מלחמת האזרחים ורצח העם ברואנדה
מאת: אדם רוטברד


השיר הבא מתאר את אחת השתיקות הרועמות ביותר של המאה ה- 20, שתיקתו של העולם מול רצח העם במדינה שאנחנו כל כך אוהבים לטייל בה - רואנדה. המחבר, רואנדי אלמוני, מצליח להעביר דרך מילות השיר מעט ממה שעבר על ארצו בשנת 1994. שתיקתן של מדינות המערב ובריחת כוחות האו"ם מהמדינה, נתנו את האות לאבחות השחיטה של מצ'טות המורדים מבני שבט ההוטו, שבתוך מאה יום טבחו בקרוב למיליון (!) אזרחים מבני שבט הטוטסי ואנסו מאות אלפי נשים.


מקום המקלט שלנו נסוג לאחור
השבטים שלנו נוחלים תבוסה,
הכאוס עולה למעלה
ושום דבר לא נשאר
חוץ מגופות ששוכבות
חסרות חיים,
חסרות ישע לחלוטין.
 
טבח באנשים
קוטל מזיקים,
מנוולים אשר טבחו בכל השבטים
ובעלות הברית נשארו דוממות
בזמן שרואנדה נעשית אלימה יותר

תמונות ילדים שנרצחו במהלך רצח העם ברואנדה
תמונות ילדים שנרצחו במהלך רצח העם, במרכז ההנצחה בבירה קיגאלי (צילום: CC Tiggy Ridley)
 

איבה בין השבטים ברואנדה

האיבה בין שני השבטים הגדולים של רואנדה (Rwanda שבט הוטו (Hutu), המהווה את הרוב ברואנדה, ושבט טוטסי (Tutsi) – הייתה חלק מהיריבות הכוללת בין השבטים השונים במדינות יבשת אפריקה. הופעתו של האדם הלבן ביבשת, שנקט בשיטת הפרד ומשול, רק הרחיבה והעצימה את האיבה.
רואנדה, שגובלת בין השאר בקונגו ובבורונדי, אליה ברחו מליציות מכוח המורדים של ההוטו לאחר הרצח ההמוני, נכבשה ב-1898 על ידי גרמניה. הגרמנים החלו לממש ברואנדה את פנטזיות הגזע אשר פיתחו אירופאים כבר במאה ה-19, וקבעו את עליונות גזע הטוטסי, עליהם אמרו שהם "בני הגזע העליון, דומים בחזות שלהם לרומאים, כמו אירופאים תחת עור שחור", ואת נחיתות גזע ההוטו.
 
הגרמנים, ש"לא רצו ללכלך את ידיהם" ברואנדה, מינו אנשים משבט הטוטסי להיות מעין "צ'יפים", משגיחים מטעם השלטון הגרמני. על בני שבט ההוטו הוטלו עבודות כפייה, והטוטסים השגיחו על ביצוע העבודות שנכפו על שבט ההוטו – מתכון בטוח להגברת השנאה בין שני השבטים. הקיפוח המתמשך של השלטון הגרמני, שהתבטא לא רק בעבודות הכפייה אלא גם במגוון תחומים אחרים, התרחש בעצם תחת שלטון הטוסטי.
 
תושבים ברואנדה
הקולוניאליזם הגרמני נקט בשיטת הפרד ומשול והעצים את האיבה בין שני השבטים (צילום: CC Kwibuka Rwanda)
 

הקולוניאליזם הבלגי ברואנדה

אחרי מלחמת העולם הראשונה, כבשו הבלגים את שטחה של רואנדה מידי הגרמנים, אך מצבו של העם הרואנדי רק החמיר. הקולוניאליזם הבלגי היה נצלן, סכסכן ומרושע לא פחות מזה הגרמני. הבלגים הגדילו לעשות ובשנת 1933 נקטו בצעד חסר תקדים, שישנה את צורת החשיבה של הטוטסי וההוטו, ובאופן עקיף יגרום לטבח המוני 72 שנים מאוחר יותר. הבלגים החלו להנהיג רישום אתני ברואנדה, ולראשונה חולקו השבטים לשתי קבוצות נפרדות בתעודות הזהות.
 
