בדירה ליד.
 
בקומה התחתונה של הבניין גרה משפחה מקומית: שרה ואיוון ושני ילדיהם.
שרה, או כמו שאני קוראת לה: מאמא שרה, הייתה האימא שלנו בכל התקופה שגרנו בדירה.
כל היום היא במטבח, מבשלת מטעמים מקומיים ותיירים באים ואוכלים אצלה על השולחן. מסעדה של שולחן אחד, שמתפקדת בהרמוניה מושלמת, ואם צריך לחכות שהשולחן יתפנה, אז יוצאים החוצה לשחק עם הכלב או סתם לשבת על הספסל בחוץ, הכול מתפקד ב"זמן ניקרגואה".
 
 
מבט לרחוב ממרפסת ביתי השכור בסן-חואן
 




 
אנשי אורז ושעועית
בניגוד לאנשי קוסטה-ריקה, שמושפעים מאוד מתרבות המערב, שחדרה להם בברוטאליות לעיירות ולעסקים, בסן-חואן רוב העסקים מנוהלים על ידי המקומיים. במקום נוצרה תרבות ייחודית - תרבות האורז ושעועית.
 
תרבות של זמן, בו חמש דקות יכולות להפוך לשעה. כאשר אתה עייף אתה סוגר את החנות והולך לנוח. ילדים משחקים בכדור ובנפצים על הכבישים וההורים צוחקים מהצד. כשבחורה הולכת ברחוב, ישרקו לה מכל עבר ויצעקו "צ'יקה, צ'יקה" (בחורה, בחורה). בכל מקום יציעו לך מונית לעיר הקרובה, אפילו אם את עם בגד-ים, וברור שאת לא מתכוונת לנסוע לשום מקום. לכל ישראלי צועקים ברחוב "סבבי" (מלשון סבבה). עובד במכולת מקבל אותך בחיוך, אדיבות ואושר. הולכים לחנות וחסר קצת כסף, הם שולחים אותך עם הדברים ומבקשים שתביאי את הכסף מאוחר יותר, כשיהיה לך זמן. פעמיים שלוש בשבוע מתקיימים מצעדים של משפחות וילדים ברחובות, כשהם מחופשים. רוגע, שימחה מהדברים הקטנים בחיים ושלווה, המון שלווה.
 
תשתיות המים והחשמל בניקרגואה מאוד מיושנות. לפחות חמש פעמים ביום יש הפסקות חשמל, בדרך כלל לכמה שניות.
בלילות כשיושבים בבית או בבר יש פתאום הפסקת חשמל. בכל מדינה מערבית אירוע כזה היה מביא לעצבים, שם זה חלק מהקסם. ברגע של הפסקת חשמל, כולם מוחאים כפיים וצועקים בשמחה לקראת קבלת האור. במקום שהפסקת החשמל תהיה חגיגת החושך היא חגיגת האור.
יש אורז? יש שעועית? האם צריך משהו נוסף בחיים??
 

תהלוכה ברחוב. אז מה אם יש הפסקות חשמל? 
 
בניקרגואה אין מים חמים
במקרים של הפסקות חשמל ארוכות, לוקח למים שעות לחזור לזרום, מאחר והזרמת המים מופעלת במשאבות העובדות על חשמל. בפעמים הראשונות, כל הליכה למקלחת גררה מדיטציה של שעה לקראת האירוע. לאחר שהתרגלתי והתחלתי להפנים שזה לא כל כך נורא, נזכרתי איך בביתי בבוקר, כשלא היו מים חמים, הייתי נכנסת למקלחת בעצבים וטוענת שזה הרס לי את כל הבוקר.
בדרכי חזרה מניקרגואה, עצרתי בלוס אנגלס והתארחתי אצל חברה. בבוקר כשהלכתי להתקלח, התברר שהדוד מקולקל. חברתי התעצבנה ולא התקלחה. אני הלכתי למקלחת וכשיצאתי, היא ישבה על המיטה, מסתכלת עלי במבט בוחן ואמרה לי שאני משוגעת. הסתכלתי עליה וחייכתי. זה לא כזה נורא, בסך הכל מים לא מחוממים...
 
בתרבות האורז והשעועית, לוקחים את החסרונות ובוחרים להסתכל על הצד החיובי שבהם. הפסקות החשמל הן תזכורת ממשית לחגיגית האור והחשמל. מקלחות קרות מעוררות אותך ולוקחות פחות זמן ומים (תחשבו כמה תצרוכת המים בישראל הייתה יורדת אם היו רק מים קרים).
הכול ברוגע ובשלווה וקבלה של החיים עם היתרונות והחסרונות שבהם.
 

אורז ושעועית, אי נאדה מאס.. 
 
שמחה גדולה הלילה
מבחינת יציאות לבילוי, סן-חואן דל סור מתנהלת על לוח-זמנים שבועי קבוע, שהמשותף לכל היציאות זה הרבה, אבל הרבה, רום איכותי וזול.
באופן כללי אני לא שותה ולא יוצאת יותר מדי, אבל האוויר והרוח של סן-חואן נכנסים פנימה, לנשמה. כל בן אדם שפגשתי בסופו של דבר מצא את עצמו נכנס לרוח המקום, כולל אני, בשלושה שבועות של הרבה חגיגות ושתייה.
 