עם הרוח הגבית של האדם הלבן, כל אחד משני השבטים במדינה ראה באחר נחות. הטוטסי ראו עצמם כ"בני חם" [*], ולפיכך עליונים על פני ההוטו בשל מוצאם. מצד שני, ההוטו ראו בטוטסי אתיופים פולשים, שכפו עליהם שלטון מנצל וזר.
 
[*] בני חם (Hamitic race), הם צאצאי חם בנו של נח המקראי. זהו גזע ממוצא שמי, מצפון אפריקה. נחשב בתורת הגזע כעליון על הנגרואידים (Negroids). בנו של חם היה כוש ממנו מקור הכושיתים. החטא של חם, שראה את ערוות אביו (ויש המפרשים קיים איתו יחסי מין), הצדיק את שיעבוד אנשי אפריקה השחורה בעיני סוחרי העבדים הנוצרים. בני חם מצידם העבירו את הקו הגזעני בהשפלת הנגרואידים אותם הם מחשיבים כנחותים.
 
למה למות כאילו לא אהבת איש?
למה למות כאילו לא היה מי שאהב אותך?
מה הם עשו ממך?
מה הם עשו מאיתנו?
מעולם לא הרעת לאיש,
כה הרבה אהבה חילקת
ולי נותרו אוקיינוסים רבים לבכות
 
...למול האל הכל יכול להיסלח, בטוחה אני
ואיך למחוק את השנאה, המסרבת להיעלם?
איך לשכוח את אשר ניתץ את חיינו?
כל יום אני על כך חושבת, כל יום אני סובלת.
אבא! כמה הייתי רוצה שתראה אותי גדלה.
למה? למה? למה?
 
מרכז ההנצחה בקיגאלי לטבח ברואנדה
עם הרוח הגבית של האדם הלבן, כל אחד משני השבטים במדינה ראה באחר נחות (צילום: CC lucianf)
 

אירועי 1994 ברואנדה

השנאה והאיבה נמשכו אל העשור האחרון של המאה ה- 20. הדבר היחיד שהשתנה היה השלטון, שעבר לידיים של ההוטו ב- 1962. ב- 6 באפריל 1994 ניתן האות להצתת האש, עם הירצחו של נשיא רואנדה, ג'ובנאל הביארימנה, לאחר שמסוקו התרסק כתוצאה מטיל קרקע שנורה לעברו על ידי מתנגדים טוטסים. "ארץ אלף הגבעות" לא תשכח את התאריך הזה, ששינה את פניה לעד.
 
באותו יום בדיוק החל מה שדפי ההיסטוריה מכנים "ג'נוסייד – שלב א'". חלק אף יגדירו את האירועים במונחים קרובים לישראל וליהדות, זכר לשואה שהתרחשה בשנות ה- 40. בשני המקרים העולם שתק, העלים עין והעמיד פנים שלא ידע על הזוועות המתרחשות בדממה רועשת ומדממת. ההבדל העיקרי הוא שברואנדה הטבח התרחש בזמנים מודרניים, בהם התקשורת ממלאת תפקיד מרכזי בחיים הציבוריים שלנו. התקשורת אכן סיקרה את הזוועה ואף העבירה ידיעות ברורות עם תיאורים של "רצח הומאני", ולמדינות המערב ולאו"ם היה הרבה יותר מידע ויכולת לנתח את המצב במדינה. לשתי הזוועות היה אותו שם – "הפתרון הסופי"
 
הפתרון הסופי של ההוטים היה הרג קר, בידיים חמות. רבים נרצחו על ידי מצ'טות, סכיני חרב ענקיות, שערפו את ראשי הנרצחים והשאירו אותם מדממים. האינטראמווה, מיליציית ההוטו, אשר הוציאה לפועל את הפתרון הסופי, לא בחלה בשום אמצעי, וביצעה את מעשיה בכל מקום אפשרי. טוטסים רבים התחבאו בכנסיות, שנחשבו למקום מבטחים עבור, אך גם לשם הגיעו ההוטים – שלפו את החרבות, אנסו ורצחו.
 
הנקמה והרציחות גרמו לאינספור סיפורים עצובים שלא נגמרים – חבר הוטו הרג את שכנו הטוטסי. תלמיד הסגיר את חברו לכיתה. שכן הרג את שכנו. בעל הוטו רצח את אשתו הטוטסית. לכאורה נראה שהטבח היה פעולה "ספונטנית" ולא מתוכננת של המון זועם, אבל למעשה אלה היו רציחות מתוכננות, שבלי תמיכת הממסד ודחיפתו לא היו מתרחשות. ישנם הטוענים שרצח הנשיא הביארימנה, תוכנן מראש על ידי בני ההוטו, שחיפשו את הסיבה להתחיל במסעות רצח.

אימון של האינטראמווה, מיליציית ההוטו. מתוך מרכז ההנצחה בקיגאלי
אימון של האינטראמווה, מיליציית ההוטו. מתוך מרכז ההנצחה בקיגאלי (צילום: CC Andy Wallace)

הרצח ברואנדה והעולם ששתק

בתחילת הג'נוסייד, התיישבו ברואנדה כ- 1,200 חיילי או"ם במסגרת הסכם שנחתם ב- 1993. מפקד הכוחות במדינה, שידע ימים ספורים לפני רצח נשיא רואנדה כי המליציות אוספות כלי נשק ומצ'טות, דרש ממזכ"ל האו"ם דאז, קופי אנאן, לשלוח עוד חיילים למדינה על מנת לעצור את הרוצחים. אנאן סירב, בטענה שאין זה תפקידו של הארגון לעצור את הרוצחים, ובכך הכתים את שמו של האו"ם – שיכול היה לעצור ולמנוע את הרציחות, אך לא עשה דבר. פחות מחודש לאחר תחילת הג'נוסייד, עזבו רוב חיילי האו"ם את המדינה, ונשארו בה 250 חיילים בלבד. העבודה של האינטראמווה, מיליציות המורדים של ההוטו, שהוציאה לפועל את הרצח, הייתה קלה למדי.
 
ארצות הברית, שידעה לפלוש לעירק ולאפגניסטן על תקן "משחררת" מדינות למען דמוקרטיזציה, טענה בזמנו שאין לה אינטרסים לפלוש לרואנדה. לדמוקרטיה מספר אחת בעולם לא היה אינטרס להציל חיים.
כתבה על רואנדה בעקבות קופי האדם ובני האדם
 
מזכל האום דאז קופי אנאן, סירב לשלוח עוד חיילים למדינה על מנת לעצור את הרוצחים
מזכ"ל האו"ם דאז קופי אנאן, סירב לשלוח עוד חיילים למדינה על מנת לעצור את הרוצחים 
(צילום: 
CC United States Mission Geneva)
 

הטבח ברואנדה בראי הקולנוע

בתחילת שנות ה- 2000 נעשו שני סרטים חשובים ומעולים בנושא הטבח. המפורסם שבהם, מלון רואנדה (Hotel Rwanda), מספר את סיפורו האמיתי של פול רוססבאגינה (בגילומו של דון צ'ידל), בעל מלון מפורסם בקיגלי בירת רואנדה, אשר מארח את עשירי הארץ, ובין השאר גם את בכירי האו"ם המשרתים ברואנדה. עם תחילת הרציחות, מתמקמים חיילי הארגון בבית המלון, שנהפך למקלט עבור מאות פליטים. רוססבאגינה מסכן את עצמו ואת ילדיו, כאשר לאינטראמווה מגיעה השמועה על המלון שהפך למחנה פליטים. לכל אורך הסרט משחד רוססבאגינה את המורדים בכל דרך אפשרית, על מנת שלא יפגעו בפליטים במלוןלבסוף, כשחיילי האו"ם נקראים לעזוב את רואנדה, נשאר המלון פרוץ ופתוח לאינטראמווה, שטובחים בפליטים. רוססבאגינה, אשתו וילדיו מצליחים לברוח.
 