ימי ראשון עד שלישי נחשבים רגועים יחסית. ישיבה עם אנשים בחוף ובמועדון האינגואנה שבמרכז העיר.
בימי רביעי ושישי יש ערבי Happy hour במלון פלקן נייטס, שנמצא על ההרים בפאתי העיר. משעה חמש עד שמונה השתייה בתשלום ועל כל שתייה שקנית אתה מקבל קופון, לכוס משקה זהה בחינם משעה שמונה.
באחד הלילות, שהתחיל בשתי כוסות רום נקי, הלכתי עם בחור אוסטרלי לראות את הקופים שבמלון. הקופים קשורים בחבל ארוך וברגע שהגענו, רץ אלי אחד הקופים, וחיבק אותי. הקוף השני רץ, לקח לי את המשקה והתחיל לשתות. ניסינו לחלץ ממנו את כוס הרום, אבל תוך כדי כך, הקוף השני לקח את המשקה השני. בפעם הבאה שהלכתי לבקר אותם, סיימתי קודם את המשקה שלי...
בימי חמישי יש ערב במה פתוחה באחד מהמועדונים במרכז.
באופן אישי, לטעמי, יש משהו מאוד יפה בכך שבמרכז של תיירות, שתייה וגלישה, יש מקום בו האנשים יכולים לבטא את עצמם ואת כישרונותיהם. לדוגמא, כשהמורה שלי לספרדית פתאום עולה לשיר ולנגן או שאנשים שאתה מסתובב איתם כבר שלושה ימים ויודע עליהם כבר די הרבה, פתאום עולים לבמה, שרים שיר שלהם ופתאום אתה רואה צד אחר לגמרי שלהם.
 

החיים הטובים - אני וחברים 
 
חופים הם לפעמים...
סן-חואן דל סור נמצאת בנמל יפיפה, המשמש תחנת מעבר לכניסה לקוסטה-ריקה. חופי הגלישה מרוחקים בין חצי שעה לשעתיים מהעיירה. הדרך היחידה להגיע אליהם, היא בעזרת מוניות שמפעילים המקומיים. האטרקציות הקיימות בחופים הינן מקומות לינה, לפעמים מסעדות ושתייה, ים וגלישה.
 
פפויו - חוף הנמצא כשעתיים נסיעה מסן-חואן דל סור. בחוף עצמו אין חשמל ובעצם אין כלום מלבד הוסטל וגלים. מי שהולך לשם צריך לדאוג להביא אספקה של אוכל לזמן בו הוא מתכנן לשהות במקום, ציוד גלישה, במידה והוא מתכנן לגלוש, וחומר נגד יתושים מאוד מומלץ.
 
יאנקיס - אחד החופים היפים ביותר בהם ביקרתי בימי חיי. ממוקם כשעה נסיעה מסן-חואן דל סור.
נסיעה שמתחילה בכביש מסודר, שעם הזמן הופך לדרך כורכר משובשת. אבל הנוף, הרוח המנשבת על הפנים והנקודה שממנה רואים את הנוף המדהים לכיוון החוף, שווה כל רגע.
החוף הינו חוף טרופי עם עצים ירוקים, ובחלקו סלעים. גלים שמאליים וימניים מצוינים לגלישה, לאנשים ברמה בינונית ומעלה.
 
מדארס - החוף הפופולארי ביותר באזור, מרוחק כשעה מסן-חואן דל סור.
אחד החופים הטובים ביותר לגלישה לטעמי במרכז אמריקה.
הבעיה היחידה בחוף זה היא עומס הגולשים המטורף במים, כאשר הגולשים המקומיים תופסים את כל הגלים ללא התחשבות בתיירים.
ניתן לישון על החוף בשלושה הוסטלים: אחד ממול לחוף הגלישה, מקום מדהים ביופיו בשם מטילדה, הנמצא במרחק הליכה של כ- 10 דקות על החוף, ומלא עד אפס מקום ברוב הלילות. לכן כדאי להזמין מקום מראש. במקום חדרים בגובה של מלונה, ערסלים, כיסאות נדנדה, עצים טרופים ומסעדה. קריזי ג'ו הוא מקום נוסף, הנמצא על הצוק מול חוף הגלישה. יש אפשרות לישון בחדר משותף של שלוש מיטות זוגיות. בלילות, מבשל  ג'ו ארוחות מדהימות בהגשת "אכול כפי יכולתך", לצד מדורה המשקיפה לכיוון האוקיינוס.
 

חוף מדרס - לגלוש לחלום... 
 
היופי בסן-חואן עבורי, אינו איזה אתר מדהים הוא.
האווירה הפשוטה של המקום, הרוגע וההנאה מהחיים - לא משנה כמה התנאים החיצוניים קשים.
פשוט להיות...
 

סן-חואן (San Juan del Sur) כמשתמע משמה – "דל סור", נמצאת בקצה הדרומי של ניקרגואה, לצד האוקיינוס השקט. מאז הותקפה העיר ע"י האמריקנים ב-1984, בשל תמיכתה במורדי הקונטרס, נרגע המקום והפך ליעד תיירות מועדף. ל-18,500 תושביה, נוספים משפחות נופשים מקומיים ותיירים רבים.
מידע נוסף באתר הרשמי של העיר www.sanjuandelsur.org
 






עינת מלצר
 
אודות הכותבת
עינת מלצר, פרויקטורית בתחומי החינוך והתוכן, מנהלת שיווק, פרסום ומגמת סנובורד ונכים בחברת סקימולטור.

לקריאת כתבות נוספות של עינת.








מספר צפיות: 9418
1602