במאי הסרט, טרי ג'ורג', אמר על עשייתו: "יצא לי לראות את הסיקור התקשורתי על אירועים כמו מלחמת האזרחים בליבריה, והגעתי למסקנה שהתקשורת שלנו, והוליווד בפרט, התעלמו בכוונה מאפריקה. עם כל האנרכיה האכזרית מאחורי הסיפורים האלה, הם נראו לי מקומות מושלמים לחפש בהם סיפורים פוליטיים שאפשר לספר. מהמקום הזה ניסיתי לכתוב את הסיפור על האפריקאים הרגילים שחיים בצל הקונפליקט. משם הגיע גם התסריטאי, אחרי ששהה ברואנדה, שמע סיפורים מעיתונאים ונפגש בבריסל עם פול האמיתי. כששמעתי את הגרסה של פול לאירועים שקרו לו, מייד רציתי לעשות את הסרט".
 
הסרט השני, Shooting Dogsמתאר את אותה גברת באדרת אחרת. הפעם, המלון הוחלף בבית הספר Ecole Technique Officielle. שלא כמו מלון רואנדה, שהיה סרט על טהרת האדם השחור, בסרט הזה נכנס האדם הלבן לתמונה. כריסטופר (בגילומו של ג'ון הרט) וג'ו קונור (יו דנסי) מוצאים את עצמם ערב הטבח בבית הספר. כריסטופר, כומר עייף, וג'ו, מורה לאנגלית צעיר ואנרגטי, צריכים להחליט את ההחלטה הקשה מכול, שבה התלבט כבר לפני עשרות שנים יאנוש קורצ'ק – לברוח, או להישאר עם הפליטים שברחו לבית הספר. ג'ו בורח, ואילו כריסטופר נשאר, מקריב את חייו, ונותן לילדי הפליטים תקווה, כשהוא מבריח אותם לעבר החופש. בסיום הסרט נרצח כריסטופר על ידי ההוטים, אבל הילדים ניצלים.
 
   כרזות הסרטים המספרים את סיפור הטבח ברואנדה  כרזות הסרטים המספרים את סיפור הטבח ברואנדה
כרזות הסרטים המספרים את סיפור הטבח ברואנדה
 

סיום אופטימי?

לאחר הטבח עמדה רואנדה בפני בעיה קשה. על פי ההערכות השתתפו במעשי הרצח כ- 300 אלף איש. את כולם היה צריך לשפוט, ולעיתים להכניס לכלא. בתי הכלא של רואנדה לא יכלו להכיל מספר רב כל כך של אנשים, שלא לדבר על המתיחות שהדבר היה מעורר, ולא היה מתקן את הבעיה אלא רק מטאטא אותה מתחת לפני השטח בבתי הכלא.
 
הרואנדים הגו רעיון, שכבר נוסה בהצלחה בדרום אפריקה שלאחר העבדות – בתי משפט עממיים, על פי שיטת המשפט המסורתית "גאצ'אצ'ה". השיטה מבוססת על הודאה באשמה והתנצלות של הנאשמים. שיטה זו, שבה הנאשם מבקש סליחה על מנת לנקות את חטאיו, הביאה לרואנדה פיוס לאומי. בין השנים 2003-2004 שוחררו מבתי הכלא יותר מ-40 אלף רוצחים, שביקשו סליחה וחטאיהם נסלחו.
 
לסיום, אפשר להעביר את האופטימיות גם לבועה שלנו – לדמיין איך יהיה כאן כשתהיה גם פה מגמה של פיוס לאומי, שבה יחיו ישראלים ופלסטינים יחד במדינה אחת. חייל יבקש סליחה מפלסטיני במחסום, ערבי יבקש סליחה משכנו היהודי – ושיטת ה"ג'אצ'אצ'ה" תביא לתהליך אמיתי של פיוס וסליחה בין כל הפלורליזם של דתות, עמים, ואנשים. הלוואי.
כתבות על יעדי טיול ברואנדה

מידע נוסף

בתי מלון בעיר קיגאלי בירת רואנדה
אפשרויות לינה נוספות ברואנדה
טיולים פרטיים לרואנדה ומדינות נוספות באפריקה
 

כתבות נוספות

 
 

אדם רוטברד

אודות הכותב

אדם רוטברד הוא סטודנט, חובב רגאיי ואוהד שרוף של מכבי תל-אביב בכדורגל. חולם לטייל ברואנדה מאז עליתו לארץ מפריז בהיותו בן שש, ומקווה להגשים חלום זה.








 



סטטיסטיקות

0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר